אנרכיזם – מבוא קצר ביותר

קוֹלין ווַרד

אנרכיזם

מבוא קצר ביותר

אוקספורד 2004

תרגום

מייק ארד

פרק 1

הגדרות ואבות מייסדים

המילה אנרכיה נובעת מהיוונית ופירושה 'ניגוד לסמכות' או 'ללא שליט', ושמשה במובן גנאי עד 1840, כאשר אומצה ע"י פייר־ג'וזף  פרודון על מנת לתאר את האידיאולוגיה הפוליטית חברתית שלו. פרודון טען שאירגון ללא ממשלה הוא גם אפשרי וגם רצוי. במסגרת ההתפתחות של רעיונות פוליטיים, ניתן לראות את האנרכיזם כהקרנה אולטימטיבית של ליברליזם וסוציאליזם בעת ובעונה אחת, ואת ההיבטים השונים של ההגות האנרכיסטית כהדגשים על אחד מהשניים.

מבחינה הסטורית, האנרכיזם הופיע לא רק כהסבר לתהום שבין עשירים לעניים בקהילה כלשהי, או כהסבר מדוע על העניים להילחם על חלקם במנגנוני שימור הכוח, אלא כתשובה יסודית וחד־משמעית לשאלה "מה השתבש?" שבאה בעקבות התוצאות של המהפכה הצרפתית. זו הסתיימה לא רק בשלטון הטרור ובהופעת מעמד חברתי שליט חדש, אלא גם עם קיסר נערץ, נפוליאון בונפרטה, המטופף ביהירות בשטחים אותם כבש.

האנרכיסטים ומבשריהם היו היחידים בשמאל הפוליטי לאשר שפועלים ואיכרים אשר נאחזו בהזדמנות שעלתה והתקוממו על מנת להביא לסופן של מאות שנות ניצול ועריצות, נבגדו באופן בלתי־נמנע ע"י המעמד החדש של פוליטיקאים, אשר עדיפותם הראשונה היתה להחזיר על כנו את כוחה של המדינה ולהכפיף את הכל למרכז שליטה יחיד זה. לאחר כל התקוממות מהפכנית, שהניצחון בה הושג במחיר כבד לאוכלוסיה הרגילה, השליטים החדשים לא היססו להפעיל אלימות וטרור, משטרה חשאית וצבא מקצועי על מנת להחזיק בשלטונם.

עבור האנרכיסטים המדינה עצמה היא האויב, והם יישמו את אותה אינטרפרטציה לתוצאות כל המהפכות של המאות ה־19 וה־20. זאת לא רק מאחר וכל מדינה עוקבת אחר ומענישה את הדיסידנטים, אלא משום שכל שלטון מגן בראש ובראשונה על זכויות היתר של החזקים.

המגמה הרווחת בהסברה האנרכיסטית במשך למעלה ממאה שנים היתה קומוניזם־אנרכיסטי, הטוען שרכוש באדמה, אוצרות טבע, ואמצעי ייצור, צריך להיות בשליטה הדדית של קהילות מקומיות, המקיימות קשרים פדרטיביים למטרות משותפות רבות מספור עם קהילות אחרות. זה שונה מסוציאליזם מדיני בהתנגדות מוחלטת לרעיון של סמכות מרכזית כלשהי. יש המעדיפים להבחין בין קומוניזם־אנרכיסטי לאנרכיזם קולקטיביסטי על מנת להדגיש את החירות הרצויה של הפרט לשלוט במשאבים הנחוצים למחיה, מבלי להניח את זכותו לשלוט במשאבים הנחוצים לזולת.

אנרכו־סינדיקליזם שם את הדגש על אירגוני עובדי תעשייה אשר יוכלו, באמצעות 'שביתה חברתית כללית', להפקיע את ההון מידי המחזיקים בו וכך להנדס את השתלטות העובדים על התעשייה והמנהלה.

ישנן, באופן לא מפתיע, כמה מסורות של אנרכיזם אינדיבידואליסטי, אחת מהן הנובעת מהאגואיזם המודע של ההוגה הגרמני מקס שטירנר (1806-56), ואחת מקבוצה מרשימה של דמויות אמריקאיות מהמאה ה־19 אשר טענו כי בהגנת האוטונומיה שלנו ובהתחברות עם אחרים למען זכויות משותפות, אנו מעודדים את הטוב הכללי. הוגים אלה היו חלוקים על הליברלים של השוק החופשי בחוסר אמונם המוחלט בקפיטליזם האמריקאי, ובהדגשתם את ההדדיות. בשלהי המאה ה־20, המילה 'ליברטריאן', אשר שימשה בעלי דעות אלה כחלופה למילה 'אנרכיסט', נוכסה ע"י קבוצה חדשה ושונה של הוגים אמריקאים, אשר יידונו בפרק 7.

אנרכיזם פציפיסטי נובע גם מאנטי־מיליטריזם המלווה את דחיית המדינה על תלותה המוחלטת בכוחות המזויינים, וגם מההכרה שיכולת הקיום של כל חברה אנושית מוסרית תלויה ברצון הטוב, הבלתי כפוי, של חבריה.

לזרמים אלה ואחרים בהגות האנרכיסטית יש הדגשים שונים. המשותף לכולם הוא הדחייה של סמכות חיצונית, אם זאת של המדינה, של המעסיק, או של הירארכיות ניהוליות ושל ממסדים מבוססים כגון בית הספר והכנסיה. הדבר נכון גם לגבי  זנים חדשים של אנרכיזם כגון אנרכיזם ירוק ו-אנרכה־פמיניזם. כמו אלה המאמינים ששיחרור בעלי החיים הוא היבט בשיחרור האנושי, הם טוענים כי האידיאולוגיה היחידה התואמת בעיקביות את מטרותיהם היא אנרכיזם.

נהוג לייחס את המסורת האנרכיסטית לארבעה הוגים וכותבים עיקריים. הראשון היה וויליאם גודווין (1756-1836), אשר בספרו 'חקירה באשר לצדק פוליטי' שיצא לאור ב־1793, הציג לראשונה את הטיעון האנרכיסטי נגד השלטון, החוק, הרכוש ומוסדות המדינה. הוא היה שותפה לחיים של מרי וולסטונקרפט ואביה של מרי שלי, וינק גם מהמסורת האנגלית של נונקונפורמיזם רדיקלי, וגם ממשנתם של הפילוסופים הצרפתים. ספרו הביא לו פרסום מיידי, ותוך זמן קצר עוינות והזנחה באקלים הפוליטי של תחילת המאה ה־19, אך היו לו חיים מחתרתיים בחוגים הרדיקליים עד לגילויו מחדש על ידי התנועה האנרכיסטית בעשור האחרון של המאה.

השני מבין חלוצים אלו היה פייר־ג'וזף פרודון (1809-65), התועמלן הצרפתי שהיה הראשון לקרוא לעצמו אנרכיסט. הוא התפרסם ב־1840 הודות למסה בה הצהיר ש"רכוש הוא גניבה", אך גם ש"רכוש הוא חירות". הוא לא ראה סתירה בין שתי סיסמאות אלה, מאחר ונראה לו מובן מאליו שהראשונה מתייחסת לקפיטליסט בעל האדמות שבעלותו נובעת מכיבוש או ניצול ומתוחזקת ע"י המדינה באמצעות החוק, המשטרה והצבא, בעוד השנייה עוסקת באיכר או באוּמן ומשפחתו שהם בעלי זכות טבעית למגורים, לחלקת אדמה לעיבוד ולכלי עבודה למלאכתם, אך לא לבעלות או שליטה בבתיהם, אדמותיהם, או אמצעי מחייתם של אחרים. נמתחה עליו ביקורת על היותו ניצול מעולם של חוואים־איכרים ואוּמנים זעירים בקהילות מקומיות, אך היתה לו תשובה מוכנה בהצגת העקרונות של פדרציה מצליחה.

השלישי בין מאורות האנרכיסטים הקלאסיים היה המהפכן הרוסי מיכאל בקונין (1814-76), שהתפרסם בצדק על רקע מחלוקותיו עם מרקס באינטרנציונל הראשון בשנות ה־70 של המאה ה־19, כאשר חזה  בדיוק מרשים, עבור הבאים אחריו, את תוצאות הדיקטטורות המרקסיסטיות במאה ה־20. "חירות ללא סוציאליזם," אמר, "היא זכות־יתר ואי־צדק, אך סוציאליזם ללא חירות הוא עבדות ואכזריות אלימה." הרחבותיו על תפיסה זאת מצוטטות באין־ספור ספרים שיצאו לאור על התמוטטות ברית המועצות ועל המשטרים שנכפו על מדינות הלווין שלה. הבחנה טיפוסית לבקונין ניתן למצוא במכתב מ־1872 בו נאמר:

אני מאמין שמר מרקס הוא מהפכן רציני וישר ושהוא באמת תומך במרד 
ההמונים, ואני תוהה כיצד הוא מצליח להתעלם מהעובדה שייסוד דיקטטורה 
אוניברסלית, קולקטיבית או אישית, דיקטטורה שתיצור תפקיד של מעין 
מהנדס ראשי של מהפכה עולמית, אשר ישלוט ויפקח על הפעילות המהפכנית של 
ההמונים בכל הארצות, כשם שניתן לפקח על מכונה – שייסוד דיקטטורה כזאת 
תספיק לכשעצמה לחסל את ההתקוממות ולעוות ולשתק את כל התנועות 
העממיות...

האחרון מאותם הוגי מפתח היה רוסי נוסף ממוצא אריסטוקרטי, פטר קרופוטקין (1842-1921). המוניטין הראשוני שלו נבע מעבודתו כגיאוגרף, ומסדרה ארוכה של ספרים וחוברות בהם ניסה לתת לאנרכיזם בסיס מדעי. 'כיבוש הלחם' (1892) היה המדריך שלו אודות ארגון־עצמי של חברה פוסט־מהפכנית. 'עזרה הדדית' (1902) נכתב כדי לעמוד בפני אותן פרשנויות שגויות של הדרוויניזם אשר הצדיקו קפיטליזם תחרותי, ע"י הדגמה מהתבוננות בחברות של בעלי חיים ובני אדם, שתחרות בתוך המינים  פחות משמעותית במידה ניכרת משיתוף פעולה כתנאי מוקדם להישרדות. 'שדות, מפעלים וסדנאות' (1899) היה מסתו של קרופוטקין על האנשת העבודה, באמצעות מיזוג החקלאות והתעשייה, העמל הגופני והרוחני, והחינוך האינטלקטואלי עם עבודת הכפיים. כסופר האנרכיסטי הנקרא ביותר בקנה מידה עולמי, הוא יצר את הקשר בין אנרכיזם ובין אקולוגיה חברתית ונסיון חיי היום־יום.

חלק מהאנרכיסטים בוודאי יתנגדו לזיהוי האנרכיזם עם סופריו הידועים ביותר. הם יטענו שבכל מקום בעולם בו עלו רעיונות אנרכיסטיים, יימצא פעיל מקומי המנסה להשיג גישה לבית דפוס, מודע לזרמי העומק האנרכיסטים בכל התקוממות של מדוכאים לאורך ההיסטוריה, ומלא רעיונות ליישום פתרונות אנרכיסטיים לסוגיות ובעיות מקומיות. הם יצביעו על הדרך בה ניתן לעקוב אחר ציפיות אנרכיסטיות החל במרידות העבדים בעולם העתיק, התקוממויות האיכרים באירופה של ימי הביניים, מטרות ה'דיגרס' במלחמת האזרחים האנגלית בשנות ה־40 של המאה ה־17, במהפכות בצרפת ב־1789 וב־1848, והקומונה הפאריסאית ב־1871. במאה ה־20 היה לאנרכיזם תפקיד משמעותי במהפכה המקסיקנית של 1911, במהפכה הרוסית של 1917, ויותר מכל במהפכה בספרד, שבאה בעקבות ההתקוממות הצבאית אשר זרזה את מלחמת האזרחים של 1936. התפקיד אותו מילאו האנרכיסטים באירועים מהפכניים אלה יתואר בפרק הבא.

בכל המהפכות האלה גורלם של האנרכיסטים היה של מפסידנים הרואיים. אך אנרכיסטים אינם מתאימים בהכרח לסטריאוטיפ של מאמינים באיזושהי מהפכה אולטימטיבית, המצליחים במקום שכולם נכשלו  וחונכים אוטופיה. האנרכיסט הגרמני גוסטב לַנְדַאוּאֶר הבהיר כי:

המדינה איננה דבר שניתן להרוס באמצעות מהפכה, אלא היא תנאי, יחס 
מסויים בין בני אדם, אופן מסויים של התנהגות אנושית; אנו הורסים אותה 
על ידי קבלת יחסים אחרים, על ידי התנהגות שונה.

יתר־על־כן, אם האנרכיסטים לא שינו את החברה בדרך שהם קיוו לאפשרית, הדבר נכון גם עבור חסידי כל אידיאולוגיה חברתית במאה הקודמת, אם סוציאליסטית או קפיטליסטית. אך, כמו שאני מדגיש בפרק 8, הם תרמו לסדרה ארוכה של השתחררויות קטנות, אשר הסירו מטען עצום של מצוקה אנושית.

לאנרכיזם יש למעשה יכולת התאוששות מהירה ומתמדת. לכל חברה אירופית, צפון אמריקאית, לטינו אמריקאית ואסיאתית יש את המפרסמים, עיתונים, חוגי תומכים, פעילים ומרטירים אנרכיסטים. בכל פעם שמשטר פוליטי סמכותני ומדכא מתמוטט, האנרכיסטים נמצאים שם, מיעוט המדרבן את עמיתיו האזרחים להפנים את הלקחים שנלמדו ממופע האימים חסר האחריות של השלטון.

העיתונות האנרכיסטית הופיעה מחדש בגרמניה לאחר היטלר, באיטליה לאחר מוסוליני, בספרד לאחר פרנקו, בפורטוגל לאחר סאלאזר, בארגנטינה לאחר הגנרלים וברוסיה לאחר 70 שנה של דיכוי אלים. עבור האנרכיסטים זהו סימן לכך שהאידיאל של חברה מאורגנת עצמית על בסיס של שיתוף פעולה רצוני, במקום כפייה, אינו ניתן לדיכוי ולהדחקה. הוא מייצג לטענתם שאיפה אנושית אוניברסלית.  זה מומחש בדרך בה עמים מתרבויות לא־אירופאיות לקחו רעינות אנרכיסטיים מערביים וקישרו אותם למסורות שלהם ולהוגים בני ארצותיהם.

רעיונות אנרכיסטיים הובאו ליפן על ידי קוֹטוּקוּ שוּסוּאִי בשנים הראשונות של המאה ה־20. הוא קרא את כתבי קרופוטקין בהיותו בכלא בזמן מלחמת רוסיה – יפן בשנים 1904-5. כאשר השתחרר ביקר בקליפוניה כשהוא יוצר קשר עם האנרכו־סינדיקליסטים המיליטנטים של ארגון 'עובדי התעשייה של העולם' (IWW), וחזר ליפן לפרסם ביטאון אנטי־מיליטריסטי בשם 'הֵיימֶן'. קוטוקו טען שתמיד היה קיים זרם אנרכיסטי סמוי בחיים היפניים, שנבע מהבודהיזם והטאואיזם. הוא היה אחד מתריסר אנרכיסטים שהוצאו להורג ב־1911 ואשר הואשמו בקשירת קשר כנגד הקיסר מֵיגִ'י. במשך כל המחצית הראשונה של המאה סדרה של יורשים המשיכו בתעמולה ובפעילות נגד המיליטריזם, ודוכאו על ידי השלטון, רק כדי להופיע מחדש באקלים פוליטי שונה לאחר זוועות מלחמת העולם השנייה.

האנרכיזם הסיני הופיע בערך באותו זמן, באמצעות השפעתם של סטודנטים שהיו בטוקיו או בפאריס. אלה שלמדו ביפן הושפעו ע"י קוטוקו שוסואי, והדגישו את ההקשר עם זרם ותיק בחיים הסיניים. כמו שמסביר פיטר מרשל:

האנרכיזם המודרני לא רק תמך באידיליה הכפרית הטאואיסטית, אלא גם הידהד
את כמיהת האיכר, המוטמעת בתרבות הסינית, למילניום לא בזבזני ושוויוני,
אשר מצאה את ביטויה במרידות איכרים לאורך ההיסטוריה הסינית. מעבר לכך, 
הוא פרט על מיתר של שני מושגים מסורתיים: טַה־ט'אוּנג, תור זהב אגדי של 
הרמוניה ושוויון חברתי, וצ'ינג־ט'אִיֵן, שיטה של אריסות קהילתית.

הצעירים הסינים שלמדו בפאריס  נמשכו לכתביהם של בקונין וקרופוטקין, כמו גם לתיאוריה הדרוויניסטית של האבולוציה. הם דחו את הנסיון לקשר את האנרכיזם עם הטאואיזם של לאו־טסה ועם ההיסטוריה החקלאית. עם נפילת שושלת מנצ'ו ב־1911, שתי הסיעות האנרכיסטיות חשבו שהגיע שעתן. אך למעשה, האידיאולוגיה המהפכנית שגברה בסין של תחילת המאה ה־20 היתה דווקא המרקסיסטית־לניניסטית. וכמו שנראה בפרק 2, סדר היום שנכפה בכוח על הסינים היווה פרודיה דיקטטורית על השאיפות האנרכיסטיות.

גם לקוריאה יש מסורת אנרכיסטית הקשורה לשאיפה לקומוניזם של איכרים במאה ה־19, אך 35 שנות שלטון יפני תוך התנגדות עזה של האנרכיסטים וסיעות פוליטיות נוספות, הוציאו להם מוניטין של פטריוטים במדינה בה הצפון הוא דיקטטורה מרקסיסטית בעוד הדרום הוא מודל קפיטליסטי נוסח אמריקה.

בהודו, ההיסטוריה של המחצית הראשונה של המאה ה־20 והמאבק לשחרור מהשלטון הבריטי נשלטו על ידי מוהנדס קרמצ'נד גנדי, שבנה אידיאולוגיה ייחודית של התנגדות לא־אלימה וסוציאליזם כפרי, ממקורות אנרכיסטים למחצה, אותם קישר עם מסורות הודיות. מטולסטוי הוא פיתח את מדיניות ההתנגדות הלא אלימה, מת'ורו לקח את הפילוסופיה של מרי אזרחי, ומקריאה מעמיקה בכתבי קרופוטקין את תוכנית קומונת הכפר האוטונומית והמבוזרת, המקשרת בין חקלאות לתעשייה מקומית. לאחר השגת העצמאות, יורשיו הפוליטיים העריצו את זיכרו אך התעלמו מרעיונותיו. מאוחר יותר, תנועת 'סַרְבוֹדָיָה' של וינוֹבָּה בְּהַאוֶה שיחרה אחר מהפכה מבוססת אדמה, תוך דחיית המדיניות של השלטון המרכזי.

באפריקה, מְבָּה ואִיגָרֶוֵוי, שכתבו מחקר על כישלון הסוציאליזם המדינתי שנכפה על ידי ממשלות, מפנים את תשומת הלב ל-

בעייה מוגבלת, למראית עין, של עימותים אתניים ברחבי היבשת; הדחיקה של 
אפריקה לשוליים הפוליטיים והכלכליים במישור הגלובלי; המצוקה הבלתי ניתנת
לתיאור של 90% מתושבי אפריקה; וכמובן, ההתמוטטות הנמשכת של מדינת העם 
בחלקים רבים של אפריקה.

הם טוענים כי:

בהינתן בעיות אלה, החזרה ל'יסודות אנרכיים' בקהילתיות האפריקאית היא 
למעשה בלתי נמנעת. המטרה של חברה בניהול עצמי, הצומחת מרצונם החופשי 
של חבריה והיא נעדרת שליטה סמכותנית וחלוקה שרירותית, היא לא רק 
אטרקטיבית אלא גם ברת ביצוע בטווח הארוך.

הקורא עשוי לתהות, אם רעיונות ושאיפות כה דומים לאלה של האנרכיסטים עוברים כחוט השני ברוב תרבויות העולם, מדוע הרעיון אינו מפורש כהלכה או מוגחך. את התשובה ניתן למצוא בהתרחשות קטנה ביותר בהיסטוריה האנרכיסטית.

היתה תקופה, לפני כמאה שנה, כאשר מיעוט של אנרכיסטים, בדומה לקבוצות מיעוט בתריסר תנועות פוליטיות אחרות, האמין שרצח של מלכים, נסיכים ונשיאים יחיש את המהפכה העממית. מצער לציין שהקורבנות הראויים ביותר, מוסוליני, פרנקו, היטלר או סטאלין, היו מוגנים היטב, ובמונחים של שינוי פני ההיסטוריה וטיהור העולם מרודניו, לאנרכיסטים לא היתה הצלחה גדולה יותר מאשר לרוב הרוצחים הפוליטיים שבאו בעקבותיהם. אך מורשתם הפכה להיות הקריקטורה הסטריאוטיפית של האנרכיסט המזוקן במעיל השחור, הנושא פצצה עגולה עם פתיל מעשן, מה שהפך להיות מכשול נוסף לדיון רציני בגישה האנרכיסטית. בינתיים, טרור פוליטי מודרני המכוון ללא אבחנה לאוכלוסיות אזרחיות, הפך להיות המונופול של ממשלות ונשקם של קנאים דתיים ובדלנים לאומניים – אלו ואלו רחוקים מרחק רב משאיפותיהם ומתקוותיהם של האנרכיסטים.

בערך 'אנרכיזם', שקרופוטקין כתב ב־1905 למהדורה ה־11 של אנציקלופדיה בריטניקה, הוא התחיל בהסבר שהאנרכיזם הוא

השם שניתן לעיקרון, או תורת חיים והתנהגות, שתפישת העולם שלה היא חברה 
ללא שלטון, כאשר ההרמוניה בחברה זו אינה מושגת מתוך כניעה לחוק או על 
ידי ציות לסמכות כלשהי, אלא בחוזים של שיתוף פעולה הנעשים בין קבוצות 
שונות, טריטוריאליות ומקצועיות, שבאו לידי הסכם חופשי למטרות ייצור 
וצריכה, כמו גם למען סיפוק אין־סוף רבגוניות צרכיו ושאיפותיו של כל 
יצור תרבותי.

מתוך הגדרה זאת משתמע גם הכורח בפשרה, היבט רגיל בפוליטיקה שהאנרכיסטים התקשו לקבל, בדיוק משום שהאידיאלוגיה שלהם מוציאה מהכלל את הדרכים המקובלות להשפעה פוליטית.

פרק 2

רגעים מהפכניים

במהלך ההתפרצויות המהפכניות שפשטו באירופה ב־1848, מסופר על מפקד משטרת פאריס שהעיר לגבי האנרכיסט מיכאל בקונין, "איזה גבר! ביום הראשון של המהפכה הוא אוצר מושלם; אך למחרת צריכים לירות בו."  הבחנה זו ממצה גם את התפקיד וגם את הגורל של האנרכיסטים ומבשריהם בסדרה ארוכה של התקוממויות עממיות באירופה.

כותבי הרשומות מכל התנועות הפוליטיות, ללא יוצא מן הכלל, מגלים אותות מבשרים מן העבר, והאנרכיסטים מצאו אבות קדמונים במרידות העבדים של האימפריה הרומית ובכל ההתפרצויות המהפכניות של המדוכאים לאחר מכן. באופן דומה הם זיהו מבשרים קודמים בהתקוממויות כגון אלה של מרד האיכרים באנגליה ב־1391, במרד הטבוריטים בבוהמיה ב־1493 ובזה של האנאבפטיסטים כמאה שנים מאוחר יותר.

במהפכה האנגלית, בשנות מלחמת האזרחים עד 1649, היסוד האנרכיסטי מצא ביטוי בפעילותם של ה'דיגרס', ה'רנטרס' וה'לבלרס', אשר עזרו בהבטחת הצלחתו של קרומוול ותוארו ע"י אחד מכותבי הפַּמְפְלֶטִים כ-’אנרכיסטים שוויצרים', חוסלו במהירות ברגע שהפרוטקטור תפס בבטחה את השלטון, רק כדי שבסופו של דבר תחזור המונרכיה. אך האנשים שהעזו לסלק מלך, פרצו את הדרך לחשיבה רדיקלית יותר על היחס שבין הפרט לבין הקהילה ובין החברה לבין המדינה. המהפכה האמריקאית והמהפכה הצרפתית במאה הבאה הביאו בשורה אשר באה לידי ביטוי בצורה יפה בפמפלט של תומס פיין 'קומון סנס' מ-1776:

החברה בכל מצב היא ברכה, אך השלטון במצבו הטוב ביותר אינו אלא רוע 
הכרחי ובמצבו הרע ביותר בלתי נסבל בעליל; שכן, כאשר אנו סובלים או 
נחשפים לאותן מצוקות, על ידי ממשלה, שלהן יכולנו לצפות במדינה ללא 
ממשלה, תחושת האסון שלנו מתגברת בחושבנו על כך שאנו מספקים את האמצעים 
לסבלנו. השלטון, כמו לבוש, הוא הסמל לאובדן התמימות: ארמונות המלכים 
בנויים על חורבות הבוסתנים של גן-עדן.

רעיונות פוליטיים חצו את האוקיינוס האטלנטי במאה ה־18 כמעט באותה מהירות כמו במאה ה־21, והמהפכה האמריקאית הפכה את המהפכה הצרפתית לבלתי נמנעת. לג'פרסון, פיין ופרנקלין היה חלק בשתיהן בעוד וויליאם גודווין ב'חקירה באשר לצדק פוליטי' העלה ונימק את הטיעון האנרכיסטי מעקרונות ראשוניים. בינתיים, מספר מתנגדים אמיצים למדינה הצרפתית החדשה, הידועים בשם "אַנְרַזֶ'ה", אשר התקבצו סביב ז'ק רוּ וז'אן וַרְלֶה, התנגדו לשליטים החדשים. ורלה, שלמעשה שרד את הטרור, העיר כי:

הרודנות עברה מארמון המלכים למתחם של וועדה. לא בגדי המלכות, לא 
השרביט ולא הכתר הם הגורמים לשנאת המלכים, אלא האמביציה והעריצות. 
בארצי כל מה שהשתנה הוא הלבוש.

האנרכיזם הופיע שוב במהפכות האירופאיות של 1848. בשנה שאחרי, לאחר כישלון המהפכה בדרזדן, נעצר בקונין, נידון למוות, נמסר לאחר שנה לאוסטרים, נידון שוב למוות, ולאחר שנה נוספת נמסר לרוסים. לאחר שש שנים במצודת פטר ופאול בסנט פטרסבורג הוגלה לסיביר, משם ברח בסופו של דבר ללונדון דרך יפן, סן-פרנציסקו וניו-יורק. לאחר המלחמה הפרנקו־פרוסית של 1870, עיצבו רעיונותיו הפדרליסטיים של פרודון את הקומונה הפאריסאית קיצרת הימים ואת 'המניפסט לעם הצרפתי' מאפריל 1871 אשר הצהיר:

האוטונומיה המוחלטת של הקומונה, המוחלת על כל מקום ומקום בצרפת, 
מבטיחה לכל אחד את זכויותיו המלאות ולכל צרפתי לממש את כשרונותיו 
כאדם, כאזרח וכעובד. האוטונומיה של הקומונה תהיה מוגבלת אך ורק על ידי 
אוטונומיה זהה של קהיליות אחרות הדבקות בחוזה; התאגדותן חייבת להבטיח 
את חירותה של צרפת.

(מיותר להוסיף שעל־אף שהיתה לקומונה גיבורה אנרכיסטית נערצת, לואיז מישל, המניפסט לא כלל את זכויותיהן של נשות צרפת).

במהפכות העיקריות של המאה ה־20 ניתן היה להבחין ביסודות אנרכיסטיים, אך בכל אחת מהן האנרכיסטים היו קורבנותיהם של השליטים החדשים. במקסיקו, ריקרדו פלורס מַגוֹן ואֶחָיו התחילו ב־1900 להוציא לאור את העיתון האנרכו־סינדיקליסטי 'רגנרסיון', כשהם מקימים אופוזיציה לדיקטטור פורפיריו דיאס, וחמקו מעבר לגבול לקליפורניה כאשר המצב נעשה קשה עבורם. עם נפילתו של דיאס, יצר מגון קשר עם האיכר המהפכן אמיליאנו זפאטה במדינת מוראלס בדרום, שנלחם במאמציהם של בעלי אדמות גדולים לספח את אדמותיהם של מגדלים עניים. מסופר על מגון שלימד את זפאטה קרוא וכתוב ותרם להשכלתו באמצעות קריאה ודיון בספרו של קרופוטקין 'כיבוש הלחם'. זפאטה נלכד במארב ונהרג ב־1919, בעוד מגון נכלא בארה"ב ונרצח בכלא ליבנוורת' ב־1923. באופן אירוני שניהם מונצחים ברוטונדה לאנשים מפורסמים במקסיקו-סיטי. 'צבא זפטיסטה לשחרור לאומי' העכשווי הוא הגילגול המודרני למאבקו של זפאטה כמו גם למשל 'תנועת חסרי האדמה של פועלים כפריים' בברזיל. שתי אלה הן תנועות של חקלאים מנושלים הנאבקות על שליטה קהילתית באדמה עליה השתלטו חוואים אוליגרכים מגדלי בקר.

במהפכה הרוסית של 1917 ההשתלטות הבולשביקית נעשתה בעזרת סיסמאות אנרכיסטיות כגון 'לחם וחירות' ו-'כל העוצמה לסובייטים', שההתנסות היום־יומית במשטר החדש היתה רחוקה מהן מרחק רב. הגיבור האנרכיסטי של המהפכה היה האיכר האוקראיני נסטור מאכנו, שאירגן תפיסת קרקעות על ידי האיכרים והגן עליהן גם מפני הבולשביקים וגם מפני ‏‎‎‏'הלבַנים'. גולים רוסים חוזרים כללו את אמה גולדמן ואלכסנדר ברקמן שגורשו מארה"ב, וקרופוטקין שנאלץ לחיות בגלות במשך 40 שנה. קרופוטקין מיען מכתבי ביקורת ללנין וכתב 'מכתב לפועלי מערב אירופה' בו הוא מתאר את לקחי המהפכה הרוסית. הלוויתו ב־1921 היתה הפעם האחרונה בה האנרכיסטים הרוסים היו חופשיים, עד השיחרורים טיפין־טיפין ממחנות הכלא של סטאלין לאחר 1956.

גולדמן וברקמן ניסו לספר את האמת אודות רוסיה של לנין כאשר עזבו את המדינה, אך גילו שהשמאל הפוליטי במערב דחה את דיווחיהם כאנטי־מהפכניים. אותו סוג של הדרה והשתקה, על ידי השמאל הפוליטי, עמד מול נסיונות אנרכיסטיים מתמשכים לגלות את האמת אודות ברית המועצות, בעוד הסתננות סטאליניסטית הרסה את אמינותם של אירגוני עובדים רבים במערב.

המסורת האנרכיסטית באיטליה החלה כאשר בקונין התיישב שם ב־1863 והתוודע למהפכנים מקומיים בעזרת המלצותיהם של גריבלדי ומאציני, על־אף שהתנגד ללאומניות שלהם בשל האוטונומיה הקהילתית והפדרליזם בהם דגל. לתקופה זאת בחייו של בקונין שייכים הפולמוסים עם מרקס, אשר חזו באופן ייחודי ומדוייק את התפתחות הדיקטטורה המרקסיסטית במאה ה־20. תלמידו, אריקו מלטסטה, שמת במעצר בית באיטליה של מוסוליני, השיק זרמי תעמולה אנרכיסטית באיטליה ובאמריקה הלטינית, שעד היום הינם בעלי תפוצה מרשימה של פירסומים וגילויי דעת פוליטיים.

במזרח הרחוק, מנהגן של משפחות אמידות להשלים את השכלתן באירופה, גרם לכך ששורה של סטודנטים מהפכניים הביאו לסין מפאריס את המסר של קרופוטקין מספריו 'כיבוש הלחם', 'עזרה הדדית', ובעיקר 'שדות, מפעלים וסדנות'. לרבים מהשינויים והמהפכים במדיניות המפלגה הקומוניסטית של סין בשנות ה־50 וה־60 יש קשרים ניתנים לזיהוי עם סדר היום של קרופוטקין, אם כי הם נאכפו , כמובן, באדישות גמורה לסבל האנושי. הסופר הידוע פַּא צִ'ין (לי פאי קאן) ראה באמה גולדמן את 'אִמו הרוחנית' והרכיב את שם העט שלו מהברה אחת משמותיהם של בקונין וקרופוטקין. מיותר לומר שהוא נשלח ל'חינוך מחדש' פעמים מספר, וב־1989, בגיל 84, נאסר על תמיכתו במפגינים בכיכר טיאנמן.

אך המדינה בה היכה האנרכיזם את שורשיו העמוקים ביותר היתה ספרד, אשר בשנות השלושים היו בה גם ארגון עובדים אנרכו־סינדיקליסטי (CNT) וגם פדרציה אנרכיסטית איברית (FAI), גוף אנרכיסטי אשר הגיח באופן מחזורי מקיום מחתרתי. מהפכת ה־19 ביולי 1936 מדגימה פער נוסף בין התיאור האנרכיסטי להתרחשויות לבין הדרך בה נתפסו ותוארו על ידי קולות בעלי השפעה רבה יותר.

ב־18 ביולי 1936, היו בספרד תוך יום אחד שלוש ממשלות חזית עממית, שדנו כיצד להיאבק במרד הגנרלים במרוקו, אשר הלך ופלש לתוך שטחה העיקרי של ספרד, והגיעו למסקנה שהתנגדות תהיה חסרת תועלת. בינתיים, בכמה ערים ומחוזות לא רק שהנשק של חיל המצב והמשמר האזרחי נתפס והוחרם, אלא שחברי ה־CNT השתלטו על בתי החרושת, על התחבורה ועל הקרקעות. יום המחרת ציין לא רק את תחילת המלחמה נגד ההתקוממות של פרנקו, אלא את המהפכה העממית.

לא רק שהמרד של פרנקו נתמך בנשק, כוחות צבא ומטוסי הפצצה מאיטליה של מוסוליני ומגרמניה הנאצית, אלא שהסכם האי־התערבות של ממשלות בריטניה וצרפת הגביל את אספקת החימוש לכוחות האנטי־פשיסטיים רק לנשק שסופק על ידי ברית המועצות (במחיר עתודות הזהב של ספרד). קנס נוסף הוטל על התמיכה הסובייטית. מדיניות החוץ של סטאלין חייבה התנערות מהמהפכה הספרדית כאינטרס של מושג 'החזית העממית'. במאמץ למנוע התגברות של השפעה סובייטית, מיליטנטים אנרכיסטים וסינדיקליסטים הפכו להיות שרים גם בממשלה הקטלונית בברצלונה וגם בממשלה המרכזית במדריד.

המלחמה בספרד דעכה עד לסיומה האומלל באפריל 1939, לאחר אבדן עצום בחיי אדם. באוגוסט של אותה שנה נחתם הסכם האי־לוחמה בין סטאלין להיטלר, ובספטמבר פרצה מלחמת העולם השנייה. משטר פרנקו בספרד שרד עד למותו ב־1975. התמוטטות האופוזיציה הביאה בעקבותיה מסע חסר רחמים של נקמה באלה שהעזו להתנגד לפרנקו. היה מספר עצום של הוצאות להורג ובתי הכלא היו מלאים. מיליוני ספרדים סיימו את חייהם בגלות.

מנקודת המבט של האנרכיסטים, ספרד סיפקה אירוניות נוראיות. במושגי קולקטיביזציה של החקלאות והתעשייה, היא נתנה דוגמה חיה ומעוררת השראה של תיאוריות קרופוטקין אודות תפיסת השליטה על ידי העובדים. באותם חלקי ארץ שלא נתפסו על ידי יחידות צבא נאמנות לפרנקו היתה השתלטות על קרקעות בקנה מידה גדול. ספרד היתה בעיקר מדינה חקלאית, בה 67% מהקרקע היו בבעלות 2% מבעלי האדמות. יחד עם זאת שטחי קרקע רבים היו קטנים מדי מכדי לפרנס משפחה. ג'רלד ברנן, בספרו הקלאסי 'הלבירינט הספרדי' הסביר 'שהפתרון ההגיוני היחיד בשטחי אדמה נרחבים הוא קולקטיבי'.

האומדן ב־1936 היה שאלה אשר חיו באותם אזורים בספרד שלא היו מוצפים בכוחותיו של פרנקו, כשלושה מיליון גברים, נשים וילדים, חיו בקומונות קבוצתיות. משקיפים מאותו זמן דיווחו גם על קולקטיביזציה של בתי­־חרושת בקטלוניה ועל ארגון שירותים ציבוריים – תחבורה, טלפוניה, גז וחשמל בברצלונה.

הפילוסוף האמריקאי נועם חומסקי זוכר שקרא על הישגים אלה כילד בניו־יורק, בירחון האנרכיסטי בשפה האידית 'קול העובד החפשי'. נחרט בזכרונו תיאור של עיירה ספרדית מוכת עוני, ממברייה, שבבקתותיה העלובות חיו שמונת־אלפים בני אדם 'ללא עיתון, ללא קולנוע, ללא קפה או ספרייה'. אך התושבים חלקו ביניהם מזון, ביגוד וכלים, וקלטו מספר גדול של פליטים. 'זו לא היתה, בכל אופן, חיברות של שפע אלא של עוני… ממברייה היא כנראה העיירה הענייה ביותר בספרד, אך היא הצודקת ביותר.' חומסקי מעיר ש-

דיווח כזה, על התחשבותו ודאגתו ליחסי אנוש והאידיאל של חברה צודקת, 
צריך להיראות מוזר ביותר לתודעתו של האינטלקטואל המתוחכם, ולכן 
מתייחסים אליו בבוז, או כאל נאיבי, פרימיטיבי או בלתי רציונלי. רק 
כאשר דיעה משוחדת כזו תיזנח, יהא זה אפשרי עבור היסטוריונים ליטול על 
עצמם מחקר רציני של תנועה עממית, אשר שינתה את ספרד הרפובליקנית באחת 
המהפכות החברתיות יוצאות הדופן ביותר שההיסטוריה מתעדת.

בינתיים נעשו המחקרים הרציניים, וחומסקי מציין את משמעותם ואת לקחיהם לעתיד, מאחר, וכמו שהוא טוען:

מה שמרתק אותי באופן אישי באנרכיזם היא נטייתו לנסות להבין ולהתמודד 
עם הבעיות של עיסוק בחברות מתועשות מורכבות ומאורגנות במסגרת של 
מוסדות ומבנים חברתיים חפשיים.

הנסיון הספרדי לא מאושש את הקריטריון השני שלו, אך אירועי 1936 בהחלט מצדיקים את הערותיו. הישגים אלו בקושי הוזכרו בתקשורת המערב־אירופית מלבד בבטאונים של האנרכיסטים והשמאל הקיצוני הלא־מרקסיסטי, וכאשר ג'ורג' אורוול, בחזרתו מספרד, ניסה לנפץ את קשר הדממה בספרו 'הומג' לקטלוניה' מ־1937, אשר נמכר ב־300 עותקים והיתרה הועברה לחנות הספרים האנרכיסטית ב־1940. עשרות שנים מאוחר יותר, סרטו של קן לואץ' (1995) 'אדמה וחירות' התקבל בהתלהבות גדולה בספרד על עיבוד והמחזת אירוע ממלחמת האזרחים, שעד אז כמעט ולא היה ידוע בספרד עצמה.

מיותר לומר שבשנות הגלות, אותם אנרכיסטים אשר שרדו גם את המלחמה וגם את נקמתו של פרנקו, הקדישו ויכוח אין־סופי להחלטה הגורלית של מנהיגי ה־CNT להצטרף לממשלה במאמץ להיאבק בשליטה הסובייטית הגוברת. מאחר וכל זן של אנרכיזם התנגד למבנה ולמערכת הפוליטית, החלטה זו נראתה כפשרה שלא הביאה כל תועלת חוץ מאשר חוסר אמון ומורת רוח. אותם אנרכיסטים אשר חקרו את הנושא נוטים להסכים עם האנרכיסט הצרפתי הוותיק סבטיאן פור (Faure): 'אני מודע לעובדה כי לא ניתן תמיד לעשות מה שצריך לעשות; אך אני גם יודע שישנם דברים שאסור לעשותם בשום פנים ואופן.'

בינתיים, סדרה חדשה של התקוממויות עממיות גילתה מחדש סיסמאות אנרכיסטיות בהתנגדות הירואית לאימפריה המונוליטית לכאורה של סטאלין. שאיפות מודחקות פרצו ברחובות ערי הונגריה ופולין ב־1956 ובצ'כוסלובקיה ב־1968. אלה היו מבשרי ההתמוטטות של ברית המועצות ללא שפיכות דמים, לאחר עשרות שנות סבל מזעזע של אלה אשר, בדרך כלל ללא כוונה, כשלו בלרַצות את שליטיהם.

כאשר משטרי סוהריהם קרסו מסביבם, היתה מעט נחת לשורדים האנרכיסטים, עם הדגלים השחורים של המחאה נגד הקפיטליזם החדש שנוצר על ידי מדכאיהם הישנים. עדיין הצדק היה באופן חדגוני איתם והנושאים שבראש מעייניהם נותרו כשהיו.

פרק 3

מדינות, חברות, וקריסת הסוציאליזם

קיימת הבחנה יסודית, המודגשת על ידי אנרכיסטים, בין החברה והמדינה. זה בולט וברור כבר מאות בשנים, ועל אף שהוגים פוליטיים רבים התעלמו מהבחנה זאת, היא היתה ברורה למשל להוגים במאה ה־20 כישעיהו ברלין וג.ד.ה. קול, כמו שהיתה ברורה במאה ה־18 לתומס פיין שצוטט בפרק הקודם. בכל אופן, עם קריסת האימפריה של ברית המועצות היה גילוי מחודש של 'החברה האזרחית' על ידי חוקרים פוליטיים.

הפילוסוף מרטין בובר היה ידידו ועורך כתביו של האנרכיסט הגרמני גוסטב לנדאואר, אשר הבחנתו אודות המדינה כאופן של התנהגות אנושית נידונה בפרק 1.  כפרופסור לסוציולוגיה, בובר הצביעעל קיטוב בולט בין שני עקרונות של התנהות אנושית מורכבת: הפוליטי והחברתי. המאפיינים של העיקרון הפוליטי היו בעיניו כוח, סמכות, הירארכיה וריבונות, בעוד העיקרון החברתי נגלה לו בכל ההתאחדויות שנרקמו סביב צורך או אינטרס משותף. הבעייה שעלתה היתה בזיהוי הגורם לעלייה המתמדת של הגורם הפוליטי. תשובתו של בובר הציעה ש-

העובדה שכל עם חש עצמו מאויים על ידי אחרים נותנת למדינה כוח מאחד; 
היא תלויה ביצר ההישרדות של החברה עצמה; המשבר החיצוני הסמוי נותן 
לה עדיפות במשברים פנימיים . . . לכל צורות הממשל יש דבר אחד משותף: 
כל אחת מחזיקה ביותר כוח משנחוץ לה בתנאים הקיימים; למעשה, עודף זה 
של יכולת לקבוע עמדות הוא מה שאנו מבינים ככוח פוליטי. מידת העודף 
הזה . . . מייצגת את ההבדל המדוייק בין אדמיניסטרציה לבין שלטון.

בובר תיאר את העודף הזה, שאינו ניתן על פי דבריו, למדידה מדוייקת, כ-’עודף פוליטי', והעיר כי

הצדקתו נובעת מחוסר היציבות החיצונית והפנימית, מהמצב הסמוי של משבר 
בין עמים ובתוך כל עם. העיקרון הפוליטי בהשוואה לעיקרון החברתי תמיד 
חזק יותר מהנדרש לפי הנסיבות. התוצאה היא הפחתה מתמדת בספונטניות 
החברתית.

ספונטניות חברתית מוערכת ביותר על ידי אנרכיסטים, אך אינה נמצאת על סדר היום של פוליטיקאים העסוקים בפירוק מדינת הרווחה הבריטית שלאחר המלחמה, וממליצים על מעלות היוזמה הפרטית נושאת הרווחים. לעיתים קרובות אומרים לאנרכיסטים שסלידתם מהמדינה מיושנת מבחינה היסטורית, מאחר ותכלית עיקרית של המדינה המודרנית היא לספק רווחה חברתית. בתשובתם הם מדגישים שרווחה חברתית לא צמחה מהשלטון , לא מחוקי הביטוח הלאומי שלאחר המלחמה, ולא מחניכת שירות הבריאות הלאומי ב־1948. היא התפתחה מהרשת העצומה של חברות ידידותיות וארגוני עזרה הדדית שהתגבשו באמצעות עזרה עצמית של מעמד העובדים[1] במאה ה־19.

האב המייסד של שרות הבריאות הלאומי היה חבר הפרלמנט מטרֶדֶגָר שבדרום וויילס, אניורין בֶּוַון, שר הבריאות בממשלת הלייבור. במחוז הבחירות שלו היתה ממוקמת 'החברה הרפואית של טרדגר', שנוסדה ב־1870 והתקיימה עד 1995. החברה סיפקה טיפול רפואי לעובדים המקומיים, שהיו ברובם כורים ופועלים בתעשיית הפלדה, אך גם (בניגוד לביטוח הבריאות הלאומי שלפני 1948) לנתמכים – ילדים, קשישים ומובטלים – כל תושבי המחוז.

זה נתמך במשך כל השנים על ידי תרומה רצונית של שלושה פֶּנִי מכל פַּאוּנְד 
ממשכורותיהם של הכורים ועובדי הפלדה . . . בזמן מסויים החברה העסיקה 
חמישה רופאים, רופא שיניים אחד, כירופוד אחד ופיזיותרפיסט אחד כדי 
לטפל ב־25,000 נפש.

כורה בדימוס סיפר לפיטר הֶנֶסי שכאשר בוון יזם את שירות הבריאות הלאומי, 'חשבנו שהוא הופך את כל המדינה לטרדגר אחד גדול'. למעשה, שירות הבריאות נמצא במצב של ארגון מחדש מתמשך מאז הקמתו, אך מעולם לא ננקטה בו גישה לטיפול רפואי מקומי מאוחד במבנה מדיני משותף. מחשבה נוספת על סיפור טרדגר היא שכאשר כל עובד בעיירה הזאת שילם היטל מרצון על מנת להרחיב את השירות הרפואי לכל תושב, גם משכורותיהם של העובדים המיומנים ביותר לא הגיעו לסף חבות תשלום מס הכנסה. אך מאז החלת השיטה של מיסוי המעביד במלחמת העולם השנייה, האוצר של השלטון המרכזי ניכה לעצמו את הסכום שיועד בעבר לתמיכה ביוזמות המקומיות. אילו דפוס המיסוי העצמי במודל של טרדגר היה הופך לדפוס הכללי של אספקת שירותי בריאות, הרי שהצורך היום־יומי הקבוע הזה לא היה הופך כלי־משחק במדיניות הפיננסית של השלטון המרכזי.

האנרכיסטים מצטטים את הדוגמה המקומית הקטנה הזאת של אספקת שירותי בריאות כדי להראות שסגנון שונה של ארגון חברתי עשוי היה להתפתח. בהווייה הבריטית, ניתן היה למצוא גם סוג אחר בשנות ה־30 וה־50,  במה שנודע כ-’ניסוי פקהם' בדרום לונדון, שהיה מועדון בריאות משפחתי בו טיפול רפואי היה פריט מרכיב של מועדון חברתי אשר סיפק מתקני ספורט ושחייה. נסיונות אלה ורבים אחרים, מאוחרים יותר, לשנות את היחס לעמידה בצרכים חברתיים אוניברסליים, מדגימים את הדחיפות בחיפוש אחר חלופות מתאימות לקיטוב שבין הביורוקרטיה הציבורית מחד והרווח הפרטי מאידך. אני עצמי שמעתי את האדריכל הראשי לשעבר של משרד הבריאות מודה בכך שהייעוץ שנתן במשך שנים לתכנון בתי חולים היה מוטעה, ודברים דומים מיועצי ניהול שנשכרו ביוקר רב כדי לפתור את בעיות הארגון של שירותי הבריאות הלאומית.

לפני מאה שנים, קרופוטקין ציין את אין־ספור אגודות הידידות, התאחדויות בעלי־ברית ואחווֹת כפריות ועירוניות, שהוקמו על ידי העזרה העצמית של מעמד העובדים כדי לעמוד בתשלומי החשבונות הרפואיים; כחלק מהראיות לספריו  עזרה הדדית: גורם להתפתחות ו-'מדע מודרני ואנרכיזם, הוא טען כי 'השחרור הכלכלי והפוליטי של האדם ייאלץ ליצור לעצמו צורות חדשות של ביטוי בחיים, במקום אלה שנוסדו על ידי המדינה'. שכן הוא ראה זאת כמובן מאליו ש'תבנית חדשה זו תצטרך להיות יותר עממית, יותר מבוזרת, וקרובה יותר לשלטון עצמי ישיר מאשר כל ממשלה ייצוגית תוכל להיות אי פעם'. הוא חזר שוב ושוב על כך שניאלץ למצוא צורה חדשה של ארגון הפונקציות החברתיות אשר המדינה ממלאת באמצעות הביורוקרטיה, וש'כל עוד זה לא נעשה – דבר לא ייעשה'.

לעיתים קרובות נרמז כי כתוצאה מהניידות האישית המודרנית והתקשורת המיידית, כולנו חיים בכפר גלובלי, ולכן המושג של שליטה מקומית בשירותים מקומיים הוא מושג שעבר זמנו. אך יש כאן בלבול בין המושגים 'קהילות של סמיכות' ו'קהילות של אינטרסים' . אנחנו יכולים לחלוק דאגות עם אנשים בצדו השני של העולם ואפילו לא להכיר את שכנינו. אך התמונה משתנה בשלבים שונים של ההיסטוריה האישית או המשפחתית שלנו, כאשר יש לנו אינטרסים משותפים עם משתמשים אחרים בבית הספר המקומי, במרפאה, בחנות או בדואר. כאן יש לנו, כפי שיודע כל הורה, מעורבות עמוקה בנושאים מקומיים ביותר.

תבניות אחרות של שירותים חברתיים יכולות היו להיווצר אלמלא כפה הממשל המרכזי אחידות לאומית, בעוד ההתפכחות ממדינת הרווחה הביורוקרטית חפפה את הבשׂורה הכל־מפלגתית של קפיטליזם ניהולי. אנרכיסטים טוענים שלאחר האכזבה הבלתי נמנעת, מושג אלטרנטיבי של סוציאליזם יתגלה מחדש. הם טוענים כי זיהוי שירותי הרווחה עם הניהול הביורוקרטי הוא אחד הגורמים שעיכבו בחינה של גישות אחרות במשך חצי מאה. הסקטור הפרטי שַׂשׂ לקחת על עצמו את צורכי הבריאות של אותם אזרחים המסוגלים לשלם את מחיריו. אזרחים אחרים יצטרכו להסתפק בשירותים המינימליים שנותרו עבורם, או להקים מחדש את המוסדות שכוננו במאה ה־19. האנרכיסטים רואים את שיטותיהם כיותר רלוונטיות מתמיד, בדיוק משום שהחברה המודרנית למדה להכיר במגבלותיהן של השיטות, הסוציאליסטית והקפיטליסטית.

בספרו 'המהפכה הניהולית', עקב ג'יימס ברנהם אחר העברת הסמכות בחברות, מבעלי המניות למנהלים. אך שינוי מאוחר יותר במאזן הכוחות של השירות הציבורי על כל גווניו, הורגש למשל במערכת החינוך. היתה זאת התגברות השפעתם של המנהלים המקצועיים, שהפכו להיות השליטים הבלעדיים של כל מוסד. אנשי מקצוע ממעמד הביניים בבריאות הציבור, בתכנון סביבתי, בבתי ספר, באוניברסיטאות ובשירותים הסוציאליים, מצאו את עצמם חשופים ל"דיבור החדש"[2]. שליטה בלהג מעוות זה הפכה להיות תנאי מוקדם לכל מינוי או קידום בשוק העבודה, מלבד בכלכלה שמתחת לפני השטח של עבודה חדגונית וקשה, בה כל היסודות של חוסר ביטחון, שעות ארוכות ושכר נמוך שרירים וקיימים.

הניהוליות החדשה[3], בהיותה חסרת כל יסודות ממשיים, יצרה כזו תרעומת בין אנשים הגאים במיומנותם המקצועית (כמו גם בין עובדים מיומנים שנעקרו ממקומם ע"י הגלובליזציה), עד שהיא חייבת להיות מאותגרת על ידי זן חדש של תומכי דמוקרטיה במקום העבודה. כבר עתה, מחברי ספרי לימוד חלופיים אודות ניהול משתמשים בשפה, אם לא גם בכוונות של האנרכיסטים, כמו למשל במדריך 'לנהל ללא הנהלה', או 'פעולה וקיום: אנרכיזם למנהל עסקים'.

זה נראה בלתי נמנע שמושגים אנרכיסטיים יתגלו כל הזמן מחדש, בתחומים שלא עלו על דעתם בעבר, שכן אנשים בכל תחומי הפעילות האנושית מחפשים חלופות לגולמנות ולעוולות שבשוק החופשי הקפיטליסטי, כמו גם בניהול הביורוקטי הסוציאליסטי. ניתן להבחין בארבעה עקרונות אשר יעצבו את התיאוריה האנרכיסטית של ארגונים: עליהם להיות (1) התנדבותיים, (2) פונקציונליים, (3) זמניים, ו-(4) קטנים.

עליהם להיות התנדבותיים ופונקציונליים  מסיבות ברורות. אין טעם לדגול  בחירות ואחריות אישית אם אנו ממשיכים להקים ארגונים שהחברות בהם היא חובה, או שאין להם תכלית ברורה. יש לגופים כאלה נטייה להמשיך ולהתקיים גם לאחר שאיבדו את תכליתם. עליהם להיות זמניים בדיוק משום שקביעות היא אחד מאותם גורמים המסיידים את עורקיו של ארגון, ונותנים לו זכויות מוקנות של שימור עצמי, או מקנים לו עניין בשירות האינטרסים של בעלי המשרה במקום לעסוק במה שלמענו הוקם. לבסוף, עליהם להיות קטנים מאחר ובקבוצות קטנות, המתפקדות פנים אל פנים, יש לנטיות הביורוקרטיות וההירארכיות הטבועות בכל ארגון את הסיכוי הקטן ביותר להתפתח.

המאה ה־20 התנסתה והיתה עדה לכל סוגי הסוציאליזם המדיני, ולמדה שאם מנהיגיו מספיק אכזרים ותקיפים, הם יכולים לכפות את המשטרים המוזרים ביותר ולתאר אותם כסוציאליזם. כשם שהסוציאליזם פורש שלא כהלכה, כך גם האנרכיזם סובל מהדיעה הרווחת שאינו אלא סוג של מילנריאניזם[4], האמונה שלאחר המהפכה יבוא 'תור זהב' וכל בעיות האנושות ייפתרו אחת ולתמיד. התעמולה האנרכיסטית של המאה ה־19, במשותף עם סוגים אחרים של תעמולה סוציאליסטית, לעיתים קרובות רומזת על כך, אך לא נתקלתי באנרכיסטים של המאה ה־20 המחזיקים באמונה תמימה זאת. באשר לטרגדיה הגדולה במאה ה־20 של ברית המועצות, שהבטיחה גן־עדן עלי אדמות לדורות הבאים בזכות הקורבן העכשווי, תוצאות החקירה בעניין נכתבו כבר ב־1847 על ידי ידידו של בקונין, אלכסדר הֶרְצֶן:

אם קדמה היא המטרה, עבור מי אנו עובדים? מיהו אותו המולך, כמו שהעמלים 
מתייחסים אליו, אשר במקום לגמול להם, נסוג, וכנחמה להמונים המותשים 
הזועקים, 'אנו ההולכים למות, מצדיעים לך!', יכול רק לתת להם את התשובה 
הנלעגת שאחרי מותם הכל יהיה נהדר בעולם. האם בדעתך באמת לגזור דינם של 
בני אנוש החיים כיום לתפקיד העצוב של עמודים התומכים ברצפה אשר עליה 
ביום מן הימים ירקדו אחרים? לתפקיד של עבדים בספינה השקועים בבוץ עד 
לברכיהם וגוררים דוברה שעל דגלה כתובות המילים העלובות 'קדמה עתידית'?
מטרה רחוקה עד אין סוף אינה מטרה כלל, אלא הולכת שולל. מטרה צריכה 
להיות קרובה יותר – לכל הפחות שכר העובד או ההנאה בעבודה המתבצעת. לכל 
תקופה, לכל דור, לכל חי, היה ויש את הנסיון שלו, ובדרך צומחות דרישות 
חדשות, שיטות חדשות.

הסוציאליזם במאה ה־20 הבטיח 'רִיבָּה מחר' בקביעות, וההבטחה נשארה בלתי מוגשמת לעיתים כה קרובות, שכמו שעמד על כך הרצן, הדורות הבאים ייאלצו לפתח לעצמם את המטרות החברתיות המיידיות אשר, כמו שהאנרכיסטים מקווים, תהיינה מעוצבות בסגנון של ארגון חברתי השונה מזה של המנגנון המדינתי.

אך מאחר ולעיתים קרובות נטען שהאנרכיזם פשוט אינו מתאים לקנה המידה של החברה המודרנית, מושג הפדרליזם הוא חיוני עבור כל נסיון לבנות תיאוריה אנרכיסטית של ארגונים. גישות אנרכיסטיות לפדרליזם, נידונות בפרק 9.

פרק 4

הכנעת הלאומניות והקנאות הדתית

האנרכיסטים טוענים כי ארגון־עצמי עממי יכול לספק את אותן צורות חדשות של ארגון חברתי שקרופוטקין הציע בהערה שציטטתי מוקדם יותר, ואלה יקחו על עצמן את הפונקציות שהמדינה ממלאת באמצעות הביורוקרטיה. יחד עם זאת, אלה לא הסוגיות היחידות המועלות כאשר ספקנים דוחים את האנרכיזם כאידיאולוגיה פרימיטיבית שאינה רלוונטית לעולם המודרני. יש להם סיבות אחרות כאשר הם מתבוננים במדינת הלאום המודרנית, בעוינות העזה וביריבוית בין ממשלות. או, יותר מכך, בשנאה התהומית שבין פלגים שונים בטריטוריה אחת המוגדרת כמדינה, ובאיבה השוררת בין חסידי דתות שונות. הם יכולים גם להבחין במורשת הרעילה של האימפריאליזם האירופי בטריטוריות שמקימי האימפריה השתלטו עליהן והתנחלו בהן.

מסתבר שזה עדיין חשוב להזכיר לבריטים, לצרפתים, לבלגים, לגרמנים, לספרדים, לפוטוגזים, לאיטלקים, להולנדים, לאוסטרים, ליוונים, לטורקים, לרוסים ולאמריקאים, בין היתר,  שרוב המחלוקות הבלתי פתירות בעולם היום הן תוצאה ישירה מהמדיניות האימפריאליסטית של שליטיהם, על תשוקתם הבלתי נשלטת לתפיסת חלק אחר כלשהו של העולם, ויישום סיסמתם הצינית של 'הפרד ומשול'. בכל מקום בעולם היום אנשים סובלים כתוצאה מפעילותם של מקימי האימפרות, וגישות מיליטריסטיות מצליחות בדרך כלל רק להרע את מצב הדברים. שכן, לתנועות לאומיות, כפי שביטא זאת אבי שְלַיים,

יש נטייה מובנה לקיצוניות ושנאת זרים, לצדקנות עצמית מחד ולדמוניזציה
של האויב מאידך. ההיסטוריה לעיתים קרובות מסולפת ואפילו מזויפת 
ומשוכתבת על מנת לשרת אג'נדה פוליטית לאומנית.

קשה לראות כיצד אנרכיסטים, בעלי עוינות מוחלטת ליריבויות דתיות ולפוליטיקה טריטוריאלית, יכולים להיות מעורבים בוויכוחים מעין אלה מעבר לדחיית האימפריאליזם והתקווה שהם שייכים לעבר. הימנעות כשלעצמה יכולה להיות גישה מסוכנת, אם כי הכרחית, וכבר ראינו מקרים בהם הקנאים הפנו את התייחסותם המרושעת ביותר כלפי אלה שהעזו לנסות להגיע להסדר עם 'הצד השני'. מרטין בובר, אשר לפני שנים רבות תרם תרומה חשובה להערכת האנרכיזם, הזהיר את עמיתיו הציונים כבר ב־1921 שאם היהודים בפלסטינה לא יחיו יחד עם הערבים בִּמְקום רק לצידם, הם ימצאו את עצמם חיים אתם באויבות ושנאה. כאשר הלך לעולמו, 44 שנים מאוחר יותר, הודעות הפטירה שלו ציינו כי תמיכתו  בדו־לאומיות גרמה להיותו מנודה על ידי האורתודוכסים כ-'אויב העם'.

כמובן שתשובות המאה ה־20 לא נחזו על ידי האנרכיסטים של המאה ה־19. הצהרתם הקלאסית אודות הדת כתופעה חברתית באה מעבודתו הנפוצה ביותר של האנרכיסט הרוסי מיכאל בקונין, אלוהים והמדינה. בקטע זה, שנכתב ב־1871, הוא מבכה את העובדה שהאמונה באלוהים עדיין קיימת, בעיקר באזורים הכפריים, שם היא נפוצה יותר מאשר בקרב מעמד הפועלים העירוני. הוא חשב שהאמונה בדת אינה מפתיעה, שכן כל שלטון מרוויח מבערות העם כתנאי חיוני לשימור כוחו; תחת עול העבודה, משולל מפנאי ומשיג ושיח אינטלקטואלי, העם מחפש מפלט. בקונין טען שיש שלוש דרכים להימלט ממצוקות החיים, שתיים כוזבות ואחת ממשית. השתיים הראשונות הן הבקבוק והכנסיה, 'הוללות של הגוף או הוללות של הנפש; השלישית היא המהפכה החברתית'. מהפכה חברתית, לדבריו

תהיה בעלת השפעה הרבה יותר גדולה על הרס האמונות הדתיות והרגלי 
ההוללות של העם עד תומם, מאשר כל התועמלנות התיאולוגית של החופשיים 
בדיעותיהם[5], אמונות והרגלים הרבה יותר אינטימיים ממה שנהוג לחשוב.

בקונין פונה מכאן אל השכבות החזקות, האנשים המתוחכמים מכדי להיות מאמינים בעצמם, אך 'צריכים לפחות מראית־עין של מאמינים' מאחר והאמונה הפשוטה של העם היא גורם שימושי להחזיקם בשליטה. לבסוף, בהצהרה מסויימת זאת של עמדותיו, בקונין פונה לאותם תועמלנים של הדת, שכאשר מאתגרים אותם על אבסורד כלשהו בדוֹגמה שלהם, בהתייחס לניסים, לבתולות יולדות או תחיית המתים, מסבירים בהתנשאות שכל אלה אינם צריכים להיות מובנים באופן מילולי כאמת עובדתית אלא כמיתוסים יפים, ושצריכים לרחם עלינו על שאלותינו חסרות המעוף, בעוד הם ממשיכים להפיץ מיתולוגיה כאמת לאמיתה.

דיעותיו של בקונין בעניין זה היו דומות לאלו של יריבו קרל מרקס, שאחת מאמרותיו הידועות ביותר היא תאור הדת כ-’אופיום להמונים'. היסטוריונים יכללו את הליברליזם, סוציאליזם, קומוניזם ואנרכיזם בקטגוריה של תוצרי תקופה הידועה כתקופת התבונה, תוצאת עידן הנאורות, תסיסת הרעיונות ורוח החקירה שבין המהפכה האנגלית בשנות ה־40 של המאה ה־17 ובין המהפכות האמריקאית והצרפתית בשנות ה־70 וה־80 של המאה ה־18.

במונחים אנגלים קרתניים, תוצאה חסרת התלהבות של הנאורות היתה סובלנות דתית. אנו נוטים לשכוח שלאנגליה יש כנסיה של המדינה אשר נוסדה בגלל חילוקי הדיעות שהיו להנרי השמיני עם האפיפיור בנוגע לגירושיו. גם היא תבעה את קורבנותיה, כפי שמזכירה לנו ההיסטוריה של דיכוי מתנגדיה, כמו גם המאבק המתמשך לחופש דתי. רק ב־1858 הוסרו המגבלות מיהודים מאמינים, ורק ב־1871 התקבלו לאוניברסיטאות הוותיקות אנשים אשר לא יכלו להתחייב לשלושים ותשעת הסעיפים של הכנסיה האנגלית. ייתכן שהכנסיה האנגלית היא בלתי רלוונטית עבור רובו של העם הבריטי, אך היא תזכורת לעובדה חברתית ופוליטית חשובה.  תוצאה אחת של הנאורות היתה שהאנשים שחיברו את החוקות של מדינות רבות, ניסו ללמוד את לקחי ההיסטוריה ואת זוועות מלחמות הדת, בעומדם על כך שתהיה הפרדה מוחלטת בין מנהגים דתיים לבין החיים הציבוריים. על הדת להיות עניין פרטי גרידא.

זה היה נכון לגבי האבות המייסדים של ארצות הברית של אמריקה, שאבותיהם נמלטו מרדיפה דתית באירופה; זה היה נכון לגבי הרפובליקה הצרפתית, ובעקבות כך לגבי אותן מדינות אשר שיחררו את עצמן מהאימפריאליזם הצרפתי במחיר של אובדן חיים רב. וזה נכון גם לגבי מספר רב של רפובליקות שנוסדו כתוצאה מקריסת האימפריאליזם במאה ה־20. כמה מהדוגמאות הן הרפובליקות של הודו, טורקיה, מצרים, אלג'יריה וישראל.

כעת, בכל העולם, המדינה החילונית נמצאת תחת איום. משטרים פוליטיים חילוניים בצפון אמריקה ובמזרח התיכון מתעמתים עם קבוצות דתיות מיליטנטיות, וקיים איום פונדמנטליסטי מתגבר על החוקה החילונית של ארצות הברית. זה לא מה שחזו בקונין או מרקס, או כל הוגה פוליטי של המאה ה־19, מאלכסנדר דה טוקוויל ועד ג'והן סטיוארט מיל.

השינוי הבלתי צפוי והלא רצוי באווירה הדתית שאנו קוראים פונדמנטליזם נבע ממגמה של חיזוק האמונה הדתית בארצות הברית לאחר מלחמת העולם הראשונה, אשא עמדה על אמונה  באמת המילולית של כל מה שנכתב בביבליה[6]. השימוש במושג התרחב כדי לתאר מגמות  בדת היהודית, המוסלמית, ההינדית, הסיקית והשינטו, שעבור משקיפים מהחוץ נראות בעלות מאפיינים דומים. הן מהוות איום לא רק על המושג של מדינה חילונית, מה שלא יטריד במיוחד את האנרכיסטים, אלא גם על החירויות האזרחיות שהושגו בעמל רב. האנרכיסט והמטיף החילוני ניקולס וולטר דרבן אותנו להתייחס לאיום הזה ברצינות, בהדגישו ש-

פונדמנטליסטים נוצרים מנסים לדכא את לימוד האבולוציה, את השימוש
באמצעי מניעה ואת ההפלות במערב ובעולם השלישי. פונדמנטליסטים 
יהודים מנסים[7] לכלול את כל פלסטין בתוך ישראל ולכפות את ההלכה, החוק 
המסורתי של היהדות. פונדמנטליסטים מוסלמים מנסים להקים משטרים 
מוסלמיים בכל המדינות עם אוכלוסיה מוסלמית (כולל בריטניה) ולכפות את 
השריעה, החוק המסורתי של האיסלם. ופונדמנטליסטים מכל האמונות משתמשים 
ברצח ובטרור בכל העולם כדי לדכא את חופש הדיון בעניינים אלה.

זוהי טרגדיה נוראית עבור רוב האזרחים בכל מדינה שבסך הכל דואגים לחיי היום־יום, לפרנס את משפחתם וליהנות ממנעמי החיים, כמו גם עבור אלה השואפים לשפר את התנאים באמצעות פעילות קהילתית וצדק חברתי.

דיכוי משטרי של הדת, אינו עובד אף פעם. ברית המועצות היתה עדה ל-70 שנה של דיכוי כזה, לעיתים אלים ולעיתים מתון, לפעילות דתית. כאשר המשטר קרס, היתה התעוררות עצומה של האמונה האורתודכסית ושדה ציד נוח לאוונגליסטים הפרוטסטנטים האמריקאים. במרכז אסיה הסובייטית, מאליס רות'וון[8] מציע,

האליטות המקומיות, הקשורות למנהגים איסלמיים ומכירות במידה רבה  של 
דמיון בין ערכים איסלמיים וחברתיים, רימו בנוגע לפעולותיהן האנטי־
דתיות כמו שזייפו את כמויות ייצור הכותנה שלהן. אסיפות של זקנים 
הקוראים בקוראן מתוארות עבור חסידי החברה לאתיאיזם מדעי ככינוס של 
וותיקי קרבות פטריוטים.

בטורקיה, כמאל אתא־טורק, שחלק עם בקונין את דיעותו על הדת, התחיל במדיניות דיקטטורית של מה שניתן לכנות 'דה־איסלמיפיקציה'. יורשיו הנוכחיים[9] מנועים מליצור אפילו חזות של דמוקרטיה בדיוק בגלל איום החזרה של הדת. בלוח זמנים שונה, את השאה של אירן, שהיה 'מערביסט' חסר רחמים, ירש משטר פונדמנטליסטי שאיש לא חזה. מצרים ואלג'יריהנקרעות בין אליטות יריבות של המדינה החילונית והדתית. בארצות הברית השדולה  החזקה ביותר מכל השדולות הפוליטיות היא זאת של הקואליציה הנוצרית, עם השפעה הולכת וגוברת על המפלגה הרפובליקנית. היא מכחישה כל אחריות לרצח הרופא האחרון שביצע הפלה בדרום האמריקאי.

זה מאכזב ובלתי צפוי עבור אנרכיסטים חילונים, שהאמינו כי מלחמות דת שייכות לעבר, להתעמת כעת בנושאים של חילוקי דיעות, בעוד הם מנסים  לעבור לסוגיות מאַחֲדוֹת במקום אלה שמפרידות בינינו. גישה אחת שהם יכולים לנקוט היא זו של האנרכיסט רודולף רוֹקֶר, לפני מאה, בקהילה היהודית של וויטצ'אפל במזרח לונדון. כמה בעלי ברית חילוניים בחרו להפגין התנהגות מתגרה בשבת בבוקר  מחוץ לבית הכנסת בבריק ליין. כששאלו לדעתו אודות ההפגנות, ענה רוקר שמקומם של המאמינים בבית התפילה, ומקומם של הלא־מאמינים במפגשים הפוליטיים. אך התמונה השתנתה. שכן אותו בניין שראה אמונות רבות באות והולכות, ככנסיה הוגנוטית, בית מפגש לדיסידנטים ובית כנסת יהודי, הוא עכשיו מסגד. כל מי שהיום מטריד את המתפללים הוא לא בנגלדשי חילוני אלא גזען בריטי, מרושע ומאיים, נחוש בדעתו להטיל אימה ולהתסיס.

כבר נאמר, למשל, אודות מפלגת הבהרטייה ג'נאטה בהודו (BJP)[10], אשר הצליחה בהפצת אלימות קהילתית בחלק מהפונג'ב, מקום בו קהילות שונות חיו לפני כן  יחד בהרמוניה, ששם המחלה אינו פונדמנטליזם אלא לאומנות אתנית. תפיסה זו מתאימה גם לחלקים אחרים בעולם, ובמקרים אלה, הכוללים שטחים רבים של העולם האיסלמי, אנו יכולים שוב לבחור ולהאשים את אין־ספור ההשפלות והזלזול בתרבות המקומית שהפיץ האימפריאליזם המערבי.

אבחנתו הקשה של אדוארד סעיד (ראה מסגרת) מקיפה אמיתות גדולות. מדינות המזרח התיכון היו נתונות למרות אימפריאליזם כזה או אחר במשך

הפחד והאימה הנגרמים ע"י דימויים מוגזמים של 'טרור' ו'פונדמנטליזם' – 
קרא להם דימויים בינלאומיים או על-לאומיים הבנויים משֵדים זרים – 
מזרזים את שיעבוד הפרט לנורמות השולטות. זה נכון לגבי החברות הפוסט-
קולוניאליות כמו גם עבור המערב בכלל וארה"ב בפרט. מכאן שלהתנגד 
לחריגות ולקיצוניות הטבועות בטרור ובפונדמנטליזם – בדוגמה שלי יש רק 
מידה לא גדולה של פרודיה – זה גם לתמוך במתינות, רציונליות, מרכזיות 
ביצועית של אתוס 'מערבי' (או פטריוטי מקומי) נבחר. האירוניה היא, 
שבמקום להעניק לאתוס המערבי את הביטחון וה'נורמליות' המוגנת אותם אנו 
משייכים לזכות יתר ולהגינות, הדינמיקה הזאת מעוררת 'בנו' כעס ומגננה  
בהם 'האחרים' מופיעים כאויבים שכל מטרתם להרוס את תרבותנו ודרך חיינו.
אדוארד סעיד, תרבות ואימפריאליזם, לונדון 1993

מאות שנים, תרבויותיהן נתונות ללעג או להתנשאות, ואפילו גבולותיהן נקבעים על ידי קווים המשורטטים על מפות על ידי ממשלות ועסקים אירופיים. ערכן  היום נקבע על פי משאבי הנפט שלהן או כשווקים פוטנציאליים, בעוד הן מוצפות בנשק שנותר מעסקי שוחד של המלחמה הקרה. הדת המערבית  החילונית של צריכה ראוותנית אומצה ברצון על ידי שליטים במזרח התיכון, אך  הם לא הציעו דבר מלבד תקוות מתסכלות עבור הרוב העני של נתיניהם.

נושא חיוני אחר הועלה על ידי האינטלקטואלית המרוקאית פטימה מרניסי, כאשר נתבקשה לכתוב הקדמה לתרגום האנגלי של ספרה על נשים ואיסלם.

כאשר סיימתי לכתוב את הספר הזה הבנתי דבר אחד: אם זכויות נשים מהוות 
בעייה עבור גברים מוסלמים מודרנים מסויימים, הרי שזה לא בגלל  הקוראן, 
לא הנביא ולא המסורת המוסלמית, אלא פשוט משום שזכויות אלה עומדות 
בניגוד לאינטרסים של של אליטה גברית. אותה אליטה מנסה לשכנע אותנו 
שלתפיסת התרבות והחברה האיגואיסטית, הסובייקטיבית ופחותת הערך שלהם 
יש בסיס של קדושה דתית.

בדומה לכל תנועות השמאל של סוף המאה ה־19 וראשית המאה ה־20, האנרכיסטים ראו בבדלנות הטריטוריאלית והדתית התעסקות בלתי רלוונטית שהאנושות כבר נגמלה ממנה. הבשורה האפשרית היחידה שלהם היא התקווה שהקנאות הקיצונית תאבד את תנופתה כאשר מנהיגיה יגלו שאין להם עוד  חסידים, כאשר אנשים יגלו נושאים יותר מעניינים, יותר מהנים, או למצער פחות קטלניים, כדי לדון בהם עם שכניהם.

פרק 5

הכלת סטייה חברתית ושחרור העבודה

מנפילת הבסטיליה ב־1789, אשר שחררה למעשה רק שבעה אסירים, ועד למותו של סטאלין ב־1953, אשר שחרר לאיטו מיליונים, האנרכיסטים, מתוך נסיון אישי, סיפקו ספרות מרשימה על חסרונותיה ופגמיה של מערכת העונשין. ספרו הראשון של קרופוטקין היה תיאור התנסותו בבתי הכלא של רוסיה וצרפת (1887), ולאלכסנדר ברקמן יש את זכרונות הכלא של אנרכיסט (1912).

היה זה קרופוטקין שהשתמש לראשונה בביטוי 'בתי הסוהר הם האוניברסיטאות של הפשע', והבחנה זו נכונה במובן זה שכליאתו הראשונה של כל עבריין היא ערובה לכך שהוא, כמו כל שותפיו לתא, ילמד בכלא שורה ארוכה של שיטות פשיעה מתוחכמות יותר מהגניבה הקטנה שהתחילה את קריירת הפשע שלו. קרופוטקין טען ב־1886 שחברה המבוססת על שיתוף־פעולה במקום על תחרות תסבול פחות, בדיוק מאותה סיבה, מפעילות אנטי חברתית. טענתו היתה כי

אנשים ללא ארגון פוליטי, ולכן פחות מושחתים מאיתנו, הבינו היטב שהאדם 
הקרוי 'פושע' הוא פשוט מסכן חסר מזל; שתיקונו לא יתבצע  על ידי הצלפה, 
כבילה בשלשלאות, העלאה לגרדום או כליאה בבית  הסוהר, אלא על ידי דאגה 
חברית המבוססת על שוויון ועל נהלי חיים בין אנשים הגונים.

ניתן לטעון כי השירות הטוב ביותר, שנתנו ממשלות ארה"ב ובריטניה בשתי מלחמות העולם, לרפורמה במערכת הענישה, היה כליאתם של מתנגדי המלחמה. המתנגדים הכלואים, מעבר לסבל המחריד שנגרם לחלקם, שירתו כמה מאפיינים חשובים. הם היו בדרך כלל אנשים משכילים ומשקיפים חדי עין על סביבתם ועל האסירים האחרים. היתה להם גם תחושה שימושית של עליונות מוסרית על סוהריהם, בראותם את השפלתם לא כהשתקפות למצבם שלהם, אלא כבבואה למצבם של האזרחים הטובים שבחרו לכלאם.

משקיפים אלו זיהו ופרסמו את מה שמספר רפורמטורים של מערכת הענישה הצביעו עליו כבר במאה ה־19: העובדה שרוב מוחלט של האסירים המרצים את עונשם בכלא על עבירות גניבה ואלימות קלות, שימוש בסמים או עבירות של שכרות, באים מרקע שעושה את פשעם לכמעט בלתי נמנע. רבים מאיתנו, בלמדֵנו שמחיר החזקת פרט כלשהו בכלא גבוה הרבה יותר מהכנסתנו, היו שמחים אילו לקחנו בחשבון את אזהרותיהם של אותם רפורמטורים, שניסו להפנות את תשומת ליבנו לגורמים המשותפים  בחייהם של האנשים אותם אנו כולאים. לעיתים קרובות, למשל, יש לאסירים רקע של ילדות במוסדות, אי־יציבות נפשית, או כישלון חינוכי. באופן מכריע, הם גם זכרים.

הכרה בגורמים אלה היתה אחת ההשפעות בשלהי המאה ה־19 שהובילו, בארה"ב ובבריטניה, להקמת שירות המבחן, שבו, כחלופה לכלא, הוטלה על קצין־מבחן המשימה להפוך לידיד ויועץ לעבריין, ולעזור לו לנהל חיי עבודה ומשפחה תקינים. בחלקה הגדול של המאה ה־20, קבלה מערכת הענישה לאיטה צביון אנושי יותר, עד כמה שהדבר ניתן, בהשפעת חסידי הרפורמה שהיו אסירים בשנות המלחמה ומשקיפים מטעם עצמם, על אף התנגדותם הקבועה של צוותי הענישה הממוסדת.

אנשי מקצוע בתחומים שונים קיבלו גישה אקראית למערכת הענישה, בתמיכתם של כמה ממונים על בתי הסוהר, עם תוצאות משמעותיות. הם עודדו את צוותי בתי הסוהר להכיר בכך שמעמדם בעבודה והסיפוק שיפיקו ממנה ירוויחו מכך אם יראו אותה כמשקמת ולא ענישתית. אנרכיסטים רבים היו ספקנים לגבי המאמצים להאניש את מערכת הענישה, וכך, כמובן, גם העיתונות הפופולרית אשר תיארה את בתי הסוהר הפתוחים כמחנות נופש (תוך חשיפת בורותם של העיתונאים בנוגע לשניהם). בשנים שלאחר מלחמת העולם השניה, מדינות רבות היו עדות לירידה קבועה באוכלוסיית בתי הסוהר (יוצאות מן הכלל היו ברית המועצות ומדינות הלווין שלה). דיוויד קייליי הסביר ש-

הולנד קבעה את הסטנדרד, בהורידה את שיעור האסירים מ-90 לכל 100,000 
באוכלוסיה לאחר המלחמה, עד 17 לכל 100,000 ב־1975 . . . הפחתת המאסרים 
נבעה ממה שהקרימינולוג ההולנדי ווילם דה־האן כינה 'הפוליטיקה של 
נקיפות המצפון'.

אך מאז סוף שנות השבעים החליפה את הפוליטיקה של נקיפות המצפון הגישה ההפוכה, המתוארת על ידי הקרימינולוג אנדרו רת'רפורד כ-'פוליטיקה של המצפון הנקי אודות כליאה'. קשה מאד לנתח סטטיסטיקות של פשיעה מאחר והן רק מראות את מספר המאסרים לתחום של עבירות שכל כוח משטרתי אמור לתעד. אך סטטיסטיקות הענישה הזמינות מספרות סיפור מחריד. דיוויד קייליי דיווח ב־1998 ש-

על מנת לשכן 1.5 מיליון אמריקאים הנמצאים כרגע בבית הסוהר, נבנו 168 
מתקני כליאה מדינתיים ו-45 פדרליים בין השנים 1990 ו-1995 לבד, וגם אלה 
לא הספיקו על מנת לאכסן את כל האסירים החדשים . . . ארצות הברית חשפה 
כה רבים מאזרחיה – בעיקר שחורים והיספנים – להשפעות נטולות צלם אנוש 
של בתי הסוהר שלה והניעה בכך נבואה המתגשמת מאליה. ככל שיש יותר 
אמריקאים המטופלים במערכת המשפט הפלילי, כך מתעצם מספרם של אלה אשר 
התנהגותם נראית כמצדיקה את הדרישה לטיפול זה.

עד שנת 2000, בתי הסוהר בארה"ב קלטו כבר את האסיר השְנֵי־מיליון. הסוציולוג דיוויד דאונז ציין בכנס על פשע באוניברסיטת ניו־יורק שאף אומה בהיסטוריה לא כלאה אחוז כה גבוה של אזרחיה בבית הסוהר. מערכת המשפט מוודאת גם שלאפרו־אמריקאים יש סיכוי של 1 ל-4 להיכלא במהלך חייהם, בעוד הסיכוי לאזרחים לבנים הוא 1 ל-23. פרופסור דאונז נשאל אם אירופה תושפע מהדוגמה האמריקאית. הוא ענה כי 'המרכיבים לעליה חדה בכליאה באירופה כבר נאספו'. תשובתו היתה מדויקת, ובריטניה מובילה את אירופה ביחס שבין מספר אסיריה לאוכלוסייתה. גישות חלופיות, משותפות לאנרכיסטים ולמתַקְנים אחרים, נדחו על ידי הפוליטיקאים וציבור מצביעיהם. זה לא משכנע את הרפרמטורים לשנות את דעתם, אלא פשוט להמתין לתזוזה ולשינוי בעמדותיו של הציבור.

יש רק תחום אחד בהפרת חוק ובאכיפתו שבו המדיניות המקלה זוכה לתומכים, ואשר יצמצם בהרבה את אוכלוסית בתי הכלא. מדובר במאסר של סוחרי סמים ומשתמשים. יש הסכמה כללית על כך שמדיניות זאת היא כישלון יקר, כפי שמציין דיוויד קייליי, 'היא מקדמת עוולות גרועות בהרבה מאלה שהיתה אמורה למנוע'. נוספת לכך האירוניה שלרבים מהמשתמשים קל יותר להשיג את הסמים בבית הסוהר מאשר בחוץ. כדאי לציין כאן את דעתו של אריקו מלטסטה כבר ב־1922, זמן רב לפני שהורינו והוריהם לפניהם דמיינו לעצמם שקיימת בעיית סמים.

זו שגיאתם הנושנה של מחוקקים, שעל אף הנסיון המוכיח שחוקים, עד כמה 
שיהיו אכזריים, מעולם לא הצליחו לדכא פשיעה או להניא עבריינות. ככל 
שהעונשים על צרכני וסוחרי קוקאין יהיו קשים יותר, כך תגדל המשיכה 
לפירות אסורים וקסם הסיכונים שהצרכן לוקח על עצמו, וכן יגדלו גם 
רווחיהם של הספסרים הלהוטים לכסף.

אי לכך יהא זה חסר טעם לצפות למשהו מהחוק. עלינו להציע פיתרון אחר. 
לשחרר את השימוש בקוקאין מכל מגבלה, ולפתוח קיוסקים בהם יימכר במכיר 
העלות או אפילו במחיר הפסד. ואז לפתוח במסע תעמולה גדול כדי להסביר 
לציבור, ולתת לו להיווכח בעצמו, ברעות החולות של הקוקאין; אף אחד לא 
יתעסק בתעמולה נגדית מאחר ולא יהיה מי שיוכל לנצל את מצבם של המכורים.

כמובן שהשימוש המזיק בקוקאין לא יעלם לחלוטין, מאחר והסיבות החברתיות 
שהביאו את אותם מסכנים להשתמש בסמים עדיין קיימות. אך בכל מקרה השימוש 
ירד, מאחר ואיש לא יוכל להרוויח מהמכירה ואף אחד לא יוכל לספסר בציד 
הספסרים, ובדיוק מסיבה זאת הצעתנו לא תילקח בחשבון או תיחשב ללא מעשית 
ומטורפת.

למרות זאת, אנשים אינטליגנטים ושאינם בעלי עניין עשויים לומר לעצמם: 
מאחר וחוקי הענישה הוכחו כבלתי יעילים, האם לא יהיה זה נכון להעמיד 
במבחן את השיטה האנרכיסטית ולו רק כנסיון?

בשתי ערים אירופיות, ציריך ואמסטרדם, השלטונות המקומיים ניסו ליישם מדיניות כזאת, ובבריטניה, בתחילת המאה ה־21, לפחות שני מפקדי משטרה הביעו השקפות דומות, כשהם זוכים לכותרות סנסציוניות אך למעט מאד תמיכה.

פוליטקאים מהמפלגות הבכירות בבריטניה זכו לשבחים על הרטוריקה המצדדת ב'לתת לעבריינים הלם קצר וחד' או לשלוח אותם ל'מחנות אימונים', או בהגבלת מאמצי שירותי המבחן לשמור עבריינים משוחררים מחוץ לכלא. אפילו השפה המקוטעת והחד־הברתית של תוכניות אלה מוכיחה שהכוונה לא היתה להתמודד עם בעיית הפשע אלא לספק את הכותרות הראשיות של הצהובונים, הקובעים האמיתיים של מדיניות הענישה. בארה"ב הצלחתה של המפלגה הרפובליקנית נתפסת כמתייחסת ליכותה לצייר את יריביה כ-’רכים על הפשיעה'.

בינתיים התרבו ההתאבדויות בין אסירים צעירים שנאסרו על עבירות שהיוו מטרד יותר מאשר איום על החברה. יתר על כן, זה ברור לחלוטין שבית הסוהר אינו משפיע במאום על שיעור הפשע. במילותיו של לורד וודינגטון, שר הפנים בממשלת ת'אצ'ר, 'הכלא הוא שיטה יקרה מאד לעשות אדם רע לרע יותר'. אפילו הפוליטיאים הפסיקו להאמין במדיניות שהם מנהלים. זה בהחלט לא מפתיע אם מתייחסים לסטטיסטיקה. ב־2003 דוּוַח ש-84% מהצעירים ששוחרו ממעצרי אפוטרופסות חזרו לסורם במהירות. מספרים מארה"ב הם מעל ומעבר לשיא זה.

אך הנושאים שהועלו על ידי האנרכיסטים, בשורת הרפורמטורים של מערכת הענישה, לא יעלמו. הם הופכים להיות יותר ויותר תועניים בהנחות החברתיות, כפי שמתבטא בעיתונות הפופולרית.

שאלה מכרעת אחרת, שעלתה מוקדם בהיסטוריה של האנרכיזם, קישרה את יישומו לעולם העבודה, בעיקר משום שלחלוצים האנרכיסטים היו קשרים עם האיגודים המקצועיים שהחלו לצמוח. הם הזדהו עם הצד הרדיקלי של הספקטרום האיגוד, בתמיכתם באנרכו־סינדיקליזם אשר ראה בכל מאבק תעשייתי צעד לשביתה כללית, כאשר קריסת הקפיטליזם תוביל לנטילת הפיקוד על ידיהעובדים.

בצרפת פדרצית העבודה הכללית (CGT) ובספרד קונפדרצית העבודה הלאומית (CNT) הפכו להיות תנועות המונים בקנה מידה גדול, כמו גם, לזמן מה, עובדי התעשייה של העולם (IWW) בארה"ב. היו כמובן עימותים מובנים בתוך האיגודים הסינדיקליסטים, בין אלה שהיו מוכנים להילחם ולעיתים לנצח במאבקים מקומיים על נושאים קטנים, ובין המיליטנטים שקיוו להפוך כל מאבק קטן למאבק הסופי לתפיסת השליטה באמצעי הייצור ובכך 'לנשל את המנשלים', ולהמשיך בייצור בשליטת העובדים.

אך לפער בין רפורמטורים למהפכנים באיגודים המקצועיים, לא היתה השפעה ממשית על דעיכת המטרה לשחרור העבודה. היה זה הקשר הקרוב עם הנשק החדש, האולטימטיבי, כנגד דרישות העובדים: 'קבלו את תנאינו, או שנעביר את פעילותנו ואת משרותיכם לדרום־מזרח אסיה או לאמריקה הלטינית, היכן שכוח העבודה ישמח לעבוד בתנאים שלנו'. בעלי ההון נשארים בעולם העשיר, אך ספקי העבודה נמצאים כעת בעולם המתפתח, ואם הם ידרשו חלק גדול יותר מתוצרת עבודתם, המעסיקים פשוט יעברו לכוח עבודה זול יותר במדינה אחרת.

בינתיים, לעולם העשיר יש כוח עבודה סמוי משלו. עבודה חקלאית בקטיף פירות וירקות נעשית על ידי ראשי כנופיות באמצעות מהגרים בלתי חוקיים, עובדי ציבור ממזרח אירופה המקבלים את המשכורת במדינותיהם, סטודנטים ומהגרים. מעמד נחות אחר מתמודד עם שאלות לגבי טלפון ואינטרנט, כשהוא פועל ממרכזים מבריטניה הכפרית ועד בנגלור בהודו.

בתחילת המאה שעברה, 'היוניוניזם החדש' בבריטניה וה־IWW באמריקה פנו לארגן ולייצג את העובדים הבלתי מיומנים והשקופים בשולי הכלכלה הרשמית, ונחלו הצלחה. באותו זמן, האנרכיסט קרופוטקין פנה לקהל בריטי אשר הניח כי בריטניה היא בית המלאכה של כדור הארץ, ושלעולם ועד יהיה העולם כולו תלוי בטקסטיל מלנקשייר, בפחם מניוקאסל ובספינות מקלייד. אחת ממטרותיו ב־1899, כאשר כתב את 'שדות, מפעלים ובתי מלאכה', היתה להראות שבעוד הפוליטיקאים והכלכלנים חשבו במונחים של מפעלים עצומים, רוב הייצור התעשייתי נעשה בבתי מלאכה קטנים ובחברות מקומיות קטנות. החשמל והתחבורה המודרנית ביזרו את הייצור, וקרופוטקין טען כי זה לא רק משחרר את מיקום העבודה אלא גם את בחירתו של הפרט בעיסוקו. איחוד העבודה השכלית והידנית התאפשר עכשיו, מה שהיה האידיאל התעשייתי שלו.

לעיתים רחוקות ניתן למצוא אנרכיסטים בעולם ההולך ונעלם של משרות בתעשייה הרשמית או בביורוקטיה. הם נוטים למצוא את גִזְרונם בכלכלה הלא־רשמית ובקנה מידה קטן. זה אינו דבר מפתיע מאחר ופסיכולוגים תעשייתיים מדווחים, שסיפוק בעבודה קשור באופן ישיר ל'מרווח האוטונומיה' שהיא מציעה, או, במילים אחרות, למשך הזמן ביום העבודה בו הם חופשיים לפעול על פי החלטותיהם. בעולם פוסט־תעשייתי זה של עבודה, המחקר הרציני היחידי של איש העסקים הקטן לא מוצא אותו כגבור תאצ'ריסטי, אלא כמורד יצירתי בכפייתיות להיות מעסיק או מועסק. פול תומפסון כותב

מסתבר שבניגוד לזן תכליתי במיוחד של אנשים, גיבוריו של סמואל 
סמיילס[11] בעוד מאה שנה, אנשי עסקים קטנים רבים קרובים יותר לנשירה. 
הם אינם אוהדים את האתיקה הקפיטליסטית המודרנית, וביוחד לא להיות 
מועסקים על ידי אחרים; במקום זאת הם מעדיפים לחוש בסיפוק של 'מתן 
שירות' וביצוע טוב של משימה. לעיתים קרובות היה זה המקרה בלבד שהביא 
אותם לעיסוקם הנוכחי. יתר על כן, הם לא יספקו את הבסיס למהפכה 
התעשייתית הבאה, מאחר ואינם מעוניינים להתרחב: דבר זה יביא להעסקת 
רבים נוספים ולאיבוד היחסים האישיים שהם מעדיפים עם צוות קטן של 
עובדים.

ממצאים כאלה רחוקים מציפיותיהם של אנרכו־סינדיקליסטים, אשר חזו נטילת פיקוד מנצחת של המפעל על ידי עובדיו, אך הם מראים בבירור כי השאיפות האנרכיסטיות קרובות לחלומות מספר עצום של אזרחים המרגישים לכודים בתרבות ההעסקה.

פרק 6

חופש בחינוך

עורכי אנתולוגיה ידועה של כתבים אנרכיסטים מציינים שמאז תכנית בתי הספר של וויליאם גודווין, שפורסמה ב־1783, ועד ספרו של פול גודמן מ-1964 אודות חינוך־לקוי־חובה, 'מעולם לא הקדישה תנועה כלשהי מקום מרכזי כל־כך לעקרונות, מושגים, ניסויים ואימונים בחינוך'. המסכת של גודווין יצאה לאור כ-הודעה על סמינר שייפתח ביום שני הארבעה באוגוסט, באֶפְּסון שבסַרֵיי, להנחיית שנים־עשר תלמידים. היא לא הצליחה לשכנע מספיק הורים ובית הספר מעולם לא נפתח. בחוברת זו הוא הצהיר כי

החינוך המודרני לא רק משחית את לבבות צעירינו, באמצעות העבדות הנוקשה 
לה הם נידונים, אלא גם מכשיל את שכלם, באמצעות הלהג הבלתי מובן בו הם 
מוצפים מחד, ותשומת הלב המעטה הניתנת להתאמת מטרותיהם ליכולותיהם 
מאידך.

הוא מוסיף ש-

לא קיים מישהו ראוי יותר לרחמים מאשר ילד מפוחד מכל מבט, המתבונן בחוסר
ביטחון ובחרדה בגחמותיו של פדגוג.

ספר מאוחר יותר של גודווין, 'החוקר' (1797), מכיל, כפי שטוען בצדק הביוגרף שלו, 'כמה מהרעיונות המצויינים והמתקדמים ביותר שנכתבו מעולם על חינוך'. מילות הפתיחה שלו הן ההצהרה הנשגבת כי 'הנושא האמיתי של החינוך, כמו כל תהליך מוסרי אחר, הוא יצירת אושר'. והוא ממשיך בעמידה על זכויותיו של הילד כנגד תפיסת הסמכות על ידי העולם הבוגר. לדוגמה,

אומרים שילדים חופשיים מדאגות העולם. האמנם אין להם דאגות? כל הדאגות, 
אלה המביאות איתן את הנחמה הגדולה ביותר, הן דאגות של עצמאות. אין 
מקור בטוח יותר לשמחה מאשר המודעות שיש לי חשיבות כלשהי בעולם. ילד 
בדרך כלל מרגיש שהוא חסר חשיבות. הורים, בכוח סמכותם, עושים כמיטב 
יכולתם לטעת בהם את הרושם המר הזה. כיצד יגיע פתאום ילד, המרגיש 
שהאחראים עליו אינם סומכים עליו ואינם מתייעצים עמו, לתחושה של אושר?

בין שני גילויי הדעת המהדהדים הללו הופיע ספרו המפורסם ביותר, חקירה אודות צדק פוליטי (1793).  במהלך ספרו הוא סטה חדות מההשקפה הפרוגרסיבית בבריטניה ומפילוסופי הנאורות רוסו, הלווציוס, דידרו וקונדורסה, שכולם קידמו תכניות למערכת חינוך ממלכתית תוך הנחת מדינה אידיאלית, מה שגודווין ראה כסתירה במונחים. הוא סיכם את שלושת התנגדויותיו כלהלן:

הנזקים הנובעים ממערכת חינוך ממלכתית הינם, בראש ובראשונה, שכל 
המוסדות הציבורים מכילים רעיון של קביעות . . . חינוך ממלכתי השקיע 
מאז ומתמיד את מאמציו בתמיכה בדעות קדומות . . . מאפיין זה הוא חלק 
בלתי נפרד מכל מוסד ציבורי; ואפילו במוסד פחות הערך של בתי ספר של 
יום ראשון השיעורים העיקריים הנלמדים הם הערצת הכנסיה האנגליקנית 
מתוך אמונה טפלה, וכיצד להרכין ראש בפני כל אדם עם מעיל נאה . . .
שנית, רעיון החינוך הממלכתי מבוסס על חוסר תשומת לב  לטבע התבונה. כל 
מה שאדם עושה למען עצמו נעשה היטב; כל מה ששכיניו או ארצו לוקחים על 
עצמם לעשות למענו נעשה בצורה רעה. מתפקידה של תבונתנו לעודד את בני 
האדם לפעול למען עצמם ולא להישאר במצב של תלמידוּת נצחית . . .

שלישית, התכנית של חינוך ממלכתי צריכה להידחות פה אחד על בסיס הברית
הברורה עם הממשלה הלאומית. זוהי ברית מטילת אימה יותר מאשר הברית 
המושמצת בין המדינה והכנסיייה. לפני שאנו מפקידים כלי כל־כך יקר 
בניהולו של סוכן כה שאפתן, כדאי לנו לחשוב היטב מה אנחנו בעצם עושים. 
הממשלה לא תמשוך ידה מלהפעילו על מנת להפעילו להאדרתה ולהנציח את 
מוסדותיה . . . השקפתם כמפעילי מערכת חינוך לא תהיה שונה מדיעותיהם 
בתפקידם הפוליטי . . . [גם] בארצות בהן החירות גוברת, הגיוני להניח 
שיש טעויות משמעותיות, ולמערכת חינוך ממלכתית יש את הנטייה הברורה 
ביותר להנציח טעויות אלה ולעצב את כל הדיעות על פי דגם אחד.

כמה ממעריצי חשיבתו של גודווין הובכו על ידי דחייתו את העמדה 'הפרוגרסיבית'. הם זוכרים את המאבק הקשה להשיג חינוך חובה חופשי לכל בבריטניה ובארה"ב אחרי 1870. בבריטניה, פרסום יובל המאה של איגוד המורים הלאומי ב־1970 הסביר ש'מלבד בתי ספר דתיים ושל צדקה, בתי ספר רגילים או "דיים"[12] הופעלו ביוזמה פרטית ולעיתים קרובות לא ידעו ללמד קרוא וכתוב, ודחה את העוינות הנפוצה של מעמד העובדים למועצות המנהלים של המאה ה־19 עם ההערה ש'הורים לא תמיד העריכו את יתרונות הלימוד במשרה מלאה לעומת ההפסד בשכר נוסף'.

אך לאחרונה רואים היסטוריונים את ההתנגדות לחינוך ממלכתי באור שונה. סטפן האמפריז מצא שבעשור של 1860, בתי הספר הפרטיים של מעמד העובדים סיפקו חינוך חלופי לזה של ארגוני הצדקה ובתי הספר הדתיים לכשליש מילדי המעמד העובד, והוא מציע ש-

הדרישה העצומה לחינוך פרטי בניגוד לציבורי מודגמת בצורה הטובה ביותר 
על ידי העובדה, שהורים בני מעמד העובדים במספר ערים גדולות, הגיבו 
להחלת תקנות נוכחות חובה לא בשליחת ילדיהם לבתי הספר הממלכתיים, כשם 
שצפו המפקחים הממשלתיים, אלא על ידי הארכת שעות הלימוד בבתי הספר 
הפרטיים. הורים העדיפו את בתי הספר האלו ממספר סיבות: הם היו קטנים 
וקרובים לבית וכתוצאה מכך יותר אישיים ויותר נוחים מרוב בתי הספר 
הציבוריים; הם היו פחות רשמיים וסובלניים יותר לנוכחות לא סדירה 
ולחוסר דיוק; לא היתה בהם הפרדה בין גילים ומינים; הם נקטו בשיטות 
לימוד יחידניות ולא סמכותניות; וחשוב מכל, הם השתייכו לקהילה המקומית 
והיו בפיקוחה ולא נכפו על השכונה על ידי סמכות חיצונית.

תצפיתו המרשימה של האמפריז, נתמכה לאחרונה במסה של ראיות שנחשפו על ידי פיליפ גארדנר בספרו בתי הספר היסודיים האבודים של אנגליה הוויקטוריאנית. חוקר זה הגיע למסקנה שאותם בתי ספר של מעמד העובדים

השיגו בדיוק את מה שביקש הלקוח: תוצאות מהירות במיומנויות בסיסיות 
כגון קריאה, כתיבה וחשבון, לא בזבזו זמן על לימודי דת ורוממות המוסר, 
וייצגו בכנות גישה חלופית בלימוד ילדים לזו שהוכתבה על ידי מומחי 
החינוך.

לדעתו של ההיסטוריון פול תומפסון, מחיר חיסול אותם בתי־ספר באמצעות אכיפת מערכת החינוך הציבורית, היה

דיכוי הרצון והיכולת ללמוד באופן עצמאי, אצל מספר עצום של ילדי מעמד 
העובדים, מה שמערכת החינוך העכשווית והמתקדמת מנסה לעורר מחדש.

בשונה לחלוטין ממה שלומדים סטודנטים לתעודת הוראה בהיסטוריה של החינוך, גישה זו עוזרת לנו למקם את ההוגים האנרכיסטים על הקשת הרחבה של רעיונות חינוכיים. אלה כוללים למשל את רעיונותיו של לב טולסטוי על בית הספר שהקים ביסנאיה פוליאנה, ואת אלה של פרנקו פֶרֶר (1859-1909), מייסד תנועת 'בית הספר המודרני'. פרר פתח את בית ספרו הראשון בברצלונה ב־1901, כשהוא מכוון לחינוך חילוני רציונליסטי. הוא עורר השראה לחיקוי בכמה מדינות כמו גם את טינתה של הכנסיה. כאשר ממשלת ספרד קראה לגיוס בקטלוניה למלחמתה במרוקו (1909), פרר הואשם כאחראי למהומות רחוב בברצלונה בהן נהרגו 200 מפגינים, על אף שלא היה נוכח כלל. הוא הוצא להורג, אך מסע השכנוע שלו למען חינוך חילוני לא מת עמו. לאחר המהפכה של 19 ביולי 1936, לפחות 60,000 ילדים בקטלוניה למדו בבתי הספר של פרר.

מעניין לראות כיצד גישתם הובילה מגוון של אנרכיסטים להציע רעיונות חינוכיים שצפו את היזמים הפרוגרסיביים מאה שנה מראש. למשל, בקונין, בהערת שוליים לפולמוס בנושא אחר, חזה את בית הספר כמשאב הנמשך לאורך חיי כל אחד מאיתנו:

לא יהיו עוד בתי־ספר; תהיינה אקדמיות עממיות בהן לא יהיו עוד מורים 
ותלמידים, מקום אליו יבואו אנשים באופן חופשי כדי לקבל הדרכה חינמית, 
במידה ויזדקקו לה, ובו ילמדו הם בתורם, דברים רבים מתוך נסיונם העשיר, 
את אלה המקנים להם ידע החסר להם. זאת תהיה הוראה הדדית, פעולה של 
אחווה אינטלקטואלית.

הוא כתב זאת ב־1870, ואם טיעונו נראה מוכר הרי שזה בדיוק משום ששאיפות זהות מצאו ביטוי מאה שנים מאוחר יותר אצל אנשים כאיוון איליץ' ופול גודמן באמריקה, או מייקל יאנג ופרופסור הארי רֶה בבריטניה. ב־1972 נשא רה דברים בפני קהל של מורים צעירים ואמר:

אני מאמין שעוד בימינו נראה את סופם של בתי הספר כפי שאנו מכירים 
אותם. במקומם יבוא מרכז קהילתי שדלתותיו פתוחות שתים־עשרה שעות ביום, 
שבעה ימים בשבוע, מקום בו כל אחד יוכל לשוטט כרצונו בספריה, בסדנאות, 
במרכז הספורט, בחנות השירות העצמי ובבַּר. בעוד מאה שנים החוקים 
המחייבים ילדים ללכת לבית הספר, ילכו בדרכם של החוקים אשר חייבו אנשים 
ללכת לכנסיה.

הסיכוי שנבואתו תתגשם קלוש למדי, שכן תוך עשר שנים מאז הרצאתו, ממשלה חדשה הטילה את אחריות קריסת תעשיית הייצור הבריטי על השעיר לעזאזל הבלתי סביר מכולם – בתי הספר. התחיל משטר התערבות חסרת תקדים של הממשל המרכזי בניהול ובקביעת תכנית הלימודים של בתי הספר היסודיים והתיכונים, מה שנעשה בבריטניה על ידי הרשויות המקומיות. זה כללס, בפעם הראשונה,  אכיפה של תוכנית לימודים ארצית, תוכנית של בחינת ילדים בגילים מסויימים, ושיטפון של מילוי טפסים עבור המורים. (הערכה בלתי פוסקת זו הוכיחה מעבר לכל ספק שבתי ספר באזורים אמידים משיגים ציונים גבוהים יותר מאשר בתי ספר באזורים עניים עם ריבוי תלמידים שאנגלית אינה שפת האם שלהם. אלה הן עובדות שהיו כבר ידועות לכולם).

ב־1995, הכריז המפקח הכללי על בתי הספר של הוד מלכותה, שהמכשול האמיתי להתפתחות מערכת חינוך טובה יותר בבריטניה הוא 'מחויבות לאמונות מסויימות אודות מטרת החינוך והתנהלותו', ושצריך 'פחות לימוד בעשייה ויותר הוראה באמירה'. במחי יד הוא פסל מאה שנות השפעה פרוגרסיבית על מערכת חינוך החובה הרשמית, תוך שהוא משנה באקראי את טווח הגילים בין הגנון לבית הספר התיכון. האירוניה בדחיית החינוך 'הפרוגרסיבי' על ידי פוליטיקאים מהימין היא שהמטרות החינוכיות של אנרכיסטים רבים היו מקובלות עליהם לחלוטין. מייקל סמית' , ההיסטוריון של 'ליברטריאנים וחינוך' מציין שפרודון

היה מודע תמיד לעובדה שהילדים עליהם דיבר היו ילדי עובדים. העבודה גם 
היתה אמורה להיות חייהם כאשר יגדלו. פרודון לא ראה בכך כל רע. מלאכתו 
של אדם היא משהו להתגאות בו, והיא נותנת לחייו עניין, ערך וכבוד. 
לכן היה זה נכון שבית הספר יכין את הצעירים לחיי עבודה. חינוך המנותק 
מעולם העבודה, כלומר חינוך שכולו על פי ספר בתפיסתו, היה חסר ערך 
מנקודת מבטם של ילדי מעמד העובדים הפשוט. כמובן, חינוך שפנה יותר מדי 
לצד השני, אשר גידל ילדים כמספוא להאבסת בתי החרושת, לא היה מקובל 
באותה מידה. מה שהיה נחוץ היה חינוך אשר יצייד את הילד במה שנחוץ 
למקום העבודה אך ייתן לו גם מידה מסויימת של עצמאות בשוק העבודה. זה 
ניתן להשגה על ידי שנותנים לו לא רק בסיס של מקצוע, אלא גם מגוון רחב 
של מיומנויות אשר יבטיח שלא יהיה נתון באופן מוחלט לגחמותיה של מערכת 
תעשייתית הדורשת התמחות מסויימת של עובדיה ואז משליכה אותם כאשר 
למפעל אין עוד צורך בהתמחות זאת. מכאן פרודון הגיע לרעיון של חינוך 
'פוליטכני'.

הקורא יכול לנחש, בצדק, שפרודון עוסק בחינוך בנים בלבד, מה שלא נכון לגבי אלה שבאו אחריו כקרופוטקין, עם שאיפתו לשילוב עבודת מחשבה ועבודת כפיים, לא רק בחינוך אלא בחיים בכלל; וכגיבורים דוגמת פרנקו פרר בספרד, שגישתו היתה חינוך לאמנסיפציה בניגוד למה שראה כחינוך לכפיפות. הקטעים המעניינים ביותר של מייקל סמית', לקורא האנגלית, מתארים 'חינוך אינטגרלי' הלכה למעשה, על פי נסיונו של האנרכיסט הצרפתי פול רוֹבֶּן ובית הספר שניהל מ-1880 עד 1894 בקמפיוס[13]. הוא היה מבוסס על הכשרה בסדנאות תוך נטישת הכיתה לטובת מה שהיינו קוראים היום מרכז משאבים. שני המינים למדו בישול, מלאכת מחט, נגרות ועבודת מתכת, בעוד 'ילדי קמפיוס, בנות ובנים, היו מהילדים הראשונים בצרפת שהתנסו ברכיבת אופניים'.

חינוך מעורב, שוויון בין המינים ואתיאיזם הפילו את בית ספרו של רובן, אך אנרכיסט צרפתי ידוע אחר, סבסטיאן פוֹר[14], ניהל בית ספר בשם "הכוורת"[15]. מייקל סמית' מציין כי 'פור למד שיעור משמעותי אחד מנפילתו של רובן: להישאר באופן מוחלט מחוץ למערכת הממלכתית ובכך להבטיח את עצמאותו'. אך בבריטניה היה מאמץ מתמשך להחדיר את גישת החינוך הליברטריאני למערכת החינוך הממומנת על ידי כלל האזרחים. היסטוריון אחר, ג'ון שוֹטוֹן, עקב אחר ההיסטוריה של מאמצים אלה, ושל נסיונות דומים, לעזור לכל אותם ילדים שהמערכת הרשמית היתה סגורה בפניהם.

למאה של ניסויים פרוגרסיביים היתה השפעה עמוקה על כל בית ספר, ובאופן ברור ביותר על בתי הספר היסודיים. תפקיד המורה השתנה מקפדן מטיל אימה למדריך ידידותי, בעוד עונש גופני, לפנים עמוד השדרה של מערכת החינוך, הוצא אל מחוץ לחוק. יש, בכל אופן, מקום לעשות הבחנה בין חינוך 'פרוגרסיבי' לחינוך 'ליברטריאני', הסובבת למעשה סביב נושא הנוכחות בשיעורים כחובה או כרצונית. הבולט בין הליברטריאנים היה א. ס. ניל, אשר ניהל במשך עשרות שנים  את בית הספר סמרהיל בספולק, אשר קיים עד היום ומנוהל על ידי בתו זואי רדהד.

ניל לא יכול היה לסבול את הפרוגרסיבים 'יפי הנפש' והמניפולטיבים. בעשור של 1930 הוא כתב לדורה ראסל מביה"ס בִּיקון היל שהיא והוא הינם 'המחנכים היחידים'. כמו שניסח זאת הומר ליין, אחד ממוריו הרוחניים:

'תן לילד חופש' היא הזעקה המתמדת של המחנכים החדשים, אך אלה הדוגלים 
בכך בדרך כלל ממציאים שיטה, שאם כי היא מבוססת על העקרונות הנכונים 
ביותר, מגבילה את החופש וסותרת את העיקרון.

ליין חוזר כאן על חוות דעתו של גודווין ב'חוקר', כאשר מצא שרוסו, על אף שהעולם חייב לו 'על האנרגיה השופעת של כתביו ועל בהירות רעיונותיו', נכשל בטעות הנפוצה של תמרון הילד:

כל שיטת החינוך שלו היא סדרה של תחבולות, הצגה של תיאטרון בובות, בו 
המורה מחזיק בחוטים והתלמיד לעולם אינו חושד באיזה אופן הן מוזזות.

הגישה האנרכיסטית היתה בעלת השפעה בחינוך יותר מאשר בכל תחום אחר. סמכותנים יכולים לערער עליה ולגנותה מתוך רפקת[16]  לעבר שהיה בעיניהם כליל השלמות, אך קשה לדמיין שאנשים צעירים בעתיד יהיו מוכנים לסבול משטר חינוכי שהסבים של שליטיהם היו נתונים למרותו.

בחלקים מסויימים של העולם, הקרב על חירות הצעירים שייך לעבר. באחרים, הוא עדיין ניטש. כמה מהנסיונות בבריטניה לספק חלופה לצעירים שנדחו ממערכת החינוך הרשמית מתוארים בפרק 8.

פרק 7

התשובה היחידנית[17]

במשך מאה שנה, השתמשו אנרכיסטים במילה 'ליברטריאני' כמילה נרדפת לאנרכיסט, גם כשם עצם וגם כשם תואר. כתב העת הידוע La Libertaire נוסד בשנת 1895. בכל מקרה, מאוחר יותר, פילוסופים אמריקאים של השוק החופשי – דיוויד פרידמן, רוברט נוזיק, מוריי רותבארד ורוברט פול וולף – ניכסו את המילה, כך שיש צורך לבחון את התשובה ה'ליברטריאנית' יחידנית מנקודת המבט של המסורת האנרכיסטית.

בהתייחס לנושא זה, מכשול אחד שיש לעקוף הוא החסיד הגרמני של 'אגואיזם מוּדע', מקס שטירנר. הוא נולד כיוהן קספר שמידט (1806-1856) וספרו, שיצא לאור ב-1845, 'היחיד וחזקתו'[18], תורגם לאנגלית ב־1907[19]. עשיתי כמה נסיונות לקרוא את הספר, אך בכל פעם מצאתיו בלתי מובן. נהגתי לתרץ זאת לעצמי בטענה שפולחן ה'אגו' נראה לי דוחה כמו ה'אדם העליון' של ניטשה, אך מעריצים אנרכיסטים של שטירנר מבטיחים לי שגישתו שונה לחלוטין מזו של ניטשה. הם טוענים שהאגואיזם המודע של שטירנר אינו מכחיש בדרך כלשהי את הנטייה האנושית להתנהגות אלטרואיסטית, בדיוק משום שדימויינו העצמי מקבל את סיפוקו באמצעות הדרך בה אנו תופסים את עצמנו כיצורים חברתיים. הם גם מפנים את תשומת ליבי להטרמתו של שטירנר את תפיסתו המאוחרת יותר של רוברט מייקלס את 'חוק הברזל של האוליגרכיה', המאבחנת נטייה מוּבנָה של כל המוסדות האנושיים להתאבן לגופים דכאניים, להם צריכים להתנגד בשם החירות היחידנית.

טיפוסית יותר לזרם האנרכיסטי היחידני, היא סדרה ארוכה של אקטיביסטים ומחדשים אמריקאים, שקדמו להיסטוריה האנרכיסטית הדינמית, בין קבוצות מהגרים רבות בשלהי המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20: גרמנים, רוסים, יהודים, שבדים, הולנדים, איטלקים וספרדים. ספרי הדרכה כגון האדם נגד המדינה של ג'יימס מרטין (1953) ו-האמריקאי כאנרכיסט: הגיונות על רדיקליזם ילידי (1978) של דייויד די ליאון, מספקים היסטוריה עשירה ומגוונתשל טיעונים וניסויים מקוריים באנרכיזם חברתי ויחידני.

מסורת המהגרים, שהיתה מבוססת על יוזמות חברתיות קולקטיביות, התפתחה במהרה לאירגוני רווחה ודו־קיום בעלי שורשים עמוקים. היא כללה איגודי עובדים, בתי ספר ומפעלים שיתופיים. המסורת הילידית היתה הרבה יותר יחידנית, אך לתומכיה היו תחומי השפעה בולטים על החיים האמריקאים. התיעוד שלהם מבחין בין האידיאולוגיות של הליברטריאנים מהשמאל, לבין אלה של הליברטריאנים מהימין. כשם שדייויד די ליאון מפריד ביניהם: 'בעוד הליברטריאנים מהימין מתעבים את המדינה בגלל שהיא מפריעה לחופש הקניין, ליברטריאנים שמאלנים מגנים את המדינה על היותה מבצרו של  הקניין'.

הראשון מבין מאורות אלה היה ג'וסיה וורן (1798-1874) אשר בהיותו מאוכזב מכשלונו של הקולוניה הקואופרטיבית  בניו־הרמוני של רוברט אֹוֶון, הקים בסינסינטי 'חנות זמן' שלקוחותיה קנו מוצרים בתמורה ל-'פתקי עבודה' אשר הבטיחו לסוחר מוצר או שירות שווה ערך. אחרי זה הגיעו קואופרטיב 'כפר ההגינות' באוהיו, הכפר המוטואליסטי 'אוטופיה' וקהילת 'זמנים מודרנים' בלונג־ איילנד ששמרה על אופיה השיתופי לפחות 20 שנה. אמונתו של וורן בחשיבותו של היחיד הובילה אותו לתמוך במטבחים משותפים, על מנת 'לשחרר את הנשים מעבודת הפרך של סוס הטחנה, אשר אליה הן נידונות ללא תקנה'.

ליסנדר ספונר (1808-1887) רצה אמריקה של עובדים עצמאיים החולקים גישה שווה לאשראי. הוא גם טען כי:

אם אדם מעולם לא הסכים לתמוך בממשלה, אין הוא מפר כל אמון בסרבו לתמוך 
בה. ואם הוא נלחם על כך, הוא עושה זאת כאויב גלוי ולא כבוגד.

סטפן פרל אנדרוז (1812-1886) קיבל באופן דומה שריבונותו של הפרט, היחיד, ישימה לכל פרט ופרט. לכן, כפי שמסביר פיטר מרשל,

הוא התנגד באופן עקבי לעבדות וניסה לשחרר את מדינת טקסס על ידי שאסף 
כספים כדי לקנות את כל עבדיה, אלא שהמלחמה עם מקסיקו הפריעה. הוא גם 
טען שהתנהגות מינית וחיי משפחה צריכים להיות עניינים שבאחריות אישית 
מחוץ לשיטת הכנסיה והמדינה.

היחידנות של ס. פ. אנדרוז, כמו זו של וורן, הובילה אותו להמליץ על פעוטונים וגני ילדים ציבוריים, ומסעדות שיתופיות, על מנת לשחרר את הנשים.

בנג'מין ר. טאקר (1854-1939) היה בזמנו המוכר ביותר מבין האנרכיסטים היחידנים האמריקאים, מאחר וכתב העת שלו 'ליברטי' החזיק מעמד רבע מאה, עד שבית הדפוס שלו בבוסטון נשרף ב־1907. הוא היה גם חלוץ המתרגמים של פרודון ובקונין.

אך בין הליברטריאנים האמריקאים של המאה ה־19, היחידני ביותר והנזכר ביותר הוא הנרי דייויד ת'ורו (1817-1862). ספרו המפוסם 'וולדן' הוא תיאור של השנתיים אותן בילה בחיפוש אחר עצמאות אישית בבקתה שבנה לעצמו  ליד קונקורד, מסצ'וסטס. זה לא רמז על התנתקות מהחיים האמריקאים, שכן האיש שהצהיר שאויבו הטבעי של החייל היא הממשלה המאמנת אותו, היה המתנגד הישיר ביותר של מדינתו. אחת ממסותיו, 'אודות החובה לאי־ציות אזרחי', אם כי פורסמה לראשונה ב־1849 תחת השם 'התנגדות לממשל אזרחי', לא משכה בזמנו כל תשומת לב, אך לאחר מכן השפיעה גם על טולסטוי וגם על גאנדי (שקרא אותה בכלא בדרום אפריקה). מרטין לותר קינג קרא אותה כסטודנט באטלנטה, ונזכר ש-

מרותק על ידי הרעיון לסרב לשתף פעולה עם מערכת מושחתת, הייתי כה מרוגש 
עד שחזרתי וקראתי את העבודה פעמים אחדות. זה היה המגע האינטלקטואלי 
הראשון שלי עם התיאוריה של התנגדות לא־אלימה.

מאמרו של ת'ורו על אי־ציות אזרחי, שנבע מכעסו על המלחמה המקסיקנית ועל התמשכות העבדות, התחיל את דרכו כהרצאה בליסאום של קונקורד ב־1848. כאשר הדוגל בביטול העבדות, ג'והן בראון, יצא למלחמה נגד ארה"ב ב־1859 ונידון למוות, ת'ורו, יצא בקריאה בבניין העיריה שנקראה 'כתב הגנה לקפטיין ג'והן בראון'. עשרות שנים מאוחר יותר, הַבֶלוֹק אליס העיר שת'ורו היה 'האיש היחיד באמריקה שהכיר בגדולת האירוע ועמד בפומבי לצידו של ג'והן בראון'.

אינדיבידואליסט אמריקאי בולט אחר, רוברט בורן (1886-1918), חיבר משפט ידוע במהלך מלחמת העולם הראשונה, כאשר התבונן בתהליך באמצעותו תומרנה ארצו להשתתף באותה מלחמה. "המלחמה היא בריאותה של המדינה" אמר, והסביר:

המדינה היא ארגון של העדר לפעול בתוקפנות או מתוך התגוננות כנגד עדר 
אחר המאורגן באופן דומה. המלחמה שולחת זרם של מטרה ופעילות עד לרמה 
הנמוכה ביותר של העדר, ולענפיו המרוחקים ביותר. כל פעילויות החברה 
נקשרות יחד במהירות האפשרית למטרה מרכזית זאת של תקיפה או הגנה צבאית, 
והמדינה הופכת להיות מה שבימי שלום היא התאמצה להיות לשווא . . . 
הרפיון נמתח, זרמי הנגד מיטשטשים, והעם נע לאט ובאופן מגושם, אך 
בהשתלבות ובתאוצה מתמדת, לעבר הסיום הנפלא, לעבר השלווה של להיות במצב 
מלחמה . . .

תפיסתו את הדרך שבה ממשלות המאה העשרים הצליחו לייצר ולתפעל בעורמה עמדות, מודגמת היטב באירועי 90 השנה מאז כתב. מפגינים אנרכיסטים יחידנים מחו ברחובות על מדיניות ממשלת ארה"ב מאז ועד היום. אחד מהם היה אָמוֹן הֶנֶסי, המתואר תמיד כ-’מהפכה של אדם אחד', אשר התמיד במחאה אישית נגד האימפריאליזם האמריקאי מחוף לחוף, ואחרת היתה דורותי דיי מתנועת העובדים הקתולים, אשר העידה במשך עשרות שנים על אמונתה בארגון עצמי של קהילות קואופרטיביות, מה שבמונחים פוליטיים צריך להתפרש כאנרכיזם.

קצת מאוחר יותר, בשנות השבעים, סדרה של ספרים אקדמים, הכריזו על סגנון שונה של ליברטריאניזם אמריקאי. היו אלה רוברט פול וולף עם להגנת האנרכיזם; רוברט נוזיק עם אנרכיה, מדינה ואוטופיה; דייויד פרידמן עם מנגנון החירות; ומוריי רותבארד עם לחירות חדשה: המניפסט הליברטריאני. קבוצה זו של סופרים סיפקה את 'בנין העל האידיאולוגי' לתנודה לעבר הימין בפוליטיקה הפדרלית והמקומית בארה"ב, ובפוליטיקה הבריטית במטרה 'לגלגל לאחור את גבולות המדינה', מה שהיה למעשה מסווה לכניעה מוגברת לקבלת ההחלטות המרכזית. רוברט פול וולף טען כי 'אנרכיזם פילוסופי יכול להיות תפיסה הגיונית רק עבור האדם הנאור'.  ההיסטוריון פיטר מרשל אומר על רוברט נוזיק ש'עזר להפוך את התיאוריה הליברטריאנית והאנרכיסטית למקובלת בחוגים אקדמאיים' – הישג לא קטן בפני עצמו; בעוד דייויד פרידמן הפיץ בקרב ציבור הקוראים האמריקאי את הטיעון של פרידריך פון האייק שחקיקת סעד היא הצעד הראשון  בדרך לצמיתות.

פיטר מרשל רואה את הכלכלן מוריי רותבארד כמודע ביותר למסורת האנרכיסטית המעשית בין האפולוגיסטים האנרכו־קפיטליסטים:

מלכתחילה הוא היה מקובל כרפובליקני מהימין הקיצוני, אך הוא ערך את 
הקלאסיקה הליברטריאנית של לה בּוֹאֶטִי על שיעבוד מרצון וכעת קורא לעצמו 
אנרכיסט. 'אם תרצה לדעת כיצד הליברטריאנים רואים את המדינה וכל אחת 
מפעולותיה', כתב ב־למען חירות חדשה, 'חשוֹב פשוט על המדינה כעל כנופיית 
פשע, וכל העמדות הליברטריאניות יסתדרו באופן לוגי'. הוא מצמצם את 
העיקרון הליברטריאני לאכסיומה מרכזית אחת, 'שכל אדם או קבוצת בני אדם 
עשויים לתקוף את גופו או רכושו של כל אחד אחר'. לכן, אין ביכולתה של 
המדינה או כל קבוצה פרטית אחרת ליזום או לאיים בשימוש בכוח כנגד אדם 
כלשהו מסיבה כלשהי. פרטים חופשיים צריכים להסדיר את ענייניהם ולארגן 
את רכושם רק על פי הסכמים רצוניים המבוססים על התחייבות חוזית.

רותבארד מודע לְמסורת, אך באופן מוזר אינו מודע לפתגם שחופש החנית פירושו מוות לזאב המים. שכן העובדות העגומות לגבי כלכלת ארה"ב הן ש-10% מאזרחיה מחזיקים ב-85% מנכסיה, ושמיעוט זה הוא גם אותם אנשים המרוויחים מכל צמצום בתקציב הרווחה הלאומי.

לליברטריאנים של הימין יש, מכל מקום, תפקיד בקשת הרחבה של הדיון האנרכיסטי. כל תועמלן אנרכיסטי מגלה שהקהל, או קהל הקוראים, נבוך ואובד עצות מעצם הרעיון שיכול להיות אפשרי לארגן את החיים האנושיים ללא מנגנוני ממשל. זו הסיבה שקרופוטקין, כליברטריאני של השמאל, כפי שנוכחנו בפרק 3, עמד על כך שתועמלנים אנרכיסטים יזהו צורות ארגון חדשות עבור אותן פונקציות שהמדינה ממלאת באמצעות הביורוקרטיה.

מוריי רותבארד היה אחד ממייסדי המפלגה הליברטריאנית בארה"ב, כשמטרתו, כפי שמסביר פיטר מרשל, היא לבטל את 'כל מנגנון הפיקוח הפדרלי כמו גם את הביטוח הלאומי, הרווחה, החינוך הציבורי והמיסוי', ולהניע את ארה"ב לפרוש מהאו"ם, לסגת מהתחייבויותיה הבינלאומיות ולצמצם את כוחות הביטחון לכאלה הדרושים להגנה מינימלית.

מעבר לשאיפה לבטל את כל חוקי 'פשע ללא קורבן', לא שמענו על מחויבות כלשהי לשינוי במערכת הענישה של ארה"ב, אשר, נכון לעכשיו, מחזיקה במאסר אחוז גדול יותר מהאוכלוסיה ביחס לכל אומה אחרת המחזיקה ברשומות מהימנות. אך בכל מקרה, נראה כי לפילוסופים האחרים של הימין הליברטריאני החדש יש אג'נדה פחות כוללנית. רוברט פול וולף, למשל, בהדפסה חוזרת של ספרו בהגנת האנרכיזם (1998), מציע להקים 'מערכת של מכונות הצבעה ביתיות', שכל אחת מהן 'מחוברת לטלוויזיה', כדי להחליט בנושאים חברתיים ופוליטיים. הוא טוען ש'צדק חברתי יפרח כפי שלא פרח מעולם'.

רוב האנרכיסטים יראו בזה התחמקות פתטית מהנושאים המועלים על ידי הביקורת האנרכיסטית של החברה האמריקאית, ויעדיפו להנציח מורשת עשירה יותר של התנגדות בארה"ב, המודגמת בסדרה ארוכה של תועמלנים זכורים לטוב, מת'ורו בדור אחד ואמה גולדמן באחר, ועד לפול גודמן, שהשאיר ירושה מרתקת/מתגרה לאנרכיסטים הבאים אחריו. במאמרו האחרון בעיתונות האמריקאית, כתב:

עבורי, העיקרון הראשוני של האנרכיזם אינו חירות אלא אוטונומיה, 
היכולת ליזום משימה ולבצע אותה בדרכי שלי. החולשה של האנרכיזם 'שלי' 
היא שהתשוקה לחירות היא מניע חזק ביותר לשינוי פוליטי, בעוד 
האוטונומיה איננה כזו. אנשים אוטונומים מגינים על עצמם בנחישות אך 
באמצעים פחות מפרכים, כולל כמות רבה של התנגדות פסיבית. הם עושים זאת
בדרכם בכל אופן. הפתוס של אנשים מדוכאים הוא, שאם הם יוצאים לחופשי, 
הם אינם יודעים מה לעשות. מאחר ולא היו אוטונומים, אינם יודעים מה זה, 
ולפני שהם לומדים, יש להם שליטים חדשים שלא ממהרים לוותר על כתרם . . .

היחידנים האמריקאים של המאה ה־19 היו עסוקים ביצירת קומונות, קואופרטיבים, בתי ספר אלטרנטיביים, מטבע מקומי, ותוכניות לבנקאות הדדית. הם היו ממציאים חברתיים טרודים שחקרו את הפוטנציאל של האוטונומיה, כולל שחרור האשה ושוויון לשחורים. נסיונם, באקלים החברתי של אמריקה, ממחיש את התעקשותו של מרטין בובר, המצוטטת בפרק 3, על היחס ההפוך שבין העיקרון החברתי והעיקרון הפוליטי. הפרקטיקה של אוטונומיה מייצרת את הנסיון המגדיל את אפשרות ההצלחה. או כמו שביטא זאת האנרכיסט האמריקאי דיוויד וויק: 'יתכן כי ההרגל של פעולה ישירה זהה להרגל של להיות חופשי, מוכן לחיים אחראיים בחברה חופשית.'

'הליברטריאנים' האמריקאים של המאה ה־20 הינם אקדמאים ולא פעילים חברתיים, והחדשנות שלהם נראית כמוגבלת להענקת אידיאולוגיה לשוק קפיטליסטי בלתי מוגבל.

פרק 8

מהפכות שקטות

התהום המפרידה בין השאיפות האנרכיסטיות לבין ההיסטוריה הממשית של המאה ה־20 עשויה היתה להיראות כסימן לאיוולת שבתקוות בלתי אפשריות, אלמלא כישלונן בו בזמן של אידיאולוגיות פוליטיות אחרות של השמאל. למי מאיתנו לא הוקל עם קריסת הקומוניזם הסובייטי, גם אם לא היתה לנו סיבה לשמוח במשטרים שלאחר מכן? כאשר מושבות העונשין התרוקנו לאיטן מניצוליהן, נאלצו המאמינים האמיתיים להטיל ספק בהנחותיהם.

לפני שנים רבות כתב העיתונאי האמריקאי דווייט מקדונלד מאמר על 'פוליטיקת עבר' שכלל הערת שוליים ארוכה שהיתה הפסקה המצוטטת ביותר שכתב אי פעם, כפי שציין בפני מאוחר יותר. בהערה נאמר:

החלופה המהפכנית לסטטוס קוו השורר אינה רכוש שיתופי המחולק על ידי 
'מדינת עובדים', יהיה זה אשר יהיה, אלא סוג מסויים של ביזור אנרכיסטי, 
אשר יפרק את המקשה האחת של החברה לקהילות קטנות, בהן יוכלו יחידים 
לחיות יחדיו כבני אדם מגוונים במקום כיחידות לא־אישיות בתוך מסת 
ההמון הכללית. הרדידות של הניו־דיל ושל משטר  מפלגת הלייבור הבריטית 
שלאחר המלחמה מתגלה בכשלונם לשפר ולו משהו מהדברים החשובים בחיי 
האנשים – היחסים הממשיים בעבודה, הדרך בה הם מבלים את שעות הפנאי, 
גידול ילדים ומין ואמנות. חיי ההמון פוגמים בכל אלה היום, והמדינה 
שמתחזקת את הסטטוס קוו. המרקסיזם מאדיר את 'ההמונים' ותומך במדינה. 
האנרכיזם מוביל בחזרה לפרט ולקהילה, מה שהוא 'לא־מעשי' אך הכרחי – 
כלומר מהפכני.

בדרך חלקית, חסרה, אך נראית, כמה מהמהפכות, אותן ביקש, כבר שינו את פני החיים. אם ניקח דוגמה, שטחית בהגדרתה, בולטת בנראותה אך נידונה רק לעיתים רחוקות, יש להתייחס למהפכת הלבוש במחצית השנייה של המאה ה־20. לפני חמישים שנה בבריטניה, ניתן היה להכיר במעמדם החברתי של גברים, נשים וילדים מלבושם. כיום זה אינו נכון, מלבד המיעוט הזעיר שיכול לקרוא את הסממנים של לבוש יקר ואקסלוסיבי. דבר זה מיוחס בדרך כלל לגידול בייצור ההמוני ולעובדה שסחר ההלבשה הוא דרך המלך של הכלכלה הגלובלית לכוח עבודה זול בעולם 'המתפתח'. אך יש לכך קשר עמוק יותר עם הרפיית קוד הלבוש שהנונקונפורמיסטים הרדיקלים היו חלוציו בדחיית האופנה.

ההתעלמות מקודי לבוש המבוססים על משלח־יד או מעמד חברתי היתה דחייה קטנה ואישית של מוסכמה. אך כמובן שמהפכה הרבה יותר משמעותית שתפסה תאוצה לאורך כל המאה, היתה תנועת הנשים שדחתה את המוסכמה הכלל עולמית של שליטה גברית. בין החלוצים האנרכיסטים שלה היתה אמה גולדמן עם הפמפלט החריף שלה על הטרגדיה של האמנסיפציה הנשית, בטענה כי כשם שזכות הבחירה נכשלה בשחרור הגברים, לא סביר שתביא לשחרור הנשים. אמנסיפציה, טענה, צריכה לבוא מהאשה עצמה:

ראשית, על ידי שתעמוד על היותה אישיות ולא סחורה לשימוש מיני. שנית, 
בסרבה לקבל שיש למישהו זכות על גופה; בסרבה ללדת אלא אם היא רוצה בכך; 
בסרבה להיות משרתת של אלוהים, המדינה, החברה, הבעל, המשפחה וכו', 
בהפיכת חייה לפשוטים יותר אך עמוקים ועשירים יותר. הווה אומר, בנסיון 
ללמוד את משמעות ותוכן החיים בכל מורכבותם, בשחררה את עצמה מפחד דעת 
הקהל והגינוי הציבורי. רק זה, ולא ההצבעה בקלפי, יביא לשחרור האשה. . .

היה זה בין האנרכיסטים שהחל ההרגל של 'איחודים חופשיים' בניגוד לנישואים ברשיון הכנסיה או המדינה. כיום אלה הפכו להיות מצויים כמו נישואים רגילים וכתוצאה מכך אות הקלון שהיה מקושר לממזרות הלך ונעלם במהלך המאה. שינוי זה הואץ, כמובן, על ידי המהפכה הפרמקולוגית של הגלולה.

אלכס קומפורט (1920-2000), היה רופא, סופר, משורר ואנרכיסט. הרצאותיו בפגישות הקבוצה האנרכיסטית של לונדון בשלהי שנות ה־40 הובילו לספרו ברבריזם וחופש מיני, שפורסם על ידי פרידום פרס ב-1948, בזמן שאף הוצאה לאור 'מכובדת' לא היתה מפרסמת ספר כזה. זה הוביל לספרו התנהגות מינית בחברה ולמדריכי מין בעלי תפוצה אדירה. בספרו יותר הנאה: מדריך התעלסות להנאה ממין (1973), הוסיף הסבר אנרכיסטי לקשר שבין מיניות ופוליטיקה:

רכישת המודעות והגישה אשר יכולות לנבוע מהתנסות טובה במין לא מקדמת 
תסמונת נסיגה: היא נוטה יותר להקצין בני אדם. האנטי־מיניות של חברות 
סמכותניות והאנשים המנהלים אותן אינה נובעת משכנוע (הם עצמם מקיימים 
יחסי מין), אלא מהתפיסה המעורפלת שחופש כאן יכול להוביל להעדפת חופש 
במקום אחר. אנשים אשר נתנו מאפיינים אירוטיים להתנסות מעצמם ומהעולם, 
הם, מצד אחד, בלתי מלחמתיים בצורה לא נוחה, ומצד שני, ששים אלי קרב 
אלים בהתנגדותם לסוכני מכירות פוליטיים ולגזענים, המאיימים על החופש 
הפרטי שהשיגו ושהם רוצים לחלוק עם אחרים.

קומפורט קיווה שספריו יספקו תמיכה והרגשת שחרור, ושיהוו תרומה למהפכה נוספת: זאת של היחסים בין הורים לילדים. קשה לדמיין במערב אירופה של היום התנהגות מענישה של הורים לילדיהם, מה שהיה מובן מאליו בתחילת המאה הקודמת.

אותו הדבר נכון גם לגבי היחסים בין מורים לתלמידים. זכרונותיהם של אנשים שהיו ילדי בי"ס בעשור הראשון של המאה ה־20 לאים בתיאורים על העונשים הגופניים שספגו או שחיו בפחד מתמיד מפניהם. בעשור האחרון של המאה, עונש גופני נאסר בבריטניה על פי חוק. לא היתה זו החלטה חוקית פתאומית. היא שיקפה את השפעתם של כמה בתי ספר 'פרוגרסיביים' על החשיבה החינוכית הכללית.

משקיפים רבים טוענים כי מערכת החינוך נכשלה בהתכוננות לבעיות שהופיעו בעקבות נטישת העונש הגופני. מידי המורה נלקח הנשק שנחשב לעונש המוחלט של ביה"ס. נבע מכך שמספר גדול של תלמידים סולקו מביה"ס מאחר והמורים סרבו להחזיקם בכיתה. כל מי שיודע כיצד תלמיד בלתי נשלט אחד יכול להפוך את הלימוד לבלתי אפשרי עבור הכיתה כולה, אינו יכול לבקר את אותם מורים (ביחוד מאחר ומעסיקיהם לוחצים עליהם לא לקלקל את הסטטיסטיקה).

בשנות ה־60 וה־70 נוצר מצב מעניין בכמה ערים בריטיות: לונדון, ליברפול, לידס וגלזגו. קבוצות של תומכים מצאו בניינים ריקים והקימו 'בתי ספר חופשיים' על מנת לספק חינוך בלתי פורמלי לילדים שסולקו או שסילקו את עצמם על ידי היעדרות. המשטר בבתי ספר אלו היה מבוסס באופן מודע על המודל של התנועה הפרוגרסיבית. שאלתי מורה ותיקה מדוע הרעיון לא חודש בתחילת המאה. היא נתנה לי שתי סיבות: האחת, הדרישה החוקית בבריטניה ללמד בכל בתי הספר את תוכנית הלימודים הארצית שהונהגה בתקופת תאצ'ר ונשמרה על ידי יורשיה; והשנייה, הקושי במציאת אתרים שיעמדו בתקנות הבטיחות והתברואה. בכל אופן, קשה לדמיין חזרה למשטר ששלט בבתי הספר לפני מאה. המהפכה השקטה בחינוך יכולה לנוע רק קדימה.

שני שינויים אחרים בבריטניה מאז שנות ה־60 נראים גם הם כבלתי הפיכים. האחד הוא התנדפות החשש מפני תביעה פלילית בעוון הומוסקסואליות. הדבר הומלץ בדו"ח ממשלתי שהוזמן מג'והן וולפנדן ופורסם ב־1957, אך היה צורך בשנים של ויכוחים ותסיסה כדי להנדס את השינוי בחוק. השני הוא ביטול עונש המוות ב־1965. ערב הדיון שהביא את השינוי, ההוצאה לאור האנרכיסטית 'פרידום פרס' העבירה לכל חבר פרלמנט עותק מהמהדורה שלהם לספרו המזעזע של צ'רלס דאף  מדריך לתלייה, שהיה בצורת ספר הדרכה נלהב לתליינים. רק משקיפים חסרי הומור יוכלו להתלונן כי תמיכה במסע לביטול חוקים ברבריים היא בניגוד לעמדה האנרכיסטית האנטי פרלמנטרית.

בסך הכל, השינויים החברתיים בבריטניה שמניתי, הם אינדיקציה לכך שבעוד האנרכיסטים עשו התקדמות קטנה ביותר מבחינת השינויים הגדולים בחברה שהם קיוו לחולל, הם תרמו לשורה ארוכה של חירויות קטנות אשר הסירו משא  גדול של מצוקות אנושיות.

כמה קבוצות אנרכיסטיות ניסו לחבר את המאבקים האלה לניהול מסע מוּדעוּת בעל השלכות רחבות יותר. בהולנד, ה'פרובוס' הכניסו משחקים וחלופות משעשעות כדי ללעוג לניהול הרשמי של העיר. התחבולה הידועה ביותר שלהם היתה לפזר באמסטרדם אופניים לבנים לשימוש ציבורי, כדי להדגים שאין צורך במכוניות. אחריהם באו ה'קבאוטרס', או הגמדים, חלוצי התנועה הירוקה. אחד מהם, רוֹאֵל ון דוּיְן, עשה את אותם קישורים בין אנרכיזם וקיברנטיקה, מדע השליטה ומערכות תקשורת, שהוצעו על ידי מייסדו הנוירולוג וויליאם גריי וולטר. הוא הצביע על כך ש-

איננו מוצאים מעביד במוח, לא גנגליון אוליגרכי או בלוטת האח הגדול. 
בתוך ראשינו החיים עצמם תלויים בשוויון הזדמנויות, בהתמחות רבגונית, 
בתקשורת חופשית ואיפוק נאות, חירות ללא התערבות. גם כאן, מיעוטים 
מקומיים יכולים לשלוט, ואכן שולטים, באמצעי הייצור והביטוי שלהם, 
בהידברות חופשית ושוויונית עם שכניהם.

בין הנסיונות הצרפתים לחדד את המגמות הליברטריאניות המעורפלות הנפוצות היו הנסיבתנים[20], בעיקר ראול וַנֵייגֶם עם גילוי הדעת שלו אודות המהפכה של חיי היום־יום (1967). כשם שפיטר מרשל מנסח זאת:

הפיתרון של הנסיבתנים לא היה לחכות למהפכה עתידית מרוחקת, אלא להמציא 
מחדש את חיי היום־יום כאן ועכשיו. לשנות את תפיסת העולם ולשנות את 
מבנה החברה זה היינו הך. על ידי שחרור עצמו, כל אחד משנה את יחסי 
הכוחות ובכך משנה את החברה . . .

הנסיבתנים, כמו הקבאוטרס, נכנסו לדפי ההיסטוריה ללא שהצליחו לשנות את החברה, אך צרפת והולנד, כמו גם בריטניה, זכו בשורה של הישגים צנועים בציביליזציה.

ואז המהפכה השקטה הפכה לרועשת יותר שכן, הודות לאינטרנט, קושרו האנרכיסטים למגוון של מוחים אנטי־קפיטליסטים בסדרה של הפגנות מחאה גדולות בכל פעם שגופים גלובליים נפגשו לקידום האינטרסים שלהם. ג'ורג' מוֹנבּיוֹ, בספרו  מדינת גחמה, מתאר כיצד

באפריל 1998, קבוצה מרופטת של מפגינים הנחילה את הראשונה בשורה של 
תבוסות לקואליציה של האינטרסים החזקים ביותר בעולם. 29 המדינות 
העשירות ביותר, איחדו כוחות עם החברות הרב־לאומיות הגדולות ביותר, 
כדי לנסח את  'החוקה של הכלכלה הגלובלית היחידה'. על פי טיוטת ההסכם, 
שהוצעה ונכתבה על ידי אנשי עסקים ונידונה בסתר על ידי ממשלות, ההסכם 
הרב־צדדי היה מבטיח, לו הצליח, את זכותם של התאגידים לתבוע כל מדינה 
שחוקיה מגבילים את יכולתם 'לעשות כסף'. החוזה היה, טענו מתנגדיו, 
זיכיון לתאגידים להשתלט על העולם.

מונביו מסביר כיצד דליפת הסוד של ברית זאת ב־1997 הובילה מתנגדים לפרסם את הפרטים ברשת מה שהבטיח הפגנות בכל מקום בו מנהלי המשא ומתן עשויים להיפגש. לחץ ציבורי וויכוחים פניימיים אילצו את המנהיגים לזנוח את המשא ומתן, רק כדי לחדשו בחסות ארגון הסחר העולמי. הם נפגשו בסיאטל בנובמבר 1999, אך השיחות התמוטטו כאשר עשרות אלפי אנשים מכל העולם הפגינו בחוץ, בשם המדינות העניות ואיכות הסביבה.

בשרשרת ההפגנות שהתחילו בסיאטל, נעשה שימוש בטכניקות שאומצו על ידי הפרובוס והקבאוטרס כדי לשים ללעג את כוחות החוק והסדר. שון שיהן, בהתייחסותו לאנרכיזם העכשווי, מתאר את זירת הארוע בפראג, שנה לאחר סיאטל, כאשר בהפגנות נגד קרן המטבע הבינלאומית,

צבאות קטנים של מפגינים באו לבושים כְּפֵיוֹת חמושים במטאטי נוצות כדי 
לדגדג שורות של שטרים לבושים וחמושים היטב. בהפגנות כאלה, קווי תחבורה 
נוטים להחסם לא על ידי בריקדות בוערות וקרבות רחוב, אלא על ידי אביזרים
כמו בובת החירות היכולה לנהום ולחשוף שיניים בכביש ראשי.

אך לאחר שחמישה ימי מחאה הביאו את קרן המטבע הבינלאומית קרוב לקריסה, הגיבה המשטרה המזויינת בכבדות. כפי שמדווח שיהן,

שגודלה של המחאה וארגונה הבהילו את המשטרה והובילוה להשתוללות 
ולהתנהגות בלתי חוקית בעליל הוכח על ידי העובדה שמתוך 631 עצורים, 
רק 14 נשפטו.

גם אם התחילו בעדינות ובהומור, ההפגנות הבינלאומיות הגדולות בהתנגדות לקפיטליזם גלובלי כבר אינן מהפכות שקטות. נראה כאילו יש הסכם בין כוחות המשטרה ברחבי העולם להסלים את האלימות בתגובתם למפגינים. שון שיהן ממשיך לדווח ש-

אלימות משטרתית 'נורמלית' בסיאטל, הסלימה במחאה האנטי־קפיטליסטית 
בגטבורג ביוני 2001 בהנפקת תחמושת חיה למשטרה ובשלושה מפגינים ירויים. 
כאשר מחאה אנטי־קפיטליסטית נוספת נפתחה בגנואה ביולי, המאורע הפך 
למהומה אלימה, עם כלי רכב משוריינים הדוהרים לתוך קהל מפגינים, 
והסתערות משטרתית אלימה, באישון לילה, על בנין בו התגוררו פעילי 
תקשורת על כל ציודם.

אנרכיסט צעיר אחד נהרג בגנואה, ומותו עורר דיון מחודש באיסטרטגית המחאה. ייתכן שיש דרכים פחות בוטות לחתור תחת הקפיטליזם הגלובלי? המהפכנים השקטים אשר שינו את תרבות ארצות המערב במאה ה­20, עדיין לא גילו אותן.

פרק 9

האג'נדה הפדרליסטית

ביקורת נפוצה של האנרכיזם היא שזו אידיאולוגיה המתאימה לעולם של כפרים מבודדים, קטנים מספיק כדי להוות ישויות של שלטון־עצמי, אך לא לחברה הגלובלית הרב־לאומית בה כולנו מתגוררים בחיים האמיתיים. אך למעשה, להוגים האנרכיסטים העיקריים מהעבר: פרודון, בקונין וקרופוטקין, היתה אג'נדה פדרליסטית שהיוותה תחזית לדיון המודרני על אחדות אירופה.

מיעוט הילדים בכל ארץ אירופית שניתנה להם הזדמנות ללמוד את ההיסטוריה של אירופה כמו גם של עמם, למדו שהיו שני מאורעות גדולים במאה ה־19: האיחוד של גרמניה שהושג על ידי ביסמרק והקיסר וילהלם הראשון; והאיחוד של איטליה שהושג על ידי קאבור, מציני, גריבלדי וויטוריו עמנואלה השני. נצחונות אלה התקבלו בברכה על ידי העולם כולו (שבאותו זמן היה העולם האירופי) מאחר וגרמניה ואיטליה השאירו מאחור את כל אותן נסיכויות אוויליות קטנות, רפובליקות, מחוזות אפיפיוריים, וערי מדינה, כדי להפוך למדינות לאום, אימפריות, וכמובן כובשות.

הן הפכו להיות כמו צרפת, אשר רודניה המקומיים הקטנים אוחדו סוף־סוף בכוח, תחילה על ידי לואי ה־14 עם הסיסמה המלכותית 'המדינה זה אני', ואחר כך על ידי נפוליאון, יורש ל'מהפכה הגדולה', בדיוק כמו סטאלין במאה ה־20, אשר הקים מנגנון אדמיניסטרטיבי של טרור כדי להבטיח שהסיסמה תאומת. או שהפכו להיות כמו אנגליה, שמלכיה (שליט רפובליקני אחד, אוליבר קרומוול) כבשו את הוולשים, סקוטים ואירים ורצו לשלוט גם בשאר העולם שמחוץ לאירופה. אותו דבר קרה גם בצד השני של אירופה. איבן הרביעי, שכונה בצדק 'האיום', כבש את מרכז אסיה עד האוקיינוס השקט, ופיוטר הראשון, הידוע בכינויו 'הגדול', בהשתמשו בשיטות שלמד בצרפת ובבריטניה, כבש את המדינות הבלטיות, רוב פולין, ומערב אוקראינה.

הדיעה המתקדמת באירופה קיבלה בברכה את גרמניה ואיטליה למועדון הג'נטלמנים של הכוחות הלאומיים והאימפריאליסטים. התוצאות במאה ה־20 היו הרפתקאות מחרידות בכיבוש, אובדן חיי אדם מזעזע של גברים צעירים מכפרי אירופה בשתי מלחמות העולם, ועליית הדמגוגים הפופוליסטים כדוגמת היטלר ומוסוליני, כמו גם אין־סוף חקייניהם עד היום, הטוענים 'המדינה זה אני'. כתוצאה מכך, אם כי היה לנו מספר זעום של פוליטיקאים המטיפים לפירוק של אומות, יש לנו רבים המשחרים לאחדות אירופית: כלכלית, חברתית, מנהלית, וכמובן, פוליטית.

מיותר להוסיף כי במאמצי האיחוד, המקודמים על ידי פוליטיקאים, יש לנו מספר עצום של מנהלים בבריסל, המנפיקים צווים אודות אילו סוגים של זרעי ירקות, או אילו מרכיבים של המבורגרים או גלידה, יכולים להימכר בחנויות של מדינות חברות, והעיתונים מדווחים בעליצות על כל הטריוויה הזאת. העיתונות אינה מקדישה תשומת־לב למגמה סמויה אחרת של השקפה כלל אירופית, הנובעת מדיעות שהביעו בשטרסבורג אנשים מכל צבעי הקשת הפוליטית, הדורשים קיום 'אירופה של אזורים', ומעזים לטעון כי מדינת הלאום היתה תופעה של המאות ה־16 עד ה־19, ושלא יהיה לה כל עתיד בר־תועלת במאה ה־21. התבנית המוצעת של ניהול באירופה הפדרטיבית, שהם נאבקים לחשוף, היא הקשר בין, נאמר, קלבריה, ווילס, אנדלוסיה, גליציה או סקסוניה, כאיזורים ולא כאומות, המחפשים את זהותם האיזורית, מבחינה כלכלית ותרבותית, אשר אבדה עם הטמעתם במדינות לאום, שם מרכז הכובד נמצא במקום אחר.

בגיאות הגדולה של לאומנות במאה ה־19 היה קומץ של קולות נבואיים ומתנגדים, שטענו נגד הפדרליזם. מעניין, לפחות, שאלה אשר שמותיהם שרדו היו שלושת ההוגים האנרכיסטים הבולטים של המאה. השמאל הפוליטי כשם שהתפתח במאה ה־20 דחה את מורשתם כלא־רלוונטית. מה שהתברר ככישלון עבור השמאל, שכן הימין, שיש לו אג'נדה משלו להתנגד גם לפדרליזם וגם לרגיונליזם, תפס שליטה בלעדית על הדיון.

ראשון המבקרים האנרכיסטים היה פרודון, אשר הקדיש שניים מספריו לרעיון הפדרציה בניגוד לזה של מדינת הלאום. היו אלה  הפדרציה והאחדות באיטליה מ־1862, ושנה לאחר מכן  על העיקרון הפדרטיבי. פרודון היה צרפתי, אזרח של מדינת לאום מאוחדת ומוכפפת למרכז שליטה אחד, וכתוצאה מכך נאלץ להפוך לפליט בבלגיה. הוא חשש מאיחוד איטליה בכמה רמות שונות. בסספרו  על הצדק מ־1858, הוא חזה שיצירת אימפריה גרמנית תביא רק צרות לגרמנים ולשאר אירופה, והמשיך באותו טיעון כלפי ההיסטוריה הפוליטית של איטליה.

ברמה הבסיסית היתה ההיסטוריה, היכן שגורמים טבעיים, כגון גיאולוגיה ואקלים, עצבו את המנהגים והעמדות המקומיים. 'איטליה', הוא טען,

היא פדרלית על פי חוקת הטריטוריה שלה; על פי מגוון תושביה; מבחינת טבע 
כשרונותיה; בגינוניה; בהיסטוריה שלה. היא פדרלית בכל מהותה והיתה כזאת 
מאז ומעולם . . . והפדרציה תעשה אותה חופשיה פי כמה שכן תקבל מדינות 
עצמאיות.

לכן היה זה בלתי טבעי עבור איטליה להפוך למדינת לאום.

הוא הבין שקאבור ונפוליאון השלישי הסכימו על איטליה פדרלית, אבל הוא ידע שהם יסמכו על הנסיך השחצן לבית סבוי, אשר לא יתפשר על פחות ממונרכיה חוקתית מרכזית. מעבר לכך, הוא הפגין חוסר אמון עמוק באנטי־קלריקליזם של מציני, לא בגלל אהבתו לכנסיה אלא בגלל שהכיר בכך שסיסמתו של מציני 'אלוהים והעם'[21] תנוצל על ידי כל דמגוג אשר יחזיק במנגנון של מדינה צנטרליסטית. הוא ראה שקיום מנגנון ניהולי היה איום אבסולוטי על חירות הפרט והמקום. פרודון היה כמעט לבדו בין ההוגים הפוליטיים של המאה ה־19 אשר הבחין בזה:

ליברלית היום תחת ממשלה ליברלית, היא תהפוך מחר להיות מכשיר מטיל אימה 
בידיו של רודן שהשתלט. זהו פיתוי תמידי לכוח הביצועי, איום תמידי על 
חירויות העם. שום זכויות, פרטיות או קיבוציות, לא יוכלו להיות בטוחות 
בעתיד. צנטרליזציה יכולה אם כן להיקרא פירוק העם מנשקו לטובת רווחיה 
של ממשלתו . . .

כל מה שאנו יודעים כעת על ההיסטוריה של אירופה, אסיה, אמריקה הלטינית או אפריקה במאה ה־20, תומך בתפיסה זאת. גם הפדרליזם של צפון אמריקה, שנהגה באהבה על ידי תומס ג'פרסון וחבריו, אינו מבטיח את סילוקו של איום זה. אחד מהביוגרפים האנגלים של פרודון, אדוארד הייאמס, מעיר ש-

זה הפך להיות גלוי, מאז מלחמת העולם השנייה, שנשיאי ארה"ב יכולים וגם 
עושים שימוש במנגנון האדמיניסטרטיבי בדרך העושה את הדמוקרטיה ללעג.

ומתרגמו הקנדי ריצ'רד ורנון עושה פרפרזה על מסקנתו של פרודון כך:

שאל אחר דיעותיהם של אנשים בהמון, והם יחזירו תשובות טפשיות, הפכפכות 
ואלימות; שאל אחר דיעותיהם כחברים בקבוצה מוגדרת בעלת סולידריות 
אמיתית ואופי ברור, ותשובותיהם תהיינה אחראיות וחכמות. חשוף אותם 
ל'שפה' הפוליטית של דמוקרטיית ההמון, אשר מייצגת את 'העם' כיחידה אחת 
בלתי מחולקת, ואת המיעוטים כבוגדים, והם יביאו לעולם את הרודנות; 
חשוף אותם לשפה הפוליטית של הפדרליזם, שבה האנשים מופיעים כצירוף 
רבגוני של התאגדויות אמיתיות, והם יתנגדו לרודנות עד הסוף.

הערה זו מגלה הבנה עמוקה בפסיכולוגיה של הפוליטיקה. פרודון עשה אקסטרפולציה מהתפתחות הקונפדרציה השוויצרית, אך לאירופה יש דוגמאות אחרות בשורה שלמה של תחומים. להולנד יש מוניטין של מדיניות ענישה מתונה ונוהגת במידת הרחמים. ההסבר הרשמי לכך הוא החלפתו של קוד נפוליאון ב־1886 ב'קוד פלילי הולנדי מקורי' המבוסס על מסורות תרבותיות כגון 'ה"סובלנות" ההולנדית הידועה והנטייה לקבל מיעוטים בעלי סטיה חברתית'. אני מצטט את הקרימינולוג ההולנדי ד"ר וילם דה האן, המביא את ההסבר שהחברה ההולנדית

היתה מבוססת באופן מסורתי על יסודות דתיים, פוליטיים ואידיאולוגיים 
ולא יסודות מעמדיים. ההקבצות ההשתייכותיות החשובות יצרו את המוסדות 
החברתיים שלהן בכל התחומים הציבוריים העיקריים. תהליך זה . . . אחראי 
להפיכת גישה כללית, פרגמטית וסובלנית, להכרח חברתי אבסולוטי.

במילים אחרות, זאת השוֹנוּת ולא האחדות שיוצרת את סוג החברה אשר בה אתה ואני יכולים לחיות יחדיו במירב הנוחות. והעמדות ההולנדיות המודרניות מושרשות בשונות של ערי המדינה של הולנד וזילנד בימי הביניים, מה שמדגים, כמו הרגיונליזם של פרודון, שעתיד רצוי וכדאי עבור אירופה כולה נמצא בהתאמה של ההבדלים המקומיים.

דיונים על מיזוג אירפאי בשנות ה־60 של המאה ה־19 העלו תגובה ספקנית אצל פרודון:

היו הרבה דיבורים בין הדמוקרטים הצרפתים על קונפדרציה אירופית, או 
ארה"ב שלאירופה. בכך נראה שאינם מכוונים לדבר מעבר לברית בין כל 
המדינות הקיימות באירופה, גדולות וקטנות, המנוהלות על ידי קונגרס 
קבוע. זה מונח כמובן מאליו שכל מדינה תשמור על צורת הממשל המתאימה לה 
ביותר. אך מכיוון שלכל מדינה תהיה זכות הצבעה בקונגרס ביחס לגודל 
אוכלוסייתה ושטחה, המדינות הקטנות במה שקרוי קונפדרציה ייבלעו עד 
מהרה בגדולות ...

יתכן שבליעת מדינות קטנות אינה באופנה היום, אך אנו יכולים לראות את חששותיו של פרודון מתממשים בדרך בה דיונים והחלטות של האיחוד האירופי נשלטים על ידי המדינות הגדולות על חשבון המדינות החברות הקטנות.

השני מיועצַי במאה ה־19, מיכאל בקונין, זכאי לתשומת ליבנו מכמה סיבות. הוא היה כמעט היחיד מבין ההוגים הפוליטיים של תקופתו שצפה מראש את זוועות ההתנגשות של מדינות הלאום המודרניות במלחמות העולם הראשונה והשנייה, ושחזה את תוצאות הפיכת המרקסיזם למרכזי באימפריה הרוסית. ב־1867 פרוסיה וצרפת היו מוכנות לצאת למלחמה על השליטה בלוקסמבורג, וזה, באמצעות רשת האינטרסים והבריתות, 'איים לבלוע את אירופה כולה'. הליגה לשלום ולחופש כינסה את הקונגרס שלה בג'נבה, בתמיכת אנשים בולטים מכמה מדינות, כגון ג'וזפה גריבלדי, ויקטור הוגו וג'והן סטיוארט מיל. בקונין ניצל את ההזדמנות לפנות לקהל הזה, ופרסם את עמדותיו תחת הכותרת  פדרליזם, סוציאליזם, ואנטי־תיאולוגיזם. מסמך זה הציג 13 נקודות, אשר על פי בקונין, קונגרס ג'נבה היה תמים־דעים לגביהן.

הראשונה מנקודות אלה היתה

שכדי להשיג את נצחון החירות, הצדק והשלום ביחסים הבינלאומיים של 
אירופה, וכדי להביא למצב שמלחמת אזרחים בין העמים המרכיבים את המשפחה 
האירופית לא תהיה אפשרית, פתוחה רק דרך אחת: לייסד את ארצות הברית של 
אירופה.

הנקודה השנייה היתה הטענה שממטרה זו עולה כי איזורים צריכים לבוא במקום מדינות, שכן

המערך של מדינות אלה באירופה לא יוכל להתממש בין המדינות במבנה 
העכשווי שלהן, לאור השוני התהומי הקיים בין כוחותיהן.

הנקודה הרביעית היתה

שגם אם תכנה את עצמה רפובליקה, לא תוכל מדינה צנטרליסטית, ביורוקרטית 
ומילטריסטית להצטרף ברצינות ובכנות לפדרציה בינלאומית. באמצעות 
חוקתה, אשר באופן מפורש או סמוי תכיל תמיד הכחשה של חירות פנימית, 
היא תרמוז בהכרח על הכרזת מלחמה מתמדת ותאיים על קיום מדינות שכנות.

כתוצאה מכך הנקודה החמישית דרשה

שכל תומכי הליגה יקדישו את כל מאמציהם לבנייה מחדש של ארצותיהם, כדי 
להחליף את הארגונים הישנים, שנוסדו כולם על אלימות ועל עקרון הסמכות, 
בארגון חדש המבוסס על האינטרסים, הצרכים והנטיות של האוכלוסיה בלבד, 
ולא להחזיק בשום עיקרון מלבד זה של פדרציה חופשית של פרטים לקבוצות, 
קבוצות לאיזורים, איזורים לאומות, ואומות לארצות הברית, קודם של 
אירופה ואחר כך של העולם כולו.

כך גדל החזון יותר ויותר, אך בקונין דאג לא להשמיט את קבלת הפרישה. נקודתו השמינית קבעה ש-

רק משום שאיזור היווה חלק ממדינה, גם אם מתוך הצטרפות רצונית, לא נובע
 מכך שהוא נוטל על עצמו התחייבות להישאר קשור אליו לעולם. אין התחייבות
בנצחיות שתהיה מקובלת עלהצדק האנושי. . . הזכות לאיחוד חפשי ובאותה 
מידה לפרישה חופשית היא הראשונה והמובילה בין כל הזכויות הפוליטיות; 
בלעדיה, הקונפדרציה לא תהיה אלא צנטרליזציה בתחפושת.

בקונין מתייחס בהערצה לקונפדרציה השווייצרית, 'המוציאה היום לפועל איחוד בצורה כה מוצלחת', כדבריו. גם פרודון לקח כמודל את עליונות הקהילה כיחידה של הארגון החברתי, הקשורה באמצעות הקנטון למועצה פדרלית אדמיניסטרטיבית בלבד. אך שניהם זכרו את אירועי 1848, כאשר הזונדרבונד של קנטונים פורשים אולץ באמצעות מלחמה לקבל את החוקה החדשה של הרוב. פרודון ובקונין הסכימו על עניין גינוי החתירה תחת הפדרליזם על ידי העיקרון היחידתי. חייבת להיות זכות לפרישה.

שווייצריה, בדיוק משום המבנה המבוזר שלה, היתה מפלט למספר רב של פליטים פוליטיים מהאימפריות של אוסטרו־הונגריה, גרמניה ורוסיה. אנרכיסט אחד סולק אפילו משווייצריה: הוא היה יותר מדי אפילו עבור המועצה הפדרלית השווייצרית. היה זה פיטר קרופוטקין, אשר רעיונותיו מקשרים את הפדרליזם של המאה ה־19 עם הגיאוגרפיה האיזורית של המאה ה־20.

עלומיו של קרופטקין עברו עליו כקצין־צבא במשלחות גיאולוגיות בפרובינציות של האימפריה הרוסית במזרח הרחוק. האוטוביוגרפיה שלו מספרת על הכעס שחש למראה ההרס שהביאו האדמיניסטרציה המרכזית והמימון על כל שיפור בתנאים המקומיים, באמצעות בורות, חוסר יכולת ושחיתות, ובאמצעות הריסתם של מוסדות קהילתיים עתיקים, אשר היו יכולים לאפשר לאנשים לשנות את חייהם. העשירים נעשו עשירים יותר, העניים עניים יותר, והמנגנון האדמיניסטרטיבי נחנק משיעמום וממעילות. קיימת ספרות דומה מכל איפריה אחרת או מדינת לאום.

ב-1872 קרופוטקין ערך את סיורו הראשון במערב אירופה, ובשוויצריה השתכר מאווירת הדמוקרטיה, גם אם דמוקרטיה בורגנית. בגבעות היורה הוא נשאר עם יצרני השעונים, קהילה של אוּמנים עצמאיים. הביוגרף שלו, מרטין מילר מתאר את תגובותיו:

פגישותיו ושיחותיו של קרופוטקין עם העובדים, חשפו בפניו את החופש 
ללא סמכות או הכוונה מגבוה עליו חלם. מבודדים ובלתי תלויים, יצרני 
השעונים מהיורה הרשימו את קרופוטקין כדוגמה שתוכל לשנות את החברה אם 
קהילה כזו תוכל להתפתח בקנה־מידה גדול. לא היה ספק בדעתו שקהילה זו 
תצליח משום שלא היתה עניין של כפיית 'מערכת' מלאכותית כמו זו שנוסתה 
על ידי מוּרַבְיֵיב בסיביר, אלא מתן אפשרות לפעילות הטבעית של העובדים 
לתפקד בהתאם לאינטרסים שלהם.

שהותו בגבעות היורה היתה נקודת המפנה עבור קרופוטקין. שארית חייו הוקדשה, במובן מסויים, לאיסוף ראיות עבור אנרכיזם, פדרליזם ורגיונליזם.

גישתו של קרופוטקין איננה רק עניין של היסטוריה אקדמית. במחקר על  פדרליסט רוסי, פיוטר קרופוטקין (1922), האנרכיסט האיטלקי קמילו בֶּרְנֶרי מצטט את 'מכתב לעובדי מערב אירופה' שקרופוטקין מסר לידי פוליטיקאית מפלגת הלייבור הבריטי, מרגרט בונדפילד, ביוני 1920. במהלכו הוא כתב:

רוסיה האימפריאליסטית מתה ולעולם לא תשוב לתחייה. עתידן של 
הפרובינציות השונות שהרכיבו את האימפריה יופנה לכיוון פדרציה גדולה. 
השטחים הטבעיים של החלקים השונים של פדרציה זו אינם מובחנים בדרך 
כלשהי מאלה שאנו מכירים בהיסטוריה של רוסיה, מהאתנוגרפיה שלה והחיים 
הכלכליים. כל הנסיונות לחבר את המרכיבים של האימפריה הרוסית, כגון 
פינלנד, הפרובינציות הבלטיות, ליטא, אוקראינה, ג'ורג'יה, ארמניה, 
סיביר ואחרים תחת שלטון מרכזי נידונו לכישלון.  העתיד של מה שהיה 
האימפריה הרוסית מכוון לפדרציה של יחידות עצמאיות.

כיום אנו יכולים לראות את הרלוונטיות של דעתו, שהתעלמו ממנה במשך 70 שנה. כגולה במערב אירופה, היה לקרופוטקין קשר עם מגוון של חלוצים בחשיבה רגיונלית. הקשר בין רגיונליזם ואנרכיזם תואר בצורה הולמת על ידי הגיאוגרף פיטר הול, בתפקידו כמנהל המכון לפיתוח עירוני ואיזורי בברקליי, קליפורניה, בספרו  ערים של מחר (1988). היה הגיאוגרף האנרכיסט אליזֶה רקלוס, שתמך בחברות אנושיות בקנה מידה קטן המבוססות על האקולוגיה של סביבתן. היה פול וידאל דה לה בלנש, מייסד נוסף של הגיאוגרפיה הצרפתית, שטען כי 'האיזור הוא יותר מאשר נושא לתסקיר; הוא נועד לספק את הבסיס לבנייה טוטלית מחדש של החיים החברתיים והפוליטיים'. עבור וידאל, כמו שמסביר פרופסור הול, היה זה האיזור ולא האומה אשר

היווה את הכוח המניע של ההתפתחות האנושית; ההדדיות הכמעט חושנית בין 
גברים ונשים וסביבתם הקרובה, היתה מושב החירות המובנת והמניע העיקרי 
של התפתחות תרבותית, אשר הותקפו ונשחקו על ידי מדינת הלאום הממורכזת 
ובקנה מידה גדול על ידי התעשייה הממוכנת.

לבסוף היה גם הביולוג הסקוטי היוצא מן הכלל פטריק גדס, שניסה לעטוף את כל הרעיונות הרגיונליסטים, אם גיאוגרפיים, חברתיים, היסטוריים, פוליטיים, או כלכליים, לתוך אידיאולוגיה של סיבות להעדפת איזורים, הידועה לרובנו באמצעות עבודת תלמידו לואיס ממפורד.

פרופסור הול מציין ש-

רבים, אם כי לא כולם, מבעלי החזון המוקדמים של תנועות התכנון, באו 
מתוך התנועה האנרכיסטית, אשר פרחה בעשורים האחרונים של המאה ה־19 
והשנים הראשונות של המאה ה־20 . . . החזון של אותם חלוצים אנרכיסטים 
לא היה של סתם צורת בנייה אלטרנטיבית, אלא של חברה אלטרנטיבית, לא 
קפיטליסטית ולא סוציאל־ביורוקרטית: חברה המבוססת על שיתוף פעולה 
רצוני בין גברים ונשים, העובדים וחיים בקהילות קטנות המנהלות את עצמן.

ההוגים האנרכיסטים של המאה ה־19 הקדימו במאה שנה את בני זמנם בהזהירם את עמי אירופה מתוצאות אי־אימוץ הגישה הרגיונליסטית־פדרליסטית. אחרי כל נסיון אסוני במאה ה־20, שליטי מדינות הלאום של אירופה ניהלו מדיניות בכמה כיוונים של ישויות על־לאומיות. הנושא המכריע העומד בפניהם הוא האם לחשוב על אירופה של מדינות או אירופה של איזורים.

על מנת להיות הוגן כלפיהם, חסידי אירופה המאוחדת פִּתחו תורה של 'מִשְנִיוּת', לפיה החלטות ממשלתיות שמחוץ לתחום הפעילות הרשמי של המוסדות העל־לאומיים של האיחוד האירופי, ייעשו בדרגים איזוריים או מקומיים של האדמיניסטרציה ולא על ידי הממשלות הלאומיות. החלטה התקבלה על ידי מועצת אירופה, הקוראת לממשלות לאומיות לאמץ את  הצ'רטר לשלטון עצמי מקומי, 'לתת תוקף חוקי למחויבות לעיקרון, שתפקודים ממשלתיים יתבצעו בדרגים הנמוכים ביותר האפשריים ויועברו לגבוהים יותר רק בהסכמה.'

החלטה זאת היא מחווה יוצאת דופן לפרודון, בקונין וקרופוטקין, והרעיונות שהם היו היחידים שנתנו להם ביטוי (מלבד כמה הוגים ספרדיים כמרגל או ג'ואקין קוסטה). כמובן, זהו אחד ההיבטים הראשונים של אידיאולוגיה פאן־אירופית שהממשלות הלאומיות יבחרו להתעלם מהם, אם כי ישנם הבדלים ברורים בין מדינות לאום שונות במובן זה. ברבות מהן, למשל בגרמניה, איטליה, ספרד ואפילו צרפת, המנגנון הממשלתי מאציל הרבה יותר סמכויות מאשר לפני 50 שנה. הדבר נכון גם לגבי ברית המועצות לשעבר.[22]

הוגה אנרכיסטי אחד מהולנד, תום הולטרמן, ערך את הקריטריונים שהאנרכיסטים יראו כתנאים מוקדמים לאירופה מאוחדת וחופשית. הוא מזהיר שהמכשול לאירופה של איזורים הוא קיומן של מדינות הלאום. אזהרה נוספת היא שמאחר והחשיבה והתכנון של עתיד אירופה נמצאים בידי ביורוקרטיות ממשלתיות, הרי שכולם מתכוננים לאירופה של ביורוקרטים.

קרופוטקין נהג לציין את מוסד סירות ההצלה[23]  כדוגמה לארגון התנדבותי לא כפייתי, שיכול לספק שירות חובק עולם בלי העיקרון של התערבות סמכותית. שתי דוגמאות אחרות  לדרך שבה קבוצות והתאגדויות מקומיות יכולות להתאחד ולספק רשת מורכבת של תפקודים ללא סמכות מרכזית, הן הדואר ומסילות הברזל. אתה יכול לשלוח מכתב לצ'ילה או לסין בביטחון שהוא יגיע ליעדו, כתוצאה מהסכמים חופשיים בין משרדי דואר שונים, מבלי שתהיה רשות דואר עולמית מרכזית. או שאתה יכול לנסוע ברכבת על פני אירופה ואסיה בקווים של תריסר מערכות רכבת שונות, ציבוריות ופרטיות, בלי סמכות אחת מרכזית. תֵּאוּם אינו דורש אחידות וגם לא ביורוקרטיה.

פרק 10

שאיפות ירוקות ועתיד אנרכיסטי

כאשר ספרו של קרופוטקין  שדות, מפעלים ובתי מלאכה הופיע לראשונה ב־1899, מבשרי התנועה הירוקה מצאו בו השראה מאחר ומחברו הדגיש את הפרודוקטיביות של תעשייה מבוזרת בקנה מידה קטן, ואת גישת 'הגננות'[24]  לייצור מזון, בגלל התפוקה העצומה שלה. כאשר ספרו הודפס מחדש בסוף מלחמת העולם הראשונה, נוספה לו הערה מקדמית שאמרה: 'המצב מתחנן לכלכלה חדשה בתחום האנרגיות המשמשות לספק את צרכי החיים, שכן צרכים אלה הולכים ומתרבים בעוד האנרגיות אינן בלתי־נדלות.'

באותם ימים היתה זו הכרה נדירה בגבולות הצמיחה. היום יש לנו ספרות עניפה על בעיות דלדול המקורות והרס הסביבה. הקושי העומד בפני פעילי סביבה, המנסים לגייס את תמיכת האזרחים, הוא קושי של עדיפויות: איזה קמפיין זקוק לעזרה דחופה יותר? הקפיטליזם משוטט על פני כדור הארץ, מחפש את שוק העבודה הפחות מוגן ואת הסביבה הפיסית הפחות מוגנת, כדי לדרבן, להמריץ  ולזכות, בשוק הולך וגדל עבור מוצריו.  הוא מתאר את התהליך כ-’שלטון הצרכן' וכך משתמט מכל אחריות לניצול האכזרי של אנשים עניים וכלכלות חלשות. ככל שאנו יותר עשירים, ניטה יותר להתחמק מחלקנו באחריות זאת.

במשל שנים רבות, לנו בכלכלות העשירות, היו תנועות ומסעות תעמולה המתוארות במונחים כלליים כ-'סביבתיות', 'שימור משאבי הטבע', 'ירוקות', או אפילו 'אקולוגיות', המפנות את תשומת ליבנו למשבר הסביבה, ההתחממות הגלובלית, ודלדול המשאבים הסופיים. מבקרים של מסעות אלה בעולם העשיר מצביעים על כך שהם אינם כוללים מודעות למצוקתם של עניי העולם העשיר. אַמַרְטִיָה סֶן מעיר על הפרדוקס ש'בעולם העני, העניים רזים והעשירים שמנים. בעולם העשיר, העשירים רזים והעניים שמנים.' הוא מחברו של מאמר מפורסם על מי אוכל ומי רעב, ועל מה הם אוכלים, עם תיאוריה של 'זכויות', המגדירה אותן כמערכת של 'צרור מצרכים אלטרנטיבי שאדם יכול להשיג'. הבחנתו היא תזכורת לכך שבכל חברה יש כמה תרבויות מזון סימולטניות, הנקבעות בסופו של דבר על ידי רמת העוני והשפע. בעולם העני, העשירים והחזקים והאליטות הצבאיות שלהם חיים ברוב פאר, בעוד העניים סובלים מתת־תזונה ולעיתים גם מרעב. בעולם העשיר מיעוט עני משמעותי חי על ה'ג'נק פוד' שהאמיד יכול להרשות לעצמו לתעב. בבריטניה מספר הילדים  הגדלים בעוני שילש את עצמו בין 1968 ו-1998.

כל דיון בנושאים סביבתיים חייב להתחיל מעובדת התת־תזונה בעולם של שפע, ואז להמשיך ולבחון את המחיר הגבוה של מזון 'זול'. טיעוניו של קרופוטקין כללו את הטענה שמדינה קטנה המאוכלסת בצפיפות כמו בריטניה יכולה להאכיל את עצמה מאדמתה שלה, רעיון שנראה כאבסורדי אם כי היה מבוסס על נסיון אירופאי. מאה שנים מאוחר יותר, היה לי העונג לפגוש את גַ'ק סמיט, נשיא הרשת החקלאית העירונית ומחבר משנה של דו"ח האו"ם על  חקלאות עירונית: מזון, עבודה וערים ברות קיימא, שהסביר כיצד בערים סיניות 90% מהירקות גדלים במקום, וש-

הונג קונג, העיר הגדולה הצפופה בעולם, מייצרת בתוך תחומה שני־שליש 
מהעופות, ששית מהחזירים, וכמעט חצי מהירקות הנאכלים על ידי אזרחיה 
ומבקריה.

הדוגמאות הטובות ביותר של ייצור מזון עירוני מוגבר נמצאות בערים העצומות של דרום־מזרח אסיה. מפורסמים במיוחד הם 15,000 הדונם של 'גנים אגרו־טכנולוגיים' בסיגפור. כותב עליהם המעריץ ג'וף ווילסון:

ההגיון שלא ניתן להתחמק ממנו הוא, שבעוד חקלאות כפרית צורכת עד שמונה 
יחידות אנרגיה מדלק מאובנים, כדי לייצר יחידת אנרגיה אחת הנמכרת 
בסופרמרקטים, חקלאות עירונית יכולה לייצר עד שמונה יחידות אנרגיה לכל 
יחידה בודדת של אנרגית דלק מאובנים.

טים לאנג, פרופסור למדיניות מזון שהיה מודאג במשך שנים מהשלכות הממצאים הללו, מזכיר לנו:

מערכת החלוקה למרכולים תלויה לחלוטין  באנרגיה זולה. רחוק מלהיות 
נוחים יותר, היפרמרקטים גורמים לנו לעשות יותר מסעות קניות. המספר 
הממוצע עלה ב-28% בין 1978 ו-1991. קונים נאלצו גם להרחיק לכת: המרחק 
גדל ב-60% בין 1978 ו-1991 . . . הגורם המשותף לכך הוא השימוש של 
קמעונאי מזון במערכות חלוקה מרכזיות. לכל חברה יש את מרכז החלוקה 
האזורי שלה – לשם מגיע כל המזון ומשם לחנויות. לכן המזון מתנייע 
למרחקים גדולים יותר . . .

דבר זה ידוע כסוגיית מזון־קילומטרז'. המדיניות של קמעונאי המזון הענקיים, המחפשים את הספקים הזולים ביותר, מבלי להתחשב בכמות המים הנחוצה לצרכים המקומיים, הביאה אותו לדברים מוזרים אף יותר. בעיר הקרובה אלי במזרח אנגליה אני יכול לקנות גזר מקסיקני, בצל אוסטרלי, אפונה אפריקאית ואספרגוס מפרו. עובדה זו תורמת הרבה יותר להתחממות הגלובלית מאשר השימוש הרשלני שלי בחשמל. פרופסור ג'והן הוטון, יו"ר ועדת החקירה הממלכתית על זיהום סביבתי ושל הצוות המייעץ לאו"ם על שינויי אקלים, חשב שהיה משהו לא סביר בעובדה שאכל תפוחי־אדמה טריים וטעימים לארוחת הצהריים. הם הועברו במשאית של 40 טון למרכול המקומי לאחר שהוטסו לאנגליה במטוס סילון על־קולי. וכפי שהוא מעיר, 'יכולתי לגדלם בגינה שמאחורי הבית'.

הערתו היתה חשובה משום שהיא ממחישה את התהום שבין שאיפותינו הירוקות לבין התנהגותנו למעשה. עבודתו של האנרכיסט האמריקאי מוריי בוקצ'ין היתה משמעותית ומשפיעה בחקר הפער הזה. כמו רייצ'ל קרסון, הוא היה  מהמטיפים על נושאים סביבתיים בשנות החמישים והשישים, וזה נתן לו את המעמד החלוצי בתנועה הירוקה האמריקאית הצומחת. הוא קישר זאת עם המסורת האנרכיסטית המקומית. 'מה שאנחנו מנסים לעשות', הסביר,

זה לגאול היבטים מסויימים של החלום האמריקאי. ישנם, כמובן, כמה חלומות 
אמריקאים: אחד הוא מסורת ג'ון וויין של הבוקר היוצא למערב, וכל הרעיון 
של אינדיבידואליזם חלוצי; אחר הוא חלום המהגר על ארץ ההזדמנויות בה 
הרחובות עשויים מזהב. אך יש גם חלום אמריקאי שלישי, שהוא הישן מכולם, 
עוד מהזמנים הפוריטנים, המדגיש את הקהילה, דצנטרליזציה, הסתפקות 
עצמית, עזרה הדדית, ודמוקרטיה פנים אל פנים.

כאן בוקצ'ין הגיע לעימות עם עוד חלום אמריקאי. כאשר מודעות אקולוגית התפשטה בקרב ילדי השפע, האשמה הלאומית על הגנוסייד של העמים הילידיים הוביל להאדרה של  הפרא האציל, וסלידה מבני תמותה רגילים שלא הבינו את המסר. מה שנתפס כ-'אקולוגיה עמוקה' הפך להיות אופנתי בקרב אלה שהיו אמידים מספיק כדי 'להתרחק מכל זה' ולרדוף אחר כל סוג של אמונה מיסטית, כל עוד הצ'קים ממשיכים לזרום לחשבון הבנק שלהם. רבים מהמעמד עברו ממעורבות בנושאים חברתיים לאידיאליזציה מיוחסת וסנטימנטלית של מרחב פראי והסביבה הטבעית, עם מיזנטרופיה לאחיהם בני האדם.

התנערותו הנמרצת של בוקצ'ין מגישות אלה באה לדבריו להתעמת עם זניחת העניין החברתי באמריקה החלוקה והמפורדת, תוך גיבוי של 'האקלוגיה החברתית' בכוונה 'לקדם אתגר רציני לחברה עם מערכת מדינית עצומה, היררכית, סקסיסטית, מעמדית ובעלת הסטוריה מיליטריסטית'.

רוב האנרכיסטים יקבלו זאת כבובן מאליו שמערכת אקולוגית ברת קיום לא עולה בקנה אחד עם הקפיטליזם ודרישתו לשווקים מתרחבים תדיר, המושגת על ידי המצאת ביקושים וההתיישנות המובנה של מוצרי צריכה. יחד עם זאת, רובנו מרגישים  שבחיפוש אחר חיים אקולוגיים ברי קיום, איננו יכולים לחכות לקריסת המערכת הקפיטליסטית. התנועה הירוקה קיימת כבר זמן רב על מנת שחבריה ילמדו אילו גישות רלוונטיות עבורם.

בתחילת שנות ה־70 התמזל מזלי להיות מועסק בהקמת ביטאון עבור מורים ותלמידים שנקרא  עלון על חינוך סביבתי. אחד ממוריו הרוחניים היה איש מקורי צעיר בשם פיטר הארפר, אשר ב-1975 נסע לווילס להצטרף לקבוצה נלהבת אשר הקימה את המרכז לטכנולוגיה אלטרנטיבית במצ'ינלת, במחצבה ישנה בנוף של חורבן תעשייתי. בסוף המאה חברה זו (המופעלת על ידי קואופרטיב עובדים בן 28 חברים) זכתה לביקורים של 80,000 אנשים כל שנה, כולל 20,000 ילדים, ומפורסמת בעולם כמקום הדגמה ליצירת אנרגיה ידידותית לסביבה, בנייה וסילוק שפכים. נאמר לי ש היא מייצרת 90% מתצרוכת האנרגיה שלה משמש, רוח ומים.

מאחר ויש לו נסיון מעשי רב בתחום, אני מתייחס למסקנותיו של פיטר הארפר ברצינות. הו אמר למראיינים ב-1998 ש-

האופנה לסיפוק צרכים עצמי וקטן־הוא־יפה פסה מן העולם. אל תנסה לעשות 
הכל בעצמך. התחל במה שאתה חזק בו ולא במה שאתה חלש בו . . . אל תנסה 
לייצר את האנרגיה שלך: נסה לחסוך בה. רוב הפעילות תהיה בערים, בהן 
יתרכזו בקרוב רוב האנשים, ובמקום בו, בניגוד להנחותינו הכפריות, קל 
יותר להגיע לסגנון חיים בר קיימא.

חקירתו הנמשכת של המודעות הסביבתית הביאה אותו לעשות הבחנה שונה בין אקולוגים כבדים לבין אקולוגים חברתיים. פיטר הארפר מחלק אותנו לירוקים קלים (עם יותר כסף מאשר זמן) ולירוקים כבדים (עם, קרוב לוודאי, יותר זמן מאשר כסף). הירוקים הקלים, לדעתו, מעורבים  בטכנולוגיה החדשה של חימום סולרי, מכוניות קטנות עם ניצולת דלק יעילה, וצריכה הניתנת לתחזוק, בעוד הירוקים הכבדים מאמינים בבתים קטנים מבודדים, אופניים ותחבורה ציבורית, גידול מזון ביתי, תיקון ומחזור, מערכות כסף מקומיות וסחר חליפין.

בינתיים, שאר החברה תמשיך להשתייך לתרבות ה-עוד! שכן כפי שהוא צופה,

אנשים שואפים ליותר נוחיות, יותר מרחב אישי, ניידות קלה, תחושה של 
אפשרויות מתרחבות. זה הפרוייקט הצרכני המודרני: מה שמגדיר את החברות 
המודרניות. זהו מאפיין מרכזי במגמה הרווחת של פוליטיקה וכלכלה, בה 
השאיפות הצרכניות אינן מאותגרות ברצינות. להיפך,המסר הרשמי המובלע 
הוא 'חכו רגע: אנחנו נספק את הסחורה.' הסיסמה המרכזית פשוטה בצורה 
ברוטאלית: עוד!

לכמה מאיתנו, ציין פיטר הארפר בהרצאת שומכר בבריסטול ב-2001, יש דמיונות אפוקליפטיים של אסונות בלתי ניתנים לשליטה בעתיד הנובעים מפעילות כלכלית ללא אבחנה. לו, כאופטימיסט, ומנסיונו האישי כפעיל סביבתי, יש ציפייה שונה. הוא חושב שכאשר החיים ייעשו קשים יותר לכולם, הירוקים הכבדים יגיעו לפתרון  החידה הגדולה של הפיוס בין המודרניות והיכולת להתקיים: 'באופן ברור יהיו להם חיים טובים: נוחים, עם חיים מגוונים ופחות לחץ, בריאים ובכושר טוב, לאחר שגילו את מעלות האיפוק והאיזון.'

עשרים וחמש שנה של הצעת ברירות סביבתיות לאזרחים שבאו למרכז לטכנולוגיה אלטרנטיבית עם מניעים שונים, הובילו את פיטר הארפר לאמץ את גישתו הנינוחה למשימת השכנוע של כולנו שסגנון החיים שלנו צריך להשתנות. קרוב לוודאי שמוריי בוקצ'ין היה מגיב אחרת, אך שנים רבות קודם לכן הוא הציג את אותם נושאים של טכנולוגיה משחררת, כזו הגואלת אותנו במקום לשעבד אותנו. האם נוכל לדמיין לעצמנו, שאל, שכלכלה אקולוגית המסוגלת להתקיים יכולה להיות מבוססת על מדינת לאום ריכוזית והמנגנון הביורוקרטי שלה? טענתו היתה שמנקודת המבט של אפשרות הקיום של כדור הארץ וכל היצורים החיים עליו, המושגים האנרכיסטים אינם רצויים גרידא, אלא הם הכרחיים:

מה שפעם נראה כלא־מעשי וחולמני, הפך עכשיו להיות מעשי באופן בולט. . . 
אם קהילה עומדת פנים־אל־פנים מול דמוקרטיה, וטכנולוגיה הומניסטית 
משחררת ודצנטרליזציה נתפסות כסתם תגובות לענייני המדינה השכיחים – 
הרי שחייב לבוא 'לא' נמרץ ל'כן'' של מה שקיים היום. ניתן להציג בקלות 
נימוק אובייקטיבי ומשכנע למעשיוּת של חברה אנרכיסטית.

דאגות סביבתיות ואקולוגיות הוצגו בפנינו במשך זמן מספיק כדי שנכיר בעיליות ובמורדות בתמיכה שהם מקבלים מהציבור הכללי הבלתי־מחוייב, שמעורבותו חיונית עבור פעילי השינוי. יש אופנות במודעות־משברית, כמו ברוב ההיבטים של חיים קהילתיים. התבוננות מנחמת עבור האנרכיסטים היא המחשבה שחברה מתקדמת דייה על מנת לקבל את הציוויים הסביבתיים של המאה העשרים ואחת, תיאלץ להמציא מחדש את האנרכיזם בתגובה.

שכן, נימוק משכנע ביותר הובא על ידי סופרים כמוריי בוקצ'ין ואלן קרטר, שאנרכיזם הוא האידיאולוגיה הפוליטית היחידה המסוגלת ליצור קשר בין האתגרים המוצבים על ידי התודעה הירוקה החדשה שלנו, לתחום המקובל של רעיונות פוליטיים. אנרכיזם הופך יותר ויותר רלוונטי עבור המאה החדשה.

[1] The working class.

[2] סגנון דיבור רשמי המשרת מטרה פוליטית ע"י הסתרת או עיוות האמת [לקוח מספרו של ג'ורג' אורוול '1984'].

[3] יישום שיטות ניהול עסק להפעלת ותפעול ארגון אחר.

[4] האמונה הנוצרית בתקופה של אלף שנים אשר בה ישו ימשול על הארץ.

[5] "חילונים".

[6] כתבי הקודש של כל דת לפי הדוקטרינה שלה.

[7] בהצלחה לא קטנה [מ.א.]

[8] https://en.wikipedia.org/wiki/Malise_Ruthven

[9] מדובר ב־2004 [מ.א.]

[10] 282 מושבים בפרלמנט מתוך 336 בקואליציה של מודי [מ.א]

[11] מי שלא עושה, לא טועה", ו"החיים הם מה שנעשה מהם".

[12] בתי ספר פרטיים שהתנהלו בבתים עבור ילדי המעמד העובד באנגליה ובווילס.

[13] Cempius: Education Integrale. Coeducation Des Sexes.

[14]  Sébastien Faure

[15] La Ruche

[16] Nostalgia

[17] אינדיבידואליסטית.

[18] Der Einzige und sein Eigentum

[19] The Ego and His Own

[20] Situationists

[21] “Dio e popolo”

[22] תזכורת: נכתב ב־2004.

[23] E.g., https://en.wikipedia.org/wiki/Royal_National_Lifeboat_Institution

[24] Horticultural