האלף-בית של האנרכיזם

מאת: אלכסנדר ברקמן

תרגום: מייק ארד

מתוך ההקדמה של פול אבריץ' למהדורת 1971

ב-1926 הוזמן ברקמן, שחי אז בפריס, על-ידי 'הפדרציה האנרכיסטית היהודית של ניו-יורק', לכתוב ספר לימוד למתחילים על אנרכיזם. הוא הסכים, כפי שמציינת אמה גולדמן בהקדמה למהדורת 1937, משתי סיבות. ראשית, על-מנת לתקן את העיוותים בדיעותיו של האזרח הממוצע אודות אנרכיזם, שלגביו היווה מילה נרדפת לטרור ולאלימות. כדי לבטל את התפיסה המוטעית הזאת, כתב ברקמן למקס נטלאו, ההיסטוריון הבולט ביותר של האנרכיזם, יש צורך "בספר אשר כל אדם יוכל לקרוא ולהבין. באלף-בית של אנרכיזם."  שנית, היה צורך בבחינה מחודשת של העמדה האנרכיסטית לאור המהפכה הרוסית, שהמסר העיקרי שלה היה, לדבריו, ששיטות סמכותניות "אינן יכולות להוביל לחירות, ושאמצעים ומטרות הינם זהים במהותם ובתוצאותיהם".

אלה היו מטרות הספר " עכשיו ואחר-כך", שכותרת המשנה שלו, "האלף-בית של אנרכיזם קומוניסטי", משקפת באופן ברור את תוכנו. ברקמן לא היה תיאורטיקן מקורי. רעיונותיו נלקחו בעיקר מקרופוטקין ומאבות מייסדים אחרים של התנועה. אך הוא היה כותב מוכשר ובהיר בעל ידע מוצק ושוטף של הנושא. ה. ל. מנקן, כותב מחונן בעצמו, שיבח את יכולתו של ברקמן לכתוב "אנגלית פשוטה, מצויינת ונלהבת."  התוצאה היתה יצירת מופת, העומדת יחד עם " כיבוש הלחם" של קרופוטקין כהצגה הבהירה ביותר של האנרכיזם הקומוניסטי באנגלית או בכל שפה אחרת. מעל לכל, עבור ברקמן, "הרעיון היה הדבר". הוא האמין כי על-מנת להכין את בני האדם לחיים חופשיים יותר, יש צורך לסלק את הדעות הקדומות הסמכותניות ולטפח רעיון חדש, רוח של שיתוף פעולה ועזרה הדדית, אשר תאפשר להם לחיות כאחים בהרמוניה ובשלום. למטרה זו מהווה ספרו הקטן, ולמעשה כל הקריירה החירותנית שלו, תרומה חשובה ביותר.

הקדמה למהדורת 1937

איכותה הטובה יותר של הספרות האנרכיסטית בהשוואה לכתבים של אסכולות חברתיות אחרות היא בפשטות סגנונה. מיכאל בקונין, אליזה רקלוס, פטר קרופוטקין, אנריקו מלטסטה ואחרים כתבו באופן כזה שרעיונותיהם יוכלו להיות מובנים על נקלה על-ידי העמלים. בעיקר נכון הדבר לגבי קרופוטקין ומלטסטה. יחד עם זאת ניתן להיאמר שגם הם לא ממש כיוונו לאדם הממוצע – האדם הממוצע בעל המנטליות האנגלו-סקסית. אי-אפשר להימלט מהעובדה שקיים הבדל תהומי בין הלך המחשבה של העובד הלטיני לבין זה של אחיו בארה"ב ובאנגליה: הראשון ספוג במסורות מהפכניות ומאבקי חופש ומטרות אחרות, בעוד האחרון חונך על "בירכת" הפרלמנטריניזם. לכן, כדי להגיע לתשומת ליבו ולתודעתו של האנגלו-סקסי, אם בכלל, היתה הכרחית גישה שונה.

זה היה הגורם העיקרי שהביא את אלכסנדר ברקמן לכתוב את ספרו  האלף-בית של האנרכיזם הקומוניסטי, ולכתוב אותו בסגנון פשוט של ניהול שיחה, סגנון שידבר אל ליבו של האיש-מן-הרחוב, אשר האנגלית שבפיו אינה מתעלה בהרבה על השפה הבסיסית. זה היה חיוני עוד יותר משום שדווקא האיש-מן-הרחוב הוא זה הרווי בדיעות הזויות ובלתי הגיוניות אודות אנרכיזם. העיתונות היומית דאגה להציף ברציפות את קוראיה בסיפורים מקפיאי דם אודות פצצות, פגיונות, מזימות לרצח נשיאים ועוד כהנה וכהנה תיאורים מחרידים של אותם פושעים, האנרכיסטים, שכל יעודם הוא רצח והרס!

לא יהיה זה גם נכון להניח שרק ההמונים הנבערים מחזיקים בדעות שטותיות מעין אלה. גם חלקים נכבדים מאלה הקרויים השכבות המשכילות לא נמלטו מהשפעת התקשורת הקפיטליסטית ואינם מודעים יותר בנוגע למשמעות האנרכיזם הקומוניסטי. גם אם אין עוד פצצות ופגיונות מרחפים לנגד עיניהם, הם עדיין נאחזים באמונה כי האנרכיסטים הם מטורפים וכי האנרכיזם הוא רעיון אבסורדי אשר יוכל להיות מיושם רק כאשר בני האדם יהפכו למלאכים.

כל אלה זקוקים לספר לימוד למתחילים על אנרכיזם – אלף-בית, כמו שנהוג לומר, אשר ילמד אותם עקרונות בסיסיים של אנרכיזם קומוניסטי ויעורר את תאבונם למשהו מעמיק יותר. האלף-בית של האנרכיזם הקומוניסטי כיוון בדיוק למטרה זו. את העובדה שהשיג את מטרתו, לא יוכל איש שקרא את הספרון להכחיש.

היה גם גורם נוסף שהניע את אלכסנדר ברקמן לכתוב את הספר. היה זה הצורך הדחוף למגמה חדשה של טקטיקה מהפכנית, שהתעורר כתוצאה מהמהפכה הרוסית. אנרכיסטים, כמו כל המהפכנים החברתיים, היו שרויים בזוהר הרומנטי של המהפכה הצרפתית. כולנו האמנו (אינני מוציאה את עצמי מהכלל) שלמהפכה החברתית יש יכולת קסומה, לא רק להרוס את הסדר הישן והמנוון, אלא גם לבנות בעצמה ובכוחה שלה את היכל הסדר החברתי החדש. המהפכה הרוסית חיסלה את החלום הרומנטי הזה. היא הוכיחה שאמנם בכוחה להעלות את ההמונים לשיא ההתלהבות המהפכנית, אך אין ביכולתה להחזיקם שם לאורך זמן. עצם העובדה שלנין ומריעיו הצליחו תוך זמן קצר לנכר את ההמונים מהמהפכה, ושסטאלין יכול היה לסרס אותה לחלוטין, הוכיחה שלהט מהפכני אינו מספיק. נחוץ היה יותר מכך על-מנת להגן על המהפכה מפני מבנה המדינה הפוליטי של שליטי רוסיה החדשים. הרצון לעבודה קונסטרוקטיבית וההכנה הכלכלית והחברתית היו נחוצים כדי לכוון את המהפכה לערוצים בהם היתה צריכה להתנהל.

אף אחד מהכתבים האנרכיסטיים שלאחר המהפכה לא ניסה להתמודד עם המגמה החדשה. לא נותר לאלכסנדר ברקמן אלא לקחת על עצמו משימה קשה וחשובה זו. ומי היה שם, מוסמך באופן כה בולט, ובעל יכולת ואינטלקט מושחז כמוהו, כדי לעשות צדק עם נושא כזה?

גם בהזיותיו הפרועות ביותר לא יכול היה אלכסנדר ברקמן לחזות שתובנותיו מהמהפכה הרוסית, בהן דן בכישרון כה רב בכרך זה, יהפכו לנסיבות ממשיות תוך שש שנים קצרות מאז נכתב. המהפכה הספרדית מה-19 ליולי 1936 והחלק שנטלו בה האנרכיסטים והאנרכו-סינדיקליסטים, ממלאת את הספר הזה במשמעות הרבה יותר עמוקה מאשר מחברו היה מעז לקוות. מהרגע הראשון של ה-19 ביולי, קונפדרצית העבודה הלאומית (CNT) והפדרציה האנרכיסטית של איבריה (FAI) – הארגונים הדומיננטים, הנלהבים ומלאי התעוזה ביותר – היו הכוחות אשר הדפו את ההמון הפשיסטי מקטלוניה. הישגם הנפלא הוא הראשון מסוגו במהפכה כלשהי. הוא בסך הכל מוכיח את אמיתות הצהרתו של אלכסנדר ברקמן בדבר הצורך החיוני בהכנה קונסטרוקטיבית, על-מנת שהמהפכה החברתית לא תחזור על טעויות העבר.

עד כמה היה ידידי ורעי הוותיק שמח ומתגאה במהפכה הספרדית, בגבורתו הנחושה של העם להילחם בפשיזם עד האיש האחרון! מעל לכל, עד כמה מענג ומספק היה עבורו לחזות בעם הספרדי מפגין רגש והבנה עמוקים ב- Communismo Libertario – עד כמה היה הדבר מחייה מחדש את חברנו ומעניק לו כוחות חדשים, תקווה חדשה! אילו רק היה חי מעט יותר!  אך השילוב של השנים הרבות בגלות, ההשפלה הנוראה לה היה נתון בצורך להתחנן בפני נושאי משרה דוחים על הזכות לנשום, המאבק המתיש על הקיום ומחלתו הקשה, עשו את חייו לבלתי נסבלים. אלכסנדר ברקמן שנא תלות; הוא לא היה מוכן להפוך למשא על אהוביו, וכך עשה את מה שתמיד אמר שיעשה: הוא החיש את קיצו במו ידיו.

אלכסנדר ברקמן היה מסור לרעיון ושרת אותו בדבקות, מבלי להקדיש מחשבה כלשהי לעצמו. אילו היה צופה אפילו במעט את המהפכה הספרדית, חזקה עליו שהיה עושה מאמץ להמשיך לחיות על אף גופו ההרוס ומגבלות רבות אחרות. הסיכוי לשרת את חברינו הספרדים במאבקם האמיץ היה מחזק את אחיזתו בחיים, אך השמים הפוליטיים של אירופה ביוני 1936 היו כה קודרים עד שאף קרן תקווה מהפכנית לא חדרה בעדם, כך שלחיים לא היה עוד כל מניע ותמריץ עבורו.

אלכסנדר ברקמן קבור בקבר פשוט בניס. אך האידיאל שלו קרם מחדש עור וגידים, בספרד ב-19 ליולי, 1936.

אמה גולדמן

לונדון, יולי 1937

 

הקדמת המחבר

אני רואה את האנרכיזם כתפיסה הרציונלית והמעשית ביותר של חיים חברתיים בחופש והרמוניה. אני משוכנע כי התממשותו היא ודאית במהלך ההתפתחות האנושית.

העת אשר בה יתממש תלויה בשני גורמים: ראשית, באיזו מהירות יהפכו התנאים הקיימים, פיסית ורוחנית, לבלתי נסבלים עבור נתח משמעותי של האנושות, בעיקר עבור המעמדות העמלים; ושנית, עד כמה תהיה ההשקפה האנרכיסטית מובנת ומקובלת.

מוסדותינו החברתיים מבוססים על רעיונות מסוימים; כל עוד הם מקובלים, המוסדות הנסמכים עליהם הינם בטוחים. השלטון נותר חזק משום שאנשים מאמינים בהכרחיותם של סמכות פוליטית וכפייה חוקית. הקפיטליזם ימשיך לשגשג כל עוד שיטה כלכלית מעין זאת תיחשב לצודקת ולראויה. החלשת הרעיונות, התומכים בתנאי העריצות המושחתים הקיימים, משמעותה התמוטטות סופית של השלטון והקפיטליזם. הקידמה היא ביטול התנאים אותם שרד האדם והחלפתם בסביבת מחיה מתאימה יותר.

גם לעינו של המשקיף השטחי תבלוט לעין העובדה כי החברה עוברת שינוי מרחיק לכת בתפיסותיה הבסיסיות. מלחמת העולם והמהפכה הרוסית הן הסיבות העיקריות לכך. המלחמה חשפה את אופיה המרושע של התחרות הקפיטליסטית ואת אי-כשירותן הרצחנית של ממשלות ליישב מחלוקות בין אומות, או, למען הדיוק, בין קליקות פיננסיות שולטות. אובדן האמונה בשיטות המקובלות של המעצמות היא זו המחייבת אותן כעת לדון במגבלות החימוש ואולי אף בהוצאת המלחמה אל מחוץ לחוק. עד לפני זמן לא רב היתה העלאת האפשרות הזאת נתקלת בבוז ובלעג.

בדומה לכך גם אובדן האמונה במוסדות קיימים אחרים. הקפיטליזם עדיין "עובד", אך הספקות לגבי הגינותו ונחיצותו מכרסמים בליבם של חוגים חברתיים הולכים ומתרחבים. המהפכה הרוסית הפיצה רעיונות ותחושות המערערים על החברה הקפיטליסטית, בעיקר על עקרונותיה הכלכליים ועל קדושת הקניין הפרטי של אמצעי הקיום החברתיים. שכן לא רק ברוסיה הורגש השינוי של אוקטובר: הוא השפיע על ההמונים בעולם כולו. האמונה הטפלה המקובלת, כי מה שקיים הוא נצחי ובלתי ניתן לשינוי, עברה טלטלה ממנה לא תוכל עוד להתאושש.

הצירוף של המלחמה, המהפכה הרוסית וההתפתחויות שלאחר המלחמה, פעל לשחרור המונים מאשלית הסוציאליזם. פשוטו כמשמעו, הסוציאליזם כמו הנצרות, כבש את העולם תוך שהוא מביס את עצמו. המפלגות הסוציאליסטיות שותפות היום לניהול רוב הממשלות האירופאיות, אך רוב האנשים אינם מאמינים עוד שהן שונות ממשטרים בורגניים אחרים. תחושתם היא שהסוציאליזם נכשל ופשט את הרגל.

באופן דומה הוכיחו הבולשביקים שהדוֹגמה  המרקסיסטית והעקרונות הלניניסטיים מובילים בהכרח לדיקטטורה ולריאקציה.

לגבי האנרכיסטים אין בכך שום דבר מפתיע. מאז ומתמיד טענו כי המדינה היא הרסנית לחירות האישית ולהרמוניה החברתית, וכי רק סילוק הסמכות הכפייתית ואי השוויון החומרי יכול לפתור את בעיותינו הפוליטיות, הכלכליות והלאומיות. אך טיעוניהם, על-אף היותם מבוססים על נסיונו המתמשך של האדם זה עידן ועידנים, נידמו על-ידי הדור הנוכחי כתיאוריה גרידא, עד שמאורעות שני העשורים האחרונים הדגימו באופן מעשי את נכונות העמדה האנרכיסטית.

כשלון הסוציאליזם והבושביזם פינה את הדרך לאנרכיזם.

קיימת ספרות ענפה אודות אנרכיזם, אך רובה נכתבה לפני מלחמת העולם. נסיון העבר הקרוב הוא חיוני וחייב עיון והערכה מחודשים של העמדה האנרכיסטית וטיעוניה. אם כי הנחות היסוד נותרו כשהיו, כמה תיקונים ביישום המעשי הוכתבו על-ידי העובדות ההיסטוריות של העת האחרונה. לקחי המהפכה הרוסית, בעיקר, מחייבים גישה חדשה למספר בעיות חשובות, שהראשונה והבולטת שבהן היא אופיה של המהפכה החברתית ופעילויותיה.

יתרה מזאת, הספרות האנרכיסטית, למעט יוצאים מן הכלל בודדים, אינה נגישה בקלות להבנת הקורא הממוצע. הכשל המשותף לרוב הכתבים העוסקים בשאלות חברתיות הוא העובדה שנכתבו בהנחה שהקורא כבר בקי במידה זו או אחרת בנושא, מה שאינו נכון בדרך כלל. כתוצאה מכך יש ספרים מועטים בלבד העוסקים בבעיות חברתיות באופן פשוט ומובן דיו.

מהסיבה שלעיל אני מוצא כי הצגה מחודשת של העמדה האנרכיסטית נחוצה ביותר – הצגה במונחים הפשוטים והברורים ביותר שתהיה מובנת על-ידי כל אחד. במילים אחרות, אלף-בית של אנרכיזם.

כשמטרה זו לנגד עיני נכתבו הדפים שלהלן.

אלכסנדר ברקמן

פריס, 1928

 

 

מ  ב  ו  א

אני רוצה לספר לכם אודות אנרכיזם.

אני רוצה לספר לכם מהו האנרכיזם, היות ואני מאמין כי חשוב שתדעו זאת. גם מאחר וכה מעט ידוע עליו, וגם כי מה שידוע הוא לרוב רכילות ובעיקר שקרית.

אני רוצה לספר לכם אודותיו, משום שאני מאמין שהאנרכיזם הוא הדבר הגדול והיפה ביותר שהאדם הגה מאז ומעולם; הדבר היחיד שיכול להעניק לכם חירות ורווחה, ולהביא שלום ואושר לעולם.

אני רוצה לספר לכם אודותיו בשפה כה ברורה ופשוטה, עד שלא תהיה לגביו כל אי-הבנה. מילים גבוהות ומשפטים נמלצים מביאים רק לידי בלבול ומבוכה. חשיבה ישירה ובהירה מתבטאת בדיבור פשוט.

אך לפני שאספר לכם מהו אנרכיזם, אני רוצה לומר לכם  מה הוא לא.

הדבר נחוץ משום שכל-כך הרבה שקרים הופצו אודות אנרכיזם. אפילו לאנשים משכילים יש, לעיתים קרובות, דיעות מוטעות לגביו. יש אנשים המדברים על אנרכיזם מבלי לדעת עליו דבר וחצי דבר. ויש כאלה המפיצים שקרים משום שאינם רוצים  שאתם תדעו את האמת עליו.

לאנרכיזם אויבים רבים, והם לא יאמרו לכם את האמת אודותיו. מדוע יש אויבים לאנרכיזם ומי הם, תגלו מאוחר יותר במהלך סיפור זה. כרגע אני יכול לומר לכם כי לא המעסיק, לא הפוליטיקאי, לא הקפיטליסט ולא השוטר, איש מהם לא ידבר אתכם בכנות על אנרכיזם. רובם אינם יודעים עליו דבר וכולם שונאים אותו. עיתוניהם ופירסומיהם – התקשורת הקפיטליסטית – גם הם מתנגדים לו.

אפילו רוב הסוציאליסטים והבולשביקים יתארו את האנרכיזם בצורה מסולפת. אמת, רובם פשוט אינם יודעים, אך גם אלה שיודעים ישקרו בדרך-כלל ויתארו אותו כ-"אי-סדר וכאוס". תוכלו בעצמכם לשפוט עד כמה אין אמת בדבריהם: המורים הגדולים של הסוציאליזם – קרל מרקס ופרידריך אנגלס – לימדו כי אנרכיזם ינבע מסוציאליזם. הם טענו כי תחילה אנו זקוקים לסוציאליזם, אך כי לאחר הסוציאליזם יבוא האנרכיזם וכי הוא יהיה דרך חופשית יותר ונעלה יותר לחברה לחיות בה מאשר הסוציאליזם. ובכל זאת הסוציאליסטים, הנשבעים במרקס ואנגלס, מתעקשים לכנות את האנרכיזם "כאוס ואי-סדר", מה שמראה עד כמה הם בורים או לא ישרים.

הבולשביקים מחרים מחזיקים אחריהם, אף-על-פי שמורם הגדול ביותר, לנין, אמר שהאנרכיזם יבוא בעקבות הבולשביזם, ושהחיים אז יהיו טובים וחופשיים יותר.

לכן עלי לומר לכם, קודם כל, מה האנרכיזם אינו.

הוא אינו פצצות, אי-סדר, או כאוס.

הוא אינו שוד ורצח. הוא אינו מלחמת הכל בכל.

הוא אינו חזרה לברבריות או למצבו הפראי של האדם.

אנרכיזם הוא בדיוק ההיפך מכל אלה.

משמעות האנרכיזם היא שעליכם להיות חופשיים; שאיש לא יוכל לשעבד אתכם, לרדות בכם, לשדוד אתכם או לכפות עצמו עליכם.

משמעותו היא שתהיו חופשיים לעשות את הדברים שברצונכם לעשות ושלא יאלצו אתכם לעשות מה שאינכם רוצים.

משמעותו היא שתהיה לכם היכולת לבחור בחיים שברצונכם לחיות, ולחיותם מבלי שמישהו יתערב ויפריע.

משמעותו היא שהזולת יהיה חופשי בדיוק כמוכם, שלכל אחד תהיינה בדיוק אותן זכויות וחירויות.

משמעותו היא שכל בני האדם הינם אחים, ושעליהם לחיות יחדיו כאחים, בשלום ובהרמוניה.

רוצה לומר, שלא תהיינה מלחמות, שלא תופעל אלימות על-ידי קבוצת בני אדם כנגד קבוצה אחרת, שלא יהיו מונופולים, לא עוני, לא דיכוי, לא ניצול לרעה של הזולת.

בקיצור, אנרכיזם פירושו מצב או חברה בה כל הגברים והנשים חופשיים, ובה כולם נהנים במידה שווה מחיים מסודרים ותבוניים.

"האם זה אפשרי ?" את שואלת; "וכיצד?"

"לא לפני שכולנו נהפוך למלאכים", מעירה חברתך.

ובכן, הבה ונשוחח על כך. אולי אצליח להראות לכן שאנחנו מסוגלים להיות הגונים ולחיות כאנשים הגונים גם מבלי להצמיח כנפיים.

חלק ראשון: עכשיו

פרק 1: למה אתה שואף בחייך?

מהו הדבר שכל אחד מחפש בחיים? למה אתה שואף יותר מכל?

בסופו של דבר, מתחת לעורנו, כולנו אותו הדבר. לא משנה מי אתה — גבר או אישה, עשיר או עני, אריסטוקרט או קבצן, לבן, צהוב, אדום או שחור, מאיזו ארץ, השתייכות לאומית או דתית — כולנו דומים בתחושות הקור והרעב, האהבה והשנאה; כולנו פוחדים מאסון ומחלה, ומנסים להתרחק ככל האפשר מפגיעה וממוות.

מה שאתה רוצה יותר מכל בחייך, מה שמפחיד אותך יותר מכל, נכון, בסך הכל, גם לגבי שכנך.

אנשים מלומדים כתבו ספרים גדולים, רבים מהם אודות סוציולוגיה, פסיכולוגיה ו"לוגיות" רבות אחרות, כדי לומר לך מה אתה רוצה, אך לא יימצאו גם שניים מספרים אלה אשר תימצא ביניהם הסכמה בנידון. יחד עם זאת, אני חושב, שגם בלעדיהם, אתה יודע היטב למה אתה מתאווה.

הם למדו, כתבו והרהרו רבות כל-כך על הנושא, המהווה עבורם שאלה קשה, עד כי אתה, הפרט היחידני, איבדת את דרכך לחלוטין בפילוסופיות שלהם. והם הגיעו בסופו של דבר למסקנה כי אתה, ידידי, אינך נחשב כלל. מה שחשוב, הם אומרים, זה לא אתה, אלא "הכלל", כל האנשים יחדיו. את הכלל הזה הם מכנים "החברה", "הקהיליה", או "המדינה", ומעמידי פני החכמים האלה החליטו למעשה שזה בכלל לא משנה אם אתה, הפרט, עלוב ואומלל כל עוד "החברה" בסדר. בדרך כלשהי הם שוכחים להסביר כיצד "החברה" יכולה להיות בסדר, כל עוד הפרטים המרכיבים אותה הם עלובים ומעוררי רחמים.

כך הם ממשיכים לטוות את קוריהם הפילוסופיים ולייצר כרכים עבים המנסים לגלות היכן אתה נכנס לתכנית הדברים המתקראת חיים, ומה אתה בעצם רוצה.

אבל אתה עצמך יודע היטב מה אתה רוצה, וכך גם שכנך.

אתה רוצה להרגיש טוב ולהיות בריא; אתה רוצה להיות חפשי, לא לשרת אדון כלשהו, ולא לזחול ולשהשפיל את עצמך בפני איש; אתה רוצה רווחה לעצמך, למשפחתך, ולאלה הקרובים אליך ויקרים לך, ולא להיות מוטרד ומודאג מאימת המחר.

אתה יכול להיות סמוך ובטוח שכל אחד שואף לאותם דברים. את כל זה ניתן לסכם כך:

אתה רוצה בריאות, חרות ורווחה.

כל אחד הוא כמוך במובן זה.

לכן כולנו משחרים אחר אותם דברים בחיים.

אם כך, מדוע לא נעשה זאת כולנו יחד, במאמצים משותפים, תוך עזרה הדדית?

למה עלינו לרמות ולגנוב, להרוג ולרצוח איש את רעהו אם כולנו מכוונים לאותה מטרה? האם אין אתה ראוי בדיוק לאותם דברים כזולתך?

או שמא יכולים אנו להבטיח בצורה טובה יותר את בריאותנו, חרותנו ורווחתנו על-ידי שנילחם בינינו ונשחט זה את זה?

או משום שאין דרך אחרת?

בואו ונבדוק את זה ביחד.

האם אין זה הגיוני שאם כולנו רוצים את אותם דברים בחיים, אם יש לנו את אותה מטרה, הרי שיהיו לנו גם את אותם האינטרסים? אם כך, עלינו לחיות יחדיו כאחים, בשלום וידידות; עלינו להיות טובים איש לרעהו ולעזור זה לזה כמיטב יכולתנו.

אבל אתם יודעים שזו אינה הדרך כלל וכלל בחיים. אתם יודעים שאיננו חיים כאחים. אתם יודעים שהעולם מלא בסכסוכים ומלחמות, מצוקה, עוולה ואי-צדק, פשע, עוני, דיכוי ועריצות.

מדוע, אם-כן, זה כך?

זה כך, משום שעל-אף שיש לנו אותם יעדים בחיים, האינטרסים שלנו שונים. זהו הדבר הגורם לכל הצרות בעולם.

חשבו על כך לרגע בעצמכם.

נניח ואתה רוצה לקנות לעצמך זוג נעליים או כובע. אתה נכנס לחנות ומנסה לקנות את מה שאתה צריך באופן הסביר והזול ביותר שאתה יכול. זה האינטרס שלך. אך האינטרס של בעל החנות הוא למכור לך במחיר הגבוה ביותר שהוא יכול, מכיוון שאז הרווח שלו יהיה גדול יותר. זה נובע מכך שכל דבר בחיינו בנוי על עשיית רווח, בדרך זו או אחרת. אנו חיים בשיטה של עשיית רווחים.

ברור מכאן, שאם עלינו לעשות רווחים זה מזה, הרי שהאינטרסים שלנו אינם יכולים להיות דומים. הם חייבים להיות שונים, ולעיתים קרובות אף מנוגדים.

בכל ארץ תמצאו אנשים המתקיימים באמצעות עשיית רווחים מאחרים. אלה העושים את מירב הרווחים הם העשירים. אלה שאינם מסוגלים לייצר רווח הם העניים. היחידים שאינם יכולים לייצר רווחים הם הפועלים. תוכלו מכאן להסיק שהאינטרסים של הפועלים אינם יכולים להיות זהים לאינטרסים של האחרים. זאת היא הסיבה, שבכל ארץ תמצאו מספר מעמדות של אנשים בעלי אינטרסים שונים לחלוטין. בכל מקום תמצאו:

מעמד קטן יחסית של אנשים העושים רווחים גדולים והם מאד עשירים בהתאם, כגון בנקאים, יצרנים גדולים ובעלי אדמות – אנשים בעלי הון רב, הנקראים משום כך קפיטליסטים. אלה שייכים למעמד העליון,המעמד הקפיטליסטי;

מעמד של אנשים אמידים, פחות או יותר, המורכב מאנשי עסקים בינוניים, סוכני נדל"ן, ספסרים, ובעלי מקצועות חפשיים כגון רופאים, עורכי דין וכו'. זהו מעמד הביניים או מעמד הבורגנות.

מספרים עצומים של עובדים המועסקים במגוון רחב של תעשיות – בטחנות ובמכרות, בבתי חרושת ובחנויות, בתחבורה ובחקלאות. זהו מעמד הפועלים, הנקרא גם הפרולטריון.

הבורגנות והמעמד העליון שייכים למעשה לאותו מעמד קפיטליסטי, מאחר והאינטרסים שלהם דומים, ולכן הבורגנות בדרך כלל מצדדת במעמד העליון, כנגד מעמד הפועלים.

לא תופתעו לגלות שמעמד הפועלים הוא תמיד המעמד העני ביותר, בכל ארץ וארץ. אולי אתם עצמכם שייכים למעמד זה, לפרולטריון, ואם כך הנכם יודעים לבטח כי משכרכם לעולם לא תהיו עשירים.

מדוע הפועלים הם המעמד העני ביותר? הרי אין כל ספק שהם עמלים יותר מאשר המעמדות האחרים, וקשה יותר. האם זה משום שאין להם חשיבות רבה בחיי החברה? אולי נוכל אפילו להסתדר בלעדיהם?

ובכן, הבה ונראה. למה אנו זקוקים כדי לחיות? אנו זקוקים למזון, ביגוד ומחסה; בתי ספר לילדינו, כבישים ומסילות ברזל לתנועה, ועוד אלף ואחד דברים אחרים.

האם תוכלו להביט על סביבכם ולהצביע על דבר אחד ויחידי שיוצר ללא עבודה? הרי הנעליים בהן אתם עומדים, והרחובות בהם אתם מהלכים, הינם תוצאה של עמל. ללא עמל זה לא היה מתקיים דבר מלבד אדמה חשופה, והחיים האנושיים היו בלתי אפשריים.

פירושו של דבר הוא שהעבודה יצרה את כל מה שיש לנו – כל השפע שבעולם. כל זה הוא תוצר העבודה, המיושמת על האדמה ועל אוצרותיה הטבעיים.

אך אם כל השפע הזה הוא תוצר העבודה, כיצד זה שאינו שייך לעבודה? כלומר, לאלה אשר עמלו באמצעות ידיהם או מוחם על מנת לייצר אותו – עובד הכפיים והעובד בעבודה שאינה פיסית כאחד [הפועל – מ.א.].

כל אחד יסכים שלבן האדם יש זכות קניין על מה שייצר בכוחות עצמו.

אך אין אדם אחד לבדו אשר יצר או מסוגל לייצר דבר כלשהו בכוחות עצמו בלבד. יש צורך באנשים רבים, בעלי מלאכה ומקצועות שונים, על-מנת לייצר משהו. הנגר, למשל, אינו יכול לייצר כסא פשוט או ספסל לבדו; גם לא אם כרת את העץ והכין את הקרשים בעצמו. הוא זקוק למסור ופטיש, מסמרים וכלים אחרים שאינו יכול לייצר בעצמו. וגם אם היה יכול להכין את כל אלה בעצמו, עדיין היה נזקק לחומרי הגלם – ברזל ופלדה – שאנשים אחרים צריכים היו לספק לו.

או קחו דוגמה אחרת – בואו נאמר מהנדס אזרחי. הוא לא יוכל לעשות דבר ללא נייר ועיפרון וכלי מדידה, דברים שאחרים היו צריכים לייצר עבורו. ומעבר לכל זאת, הוא צריך היה ללמוד את מקצועו ולבלות שנים בלימודים, בעוד אחרים מאפשרים לו להתקיים כל אותו זמן. את זה ניתן להחיל על כל יצור אנושי בעולם של היום.

מכאן יכולים אתם לראות כי אין אדם מסוגל, במאמציו שלו בלבד, לייצר את הדברים להם הוא זקוק על-מנת להתקיים. בזמנים קדומים, האדם הקדמון, אשר חי במערה, יכול היה לסתת לעצמו גרזן מאבן או להכין לעצמו קשת וחץ ולהתקיים בעזרתם. אך ימים אלה חלפו עברו. היום אין אדם יכול להתקיים מעבודתו שלו בלבד: עליו להעזר בעבודתם של אחרים. מכאן, שכל מה שיש לנו הוא תוצר עמלם של אנשים רבים, ואפילו של דורות רבים. כלומר: כל עבודה ותוצריה הם חברתיים, נוצרו על-ידי החברה בשלמותה.

אך אם כל השפע העומד לרשותנו הוא חברתי, הרי מן ההגיון הוא שיהיה שייך לחברה, לבני האדם ככוליות. כיצד קורה, אם כן, ששפע עולמי זה הוא קניינם של כמה יחידים ולא של החברה כולה? מדוע אין הוא שייך לאלה אשר עמלו לייצרו – ההמונים העמלים בידיהם וברוחם, מעמד העובדים כולו?

יודעים הנכם היטב שהמעמד הקפיטליסטי הוא זה המחזיק בחלק הארי של השפע העולמי. האם איננו צריכים להסיק מכך שהאנשים העובדים איבדו את השפע אותו ייצרו, או שבדרך כלשהי הוא נלקח מהם?

ובכן, הם לא איבדו אותו, מאחר והוא מעולם לא היה בבעלותם. מכאן נובע בהכרח שהוא נלקח מהם.

זה מתחיל להיראות רציני. מכיוון שאם אנו אומרים שהשפע אותו יצרו נלקח מאותם אנשים אשר יצרו אותו, פירושו של דבר שהוא נגנב מהם, שהם נשדדו, שכן לבטח מעולם לא הסכים איש מרצון לכך ששפע זה יילקח ממנו.

זו האשמה נוראה, אך זו גם האמת. השפע שיצרו הפועלים, כמעמד, אמנם נגזל מהם. והם ממשיכים להישדד באותו אופן בכל יום ויום מחייהם, כמו גם ברגע זה ממש. זוהי הסיבה בעטייה אחד ההוגים החשובים, הפילוסוף הצרפתי פרודון, טען כי נכסיהם של העשירים הינם רכוש גנוב.

ניתן בקלות להבין עד כמה חשוב הדבר, שכל אדם הגון ידע זאת. ויכולים אתם להיות בטוחים שאילו ידעו זאת הפועלים, לא היו עוברים על כך בשתיקה.

בואו ונבדוק עכשיו כיצד הם נשדדים, ועל-ידי מי.

פרק 2: מערכת השכר

האם אי-פעם עצרת לשאול את עצמך את השאלה: מדוע נולדתי דווקא להורים שלי ולא להורים אחרים כלשהם?

אתה מבין, כמובן, לאן אני מוביל. כוונתי היא שאיש לא ביקש את הסכמתך. אתה פשוט נולדת; לא ניתנה לך ההזדמנות לבחור את מקום לידתך או את הוריך. זה היה מקרי.

כך קרה שלא נולדת עשיר. אולי משפחתך שייכת למעמד הביניים, אך הסיכוי הגדול יותר הוא שאתה שייך למעמד העובדים,  ובכך הנך אחד מאותם מליונים, ההמונים, הנאלצים לעבוד למחייתם.

מי שיש בידו הכסף, יכול להשקיעו בעסק או בתעשייה. הוא משקיע אותו וחי מהרווחים. אך לך אין כסף. יש לך רק את יכולתך לעבוד, את כוח העבודה.

היו זמנים בהם כל עובד עבד עבור עצמו. לא היו בתי-חרושת ולא תעשיות גדולות. לעובד היתה סדנה קטנה וכלים משלו, והוא גם רכש בעצמו את חומרי הגלם להם נזקק. הוא עבד עבור עצמו ונקרא אוּׁמן.

אז הופיע בית החרושת ובית המלאכה הגדול. עקב בצד אגודל הם דחקו את העובד העצמאי, האומן, משום שכבר לא היה יכול לייצר בזול כמו בית החרושת – לא היה באפשרותו להתחרות ביצרן הגדול. כך שהאומן נאלץ לוותר על סדנתו הקטנה ולמצוא עבודה בבית החרושת.

בבתי החרושת ובמפעלים הייצור הוא בקנה מידה גדול. ייצור בקנה מידה כזה נקרא תעשיינות, והוא העשיר את המעסיקים והיצרנים כך שהם צברו כמויות של ממון ורכוש, או הון (קפיטל) רב. לכן שיטה זו נקראת קפיטליזם, וכולנו חיים היום תחת השיטה הקפיטליסטית.

בשיטה הקפיטליסטית, אין ביכולתו של האדם העובד לעבוד עבור עצמו, כבימים עברו. הוא אינו מסוגל להתמודד עם היצרנים הגדולים. כך שאם אתה אדם עובד, עליך למצוא מעסיק. אתה עובד עבור; כלומר, אתה נותן לו את עבודתך למשך כך וכך שעות יומיות או שבועיות, והוא משלם לך עבורה. במילים אחרות, אתה מוכר לו את כוח העבודה שלך והוא נותן לך שכר.

במערכת הקפיטליסטית כל מעמד העובדים מוכר את כוח העבודה שלו למעמד המעסיקים. העובדים מקימים מפעלים, בונים מכונות וכלים, ומייצרים סחורה. המעסיקים מחזיקים את המפעלים, המכונות, הכלים והסחורה ברשותם, בתור הרווח שלהם. העובדים מקבלים שכר בלבד.

הסדר זה נקרא מערכת השכר.

יודעי דבר חישבו ומצאו כי שכרו של העובד מהווה רק כעשירית ממה שהוא מייצר. תשע העשיריות הנוספות מתחלקות בין בעל המקרקעין, היצרן, חברת התובלה, הסיטונאי, הסוכן, ואנשי ביניים אחרים.

המשמעות היא זאת:

אם כי העובדים, כמעמד, בנו את המפעלים, נתח מעבודתם נלקח מהם תמורת הפריבילגיה של השימוש באותם מפעלים. זה הרווח של בעל המקרקעין.

אם כי העובדים בנו את הכבישים ומסילות הברזל ומתחזקים אותם, נתח נוסף מעבודתם נלקח מהם עבור הובלת הסחורות שייצרו. זה הרווח של חברות התובלה.

וכך הלאה וכך הלאה, כולל הבנקאי, המלווה ליצרן את כספם של אחרים, הסיטונאי, הסוכן וכל המתווכים האחרים, הזוכים כולם בנתח מעמלו של העובד.

מה שנשאר אם כן – כעשירית מהערך האמיתי של עבודתו – הוא חלקו של העובד, שכרו.

התוכלו לנחש כעת מדוע אמר פרודון כי נכסי העשירים הינם רכוש גנוב? גנוב מיוצר הנכס, העובד.

* * *

האם אין זה נראה מוזר שדבר כזה מתאפשר?

כן, וודאי שזה מוזר; והמוזר ביותר בכל זה הוא שהעולם כולו מתבונן אך אינו עושה דבר בנידון. גרוע מכך, העובדים עצמם אינם עושים דבר בנידון. לא זו בלבד, אלא שרובם חושבים שהכל בסדר, ושהשיטה הקפיטליסטית היא שיטה טובה.

כל זאת בגלל שהעובדים אינם מבינים מה קורה להם. הם אינם מבינים ששודדים אותם. גם שאר העולם מבין מעט מאד בנושא, וכשאדם הגון מנסה לומר להם את האמת, הם זועקים לעברו  "אנרכיסט!", ומשתיקים אותו או כולאים אותו.

כמובן, הקפיטליסטים מאד מרוצים מהשיטה הקפיטליסטית. ומדוע לא יהיו? הם מתעשרים באמצעותה, כך שלא ניתן לצפות מהם לומר שאיננה טובה.

מעמד הביניים הם עוזרי הקפיטליסטים וגם הם חיים מעמלו של מעמד העובדים, כך שאיזו סיבה יש להם להתנגד? כמובן, פה ושם ניתן למצוא איש או אשה ישרי דרך ממעמד הביניים, אשר יקומו ויצביעו על האמת המרה. אך אנשים כאלה מושתקים במהירות כ-"אויבי העם", כמטורפים מפירי סדר וכאנרכיסטים.

ניתן היה לצפות שהעובדים יהיו הראשונים להתנגד לשיטה הקפיטליסטית, מאחר והם אלה הנשדדים והסובלים ממנה בראש ובראשונה.

אכן, כך היה צריך להיות. אך, למרבה הצער, המצב אינו כזה.

העובדים יודעים שהנעל לוחצת באיזשהו מקום. הם יודעים שהם עמלים קשה כל חייהם ושמה שהם מקבלים בתמורה מספיק בקושי לקיום, ולעיתים גם פחות. הם רואים שמעסיקיהם נוסעים במכוניות יקרות וחיים חיי מותרות, כשנשותיהם מכוסות בבגדים יקרים וביהלומים, בעוד אשת העובד יכולה בקושי להרשות לעצמה שמלת כותנה פשוטה. כך שהעובדים מנסים להשיג שכר גבוה יותר, על-מנת לשפר את מצבם. ניתן להשוות את זה למצב בו אני מתעורר בביתי בלילה, ומוצא שפורץ אסף את כל חפצי והוא בדיוק עומד להסתלק. נניח שבמקום לנסות ולעצור אותו, הייתי פונה אליו בהיי לישנא: "מר פורץ, אנא השאר לי את  אחת מחליפותי כדי שיהיה לי לפחות מה ללבוש", ואז הייתי מודה לו בהכנעה על שהואיל בטובו להחזיר לי מעשר מחפצי הגנובים.

אך אני מקדים כאן את המאוחר. עוד נחזור לעובד ונראה כיצד הוא מנסה לשפר את מצבו ועד כמה קטנה הצלחתו. בינתיים, אני רוצה רק לספר לכם מדוע אין העובד תופס את הפורץ בצווארו ובועט אותו החוצה; הווה אומר, מדוע הוא מתחנן בפני הקפיטליסט לעוד מעט לחם או שכר, ומדוע אין הוא מסלק את הקוף מגבו לחלוטין.

הסיבה היא, שהעובד, כמו כל שאר העולם, למד להאמין שהכל בסדר ואמור להיות כפי שהוא; ושאם דברים מסויימים אינם בדיוק כפי שהם צריכים להיות, הרי זה משום ש-"האדם הוא רע", והכל יסתדר מאליו, בסופו של דבר, בין כה וכה.

ראה אם אין הדבר נכון גם לגבי עצמך. בבית, כשהיית ילד ושאלת הרבה שאלות, נאמר לך ש-"כך זה בסדר" ו-"כך זה צריך להיות", ש-"אלוהים יצר כך את העולם" ושהכל כמו שצריך להיות.

ואתה האמנת לאביך ולאמך, כשם שהם האמינו לאבותיהם ולאימותיהם, וזאת היא הסיבה שאתה חושב עכשיו כשם שחשב סבך.

מאוחר יותר, בבית הספר, אמרו לך את אותם דברים. לימדו אותך שאלוהים יצר את העולם ושהכל בדיוק כמו שצריך להיות; שצריכים להיות עשירים ועניים, ושאתה צריך לכבד את העשירים ולהיות מרוצה בחלקך. נאמר לך שהמדינה מייצגת את הצדק, ושעליך להשמע לחוק. המורה, הכוהן והמטיף, כולם הטביעו בך את האמונה שהחיים מנוהלים על ידי אלוהים וש-"רצונו ייעשה". וכשראית עני נגרר לכלא, הסבירו לך שזה משום שגנב משהו ושזה פשע נורא.

אך לא בבית, לא בבית הספר ולא בשום מקום אחר, לא אמרו לך אי-פעם שהעשיר הגוזל את תוצרתו של העובד העמל מבצע פשע, או שהקפיטליסטים עשירים משום שהם לקחו לעצמם את השפע שהעובד ייצר.

לא, זה מעולם לא נאמר לך, וגם אף אחד אחר לא שמע זאת בבית או בבית התפילה. כיצד, אם כן, תוכל לצפות שהעובד ידע זאת?

להיפך, דעתך – בהיותך ילד וגם מאוחר יותר – נדחסה בכמות כזאת של רעיונות שקריים, עד שגם כשאתה שומע את האמת אתה תוהה אם זה אמנם אפשרי.

אולי תוכל להבין עכשיו מדוע העובדים אינם מבינים כי השפע שהם ייצרו נגזל מהם וממשיך להיגזל מהם מדי יום ביומו.

"אבל החוק", אתה שואל, "הממשלה – כלום מאפשרים הם גזל שכזה? האם אין הגניבה אסורה על-פי החוק?"

 

פרק 3: חוק וממשל

אכן, הצדק אתך: הגניבה אמנם אסורה על-פי החוק.

אם אגנוב ממך משהו, תוכל לקרוא לשוטר ולגרום למאסרי. החוק יעניש את הגנב, והממשל, במידת יכולתו, יחזיר לך את הרכוש הגנוב, משום שהחוק אוסר גניבה. החוק מורה כי אין לאיש זכות לקחת ממך דבר ללא רשותך.

אך מעסיקך לוקח ממך את מה שאתה מייצר. כל השפע המיוצר באמצעות העבודה נלקח על-ידי בעלי ההון ומוחזק על ידם כרכושם.

החוק אומר שמעסיקך אינו גונב ממך דבר, משום שזה נעשה בהסכמתך. אתה הסכמת לעבוד עבורו תמורת תשלום מסויים ולהעביר לרשותו את כל מה שאתה מייצר. מאחר והסכמת לכך, החוק אומר שאין הוא גונב ממך דבר.

אך האם אמנם נתת את הסכמתך?

כאשר הליסטים מצמיד אקדח לרקתך, אתה מוסר לו את כל דברי הערך שלך. אתה אמנם "מסכים", אך אתה עושה זאת משום שאין לך ברירה, משום שהוא מאלץ אותך בעזרת האקדח.

האם אינך נאלץ לעבוד עבור מעסיק? – הצורך שלך מאלץ אותך, בדיוק כמו אקדחו של שודד הדרכים. עליך להתקיים, וכך גם אשתך וילדיך. אינך יכול לעבוד עבור עצמך; במערכת הקפיטליסטית עליך לעבוד עבור מעסיק. המפעלים, המיכון והכלים שייכים למעמד המעסיק, כך שאתה חייב להשכיר את עצמך למעמד זה על-מנת לעבוד ולהתקיים. תהא עבודתך אשר תהא, ויהיה מעסיקך אשר יהיה, זה תמיד יגיע לתוצאה זהה: אתה חייב לעבוד עבורו. אין ביכולתך לעשות דבר בנידון. אתה מוכרח.

בדרך זו כל מעמד הפועלים נאלץ לעמול עבור מעמד ההון. באופן זה, העובדים מאולצים לוותר על כל השפע שהם מייצרים. המעסיקים מחזיקים בשפע זה כרווח שלהם, בעוד הפועל מקבל רק שכר, המספיק בדיוק לקיום, כך שיוכל להמשיך ולייצר שפע נוסף עבור מעסיקו. האם אין זו רמייה? האם אין זה גזל?

החוק אומר שזה "הסכם חופשי". בדיוק באותה מידה יכול היה שודד הדרכים לומר כי "הסכמת" למסור לו את חפצי הערך שלך. ההבדל היחיד הוא בכך שדרכו של הליסטים מכונה גזל ושוד, והיא אסורה על-פי חוק, בעוד דרכו של בעל ההון מכונה עסק, תעשייה, עשיית רווחים, והיא מוגנת על-ידי החוק.

אך בין אם הדבר נעשה בדרכו של הליסטים ובין אם בדרכו של בעל ההון, אתה יודע כי נשדדת.

כל השיטה הקפיטליסטית מבוססת על גזל שכזה.

כל מערכת החוק והממשל תומכת בגזל הזה ומצדיקה אותו.

זהו סדר הדברים הקרוי קפיטליזם, כאשר החוק והממשל קיימים על מנת להגן עליו.

האם יפלא הדבר שבעל ההון והמעסיק, וכל אלה המרוויחים מסדר הדברים הזה, הינם תומכים נלהבים של "חוק וסדר"?

אך מהו מקומך שלך בסיפור הזה? איזו תועלת צומחת לך מסוג זה של "חוק וסדר"? האינך רואה כי מערכת זו של "חוק וסדר" שודדת אותך, מרמה אותך וממש משעבדת אותך?

"משעבדת אותי?", אתה תוהה. "הרי אני אזרח חופשי!"

האמנם אתה באמת חופשי? חופשי לעשות מה? לחיות כרצונך? לעשות כאוות נפשך?

הבה ונראה. כיצד אתה חי? במה מסתכם חופש זה שלך?

אתה תלוי במעסיקך לקבלת תגמול או משכורת, הלא כן? ושכרך קובע את דרך חייך, האם לא כך? אורחות חייך, כולל מה שאתה אוכל ושותה, לאן אתה הולך ועם מי אתה מתרועע – כל אלה תלויים בשכר שאתה מקבל.

לא, אינך אדם חופשי. אתה תלוי במעסיקך ובשכרך. למעשה, הנך עבד שכר.

כל מעמד הפועלים, במערכת הקפיטליסטית, תלוי במעמד בעלי ההון. הפועלים הינם עבדי שכר.

היכן, אם כן, היא חירותך? מה תוכל לעשות בה? האם תוכל לעשות בה יותר ממה ששכרך יאפשר?

האינך רואה כי השכר – משכורתך או הכנסתך – הוא כל החופש שיש לך? חירותך, עצמאותך, אינן עוברות אף בצעד קטן את מחסום השכר שאתה מקבל.

החירות הניתנת לך על-גבי הנייר, זאת המופיעה בספרי החוקים ובחוקות, אינה מועילה לך כלל. פירושה של חירות כזאת הוא רק שאתה רשאי לעשות דבר מסויים, אך אין פירושה שאתה אמנם יכול לעשותו. על-מנת שיהא באפשרותך לעשותו, אתה זקוק לסיכוי, להזדמנות. יש לך זכות לאכול שלוש ארוחות טובות ביום, אך אם אין לך האמצעים להשיג את אותן ארוחות, מה התועלת שתצמח לך מאותה זכות?

משמעותה של חירות היא ההזדמנות והיכולת לספק את צרכיך ורצונותיך. אם אין החרות מספקת לך הזדמנות זאת, היא אינה מועילה לך בדבר. חירות אמיתית היא הזדמנות ורווחה, שאם לא כן היא חסרת משמעות.

רואה אתה, אם כן, שהמצב כולו מסתכם בכך:

הקפיטליזם שודד אותך והופך אותך לעבד שכר;

החוק תומך בשוד הזה ומגן עליו;

הממשל משלה אותך להאמין שאתה עצמאי וחופשי.

בדרך זו משטים בך ומוליכים אותך שולל כל יום מימי חייך.

אך כיצד זה קורה שלא חשבת על כך לפני כן? כיצד יתכן שגם רוב האנשים האחרים לא רואים זאת?

הסיבה היא בכך שאתה, וכל האחרים, מולעטים בשקרים במשך כל הזמן כבר משחר ילדותכם.

אומרים לך להיות ישר, בעוד אתה מהווה מטרה לגזל כל חייך.

מצווים עליך לכבד את החוק, בעוד החוק מגן על בעל ההון השודד אותך.

מלמדים אותך שאסור להרוג, בעוד הממשלה תולה ומחשמלת אנשים, ומובילה אותם לשחיטה במלחמות.

אומרים לך לציית לחוק ולממשלה, אם כי החוק והממשלה מייצגים גזל והרג.

מכאן שכל חייך משקרים לך, משטים בך ומרמים אותך, כך שיהיה קל יותר להפיק ממך רווחים – לנצל אותך.

לא רק המעסיק ובעל ההון מפיקים ממך רווח. הממשלה, הכנסיה ובית הספר – כל אלה מתקיימים מעמלך. אתה מפרנס את כולם. זוהי הסיבה שהם מלמדים אותך להיות מרוצה בחלקך ולהתנהג יפה בהתאם.

"האם זה באמת נכון שאני מפרנס את כולם?", אתה שואל בפליאה.

הבה ונראה. הם אוכלים ושותים ומתלבשים היטב, שלא להזכיר את המותרות מהם הם נהנים. האם הם מייצרים את הדברים בהם הם משתמשים ואותם הם צורכים? האם הם נוטעים וזורעים ובונים וכיוצא באלה?

"אבל הם משלמים עבורם", מוחה חברך.

כן, הם משלמים. נניח שמישהו גנב ממך חמישים דולר וקנה לעצמו חליפה בכסף הזה. האם החליפה היא שלו בזכות? האם לא שילם עבורה? ובכן, בדיוק באותה דרך אותם אנשים שאינם מייצרים דבר, ואינם עושים דבר מועיל, משלמים עבור רכישותיהם. כספם הוא הרווח שהם, או הוריהם לפניהם, סחטו מכם, העובדים.

"אם כך לא המעביד הוא שמפרנס אותי, אלא אני אותו?"

כמובן. הוא נותן לך משרה; כלומר, נותן לך רשות לעבוד במפעל, אשר לא הוא בנה אלא  עובדים אחרים כמוך. ובעבור רשות זאת אתה עוזר לפרנס אותו בשארית חייך, או כל עוד אתה עובד עבורו. ואתה מפרנס אותו בנדיבות כה רבה עד כי הוא יכול להרשות לעצמו בית מידות בעיר ואחוזה בכפר, משרתים הדואגים לצרכיו ולצורכי בני משפחתו, אירוח ובידור לחבריו, מירוצי סוסים וסירות, ועוד ועוד. אבל לא רק אליו אתה כל-כך נדיב.  מתוך עבודתך, באמצעות מיסוי ישיר ועקיף, מתפרנס הממשל כולו, מקומי, איזורי וארצי, בתי הספר והכנסיות, וכל המוסדות האחרים שעיסוקם הוא בהגנת הרווחים ובהשארתך בלתי מיודע. האם מפתיע אותך שכל אלה מספרים לך שהכל בסדר ושעליך להיות 'ילד טוב', שקט וכנוע?

נוח להם שתישאר במצב זה, שכן ברגע שתפקח את עיניך ותבין מה קורה לך, לא יוכלו עוד להמשיך במסכת אחיזת העינים והגזל.

זאת הסיבה שהם תומכים בהתלהבות בשיטה הקפיטליסטית, ב-"חוק וסדר".

אך האם שיטה זו טובה עבורך? האם אתה מאמין שהיא נכונה וצודקת?

אם לאו, מדוע אתה מקבל אותה? מדוע אתה תומך בה?

"מה אני יכול לעשות", אתה אומר; "אני רק אחד."

* * *

האם אתה באמת רק אחד? האם לא נכון יותר לומר שאתה אחד מאלפים רבים, אחד ממליונים, כולם מנוצלים ומשועבדים כמוך? הם פשוט לא מודעים לכך. אילו ידעו, לא היו מוכנים לשאת זאת. זה בטוח. כך שהדבר הנכון לעשות הוא לידע אותם.

כל אדם עובד בעירך, כל עמל בארצך, בכל ארץ, בכל העולם, מנוצל ומשועבד בדיוק כמוך.

ולא רק הפועלים. גם החקלאים נשדדים ומרומים באותה צורה.

בדיוק כמו הפועל, האיכר תלוי למחייתו במעמד ההון. הוא עמל קשה כל חייו, אך רוב פירות עבודתו נקטפים על-ידי הטראסטים והמונופולים של האדמות, אשר זכותם עליהן אינה עולה על זכותם לאדמות הירח.

החקלאי מייצר את המזון לעולם. הוא מאכיל את כולנו. אך לפני שיוכל להעביר אלינו את תוצרתו, עליו לשלם את הכופר למעמד החי על חשבון אחרים, המעמד המרוויח, מעמד ההון. חלקה הגדול של תוצרתו נלקח ממנו, בדיוק כמו הפועל. הוא נסחט על-ידי בעל האדמה ועל-ידי המחכיר; על-ידי מונופול הפלדה ומסילת הברזל. הבנקאי, סוחר העמלות, הקמעונאי, ועשרות מתווכים אחרים הסוחטים את רווחיהם מהחקלאי לפני שהוא יכול להעביר את המזון אליך.

החוק והממשל מאפשרים את הגזל ותומכים בו באמצעות פסיקתם כי:

האדמה, שאיש לא יצר, שייכת לבעליה;

עורקי התחבורה, שנבנו ע"י פועלים, שייכים לאילי התחבורה;

המחסנים, מעליות התבואה, מגדלי ההחמצה, שנבנו ע"י פועלים, שייכים לאילי ההון.

לכל אותם מונופוליסטים וקפיטליסטים יש הזכות להפיק רווחים על גבו של החקלאי, מתוך שהוא עושה שימוש בכל אותם מתקנים על מנת שיוכל להביא את המזון עד אליך.

תוכל להיווכח בקלות כיצד החקלאי נשדד ע"י העסקים וההון הגדול, וכיצד החוק תומך בגזל הזה, בדיוק כמו במקרהו של הפועל.

אך לא רק את הפועל והחקלאי מנצלים וכופים עליהם להפרד מחלק הארי של תוצרתם לטובת בעלי ההון, לאלה השולטים בלעדית באדמות, במסילות הברזל, בבתי החרושת, במיכון ובכל המשאבים הטבעיים. כל המדינה, כל העולם, משלם את הכופר למלכי הממון והתעשייה.

העוסק הזעיר תלוי בסיטונאי; הסיטונאי ביצרן; היצרן במונופולי התעשייה; וכל אלה תלויים באדוני הכסף והבנקים בעבור האשראי. הבנקאים הגדולים ובעלי ההון יכולים לחסל כל עסק ע"י ביטול האשראי שלו. הם עושים כך בכל פעם שהם רוצים לסלק עסק כלשהו מהתחרות. איש העסקים תלוי לגמרי בחסדיהם. אם אינו משחק את המשחק שלהם בדרכם, בדרך המתאימה לאינטרסים שלהם, הם פשוט מוציאים אותו מהמשחק.

כך שכל המין האנושי תלוי ומשועבד לקומץ אנשים בעלי שליטה בלעדית בכל השפע שבעולם, על אף שהם עצמם מעולם לא ייצרו דבר וחצי דבר.

"אך אנשים אלה עובדים קשה", אתה טוען.

ובכן, חלק מהם אינם עובדים כלל. חלק מהם סתם בטלנים, שעסקיהם מנוהלים בידי אחרים. חלק מהם אמנם עובדים, אך מהו סוג העבודה שהם עושים? האם הם מייצרים משהו כמו הפועל והאיכר? לא, הם אינם מייצרים דבר, אם כי הם עשויים לעבוד. הם עוסקים בהונאה ובסחיטה של אנשים, בחליבת רווחים מהם. האם עבודתם מביאה לך תועלת? גם שודד הדרכים עובד קשה ובנוסף על כך לוקח על עצמו סיכונים. "עבודתו", כמו זו של בעל ההון, מספקת תעסוקה לעורכי-דין, סוהרים ועוד בעלי משרות רבים, שאת כולם אתה מפרנס בעמלך.

זה נראה מגוחך שהעולם כולו יהיה משועבד לתועלתם של קומץ מונופוליסטים, ושכולם יהיו תלויים בהם עבור הזכות וההזדמנות לחיות. אך זהו בדיוק המצב. וזה נראה מגוחך עוד יותר אם אתה לוקח בחשבון שהפועלים והחקלאים, שהם לבדם יוצרים את כל השפע, הם העניים ביותר מכל שאר המעמדות בחברה ותלותם היא הגדולה ביותר.

זה מצב זוועתי ועצוב ביותר. השכל הישר וודאי מצביע על כך שמצב זה קרוב לטירוף מוחלט. אם המוני בני האדם, המיליארדים ברחבי העולם, יכולים היו לראות כיצד הם מרומים, מנוצלים ומשועבדים, כפי שאתה רואה זאת עתה, האם היו מסכימים לכך שהדברים יימשכו בצורה זאת? ללא ספק שלא!

בעלי ההון יודעים זאת היטב. לכן הם זקוקים לממשלה שתכשיר את שיטות הגזל שלהם ותיתן להם תוקף חוקי – שתגן על המערכת הקפיטליסטית.

וזוהי הסיבה שהממשלה זקוקה לחוקים, משטרה וצבא, בתי משפט ובתי כלא להגנת הקפיטליזם.

אך מיהם השוטרים והחיילים המגינים על הקפיטליזם מפניך, מפני העם?

אילו היו בעלי הון בעצמם, היה זה אך הגיוני שירצו להגן על השפע שגזלו, ומדוע ינסו לשמר, גם בכוח הזרוע, את השיטה המעניקה להם את זכות היתר לשדוד את העם.

אך המשטרה והצבא, מגיני "החוק והסדר", אינם משתייכים למעמד ההון. אלה אנשים משורות העם, אנשים עניים אשר בעבור תשלום מגינים על השיטה שגרמה להם להיות עניים מלכתחילה, ומקבעת אותם במצב זה. לא יאומן, האם לא כן? עם זאת, זו האמת. בסופו של דבר זה מסתכם בכך: חלק מהעבדים מגינים על אדוניהם, בכך שהם מחזיקים את היתר במצב של עבדות. כך למשל בריטניה מחזיקה את הדיכוי בהודו באמצעות משטרה של ילידים, של ההינדו עצמם. או כמו שבלגיה עושה עם השחורים בקונגו. או כמו שכל ממשלה עושה עם עם משועבד.

זו בדיוק אותה שיטה, ובזאת היא מסתכמת:

הקפיטליזם שודד את כל העם ומנצל אותו

החוק מכשיר את הגזל הקפיטליסטי ותומך בו;

הממשל משתמש בחלק מהעם, כדי להגן על הקפיטליסטים ולעזור להם בגזל של העם כולו.

כל המערכת הזו נתמכת באמצעות חינוך האנשים להאמין שהקפיטליזם הוא הדרך הנכונה, שהחוק ראוי וצודק, ושצריך לציית לממשלה.

האם תוכל כעת לראות מבעד למשחק הזה, ולהבחין עד כמה הוא מכור?

פרק 4: כיצד השיטה פועלת

העף מבט קרוב יותר ובחן כיצד השיטה "פועלת".

שקול כיצד החיים ומשמעותם האמיתית התהפכו והפכו לתוהו ובוהו. ראה כיצד קיומך האישי הורעל ע"י ההסדר המוטרף הזה, והפך להיות עלוב ואומלל.

במה מתמצית תכלית חייך והיכן ההנאה שבהם?

העולם יפה ומבורך בכל טוב, השמש הבהירה צריכה לשמח את לבבך. כשרונו של האדם ועמלו הכניעו את כוחות הטבע ורתמו את הברק והאוויר לשרות האנושות. מדע והמצאה, חריצות אנושית ועבודה קשה יצרו שפע בל-יתואר. גישרנו בין הימים חסרי הגבולות, מנוע הקיטור ביטל את המרחקים, הניצוץ החשמלי ומנוע הבנזין שחררו את האדם מכבלי האדמה ורתמו אפילו את האטמוספירה לרצונו. גברנו על המרחב, וגרמנו לפינות הרחוקות ביותר על פני כדור הארץ להתקרב. הקול האנושי מקיף כעת את כדור הארץ, ודרך תכלת השמים מתעופפים שליחים זריזים, הנושאים את ברכת האדם לכל עמי העולם.

למרות זאת, העמים נאנקים תחת משא כבד ואין שמחה בלבבם. חייהם מלאים בסבל, ונשמותיהם קרות ממחסור ומצוקה. עוני ופשע ממלאים כל ארץ; רבים מספור מהווים טרף למחלות הגוף והנפש, מלחמות גובות חייהם של מליונים ומביאות לנותרים בחיים רודנות ודיכוי.

מדוע כל המצוקה וההרג בעולם כה יפה ושופע? מדוע כל הכאב והצער על אדמה כה מבורכת ברוחב ליבו של הטבע ובאור השמש?

"זהו רצון האל", אומרת הכנסייה.

"בני האדם רעים מטבעם", אומר המחוקק.

"כך זה אמור להיות", אומר הטיפש.

האם זה נכון? האם זה באמת צריך להיות כך?

אתה ואני וכל אחד מאיתנו, כולנו רוצים לחיות. יש לנו רק תוחלת חיים אחת ואנו רוצים להפיק ממנה את המירב – ובצדק. אנחנו מחפשים קצת הנאה ואור שמש בחיינו. איננו יודעים מה יהיה איתנו לאחר מותנו. איש אינו יודע. הצפי המכריע הוא שברגע שנמות נישאר מתים. אבל, באם זה המצב אם לאו, כל עוד אנו חיים ישותנו צמאה לעליצות ולצחוק, לאור שמש ואושר. הטבע עשאנו כאלה. עשה אותך ואותי, ומליונים אחרים כמונו, כמהים לחיים ולאושר. האם זה נכון וצודק שכל אלה יישללו מאיתנו, ולעולם נישאר עבדיהם של קומץ אנשים המתנשאים ושולטים בנו ובחיינו?

האם זה יכול להיות "רצון האל", כפי שמטיפה לנו הדת?

הרי אם אלוהים קיים, עליו להיות צודק. האם היה מאפשר שירמו אותנו ויעשקו אותנו מהחיים והנאותיהם? אם אלוהים קיים, עליו להיות אבינו, וכל בני האדם בניו. האם אב טוב היה מאפשר לחלק מילדיו לחיות בעליבות וברעב בעוד לאחרים יש עושר כה רב עד שאינם יודעים עוד מה לעשות בו? האם היה מסכים לכך שרבבות, או מליונים, מילדיו ייהרגו וייטבחו רק בעבור תהילתו של מלך כלשהו או בעבור רווחיו של בעל ההון? האם היה מרשה אי-צדק, עוול, ורצח? לא ידידי, אינך יכול לקבל זאת לגבי אב טוב, לגבי אל צודק והוגן. אם אנשים אומרים לך שזה רצון האל, הם פשוט משקרים לך.

ואולי תטען שאלוהים הוא טוב, אלא שבני האדם הם הרעים, וזאת היא הסיבה לכך שמשהו לא בסדר בעולמנו.

אך אם בני האדם רעים, מי עשאם כאלה? בוודאי שאינך יכול להאמין שאלוהים עשה אותם כאלה, משום שאז הוא עצמו היה אחראי לכך. נובע מכך, שאם בני האדם רעים, הרי שמשהו אחר גרם להם להיות כאלה. זאת בהחלט אפשרות. הבה ונבחן אותה.

בוא ונבדוק איך ומה הם בני האדם, וכיצד הם חיים. הבה ונבחן כיצד אתה חי.

מילדותך המוקדמת ביותר שיננו לך שעליך להצליח, עליך "לעשות כסף". כסף משמעו נוחיות, ביטחון, עוצמה. לא משנה מי אתה, אתה מוערך בכמה אתה "שווה", בגודל חשבון הבנק שלך. זה מה שלימדו אותך, וכל היתר למדו את אותו הדבר. האם זה מפתיע שחייו של כל אחד הופכים למרדף אחר הכסף, ושכל קיומך הופך להיות מאבק לשליטה ברכוש ובנכסים?

הרעב לכסף מתפתח על מה שמזין אותו. העני נאבק על קיום, על מעט נחמה. האדם האמיד מחפש עושר גדול יותר, שיתן לו ביטחון ויגן עליו מפחדי המחר. וכאשר הוא הופך להיות בנקאי גדול, אסור לו לקפוא על שמריו ולרפות את מאמציו, שכן עינו צריכה להיות פקוחה על המתחרים, מפחד פן יפסיד במרוץ למישהו אחר.

כך שכל אחד נאלץ לקחת חלק במרדף הפרוע, ותאוות הרכושנות הולכת ומתחזקת. זה הופך להיות הדבר החשוב ביותר בחיים; כל מחשבה היא אודות כסף, כל האנרגיות מגוייסות במטרה להתעשר, ובשלב זה הצמא לעושר הופך לשיגעון, טרוף האוחז באלה שיש להם ובאלה שאין להם כאחת.

מכאן שהחיים איבדו את משמעותם האמיתית של שמחה ויופי; הקיום הפך להיות ריקוד פראי ובלתי מושכל מסביב לעגל הזהב, שיגעון של סגידה לאל הממון. בריקוד זה ובסגידה זאת, הקריב האדם את כל תכונותיו הנעלות של לב ונפש – חסד וצדק, כבוד ואנושיות, חמלה ואהדה לזולת.

"כל אחד לעצמו וייקח השד את מי שנשאר מאחור" – זה צריל להפוך בהכרח העיקרון והדחף של רוב האנשים בתנאים אלו. האם ייפלא הדבר שבמרוץ מטורף זה אחר הכסף יתפתחו התכונות השליליות ביותר של האדם – תאוות בצע, קנאה, שנאה, והתשוקות השפלות ביותר? האדם נעשה רע ומושחת; הוא נעשה נבזי ובלתי הגון; הוא מאמץ את הרמאות, הגניבה והרצח.

הבט מסביבך וראה כמה עוולות ופשעים מתבצעים בעירך, בארצך, בעולם בכלל, עבור רכוש ושליטה. ראה עד כמה מלא העולם בדלות ובעליבות; ראה את האלפים הנופלים טרף למחלות ולשיגעון, למעשי פשע ולזוועות, להתאבדויות ולרצח – כל זאת בגלל התנאים הבלתי אנושיים והמבהמים בהם אנו חיים.

צדק החכם באומרו שהכסף הוא מקור כל רע. בכל אשר תפנה תמצא את השפעתו המאכלת והמבזה של הכסף, של הנכסים, של הצורך הבלתי נשלט להיות בעל רכוש ובעל חזקה. כל אחד להוט להשיג, לחטוף בכל מחיר, לצבור כמה שהוא יכול, על-מנת שיוכל ליהנות מהיום ולהבטיח את המחר.

אך האם תוכל מכאן לומר שהאדם הוא רע? האם אין תנאי הקיום והמערכת המטורפת בה אנו חיים מאלצים אותו לקחת חלק במרוץ הזה? שהרי אין לך ברירה – עליך להצטרף למרוץ או לוותר ולטבוע.

האם אשמתך היא, אם כן, שהחיים מכריחים אותך לפעול כך? האם זוהי אשמתו של אחיך או שכנך או של כל אחד אחר? האם אין זה משום שכולנו נולדנו לתוך מערכת התנאים הבלתי שפויה הזאת ושעלינו ליישר עימה קו? האם אין המערכת עצמה, הגורמת לנו להתנהג כך, משובשת? חשוב על כך היטב ותגלה שבמהותך אינך רע כלל, אלא שהתנאים מכריחים אותך לעיתים קרובות לעשות דברים שאתה יודע שאינם נכונים. היית מעדיף לא לעשותם. כשאתה יכול להרשות לעצמך, נטייתך היא להיות נדיב ומועיל לאחרים. אך אם תלך בכיוון זה אחר נטיותיך, תזניח את האינטרסים שלך, ובמהרה תהיה נזקק בעצמך.

כך שתנאי הקיום מדכאים וחונקים בנו את הדחפים הטבעיים של טוב-לב ואנושיות, ומקשיחים אותנו כנגד הצורך והמצוקה של זולתנו.

תוכל למצוא זאת בכל מופע של קיומנו, בכל היחסים שבין בני האדם, לכל אורך חיינו החברתיים. כמובן, אילו היו לנו אותם אינטרסים, לא היה כל צורך בכך שמי מאיתנו ינצל את זולתו, היות ומה שהיה טוב עבור ג'ק היה טוב באותה מידה גם עבור ג'ים. למען האמת, כבני אדם, כילדיה של אנושות אחת, יש לנו למעשה אינטרסים זהים. אך בהיותנו חלק מסדר חברתי טפשי ונפשע, המערכת הקפיטליסטית הנוכחית, האינטרסים שלנו אינם דומים כלל וכלל. למעשה, האינטרסים של המעמדות השונים בחברה מנוגדים אלו לאלו; הם עוינים ומתנגשים, כשם שציינתי בפרקים הקודמים.

זוהי הסיבה לכך שאנשים מנצלים זה את זה כאשר הם יכולים להפיק מכך תועלת, כאשר האינטרסים שלם מכתיבים זאת. בעסקים, במסחר, ביחסי עובד מעביד – בכל מקום תמצא את העיקרון הזה בפעולה. כל אחד מנסה להשיג יתרון על האחר. התחרות הופכת להיות נשמת החיים הקפיטליסטים, החל בבנקאי המיליארדר, היצרן הגדול ושליט התעשייה, עבור בכל הסולם החברתי והפיננסי, ועד לפועל האחרון בבית החרושת. שכן גם הפועלים נאלצים להתחרות זה בזה על תפקידים ושכר גבוה יותר.

בדרך זו, כל חיינו הופכים למאבק בין אדם לחברו, בין מעמד למעמד. במאבק זה, משתמשים בכל שיטה להשגת הצלחה, להביס את המתחרה ולרומם את עצמך מעליו בכל דרך אפשרית.

ברור שתנאים כאלה יפתחו ויטפחו את תכונותיו הרעות ביותר של האדם. ברור באותה מידה שהחוק יגן על בעלי הכוח וההשפעה, העשירים והאמידים, תהא הדרך בה השיגו את עושרם אשר תהא. העני יזכה באופן בלתי נמנע, בתנאים אלה, בגרוע ביותר. הוא ינסה לפעול בדרכו של העשיר, אך מכיוון שאין לו את אותן הזדמנויות לקידום האינטרסים שלו בחסות החוק, הוא ינסה זאת לעיתים קרובות מחוץ למסגרת החוק וילכד ברשתו. אם כי לא עשה דבר בשונה מהעשיר – ניצל מישהו, רימה מישהו – הוא עשה זאת באופן "בלתי חוקי" ומגדירים אותו כעבריין.

קחו למשל את הילד העני, שם בפינת הרחוב. הוא חיוור, לבושו מרופט, והוא רעב. הוא רואה ילד אחר, בן להורים אמידים, לבוש היטב ושבע, אשר לא יעמיד אפילו פנים שהוא מוכן לשחק איתו. הילד המרופט כועס, ממורמר ושונא את הילד העשיר. ובכל מקום אליו יפנה, יתנסה הילד העני באותה חוויה: מתעלמים ממנו ובזים לו, לעיתים קרובות מציקים לו – הוא מרגיש נחות לעומת הילד העשיר, המקבל תשומת לב וכבוד. הילד העני נעשה ממורמר. וכשהוא גדל, הוא שוב נתקל באותו דבר: העשירים מוערכים ומכובדים, בעוד העניים זוכים לבוז וליחס משפיל. כך הנער העני מתחיל לשנוא את עוניו, ומתחיל לחשוב כיצד להשיג כסף ולהתעשר, והוא עושה זאת בכל דרך שביכולתו, ע"י ניצול אחרים כשם שתמיד אחרים ניצלו אותו, ע"י רמייה ושקר, ולעיתים אף ע"י ביצוע פשע.

אז תאמר שהוא "רע". אך האם אינך רואה מה גרם לו להיות כזה? האינך מבין כי התנאים בהם חי כל חייו הם אלה שהפכו אותו למה שהינו? והאם אינך רואה כי השיטה, המשמרת את אותם תנאים, היא עבריינית גדולה יותר מהגנב הקטן? החוק יתערב ויעניש אותו, אך האם אין זה אותו החוק המאפשר לאותם תנאים להתקיים ותומך בשיטה המייצרת עבריינים?

הפוך בזה וראה אם אין זה החוק עצמו והממשלה, שלמעשה יוצרים את הפשע, בהכריחם אנשים לחיות בתנאים העושים אותם לרעים. ראה כיצד החוק והממשלה תומכים ומגינים על הפשע הגדול מכולם, אם כל הפשעים, מערכת השכר הקפיטליסטית, ואז יוצאת להעניש את העבריין הקטן.

תן דעתך על כך ושקול: האם זה משנה שאתה עובר עבירה כשאתה מוגן ע"י החוק, או שאתה עובר אותה באופן בלתי חוקי? העבירה היא אותה עבירה והתוצאות זהות. גרוע מכך: עבירה חוקית היא הרעה מבין השתים בגלל שהיא מייצרת יותר סבל ואי-צדק מזו הבלתי חוקית. עבריינות חוקית נמשכת כל הזמן; היא אינה ברת-ענישה ולכן קל לבצעה, בעוד עבריינות בלתי-חוקית פחות נפוצה ויותר מוגבלת בהיקפה ובתוצאותיה.

מי גורם לסבל רב יותר: היצרן העשיר המקצץ במשכורותיהם של אלפי עובדים על-מנת להגדיל את רווחיו, או המובטל הגונב משהו כדי להינצל מחרפת רעב?

מי גורם לאי-צדק רב יותר: אשתו של איל המסחר המבזבזת אלפי דולרים על קולר כסף לכלב השעשועים שלה, או הנערה העובדת בקניון שלו, שאינה מתוגמלת כראוי ואינה יכולה לעמוד בפיתוי 'לסחוב' לעצמה תכשיט זול?

מי העבריין הגדול יותר: הספסר המשתלט על שוק התבואה ועושה רווח של מליון דולר ע"י שהוא מעלה את מחיר הלחם של האדם העני, או הנווד חסר הבית המבצע גניבה כלשהי?

מיהו האויב הגדול יותר של האדם: בעל מכרות הפחם רודף הבצע, האחראי למותם של בני אדם במכרותיו הלא-מאווררים והמסוכנים, או האדם הנואש האשם בשוד מזויין?

אין אלה העוולות והפשעים, ברי הענישה עפ"י חוק, הגורמים לרוע הגדול ביותר בעולמנו. אלא דווקא העוולות החוקיות והפשעים שאינם ברי-ענישה, המוצדקים ומוגנים ע"י החוק והממשלה, הם אלה שממלאים את העולם בסבל ומצוקה, סכסוכים ועימותים, טבח והרס.

אנו שומעים הרבה על פשיעה ופושעים, על פריצות ושוד, על עבירות רכוש וגוף. טורי החדשות היומיים מלאים בדיווחים כאלה. זה נחשב ל-"חדשות היום".

אך האם אנו שומעים רבות על פשעי התעשייה והעסקים הקפיטליסטים? האם העיתונים מדווחים לנו על הגזל והגניבה הקבועים, הבאים לידי ביטוי בשכר נמוך ובמחירים גבוהים? האם נכתב הרבה על המצוקה הנרחבת הנגרמת ע"י ספסרות שווקים, ע"י מזון פגום, ע"י אלף ואחת צורות של הונאה, סחיטה והלוואות בריבית קצוצה, שבעטיים העסקים והמסחר משגשגים? האם הם מספרים לכם על העוולות והפגיעות, על העוני, על הלבבות השבורים והמשפחות המפורקות, על מחלות ומוות טרם זמנו, על ייאוש והתאבדות, הבאים, כתהלוכה קבועה ומתמדת, בעקבות השובל הרחב שמותירה אחריה השיטה הקפיטליסטית?

האם הם מספרים לכם אודות צערם ודאגתם של אלפי המפוטרים מעבודתם, כאשר לאיש לא אכפת אם יחיו או ימותו? האם הם מספרים לכם אודות שכר הרעב המשולם לנשים ונערות במפעלים ובבתי העסק, מעות עלובות המכריחות רבות מהן למכור את גופן על-מנת לנסות ולהתקיים? האם הם מספרים לכם על צבא המובטלים שהקפיטליזם מחזיק בכוננות כדי לחטוף את הלחם מפיכם כאשר תנסו לשבות עבור שכר גבוה יותר? האם הם מספרים לכם שהאבטלה, על הסבל, המצוקה ושברון הלב שבה, נובעת ישירות מהשיטה הקפיטליסטית? האם הם מספרים לכם כיצד עמלו וזיעת אפיו של עבד השכר מתורגמים למטבע עובר לסוחר עבור רווחי בעל ההון? כיצד בריאותו של העובד, גופו ונפשו, מוקרבים לתאוות הבצע של אדוני התעשייה? כיצד עמל וחיים מבוזבזים בתחרות קפיטליסטית טפשית וייצור בלתי מתוכנן?

אכן, מספרים לכם הרבה על פושעים ופשיעה, על "רוע לבו" ו"רשעותו" של האדם, בעיקר זה מהמעמדות "הנמוכים", מעמדות העובדים. אך אין הם מספרים לכם שהתנאים הקפיטליסטיים הם המקור לרובו של הרוע והפשע, ושהקפיטליזם עצמו הוא הפשע הגדול מכל; שהוא מכלה ביום אחד יותר חיים מאשר כל הרוצחים גם יחד. הרס של חיים ורכוש אשר נגרם בעולם ע"י פושעים מאז הופעת המין האנושי, אינו אלא משחק ילדים לעומת עשרות המליונים שנהרגו ונפצעו, והחורבן והסבל, הבלתי ניתנים לאומדן, אשר נגרמו בארוע קפיטליסטי אחד ויחיד, מלחמת העולם האחרונה [הראשונה, מ.א.]. אסון אדיר מימדים זה היה ילדו החוקי של הקפיטליזם, כשם שכל מלחמות הכיבוש וההישג הינן תוצאה של האינטרסים הפיננסיים והמסחריים המנוגדים של הבורגנות הבינלאומית. היתה זו מלחמה על רווחים, כפי שהודה אחר-כך גם וודרו ווילסון בעצמו.

שוב רווחים, כשם שאתם רואים. המרת בשר ודם אנוש ברווחים, בשם הפטריוטיות.

"פטריוטיות!" אתה מוחה; "הרי זו מטרה נעלה!"

"ואבטלה", שואל חברך, "האם הקפיטליזם אחראי גם לכך? האם זו אשמתו של מעסיקי שאין לו עבודה בשבילי?"

פרק 5: אבטלה

אני שמח שחברך שאל את השאלה, שכן כל אדם עובד מבין עד כמה נושא האבטלה חשוב לו. אתה יודע כיצד נראים חייך כאשר אתה מובטל; וכאשר יש לך עבודה, כיצד הפחד לאבדה מלווה אותך. אתה מודע גם לסכנה המהווים עבורך גדודי מובטלים, על בסיס קבוע, כאשר אתה נמצא בשביתה להטבת תנאיך. אתה יודע ששוברי שביתה מגוייסים מבין המובטלים, שהקפיטליזם תמיד מחזיק בהיכון, על-מנת לסייע בשבירת שביתתך.

"כיצד מחזיק הקפיטליזם את המובטלים בהיכון?" אתה שואל.

פשוט, באלצו אותך לעבוד שעות ארוכות, קשה ככל האפשר, כדי להפיק את התפוקה הגדולה ביותר שבאפשר. כל שיטות "היעילות" המודרניות, שיטת טיילור ושיטות אחרות של "חיסכון" ו"ייעול" משמשות על-מנת לסחוט רווח גדול יותר מהאדם העובד. זוהי כלכלה לתועלת המעסיק בלבד. עד כמה שזה נוגע לך, העובד, "כלכלה" זו מבטאת את המחיר הגבוה ביותר של מרצך ומאמציך, בזבוז קטלני של חיוניותך.

משתלם למעסיק להשתמש בכוחך וביכולותיך עד למקסימום האפשרי. אמת, זה הורס את בריאותך ומביאך להתמוטטות עצבים, מביא עליך חולי ומכאוב (קיימות אפילו מחלות פרולטריות ייחודיות), מטיל בך מומים ומביאך אלי קבר מוקדם מהצפוי – אך מה זה אכפת למעבידך? האם אין אלפי מובטלים המצפים למשרתך ומוכנים לתפסה ברגע שתהיה נכה או בר-מינן?

לכן זה רווחי לקפיטליסט להחזיק מצבור של מובטלים לכל עת מצוא. זהו חלק מהחבילה של מערכת השכר, מאפיין הכרחי ובלתי נמנע שלה.

האינטרס העממי הוא שלא יהיו מובטלים, שלכל אחד תהיה הזדמנות לעבוד ולהרוויח למחייתו; שכולם יעזרו, כל אחד בהתאם לכוחו ויכולתו, להגדיל את השפע הארצי כך שלכל אחד יהיה בו נתח גדול יותר.

אך לקפיטליזם אין עניין ברווחת העם. הקפיטליזם, כשם שהראיתי קודם, מעוניין ברווחים בלבד. על-ידי העסקת פחות אנשים במשך שעות ארוכות יותר, ניתן להרוויח יותר מאשר העסקת יותר אנשים לפרקי זמן קצרים יותר. זאת היא הסיבה, למשל, שלמעסיקך כדאי יותר להעסיק 100 אנשים למשך 10 שעות ביום, מאשר להעסיק 200 אנשים למשך 5 שעות ביום. עבור 200 עובדים הוא יזדקק ליותר מקום מאשר עבור 100 – מפעל גדול יותר, יותר כלים ומכונות, וכו'. במילים אחרות, השקעה גדולה יותר של הון. העסקת כוח עבודה גדול יותר ביום עבודה קצר יותר תביא לצמצום הרווחים, ולכן מעסיקך לא יפעיל את בית החרושת או המסחר שלו על-סמך תכנית מעין זו. פירושו של דבר הוא שלמערכת עשיית הרווחים אין תאימות עם שיקולים הומניים ועם רווחתם של העובדים. להיפך, ככל שתעבוד קשה יותר ובאופן "יעיל" יותר, וככל שתתמיד בכך במשך שעות רבות יותר, ייטיב הדבר עם המעסיק ויעצים את רווחיו.

מכאן תוכל להסיק שהקפיטליזם אינו מעוניין להעסיק את כל אלה שיכולים ורוצים לעבוד. להיפך: מינימום ידיים עובדות ומקסימום מאמץ, הם העיקרון והרווח של השיטה הקפיטליסטית. זהו בסך הכל סודן של כל שיטות ה"ייעול". וזוהי הסיבה שבכל ארץ קפיטליסטית תוכל למצוא אלפי אנשים המוכנים ואף להוטים לעבוד, אך אינם מוצאים תעסוקה. גדודי המובטלים האלה הם האיום התמידי על רמת החיים שלך. הם מוכנים לתפוס את מקומך בשכר נמוך יותר, בגלל שהנזקקות מכריחה אותם. דבר זה מהווה כמובן יתרון למעסיק: זה השוט שבידו המונף תדיר מעל לראשך, ויגרום לך להשתעבד לו ו"להתנהג יפה" בהתאם.

תוכל לראות בעצמך עד כמה מסוכן ומשפיל מצב זה עבור האדם העובד, מבלי להזכיר את הרעות החולות האחרות של השיטה.

"אז למה לא לחסל את האבטלה?", אתה דורש.

אכן, זה יהיה בהחלט הישג נכבד להיפטר ממנה. אך הדבר ניתן להיעשות רק ע"י סילוק המערכת הקפיטליסטית ועבדות השכר שלה. כל עוד קיים הקפיטליזם, או, לצורך העניין, כל שיטת ניצול ועשיית רווחים אחרת – האבטלה לא תיעלם. הקפיטליזם אינו יכול להתקיים בלעדיה: היא התנאי המובנה של שיטת השכר. היא התנאי הבסיסי לתפוקה קפיטליסטית מוצלחת.

"מדוע?"

מאחר והמערכת התעשייתית הקפיטליסטית אינה מייצרת עבור צרכי האוכלוסיה; היא מייצרת בעבור רווח. הייצרנים אינם מייצרים סחורה משום שאנשים נזקקים לה, או בכמויות הנדרשות. הם מייצרים את מה שהם מצפים למכור, ומוכרים עבור רווח.

אילו היתה לנו שיטת הגיונית, היינו מייצרים את הדברים הנחוצים לאנשים ובכמות הנדרשת. נניח שתושבי מקום מסויים זקוקים ל-1000 זוגות נעליים; ונניח שהיו לנו 50 יצרני נעליים לביצוע העבודה. במקרה זה, תוך 20 שעות היתה לנו כמות הנעליים הנדרשת עבור אותה קהילה.

אך יצרן הנעליים אינו יודע ולא אכפת לו כמה זוגות נעליים דרושים. ייתכן כי אלפי אנשים זקוקים לנעליים חדשות במקום מושבך, אך אין הם יכולים להרשות לעצמם לקנותן. לכן, איזו תועלת תצמח ליצרן מהידיעה מי זקוק להן? כל מה שהוא רוצה לדעת זה מי מסוגל לקנות את הנעליים שהוא מייצר: כמה זוגות הוא יכול למכור ברווח.

מה קורה למעשה? ובכן, הוא ייצר נעליים בכמות שהוא סבור שיוכל למכור. הוא יעשה כמיטב יכולתו לייצר אותן בזול עד כמה שניתן, ולמכור אותן ביוקר עד כמה שהוא יכול, כל שיוכל להרוויח היטב. הוא יעסיק את מספר העובדים הקטן ביותר האפשרי על-מנת לייצר את הכמות הרצוייה לו, והו יעביד אותם קשה ו"ביעילות" עד כמה שניתן לאלצם.

מכאן שהייצור עבור רווח פירושו שעות ארוכות יותר, עבור מספר קטן יותר של מועסקים, מאשר אילו היה זה ייצור לשם שימוש.

קפיטליזם היא שיטת הייצור לשם רווח, וזוהי הסיבה לכך שתמיד יהיו בה, בהכרח, מובטלים.

אך אם נעיף מבט נוסף על מערכת הייצור לשם רווח בלבד, תוכל לראות כיצד הרוע הבסיסי הטמון בה מוביל למאה רעות חולות אחרות.

הבה ונעקוב אחר יצרן הנעליים במקום מושבך. אין לו כל אפשרות לדעת, כפי שכבר ציינתי קודם לכן, מי מסוגל ומי אינו מסוגל לקנות את הנעליים שלו. הוא עושה ניחוש גס, "אומדן", ומחליט לייצר, נאמר, 50,000 זוגות, ומוציא אותם לשוק. כלומר, הסיטונאי, הסוכן והקימעונאי מציגים אותם למכירה.

נאמר שרק 30,000 זוגות נמכרו ו-20,000 נותרו במלאי. היצרן, שאינו רואה אפשרות למכור אותם במקום מושבו, ינסה למכור אותם במקום אחר, בחבל ארץ אחר. אך גם לייצרנים המקומיים באותו חבל ארץ, יש התנסות דומה. גם הם אינם מצליחים למכור את כל הכמות שייצרו. הם יאמרו לך שהיצע הנעליים גדול מהביקוש להן. לכן עליהם לצמצם את הייצור. פירושו של דבר הוא לפטר חלק מעובדיהם, ובכך להעלות את מספר המובטלים.

זה נקרא "ייצור-יתר", אך למען האמת אינו ייצור-יתר כלל. זוהי למעשה תת-תצרוכת, שכן יש אנשים רבים הזקוקים לנעליים ושאינם יכולים להרשות לעצמם לקנותן.

התוצאה? מחסני הסחורות מלאים בנעליים שאנשים צריכים אך אינם יכולים לקנות; מפעלים וחנויות נסגרים בגלל "היצע-היתר". דבר דומה קורה בתעשיות האחרות. נאמר לך שיש "משבר" ושכרך צריך להצטמצם.

משכורתך נשחקת; אתה מועבר למשרה חלקית או אף מאבד את מקום עבודתך. אלפי גברים ונשים נזרקים ממעגל העבודה בדרך זו. הכנסתם נגדעת והם אינם יכולים עוד לקנות את המזון והמוצרים האחרים הנחוצים להם לקיומם. האם לא ניתן להשיג את המצרכים האלה? לא, להיפך; החנויות והמחסנים מלאים בהם, יש יותר מדי מהם, יש "ייצור-יתר".

כך ששיטת הייצור הקפיטליסטית לשם רווח, מביאה לתוצאות המטורפות הבאות:

אנשים צריכים לרעוב – לא משום שאין מספיק מזון אלא משום שיש יותר מדי ממנו; הם צריכים להסתדר ללא המצרכים להם הם זקוקים, דווקא משום שהשוק מוצף באותם מצרכים.

מאחר וקיימים עודפים, הייצור מצטמצם ואלפי עובדים נזרקים ממעגל העבודה.

בהיותם מובטלים, ואי-לכך חסרי הכנסה, אותם אלפים מאבדים את כח הקנייה שלהם. החנווני, הקצב, החייט, כולם נפגעים כתוצאה מכך. פירושו של דבר עלייה כללית באבטלה, והמשבר הולך ומחריף.

תחת הקפיטליזם, זהו התרחיש בכל התעשיות.

משברים כאלה הם בלתי נמנעים במערכת ייצור לשם רווח. הם מגיעים מפעם לפעם באופן מחזורי; הולכים ושבים ונעשים בכל פעם קשים יותר. הם מונעים את תעסוקתם של מאות אלפים, ויוצרים לעוני, מצוקה ומחסור, במימדים עצומים. הם גורמים לפשיטות רגל ומפולות של בנקים, הבולעות את המעט שהעובד הצליח לחסוך בימים של "שגשוג". הם מביאים מחסור ונזקקות ודוחפים אנשים לייאוש ולפשע, להתאבדויות ולאי-שפיות.

אלה הן תוצאות הייצור לשם רווח; אלה הם פירות השיטה הקפיטליסטית.

עם זאת, זה עוד לא הכל. יש השלכה נוספת לשיטה הזאת, תוצאה גרועה יותר מכל האחרות גם יחד.

וזאת היא המלחמה.

פרק 6: מלחמה

מלחמה!  האם אתם מבינים את פירוש הדבר? האם אתם מכירים מילה מחרידה יותר בשפה? האין היא מעלה בעיני רוחכם תמונות של קטל וטבח, של רצח, ביזה וחורבן? האינכם שומעים את רעם התותחים, זעקות הגוססים והפצועים? האינכם רואים את שדה הקרב זרוע בגוויות? בני אנוש קרועים לגזרים, דמם ומוחם פזורים מסביב, גברים מלאי חיים שהפכו לפגרים כהרף עין. ושם בבית, אלפי אמהות ואבות, נשים ואהובות, חיים בחרדה מתמדת שמא אסון יפקוד את אהוב ליבם, ומחכים, ממתינים לחזרתם של אלה אשר לא ישובו עוד.

אתם יודעים היטב מה משמעותה של מלחמה. גם אם מעולם לא הייתם בעצמכם בחזית, אתם יודעים שאין קללה גדולה יותר מהמלחמה, על מליוני הרוגיה ונכיה, הקורבנות האנושיים לאין-ספור, חיים מרוסקים, בתים הרוסים, כאב הלב והמסכנות הבלתי ניתנים לתאור.

"זה נורא", אתה מודה, "אבל אין מה לעשות בנידון". אתה חושב שהמלחמה היא הכרחית, שלפעמים אין ברירה, שעליך להגן על ארצך כאשר היא נתונה בסכנה.

הבה ונראה, אם כן, האם אתה באמת מגן על ארצך בצאתך למלחמה. נבחן מה גורם למלחמה, והאם העובדה שאתה נקרא ללבוש מדים ולצאת למסע של טבח, אמנם מועילה לארצך.

הבה נשקול על מי ועל מה אתה מגן במלחמה: מי מעוניין בה ומי מרוויח ממנה.

עלינו לחזור ליצרן שלנו. מאחר ואינו יכול למכור את מרכולתו ברווח בארצו שלו, הוא (וכך גם יצרני סחורות אחרות) מחפש שוק במדינה זרה כלשהי. הוא פונה לאנגליה, גרמניה, צרפת, או כל ארץ אחרת, ומנסה להיפטר מ"יתר-הייצור" שלו, מה"עודפים" שצבר.

אך שם הוא מוצא את אותם התנאים כמו בארצו. גם שם יש להם "יתר-ייצור"; הווה אומר, העובדים מנוצלים ולא מתוגמלים עד כדי כך שאינם יכולים לרכוש את הסחורה שהם עצמם ייצרו. מכאן שהיצרנים באנגליה, גרמניה, צרפת וכו', מחפשים גם הם שווקים אחרים, בדיוק כמו היצרן האמריקאי.

היצרנים האמריקאים בתעשייה מסויימת מתארגנים לקרטל, אילי התעשייה של הארצות האחרות עושים אותו הדבר, והקרטלים הלאומיים מתחילים להתחרות זה בזה. הקפיטליסטים של כל ארץ וארץ מנסים להשתלט על השווקים הטובים ביותר, בעיקר השווקים החדשים. הם מוצאים שווקים כאלה בסין, יפן, הודו ומקומות דומים; כלומר, בארצות שהתעשיות שלהן עדיין לא מפותחות. כאשר לכל ארץ תהיה תעשייה מפותחת משלה, לא יהיו עוד שווקים זרים, ואז קבוצת קפיטליסטים בעלי עוצמה תהפוך להיות הטראסט הבינלאומי של העולם כולו. אך בינתיים, הקרטלים של המדינות המתועשות מתנגשים, נאבקים על השווקים הזרים ומתחרים ביניהם. הם מאלצים אומה חלשה יותר לתת להם זכויות יתר, "יחס מועדף"; הם מעוררים את קנאת המתחרים, מסתבכים בענייני זכיונות ומקורות הכנסה, ופונים לממשלותיהם על-מנת שיגנו על האינטרסים שלהם. הקפיטליסט האמריקאי פונה לממשלתו להגן על האינטרסים "האמריקאים". הקפיטליסטים של צרפת, גרמניה ואנגליה פועלים באופן דומה: הם פונים לממשלות שלהם על מנת שיגנו על הרווחים שלהם. ואז הממשלות השונות קוראות לאזרחיהן "להגן על ארצם".

הרואה אתה כעת כיצד משוחק המשחק?  לא נאמר לך דבר על כך שאתה נדרש להגן על זכויות היתר והדיבידנדים של קפיטליסט אמריקאי במדינה זרה. הם יודעים שאם יגידו לך זאת, תצחק בפניהם ותסרב להיהרג כאשר המטרה היא להגדיל את רווחיהם של אילי ההון. אך בלעדיך, ובלעדי אחרים כמוך, אין להם אפשרות לאסור מלחמה. לכן הם יוצאים בקריאה "הגן על ארצך! דגלך הוכתם!"  לעיתים הם אפילו ישכרו בריונים שיפגעו בדגל או ברכוש אמריקאי במדינה זרה, כדי להצית את כעסם של האזרחים בבית, על-מנת שיתגייסו לצבא.

אל תראה בכך הגזמה. ידוע שקפיטליסטים אמריקאים גרמו אפילו למהפכות בארצות זרות (בעיקר בדרום אמריקה) על-מנת להשיג שם ממשלות חדשות "ידידותיות" יותר, ובכך להבטיח את הוויתורים והזכיונות בהם חשקו.

אך בדרך כלל אין צורך להגיע לידי כך. כל שעליהם לעשות הוא לפנות אל "הפטריוטיזם" שלך, להחניף לך מעט, לומר לך שאתה "מסוגל להביס את כל העולם", ואתה כבר מוכן לעטות את מדי החייל ולעשות כרצונם.

לזה משמש הפטריוטיזם שלך, אהבת ארצך. דברים נכונים כתב ההוגה הבריטי הנודע תומס קרלייל:

"במונחים לא-רשמיים, מהן למעשה היומרה והמשמעות של המלחמה?  למיטב ידיעתי למשל, בכפר הבריטי דמדרדג' [Dumdrudge, אפשר לתרגם ל"שיעמום מטופש", מ.א.], מתגוררים ועמלים בדרך כלל כחמש-מאות נפשות. מתוך אלה, כ-'אויבים טבעיים' של הצרפתים, נבחרים, בזמן מלחמת צרפת, שלושים גברים כשירים. דמדרדג' הניק אותם וטיפל בהם על חשבונו; לא בלי מאמצים וקושי, פירנס אותם עד הגיעם לבגרות, ואפילו דאג ללמדם מקצוע, כך שהאחד יודע לארוג, אחר לבנות, אחר להכות בפטיש, והחלש מביניהם יכול לשאת את משקל גופו בן 420 הליטראות. מכל מקום, בין בכי וקללות הם נבחרים; כולם לבושים אדום; כולם נשלחים, על חשבון הציבור, למרחק של 2000 מייל, או בואו נאמר רק עד לדרום ספרד; שם מאכילים אותם ומספקים את צורכיהם עד יבוא יום.

לאותה נקודה בדרום ספרד שמים פעמיהם שלושים פועלים צרפתים, מדמדרדג' הצרפתית; עד שבסופו דל דבר, לאחר מאמצים אינסופיים, שתי החבורות ניצבות זו מול זו; ושלושים עומדים מול שלושים, כל אחד עם רובה בידיו.

מייד ניתנת פקודת 'אש!', והם מוציאים זה את נשמתו של זה, ובמקום ששים בעלי מלאכה רעננים ומועילים, העולם זוכה בששים גוויות מתות, אותן צריך לקבור, ומיד אח"כ לשפוך עליהן דמעות. האם היתה בין אנשים אלו מחלוקת כלשהי? גם אם השטן היה עסוק מאד, אפילו לא הקטנה ביותר! הם חיו כשמרחק גדול למדי מפריד ביניהם; היו זרים גמורים אלה לאלה; ויותר מכך, בעולם כל-כך גדול, היתה ביניהם, באופן בלתי-מודע, באמצעות מסחר, אפילו עזרה הדדית.

מה העניין, אם כן?  פתי!  מושליהם הסתכסכו ביניהם; ובמקום לירות האחד בשני, היו ערמומיים מספיק כדי לגרום לטיפשים הללו לירות זה בזה."

לא עבור ארצך אתה נלחם כשאתה יוצא למלחמה. אתה נלחם עבור שליטיך, עבור המושלים בך, עבור אדוניך הקפיטליסטים.

לא ארצך, לא האנושות, ולא מעמדך – מעמד העובדים – אינם מרוויחים דבר מהמלחמה. ברוני הממון ובעלי ההון הם היחידים המרוויחים ממנה.

המלחמה רעה עבורך. היא רעה עבור העובדים. יש להם כל מה להפסיד ואף לא דבר להרוויח. אפילו בתהילה לא יזכו, כי בה זוכים הגנרלים והפילדמרשלים.

למה אתה זוכה במלחמה?  אתה שורץ כינים, יורים עליך, תוקפים אותך בגז, אתה הופך לבעל מום או נהרג. זה כל מה שהעובדים בארץ כלשהי מקבלים מהמלחמה.

המלחמה רעה לארצך, רעה לאנושות: היא מפיצה טבח והרס. כל מה שנהרס במלחמה – גשרים, נמלים, ערים ואניות, שדות ובתי חרושת – כל אלה צריכים להיבנות מחדש. פירושו של דבר הוא שעל העמים מוטלים מסים, ישירים ובלתי-ישירים, כדי לבצע את השיקום. כי בחשבון אחרון הכל מגיע מכיסי האנשים. כך שהמלחמה רעה עבורם מבחינה חומרית, שלא להזכיר את השפעתה על אבדן צלם האנוש וההתבהמות של האנושות כולה. ואל נא תשכח כי 999 מתוך כל אלף שנהרגים, מתעוורים והופכים לבעלי מום במלחמה, הם מהמעמד העובד, בניהם של פועלים וחקלאים.

במלחמה המודרנית אין מנצחים, שכן הצד המנצח מפסיד כמעט כמו הצד המובס. לפעמים אפילו יותר, כמו צרפת במלחמה האחרונה: צרפת ענייה היום יותר מגרמניה. עובדי שתי המדינות נאנקים תחת עול המיסים על-מנת לפצות על הפסדי המלחמה. שכר העבודה ורמת החיים נמוכים בהרבה, במדינות שהשתתפו במלחמת העולם, משהיו לפני האסון הגדול.

"אבל ארצות הברית התעשרו בעקבות המלחמה", אתה מתנגד.

אתה מתכוון לכך שקומץ אנשים הרוויחו מיליונים, ושהקפיטליסטים הגדולים גרפו רווחים עצומים. וודאי שכן: בעלי ההון הגדולים ע"י שהלוו לאירופה כסף בשערי ריבית גבוהים, וע"י שסיפקו ציוד צבאי ותחמושת. אך איפה אתה נכנס לתמונה?

עצור לרגע וחשוב כיצד אירופה מחזירה את חובותיה לאמריקה. היא עושה זאת ע"י סחיטת יותר עבודה ורווחים מהעובדים. באמצעות תשלום שכר נמוך יותר וייצור סחורות זולות יותר, יכול היצרן האירופאי למכור במחירים זולים יותר ממתחריו האמריקאים, ומסיבה זו נאלץ גם היצרן האמריקאי לייצר בעלות נמוכה יותר. כאן נכנסים ה"חיסכון" וה"ייעול", וכתוצאה מכך עליך לעבוד קשה יותר או שמשכורתך תקוצץ, או שתישאר ללא עבודה בכלל. האם אתה רואה כיצד שכר נמוך באירופה משפיע ישירות על מצבך שלך? האם אתה מבין שאתה, כעובד אמריקאי, עוזר לשלם לבנקאים האמריקאים את הריבית על ההלוואות האירופיות?

יש הטוענים כי המלחמה רצוייה משום שהיא מפתחת אומץ לב. הטיעון הזה טפשי. משתמשים בו רק אלה שמעולם לא השתתפו במלחמה ואשר מלחמותיהם נעשות בידי אחרים. זה טיעון לא הגון הבא לשכנע את המסכנים חסרי הבינה להילחם למען האינטרסים של העשירים. אנשים שהשתתפו בקרבות יוכלו לספר לך שלמלחמה המודרנית אין כל קשר עם אומץ לב אישי: זוהי לחימה המונית, הנעשית במרחק רב מהאויב. התמודדויות אישיות, בהן החזק והמיומן יותר עשוי לנצח, הינן נדירות ביותר. במלחמה המודרנית אינך רואה את יריביך פנים אל פנים: אתה נלחם באופן עיוור, באופן מכני. אתה נכנס לקרב כשאתה פוחד עד מוות, פוחד שבכל רגע אתה עלול להפגע ולהקרע לגזרים. אתה עושה זאת רק משום שאין לך אומץ לסרב.

האדם שאינו נסוג מפני השמצות והשפלות, היכול לעמוד בפני הזרם של המקובל והנפוץ, אפילו כנגד חבריו וארצו, בידעו כי הצדק עמו, היכול לקרוא תיגר על הממונים עליו ומסוגל לספוג עונש וכליאה ולהישאר איתן – הוא האדם האמיץ. הבחור המוכתם בשם "משתמט" משום שהוא מסרב להפוך לרוצח – הוא זה הזקוק לאומץ. אך האם אתה זקוק לאומץ רב רק על-מנת למלא פקודות, לעשות מה שאומרים לך וליישר קו עם ההסכמה הכללית של אלפים רבים אחרים לצלילי "כוכבים ופסים"?

המלחמה משתקת את אומץ הלב וממיתה את רוח הגבורה האמיתית. היא משפילה ומטמטמת בנותנה את התחושה שאינך אחראי, שאין זה מתפקידך לחשוב ולשקול, אלא לעשות ולמות, כמו מאות האלפים האחרים שגורלם נגזר כמוך. מלחמה פירושה צייתנות עיוורת, טפשות ללא שיקול דעת, אכזריות גסה, הרס מופקר, ורצח ללא לקיחת אחריות.

פגשתי אנשים האומרים כי המלחמה טובה משום שהיא מדללת את האוכלוסיה, כך שלנותרים בחיים תהיה יותר עבודה.

חשוב לרגע איזה כתב אישום מחריד הוא זה כנגד השיטה השלטת. תאר לעצמך מצב בו יהיה זה לטובת קהילה מסויימת שחלק מחבריה יחוסל על-מנת שרמת חייהם של הנותרים תעלה!  האם לא תהיה זו השיטה אוכלת האדם הנוראה מכל, הקניבליזם הגרוע ביותר?

זה בדיוק מה שמגדיר את הקפיטליזם: שיטה קניבליסטית, בה האחד טורף את רעהו או נטרף על ידו. זהו הקפיטליזם האמיתי, בימי שלום כבימי מלחמה, אלא שבעת מלחמה טבעו האמיתי נחשף ונעשה גלוי וברור יותר.

בחברה הגיונית והומנית זה אינו בא בחשבון. להיפך, ככל שהאוכלוסיה של קהילה מסויימת תהיה גדולה יותר, ייטב לכל, משום שעבודתו של כל אחד ואחד תהיה קלה יותר.

הקהילה אינה שונה, במובן זה, מהמשפחה. כל משפחה זקוקה לכמות מסויימת של עבודה על-מנת לדאוג לסיפוק צרכיה. ככל שיהיו יותר בני משפחה לבצע את העבודה הנחוצה, כך יהיה קל יותר ופחות עבודה לכל אחד מהם.

הדבר נכון גם לגבי קהילה או מדינה, שאינה אלא משפחה בקנה מידה רחב. ככל שיהיו יותר אנשים לבצע את העבודה הדרושה לסיפוק צרכי הקהילה, תהיה המשימה קלה יותר עבור כל אחד מחבריה.

אם ההיפך הוא הנכון בחברה של ימינו, זה בסך הכל בא להוכיח שהתנאים שגויים, ברבריים ומסולפים. יותר מכך! – שהם ממש פליליים, אם המערכת הקפיטליסטית יכולה לשגשג מתוך טבח חבריה.

הרי זה מובן מאליו שמשמעות המלחמה עבור העובדים היא נטל כבד יותר, מיסוי גבוה יותר, עמל רב יותר, וירידה ברמת החיים.

אך ישנו גורם אחד בחברה הקפיטליסטית, שעבורו המלחמה היא טובה. זהו הגורם שמייצר כסף מהמלחמה, המתעשר מה"פטריוטיות" ומההקרבה העצמית שלך. גורם זה הוא סוחר הנשק והתחמושת, ספסר המזון ומצרכי יסוד אחרים, יצרן כלי המשחית. בקיצור, אלה הם אילי הממון, התעשייה והמסחר; הם לבדם מפיקים תועלת מהמלחמה.

עבור אלה המלחמה היא ברכה. ברכה ביותר ממובן אחד. וזאת משום שהמלחמה מסיחה את דעתם של המוני העובדים ממצוקתם היום-יומית ומכוונת אותה ל"בטחון לאומי" ולטבח אנושי. לעיתים קרובות הכריזו ממשלות ושליטים מלחמה כדי להמנע מהתקוממויות עממיות ומהפכות. ההסטוריה מלאה בדוגמאות כאלו. כמובן, המלחמה היא חרב פיפיות. לעיתים היא מובילה דווקא למרד. אך זהו סיפור אחר, אליו נחזור כאשר נעסוק במהפכה הרוסית.

אם עקבתם אחרי עד עתה, צריך להיות נהיר לכם שהמלחמה היא תוצאה ישירה ובלתי נמנעת של השיטה הקפיטליסטית, בדיוק כמו משברים פיננסיים ותעשייתיים אחרים.

כאשר המשבר מגיע, בדרך אותה תיארתי, עם האבטלה והקשיים האחרים, נאמר לך שאין זו אשמתו של אף אחד, שאילו "זמנים קשים", תוצאה של "ייצור-יתר" וקשקושים דומים אחרים. וכאשר תחרות קפיטליסטית על רווחים מביאה בעקבותיה מצב מלחמה, הקפיטליסטים ומלחכי הפנכה שלהם – הפוליטיקאים והעיתונות – יוצאים בקריאה "הצילו את מולדכם!" על-מנת למלא אתכם בפטריוטיות מזוייפת ולגרום לכם להילחם את מלחמותיהם.

בשם הפטריוטיות אתם מצווים להפסיק להיות הגונים וישרים, להפסיק להיות עצמכם, להשעות את שיפוטכם, ולוותר על חייכם; להפוך לגלגל שיניים חסר רצון משלו במכונה רצחנית, ולהשמע באוםן עיוור לפקודה להרוג, לבזוז ולהרוס; לוותר על אבותיכם, אמהותיכם, נשותיכם וילדיכם, וכל מה שאתם אוהבים, ולצאת לטבוח במקביליכם במשפחת בני האדם שמעולם לא פגעו בכם – שהינם קורבנות אומללים של אדוניהם, שהולכו שולל בדיוק כמוכם. לא לחינם נאמר כי "פטריוטיזם הוא מפלטו האחרון של הנבל".

האמנם אינכם רואים כיצד משטים בכם ומוליכים אתכם שולל?

קחו את מלחמת העולם לדוגמה. חישבו לרגע כיצד הונו את העם האמריקאי על-מנת שישתתף. הם לא רצו להיות מעורבים בענייני אירופה, עליהם ידעו מעט מאד, ולא היה להם כל רצון להיגרר לתגרות הרצחניות. הם בחרו בוודרו ווילסון תחת הסיסמא "הוא דאג שנישאר מחוץ למלחמה".

אך הפלוטוקרטיה האמריקאית ראתה את העושר העצום שניתן היה להרוויח מהמלחמה. הם לא הסתפקו במיליונים שגרפו ממכירת אספקה ותחמושת לאירופאים הנלחמים; ניתן היה לעשות רווחים גדולים לעין שיעור ע"י צירוף ארץ גדולה כארה"ב, על 100 מיליון תושביה, לקטטה. הנשיא ווילסון לא יכול היה לעמוד בלחצים שהפעילו עליו. אחרי הכל, הממשלה איננה אלא המשרתת של הכוחות הפיננסיים: היא קיימת כדי למלא את מבוקשם.

אך כיצד להכניס את אמריקה למלחמה כאשר תושביה מתנגדים לכך במפורש? האם לא בחרו בווילסון על-סמך הבטחתו הברורה להישאר מחוץ למלחמה?

בימים קדומים יותר, תחת שלטונם של מונרכים אבסולוטיים, הנתינים פשוט אולצו לציית לפקודת המלך. אך זה היה כרוך, לעיתים, בהתנגדות ובסכנת התקוממות. בזמנים המודרנים יש דרכים בטוחות ומהימנות יותר לגרום לעם לשרת את האינטרסים של מנהיגיו. כל מה שנחוץ הוא לגרום להם להאמין שהם עצמם רוצים את מה שמנהיגיהם רוצים שיעשו; שזה משרת את האינטרסים שלהם, טוב למדינה, טוב לאנושות. בדרך זו, דחפיו הטהורים והנאצלים של האדם נרתמים לעבודה המלוכלכת של מעמד האדונים הקפיטליסטי, לבושתו ולהוותו של המין האנושי.

המצאות חדשות עוזרות במשחק הזה, ועושות אותו לקל יחסית. המילה המודפסת, הטלגרף, הטלפון והרדיו משמשים כולם כעזרים. כושר המצאתו של האדם, אשר יצר את כל הדברים האלה, מנוצל באופן חסר מעצורים בשרות הממון ואל המלחמה.

הנשיא ווילסון חיבל תחבולה חדשה לפתות את העם האמריקאי להיכנס לתוך מלכודת המלחמה לטובת רווחי העסקים הגדולים. וודרו ווילסון, נשיא אוניברסיטה לשעבר, גילה את "המלחמה על הדמוקרטיה", "המלחמה שתסיים את המלחמה". בעזרת סיסמא צבועה זאת, נפתח מסע תעמולה חוצה יבשת, שעורר בלבבות האמריקאים את התכונות המכוערות ביותר של חוסר סובלנות, רדיפה ורצח; ממלא אותם בארס ושנאה כלפי כל אחד שהיה לו האומץ לבטא דיעה עצמאית והוגנת; כל מי שהעז לומר שזאת מלחמה קפיטליסטית לעשיית רווחים, הוכה, נכלא וגורש. מתנגדים מטעמי מצפון חוו התעללויות, כונו "משתמטים", ונידונו לתקופות מאסר ארוכות; נשים וגברים אשר הזכירו לבני עמם את הדיבר "לא תרצח", הוקעו כמוגי לב ונכלאו; לרדיקלים שהכריזו כי זו מלחמת אינטרסים קפיטליסטיים התייחסו כאל "זרים מרושעים" וכאל "גיס חמישי". חוקים חדשים נחקקו בחפזה על-מנת לדכא כל נסיון של הבעת דיעה חפשית. עונשים חמורים הוטלו על כל מתנגד. מהאוקיינוס האטלנטי ועד הפסיפי, לאומנים שוחרי מדון, שתויים בפטריוטיות רצחנית, הפיצו אלימות וטרור. הארץ כולה איבדה את שפיותה בהשתוללות של לאומנות קיצונית. התעמולה המיליטריסטית הכלל-ארצית שטפה בסופו של דבר את העם האמריקאי אל תוך שדה הקטל.

ווילסון היה "גאה מכדי להילחם", אך לא גאה מכדי לשלוח אחרים להילחם עבור תומכיו בעלי הממון.  הוא היה "גאה מכדי להילחם", אך לא גאה מכדי לסייע בידי הפלוטוקרטיה לצבור הררי כסף על חשבון שבעים אלף אמריקאים שאיבדו את חייהם בשדות הקרב של אירופה.

המלחמה על הדמוקרטיה", "המלחמה שתסיים את המלחמה", התגלתה כהעמדת הפנים הגדולה ביותר בהסטוריה. למעשה היא התחילה שרשרת של מלחמות חדשות שעדיין מתחוללות. ווילסון עצמו הודה מאז שהמלחמה לא שימשה כל תכלית מלבד קציר רווחים עצומים עבור העסקים הגדולים. היא יצרה יותר סיבוכים ביחסים האירופיים משהיו קיימים אי-פעם בעבר. היא רוששה את גרמניה ואת צרפת והביאה אותן לסף פשיטת רגל לאומית. היא העמיסה על עמי אירופה חובות כבירים, ומעמסה בלתי נסבלת על מעמדות העובדים. משאבי המדינות התדלדלו. התקדמות המדע הותוותה באמצעות מתקני הרס חדשים. הנחות היסוד של הדת הוכחו ע"י מולטיפליקציה של רצח, והחוזים נחתמו בדם אנוש.

מלחמת העולם בנתה עושר עצום לאילי הממון – ופצצות עבור העובדים.

והיום?  היום אנו שוב עומדים על סף מלחמה חדשה, הרבה יותר גדולה ונוראה מקודמתה. כל ממשלה מתכוננת לפריצתה, ומקציבה מיליוני דולרים על חשבון הדם והיזע של העובדים בציפייה לטבח המתרגש לבוא.

חשוב על כך ידידי, וראה מה ההון והשלטון עושים עבורך, עושים לך.

בקרוב הם שוב יקראו לך "להגן על ארצך!"

בימי שלום אתה עובד בפרך בשדה או בבית החרושת; במלחמה אתה משמש כבשר תותחים – כל זאת להאדרת תהילתם של אדוניך.

ועדיין מספרים לך ש"הכל בסדר", שזה "רצון האל", ש"כך זה צריך להיות".

האם אינך קולט שאין זה רצון האל כלל, אלא מעשה ידי ההון והשלטון?  האם אינך מבין שזה כך ו"צריך להיות כך" רק בגלל שאתה מאפשר לאדוניך הפוליטיים והתעשייתיים לרמות אותך ולהוליך אותך שולל, כך שהם יוכלו לחיות חיי מותרות ותענוגות על עמלך ודמעותיך, בעוד הם מתייחסים אליך כ"עמך", "המעמד הנמוך", מספיק טוב כדי לעבוד אותם ולא מעבר לכך?

"זה היה כך מאז ומעולם", אתה מציין בשפלות רוח.

פרק 7: הכנסיה ובית הספר

אכן ידידי, זה אמנם היה כך מאז ומעולם. כלומר, החוק והשלטון עמדו תמיד לצידם של האדונים.  מאז ומתמיד סיממו אותך העשירים ובעלי השררה ב"רצון האל", בעזרתם האדיבה של הכנסיה ושל בית הספר.

אך האם זה חייב להישאר כך לנצח?

בימים עברו, כאשר האנשים היו עבדיו של רודן כלשהו – צאר או כל אוטוקרט אחר – הכנסיה [כינוי כולל לממסד הדתי של כל הדתות והאמונות] לימדה שהעבדות קיימת "ברצון האל", שהיא טובה ונחוצה, שזה לא יכול להיות אחרת, ושמי שמתנגד לה פועל כנגד רצון האל והוא אדם חסר אמונה, כופר, מנאץ וחוטא.

בית הספר לימד שזה נכון וצודק, שהרודן שולט "בחסד האל", שאין לפקפק בסמכותו, ושצריך לשרתו ולציית לו.

האנשים האמינו להם ונשארו עבדים.

אך אט-אט קמו אנשים שהגיעו למסקנה כי העבדות היא רעה: שאין זה נכון וצודק שאדם אחד יחזיק עם שלם בשיעבוד ויהיה אדון ושליט בחייהם ובעמלם. והם נפוצו בין בני האדם וחלקו עמם את מחשבותיהם.

או-אז הסתער ממשלו של הרודן על אותם אנשים בחימה שפוכה. הם הואשמו בעבירה על חוקי המדינה; הם כונו מפירי שלום הציבור, פושעים ואויבי העם. הם הוצאו להורג, והכנסיה ובית הספר הצדיקו את המעשה בטענה שהם מרדו במצוות האל ובחוקי האדם. והעבדים האמינו בכך.

אך האמת אינה ניתנת להסתרה לנצח. יותר ויותר אנשים גילו בהדרגה שה"מסיתים" שהוצאו להורג דיברו נכוחה. הם הבינו שהעבדות רעה להם ובלתי צודקת, ומספרם הלך וגדל. הרודן חוקק חוקים דרקוניים על-מנת לדכאם: ממשלו עשה את כל אשר ביכולתו כדי לעצור אותם ואת "תכניותיהם השטניות". הכנסיה ובית הספר הוקיעו אותם. הם נרדפו וניצודו והוצאו להורג כמנהג אותם ימים.

לעיתים מסמרו אותם לצלב גדול, או שערפו את ראשם בגרזן. לעיתים אחרות חנקו אותם למוות, העלו אותם על המוקד, ביתרו אותם לארבע חלקים, או גררו אותם אחר סוסים דוהרים.

כל זה נעשה ע"י הכנסיה, בית הספר והחוק, ולעיתים גם ע"י ההמון המוסת והמושלה. בארצות מסויימות, ובמוזיאונים של היום תוכלו עדיין לראות את מכשירי העינויים והרצח אשר שימשו להעניש את אלה שניסו לגלות לעמיהם את האמת.

אך למרות העינויים והמוות, למרות החוק והשלטון, למרות הכנסייה ובית הספר והעיתונות, העבדות בוטלה בסופו של דבר, על-אף שאנשים התעקשו "שתמיד היה כך, וכך זה צריך להישאר".

מאוחר יותר, בתקופת הצמיתות, כאשר האצולה נהגה באדנות כלפי האדם הפשוט, עמדו הכנסייה ובית הספר שוב לצד השליטים והעשירים. שוב איימו על האנשים בזעם האל אם יעזו להתמרד ויסרבו לציית לאדוניהם ושליטיהם. שוב הטילו את מארתם על "הפורעים" והכופרים שהעזו לקרוא תיגר על החוק ולהפיץ את בשורת החירות והרווחה. שוב נרדפו אותם "אויבי העם", ניצודו ונרצחו – אך בבוא היום בוטלה גם הצמיתות.

הצמיתות פינתה את מקומה לקפיטליזם על עבדות השכר שלו, ושוב אתם מוצאים את הכנסיה ובית הספר יד ביד עם האדון והשליט. שוב הם מרעימים כנגד "הכופרים", חסרי האל המייחלים לכך שבני האדם יהיו חופשיים ומאושרים. שוב הכנסיה ובית הספר מטיפים לך את "רצון האל": הקפיטליזם טוב ונחוץ, הם אומרים לך; עליך להשמע לשליטיך, שכן זהו "רצון האל" שיהיו עשירים ועניים, וכל מי שכופר בכך הוא חוטא, נונקונפורמיסט, אנרכיסט.

כפי שאתה רואה, הכנסיה ובית הספר עדיין תומכים באדונים כנגד עבדיהם, בדיוק כבעבר. כמו הנמר, הם עשויים להחליף את חברבורותיהם, אך לעולם לא את טבעם. הכנסיה ובית הספר עדיין מצדדים בעשירים כנגד העניים, בבעלי העוצמה כנגד קורבנותיהם, ב"חוק וסדר" כנגד חירות וצדק.

כיום כבעבר הם מלמדים את העם לכבד את שליטיו ולציית להם. כשהרודן היה מלך, הם הורו לכבד ולהישמע לחוק ולסדר של המלך. כשהמלך סולק וכוננה הרפובליקה, הם הורו לכבד ולהישמע לחוק ולסדר הרפובליקניים. ציית! זוהי קריאתם המתמדת של הכנסיה ובית הספר, לא משנה עד כמה נתעב הרודן, לא משנה עד כמה מדכא ובלתי צודק "החוק והסדר".

ציית! שכן, אם תפסיק להשמע לסמכות, אתה עלול להתחיל לחשוב בעצמך!  זאת תהיה הסכנה הגדולה ביותר עבור "החוק והסדר", האסון הגדול ביותר עבור הכנסיה ובית הספר. משום שאז אתה תגלה שכל מה שלימדו אותך הוא שקר, ונועד רק למטרת המשך שיעבודך, בגוף ובנפש, כך שתוסיף לעמול ולסבול ולשתוק.

התעוררות כזאת מצדך תהיה, לאמיתו של דבר, השואה הגדולה ביותר האפשרית לכנסיה ולבית הספר, לאדון ולשליט.

אם הגעת עמי עד לכאן, אם התחלת כבר לחשוב בעצמך, אם אתה מבין שהקפיטליזם שודד אותך, ושהממשל, עם "החוק והסדר" שלו, קיים כדי לסייע בידו לעשות זאת; אם אתה תופס שכל זרועות הדת הממוסדת והחינוך משמשות רק כדי להוליך אותך שולל ולהשאירך משועבד, אתה עשוי, בצדק רב, להרגיש מזועזע ופגוע, ולקרוא בזעם "האם אין צדק בעולם?"

פרק 8: צדק

לא ידידי, עד כמה שנורא להודות בזאת, אין צדק בעולם.

גרוע מכך: לא יכול להיות צדק כל עוד אנו חיים בתנאים המאפשרים לאדם אחד להשתמש לרעה בצרכיו של האחר, להפוך אותם לרווחיו, ולנצל את רעהו במשפחת האדם.

לא יכול להיות צדק כל עוד אדם אחד נשלט בידי אחר; כל עוד יש למישהו את הסמכות והכוח לאלץ את האחר בניגוד לרצונו.

לא יכול להיות צדק בין אדון ועבד.

גם לא שוויון.

צדק ושוויון יכולים להתקיים רק בין שווים. האם יש שוויון חברתי בין מנקה הרחובות ומורגן? או בין הכובסת וליידי אסטור?

תאר לעצמך את הכובסת ואת ליידי אסטור נכנסות למקום כלשהו, פרטי או ציבורי. האם יתקבלו באותה ברכה ובאותו היחס? לבושן לבדו יקבע את קבלת הפנים בהתאמה, מאחר ואפילו בגדיהן יצביעו, בתנאים הנוכחיים, על ההבדל במעמדן החברתי, מקומן בחיים, השפעתן והונן.

יתכן כי הכובסת עמלה קשה כל חייה והיתה החברה החרוצה והמועילה ביותר בקהילה. יתכן כי הליידי לא עשתה מעולם כל עבודה שהיא ולא הביאה אפילו תועלת מזערית לחברה. ובכל זאת, תהיה זו הליידי העשירה אשר תתקבל בברכה, אשר תועדף.

בחרתי בדוגמה הפשוטה הזאת משום שהיא טיפוסית לאופייה של החברה שלנו, של התרבות שלנו בכללה.

הכסף, ההשפעה והסמכות שהוא מקנה, אלה לבדם נחשבים בעולם.

לא צדק, אלא קניין.

הרחב את הדוגמה כך שתתייחס לחייך שלך, ותגלה כי שוויון וצדק אינם אלא דיבורים בעלמא, שקרים בהם מפטמים אותך, בעוד כסף ועוצמה הינם הדבר האמיתי, המציאות.

אף על פי כן, קיימת במין האנושי תחושה שורשית ועמוקה של צדק, הגורמת ליצר הטוב שבך להתקומם כאשר אתה נתקל בעוול ובקיפוח. אתה חש זעזוע ומתרעם על כך: כולנו חשים אהדה אינסטינקטיבית לאחינו בני האדם, שכן מטבענו הננו יצורים חברתיים. אך כאשר מעורבים האינטרסים שלנו, או בטחוננו, אנו מגיבים אחרת; אנחנו אפילו מרגישים אחרת.

נניח שאחיך עלב ופגע באדם זר. אתה תסב את תשומת לבו לכך, אתה תגער בו.

כאשר תראה את מעבידך עושה עוול לעמיתך בעבודה, גם אז תתרעם ותרצה להביע מחאה. אך קרוב לוודאי שתימנע מלהביע את אי-שביעות רצונך משום שאתה עלול להרע את יחסיך עם המעביד או אף לאבד את עבודתך.

האינטרסים שלך מדכאים את הדחף של טבעך האמיתי. תלותך במעביד ובכוחו הכלכלי משפיעה על התנהגותך.

נניח שתראה את ג'והן מכה את ביל ובועט בו, כאשר האחרון שוכב על הקרקע. שניהם יכולים להיות זרים לך, אך אם אינך פוחד מג'והן תאמר לו להפסיק לבעוט במי שכבר נפל ואינו יכול עוד להתגונן.

אך כשתראה את השוטר עושה את אותו מעשה לאזרח כלשהו, תחשוב פעמיים לפני שתתערב, מאחר והוא יכול להכות גם אותך ובנוסף לכך גם לעצור אותך. הוא בעל הסמכות.

ג'והן, בהיותו חסר סמכות ובידעו שמישהו עלול להתערב בשעה שהוא פועל שלא בצדק, ישתדל, ככלל, להיזהר יותר במעשיו.

השוטר, העטוי בגלימת הסמכות שהוענקה לו, יודע שהסיכוי לכך שמישהו יתערב במעשיו הוא קטן ביותר, ולכן יפעל שלא בצדק במידה רבה יותר של סבירות.

אפילו בדוגמה פשוטה זו תוכל להבחין בהשפעת הסמכות: השפעתה על מי שהיא בידו, ועל מי שעליו היא מופעלת. הסמכות נוטה לעשות את בעליה לשרירותיים ובלתי הוגנים; את אלה הנתונים למרותה היא הופכת לכנועים ומתרפסים. הסמכות משחיתה את בעליה ומשפילה את קרבנותיה.

אם כך הוא הדבר ביחסים הפשוטים ביותר של קיומנו, עד היכן זה מגיע בשדה הרחב יותר של חיינו התעשייתיים, החברתיים והפוליטיים?

ראינו כיצד תלותך הכלכלית במעבידך תשפיע על החלטותיך. באותה מידה היא תשפיע על אחרים התלויים בו וברצונו הטוב. פעולותיהם יושפעו מהאינטרסים שלהם, גם אם לא יהיו לגמרי מודעים לכך.

והמעביד?  האם לא יושפע גם הוא מהאינטרסים שלו?  האם לא יהיו אהדתו, נטיותיו והתנהגותו, תוצאה של האינטרסים המסויימים שלו?

העובדה היא, שבאופן כללי, כל אחד נשלט ע"י האינטרסים שלו. רגשותינו, מחשבותינו, פעולותינו, כל חיינו מעוצבים, באופן מודע ובלתי מודע, ע"י האינטרסים שלנו.

אני מדבר על הטבע האנושי הרגיל, על האדם הממוצע. פה ושם ניתן למצוא מקרים הנראים כיוצאים מהכלל. רעיון גדול או אידיאל, למשל, יכול להשתלט על אדם כך שיקדיש לו את עצמו לחלוטין ולעיתים גם יקריב את חייו למענו. במקרה כזה, זה עשוי להיראות כאילו  האדם פועל בניגוד לאינטרסים שלו. אך זאת היא טעות – זה רק נראה כך. משום שבמציאות, הרעיון או האידיאל שלשמו חי האדם ואף מסר את חייו, היה האינטרס העיקרי שלו. ההבדל היחיד הוא שהאידיאליסט מוצא את האינטרס העיקרי שלו בחיים למען רעיון מסויים, בעוד האינטרס החזק ביותר של האדם הממוצע הוא להתקדם בעולם ולחיות בשקט ובשלווה. אך שניהם נשלטים ע"י האינטרסים הדומיננטיים שלהם.

האינטרסים של בני האדם שונים, אך כולנו דומים בכך שכל אחד מאיתנו מרגיש, חושב ופועל בהתאם לאינטרסים המיוחדים שלו, בהתאם לתשוגתו אותם.

האם תוכל, אם כן, לצפות ממעבידך שיפעל בניגוד לאינטרסים שלו? האם תוכל לצפות מהקפיטליסט שיהיה מוכוון ע"י האינטרסים של עובדיו? האם תוכל לצפות מבעל המכרה שינהל את עסקיו על-פי האינטרסים של הכורים?

ראינו שהאינטרסים של המעסיק ושל העובדים שונים; שונים עד-כדי-כך שהם מנוגדים ומתנגשים אלה באלה.

האם יכול להתקיים צדק ביניהם?  צדק פירושו שכל אחד מקבל את המגיע לו. האם יכול העובד לקבל את המגיע לו או להשיג צדק בחברה הקפיטליסטית?

אילו היה הדבר כך, הקפיטליזם לא היה יכול להתקיים: שכן למעסיקך לא היתה היכולת לצבור רווחים מעבודתך. האם העובד מקבל את המגיע לו – כלומר את הסחורה שהוא מייצר או את שווה הערך שלה – מאין יגיעו רווחיו של הקפיטליסט? אילו העבודה היתה בעלת השפע שהיא מייצרת, לא היה קפיטליזם.

משמעו של דבר הוא כי העובד אינו יכול לקבל את מה שהוא מייצר, אינו יכול לקבל את המגיע לו, ולכן אינו יכול להשיג צדק תחת עבדות השכר.

"אם זהו המקרה" אתה מעיר, "הוא יכול לפנות לחוק, לבית המשפט."

מהו בית המשפט? איזו מטרה הוא משמש? הוא קיים כדי לשמור על החוק. אם מישהו גנב את מעילך ואתה יכול להוכיח זאת, בית המשפט יפסוק לזכותך. אם הנאשם הוא עשיר ויש לו פרקליט צמרת, הסיכויים הם שהפסיקה תהיה שחלה אי-הבנה, או שזו היתה פעולה חריגה, וקרוב לוודאי שהוא יצא בלא כלום.

אך אם תאשים את מעסיקך שהוא גוזל ממך את החלק הגדול של עבודתך, או שהוא מנצל אותך לרווחיו ולרווחתו האישית, האם תוכל לקבל את המגיע לך מבית המשפט?  השופט ידחה את התיק, משום שעשיית רווחים מעבודתך ע"י המעסיק איננה בניגוד לחוק. אין חוק שיאסור זאת ולא תקבל את הצדק שאתה דורש.

נהוג לומר: "הצדק הוא עיוור". בזאת מתכוונים לכך שהוא אינו מכיר במעמד, השפעה, גזע, אמונה או צבע.

לא צריך להיות גאון כדי לראות שהנחה זו שקרית לחלוטין. את הצדק מחילים בני אדם, שופטים וחבר מושבעים, ולכל אדם יש את האינטרסים שלו, שלא להזכיר את רגשותיו, דעותיו, העדפותיו, שנאותיו, ודעותיו הקדומות, מהן אינו יכול להימלט כלאחר-יד ע"י לבישת הגלימה או הישיבה על כס המשפט. יחסו של השופט – כמו כל אחד אחר – ייקבע, במודע או שלא במודע, ע"י חינוכו והשכלתו, ע"י הסביבה בה הוא חי, ע"י תחושותיו ודעותיו, ובמיוחד ע"י האינטרסים שלו ואלה של הקבוצה

החברתית אליו הוא שייך.

בהתחשב במה שנאמר לעיל, אינך יכול שלא להבין שאי-משוא הפנים כביכול של בתי המשפט הוא בלתי אפשרי מבחינה פסיכולוגית. אין דבר כזה, ולא יכול להיות. במקרה הטוב, יכול השופט להיות נטול פניות, באופן יחסי, במקרים בהם אין כל נגיעה בסנטימנטים או באינטרסים שלו – כפרט או כחבר בקבוצה חברתית. במקרים כאלו יש סיכוי שתזכה לצדק. אך אלה בד"כ מקרים קלי ערך, שאינם ממלאים תפקיד משמעותי בהחלתו הכללית של הצדק.

הבה נניח שלשני אנשי עסקים יש ויכוח אודות האחזקה בנכס מסויים, שאינו כרוך  בשיקולים פוליטיים או חברתיים כלשהם. במקרה כזה, כשלשופט אין כל רגשות או אינטרסים בעניין, הוא עשוי לפסוק עפ"י שיקולים משפטיים בלבד. גם אז תהיה עמדתו תלוייה במידה רבה על מצב בריאותו ומערכת העיכול שלו, על מצב הרוח בו יצא את ביתו, על האפשרות שהיתה לו מריבה עם אשתו, ועל עוד גורמים אנושיים חסרי חשיבות כביכול, אך מכריעים למעשה.

או נניח ששני אנשים עובדים נמצאים בהתדיינות משפטית על לול תרנגולות.  גם במקרה זה עשוי השופט לפסוק לגופו של עניין, מאחר ופסיקה לטובת האחד או השני אינה משפיעה בכל דרך על מעמדו, תחושותיו, או האינטרסים שלו.

לעומת זאת, נניח שהמקרה שלפניו הוא התדיינות משפטית בין פועל למעסיקו או לבעל הבית שלו. בנסיבות האלה, אופיו ואישיותו של השופט ישפיעו על החלטתו. לא שהיא תהיה בהכרח בלתי-צודקת. לא זו הנקודה עליה אני מנסה להצביע. אני רוצה להסב את תשומת לבך לכך, שבמקרה נתון, גישתו של השופט איננה ולא יכולה להיות נטולת פניות. תרגישיו כלפי העובדים, דעתו האישית על בעלי בתים או מעסיקים והשקפותיו החברתיות, ישפיעו על שיפוטו, גם אם הוא אינו מודע לכך בעצמו. גם אם פסיקתו תהיה צודקת וגם אם לאו,  היא לא תהיה מבוססת באופן בלעדי על הראיות. היא תהיה מושפעת מרגשותיו האישיים הסובייקטיביים, ומהשקפותיו בנוגע לעבודה ולהון. גישתו הכללית תהיה זו של חוג ידידיו ומכריו, של קבוצתו החברתית, ודעותיו בנידון תתאמנה לאינטרסים של אותה קבוצה. ייתכן שהוא עצמו בעל-בית או בעל מניות בחברה המעסיקה עובדים. במודע או שלא במודע, תפיסתו את הראיות המוצגות במשפט תיצבע בצבע תחושותיו ודעותיו הקדומות, ופסיקתו תהיה תוצאה של כך.

נוסף על כך, להופעתם החיצונית של המתדיינים, להתנהגותם וסגנון דיבורם, ובעיקר ליכולתם להעסיק פרקליט שנון, תהיה השפעה ניכרת על התרשמותו של השופט ומכאן גם על החלטתו.

ברור, אם כך, שבמקרים כאלה יהיה פסק הדין תלוי יותר במנטליות ובתודעה החברתית של אותו שופט מאשר לעובדות הבסיסיות של המקרה הנדון.

חווייה זו הינה כה כללית, עד שהאימרה העממית המקובלת מבטאת אותה במשפט: "לעולם לא יזכה העני לצדק מול העשיר". יש כמובן יוצאים מן הכלל, אך באופן כללי זה נכון וגם לא יכול להיות אחרת כל עוד החברה מחולקת למעמדות בעלי אינטרסים שונים. כל עוד זה המצב, הצדק יהיה חד-צדדי, צדק מעמדי; במילים אחרות, אי-צדק למעמד אחד לעומת האחר.

ניתן להיווכח בזאת בבהירות יתר במקרים הכרוכים בסוגיות מעמדיות ברורות, כגון מאבק מעמדי.

קח, למשל, שביתת עובדים כנגד חברה או מעסיק עשיר. באיזה צד תמצא את השופטים, את בתי המשפט? את האינטרסים של מי יגבו החוק והממשל? העובדים שובתים למען תנאי חיים טובים יותר; יש להם נשים וילדים שעבורם הם מנסים להשיג נתח גדול יותר מהשפע שהם מייצרים. האם החוק והממשל יתמכו בהם בהשגת מטרה ראויה זאת?

מה קורה למעשה?  כל אחד מענפי הממשל בא לעזרת ההון כנגד העבודה. בתי המשפט ינפקו צווי מניעה כנגד השובתים ויאסרו הפגנות ומשמרות מחאה, המשטרה תכה את המפגינים ותעצור אותם, השופטים יקנסו אותם וישלחו אותם למעצר. כל המנגנון הממשלתי יגוייס לשרות ההון, על-מנת לשבור את השביתה ואם אפשר גם את האיגוד המקצועי, ולהכניע את העובדים. לעיתים מושל המדינה יגייס את המיליציה והנשיא את הצבא – כל זאת כדי לתמוך בבעלי ההון כנגד העובדים.

בינתיים הטראסט, או החברה בה פרצה השביתה, יורה לכל העובדים לפנות את מגורי החברה, ישליך אותם ואת משפחותיהם לרחוב, וימלא את מקומם בטחנה, במכרה, או בבית החרושת במפירי שביתה, תחת חסותם ובעזרתם של המשטרה, בתי המשפט והממשלה, שכולם נתמכים ומתקיימים מעבודתך וממיסיך.

האם תוכל לדבר על צדק בנסיבות אלו? האם תוכל להיות כה תמים ולהאמין שהצדק אפשרי במאבקם של העניים מול העשירים, של העבודה מול ההון? האמנם אינך רואה כי זהו מאבק מר, מאבק של אינטרסים מנוגדים, מלחמה בין שני מעמדות? האם תוכל לצפות לצדק במלחמה?

המעמד הקפיטליסטי יודע אל נכון כי זאת מלחמה, והוא משתמש בכל האמצעים העומדים לרשותו על-מנת להביס את העבודה. אך, למרבה הצער, העובדים אינם רואים את המצב בבהירות כאדוניהם, ולכן הם עסוקים בפיטפוטים אוויליים אודות "צדק", "שוויון בפני החוק", ו"חירות".

מתאים ומועיל למעמד הקפיטליסטי שהעובדים יאמינו במעשיות מעין אלו. זה מבטיח את המשכיות שלטון האדונים. לכן הם עושים כל מאמץ לטפח את האמונה הזאת. העיתונות הקפיטליסטית, הפוליטיקאי, איש הציבור, לעולם לא יחמיצו הזדמנות להטביע בך את הרושם שחוק פירושו צדק, שכולם שווים בפני החוק, ושכל אחד נהנה מחירות ויש לו את אותן ההזדמנויות בחיים כלכל אחד אחר. כל המנגנון של חוק וסדר, של קפיטליזם וממשל, כל המבנה הכלכלי והחברתי שלנו מבוסס על השקר העצום הזה, והפצתו המתמדת ע"י בית הספר, הכנסיה והעיתונות, נועד למטרה אחת בלבד: לשמור על התנאים כמות שהם, לתמוך ולהגן על "המוסדות המקודשים" של עבדות השכר שלך, ולדאוג לכך שתהיה צייתן וכנוע בפני החוק והסמכות.

בכל דרך אפשרית הם מנסים לטפטף ולהחדיר להמונים את השקר הגס של "צדק", "חירות" ו"שוויון", מאחר והם יודעים היטב שכל עוצמתם ואדנותם נשענות על האמונה הזאת. בכל הזדמנות, מתאימה או לא, הם מפטמים אותך בהבלים הללו; הם אפילו הקדישו ימים מיוחדים על-מנת להטביע בך את השיעור באופן מודגש. אשפי המילים שלהם פיטמו אותך בחומר הזה בארבעה ביולי, בו ניתנת לך הרשות לפרוק את המצוקה ואי-שביעות הרצון באמצעות זיקוקי די-נור, ולשכוח את עבדות השכר שלך ברעש ובמהומה. איזה עלבון לזיכרון המאורע המפואר, המהפכה האמריקאית, אשר חיסלה את רודנותו של ג'ורג' השלישי והפכה את הקולוניות האמריקאיות לרפובליקה עצמאית! כעת, יום השנה למאורע זה משמש על מנת להסוות את שיעבודך בארץ בה לעובדים אין לא חירות ולא עצמאות. וכדי להוסיף עלבון לפגיעה, הם נתנו לך גם את חג ההודיה, על-מנת שתוכל להביע תודה מתחסדת על מה שאין לך!

כה גדול הוא בטחונם של אדוניך בטפשותך עד שהם מרשים לעצמם לעשות כדברים האלה. הם מרגישים בטוחים משום שהצליחו להוליך אותך שולל ביסודיות כזו, והנמיכו את רוחך, המרדנית מטבעה, לכזו סגידה מחפירה למולך "החוק והסדר" עד שלעולם לא תחלום לפקוח את עיניך ותניח ללבך לזעוק חמס בעלבון, מחאה ואי-ציות.

לסימן הקל ביותר של התקוממות מצדך, כל משקלם של הממשל, של החוק והסדר, נוחת על ראשך – החל באלתו של השוטר ובית הסוהר, וכלה בגרדום או הכסא החשמלי. כל מנגנון הקפיטליזם והממשל נכנס לפעולה כדי למחוץ כל סממן של חוסר שביעות רצון ומרד; אכן, אפילו כל נסיון להיטיב את תנאיך כעובד. וזאת משום שאדוניך מבינים היטב את המצב, ומכירים את הסכנה הטמונה בהתפכחותך לעובדות הממשיות, לתנאי העבדות האמיתיים שלך. הם מודעים לאינטרסים שלהם, לאינטרסים של מעמדם. הם בעלי מודעות מעמדית, בעוד העובדים נשארים מבולבלים ואובדי עצות.

שועי התעשיה יודעים שעדיף להם להחזיק את העובדים מבולבלים ובלתי מאורגנים, ולשבור את האיגודים כאשר הם הופכים להיות חזקים ומיליטנטיים. הם יבואו באש ובמים למנוע כל התקדמות שלך כעובד בעל מודעות מעמדית. הם שונאים כל תנועה לשיפור תנאי העבודה ויילחמו בה בשיניים ובציפורניים. הם יעדיפו להשקיע מיליונים בחינוך ובתעמולה המשרתים את המשך שלטונם, מאשר בהטבת תנאיך כעובד. הם לא יחסכו בהוצאות ובאנרגיה על-מנת לחנוק באיבם כל מחשבה או רעיון העלולים לפגוע ברווחיהם או לאיים על המשך שליטתם בך.

זאת היא הסיבה שהם מנסים למחוץ כל שאיפה של העבודה להטבת תנאים. קח למשל את התנועה למען יום עבודה בן שמונה שעות. זו היסטוריה קרובה, יחסית, ואתה וודאי זוכר באלו מרירות ונחישות התנגדו המעסיקים לנסיון זה. בתעשיות מסויימות באמריקה וברוב ארצות אירופה המאבק עדיין נמשך. בארה"ב זה התחיל ב-1886, והמעסיקים נלחמו בברוטליות קיצונית כדי להחזיר את העובדים למפעלים בתנאים הקודמים. הם נקטו בכל האמצעים – מהשבתות מכוונות שגרמו לאלפים לאבד את עבודתם, דרך אלימות של בריונים שכירים ופינקרטונים כנגד אסיפות עובדים ופעילים, ועד לפיצוץ מטות איגודים ומקומות מפגש.

היכן היו "החוק והסדר"? באיזה צד היתה הממשלה? מה עשו בתי המשפט והשופטים? היכן היה הצדק?

הרשויות המקומיות, המדיניות והפדרליות הפעילו את כל המנגנונים והכוח שברשותם לעזרת המעסיקים. אפילו מרצח לא נרתעו. מנהיגי התנועה, הפעילים והמוכשרים ביותר, שילמו בחייהם על נסיונם של העובדים להפחית את שעות עמלם.

ספרים רבים נכתבו על מאבק זה, כך שאין צורך להרחיב בפרטים. אך סיכום קצר של אותם מאורעות ירענן את זכרונו של הקורא.

התנועה למען יום עבודה בן שמונה שעות התחילה בשיקגו, ב-1 במאי, 1886, כשהיא מתפשטת לאיטה בכל הארץ. היא התחילה בשביתות שהוכרזו ברוב המרכזים התעשייתיים הגדולים. עשרים וחמישה אלף עובדים בשיקגו הניחו את כלי עבודתם ביום הראשון לשביתה, ובתוך יומיים מספרם הוכפל. עד ה-4 למאי כמעט כל העבודה המאורגנת בעיר היתה מושבתת.

אגרופו המזוין של החוק חש מייד לעזרת המעסיקים. העיתונות הקפיטליסטית תקפה את השובתים בטירוף וקראה להפעיל נגדם נשק חם. מיד החלה הסתערות  המשטרה על אסיפות השובתים. התקיפה המרושעת ביותר התבצעה במפעלי מקורמיק, מקום בו תנאי העבודה היו כה בלתי-נסבלים עד שהעובדים פתחו בשביתה כבר בפברואר. שם, השוטרים והפינקרטונים ירו בכוונה תחילה מטח אל תוך העובדים הנאספים, כשהם הורגים ארבעה ופוצעים עשרים נוספים.

כדי למחות על השערורייה, זומנה עצרת בכיכר היימרקט (Haymarket Square) ב-4 במאי, 1886.

זו היתה אסיפה רגילה, שכמוה היו בשיקגו באותו זמן על בסיס יום-יומי. ראש העיר, קרטר הריסון, היה נוכח; הוא הקשיב לכמה נאומים, ואז – בהתאם לעדותו בשבועה לאחר מכן בבית המשפט – הוא חזר למטה המשטרה כדי לדווח למפקד המשטרה שהעצרת מתנהלת בלי בעיות. התחיל להיות מאוחר – בערך עשר בערב; עננים כבדים כיסו את השמים; נראה כאילו עומד לרדת גשם. הקהל החל להתפזר לאיטו עד שנשארו רק כמאתיים. אז לפתע הגיעה למקום במהירות פלוגה של כמאה שוטרים בפיקודו של מפקח בונפילד. הם עצרו ליד עגלת הנואמים, ממנה דיבר סמואל פילדן אל שארית הקהל. המפקח הורה לעצרת להתפזר. פילדן השיב: "זו התכנסות שלווה". ללא אזהרה נוספת הסתערו השוטרים על הנאספים כשהם מכים באלותיהם על ימין ועל שמאל ללא הבחנה. באותו רגע שרק משהו באוויר. נשמע קול פיצוץ. שבעה שוטרים נהרגו וכשישים נפצעו.

מעולם לא אומת מי הטיל את הפצצה, ועד היום זהותו של האיש לא נודעת.

היתה אלימות כה רבה מצד המשטרה והפינקרטונים כנגד השובתים עד כי לא היתה הפתעה גדולה שמישהו הביע את מחאתו בפעולה זו. מי הוא היה? שועי התעשייה של שיקגו לא גילו עניין בפרט הזה. הם היו נחושים בדעתם לדרוס את העבודה המתקוממת, להביס את תנועת שמונה השעות, ולהשתיק את קולם של נציגי העובדים. הם הצהירו בגלוי על כוונתם "ללמד את העובדים לקח".

בין המנהיגים הפעילים והנבונים ביותר של תנועת העבודה באותו זמן היה אלברט פרסונס (Albert Parsons), משושלת אמריקאית וותיקה, שאבותיו נלחמו במהפכה האמריקאית. שותפים לו בליבוי התסיסה למען קיצור יום העבודה היו אוגוסט ספייז (August Spies), אדולף פישר (Adolf Fischer), ג'ורג' אנגל (George Engel) ולואיס לינג (Louis Lingg). תועלתני הכסף של שיקגו ושל מדינת אילינויס גמרו אומר לחסל אותם. מטרתם היתה להעניש את העבודה ולהשליט עליה טרור באמצעות רצח מנהיגיה המסורים ביותר. משפטם של אותם אנשים היה הקנוניה השטנית ביותר של ההון כנגד העבודה בהיסטוריה של אמריקה. עדויות תחת שבועת שקר, מושבעים משוחדים ונקמת המשטרה, אוחדו על-מנת לחרוץ את גורלם.

על פרסונס, ספייז, פישר, אנגל ולינג נגזר גזר-דין מוות, כאשר לינג מקדים ומתאבד בכלאו; סמואל פילדן (Samuel Fielden) ומיכאל שוואב (Michael Schwab) נידונו למאסר עולם, בעוד אוסקר ניבי (Oscar Neebe) נידון לחמש-עשרה שנות מאסר. מעולם לא הופקה על בימת הצדק פרודיה גדולה יותר ממשפטם של אותם אנשים, הידועים בכינויים 'האנרכיסטים של שיקגו'.

על גודל השערורייה המשפטית שעורר פסק הדין תוכלו לשפוט בעצמכם מתגובתו של ג'והן פ. אלטגלד (John P. Altgeld), לימים מושל אילינויס, אשר חזר ובחן ביסודיות את הליכי המשפט, ויצא בהצהרה כי האנשים שהוצאו להורג ואלה שנאסרו היו קרבנות לקנוניה של היצרנים, בתי המשפט והמשטרה. לא היה ביכולתו להחזיר את נרצחי המשפט לחיים, אך באומץ רב הוא שיחרר את האנרכיסטים הכלואים, בהכריזו כי הוא בסך הכל מנסה לכפר, עד כמה שהדבר ביכולתו, על הפשע הנורא שבוצע כנגדם.

נקמת המנצלים לא אחרה לבוא, והם הענישו את אלטגלד, על עמידתו האמיצה, בכך שגרמו לסילוקו ולהיעלמותו מהזירה הפוליטית של אמריקה.

טרגדיית היימרקט, כשמו הידוע של המאורע, היא המחשה בולטת של "הצדק" לו יכולה העבודה לצפות מאדוניה. זוהי הוכחה נחרצת לאופייה המעמדי, ולאמצעים שההון והממשל ינקטו על-מנת לכתוש את העובדים.

ההיסטוריה של תנועת העבודה האמריקאית גדושה בדוגמאות כאלו. אין בתחום היקפו של ספר זה לסקור אותן מפאת ריבויין. ספרים ופרסומים רבים עוסקים בהן, אליהם אני מפנה את הקורא המעוניין בהיכרות קרובה יותר עם הגולגולתא של הפרולטריון האמריקאי. בקנה-מידה קטן יותר, הרציחות השיפוטיות חוזרות על עצמן בכל מאבק של העבודה. די לציין את שביתות הכורים בקולורדו, על הפרק השטני של לודלוב, בו ירתה המיליציה לתוך אוהלי הפועלים תוך שהיא מעלה אותם באש וגורמת למותם של גברים, נשים וילדים; רצח השובתים בשדות הכשות של וויטלנד, קליפורניה, בקיץ 1913; באוורט, וושינגטון, ב-1916; בטולסה, אוקלהומה; בווירג'יניה ובקאנסס; במכרות הנחושת במונטנה ובמקומות רבים אחרים בכל רחבי הארץ.

אין מה שיבעיר את שנאתם ונקמנותם של האדונים יותר מהנסיון להאיר את עיני קרבנותיהם ולספק להם ידע. זה נכון היום כפי שהיה בזמן העבדות והצמיתות. ראינו כיצד הכנסיה רדפה ועינתה את מבקריה, ונלחמה בכל התקדמות של המדע כאיום על סמכותה והשפעתה. באופן דומה, כל רודן ניסה לדכא את קול המחאה והמרד. באותו הלך-רוח, הקפיטליזם והממשל של היום מתנפלים בחימה שפוכה על כל מי שמעז לזעזע את יסודות העוצמה והאינטרסים שלהם, וקורעים אותו לגזרים.

הנה שני מקרים להדגמת הגישה הבלתי-משתנה של סמכות ובעלות: מקרה מוניי ובילינגז (Mooney-Billings) וזה של סאקו וונצטי (Sacco-Vanzetti). אחד במזרח, השני במערב, בהפרש של עשר שנים וכשיבשת שלמה מפרידה ביניהם. עם זאת, הם דומים לחלוטין, הוכחה לכך שלא מזרח ומערב ולא הבדל במקום ובזמן משפיעים על יחסם של האדונים לעבדיהם.

מוניי ובילינגז במאסר עולם בקליפורניה. מדוע? אם לענות על כך בקיצור נמרץ הייתי אומר, במלוא הכנות והשלמות: משום שהיו אנשי איגוד אינטליגנטים שניסו להאיר את עיני חבריהם העובדים ולשפר את מצבם.

זו היתה הסיבה היחידה, ולא אחרת, שחרצה את גורלם. לשכת המסחר של סן-פרנציסקו, כוח הכסף של קליפורניה, לא יכלה להשלים עם פעילותם של אנשים נמרצים ולוחמניים כמותם. העבודה בסן-פרנציסקו החלה להיות מתוחה, שביתות פרצו, והחלו להשמע תביעות העמלים לנתח גדול יותר מהשפע אותו ייצרו.

ברוני התעשייה של החוף המערבי הכריזו מלחמה על העבודה המאורגנת. הם הכריזו על "החנות הפתוחה" ועל נחישותם לשבור את האיגודים. זה היה הצעד הראשון להעמדת העובדים במצב של חוסר ישע ולצמצום שכרם. שנאתם ורדיפתם הופנו קודם כל כנגד החברים הפעילים ביותר.

טום מוניי אירגן את עובדי החשמלית של סן-פרנציסקו, פשע שחברת הרכבות לא היתה יכולה לעבור עליו בשתיקה. מוניי, בצוותא עם וורן בילינגז ועובדים אחרים, היו פעילים גם בכמה שביתות. הם היו ידועים ונערצים על מסירותם למטרות האיגוד. זו היתה עילה מספקת עבור המעסיקים ולשכת המסחר של קליפורניה לסלק אותם מדרכם. בהזדמנויות אחדות הם נעצרו על-סמך ראיות כוזבות, שסופקו ע"י סוכני חברת הרכבות ותאגידים אחרים. אך האישומים נגדם היו כה קלושים עד שלא היתה ברירה אלא לדחותם. לשכת המסחר המתינה להזדמנות "לדפוק" את השניים, וסוכניה איימו לעשות זאת באופן גלוי.

שעת הכושר הגיעה עם הפיצוץ בזמן מצעד ה-Preparedness Day בסן-פרנציסקו, 22 ביולי, 1916. האיגודים המקצועיים של העיר החליטו שלא להשתתף במצעד, משום שהיה בעצם הפגנת כוח של ההון הקליפורני כנגד העבודה המאורגנת, אותה החליטה לשכת המסחר לחסל. "החנות הפתוחה" היתה המדיניות המוצהרת האמיתית שלה, והיא לא הסתירה את עוינותה המרה והנחושה כלפי האיגודים.

מעולם לא נודע בוודאות מי הטמין את המטען שהתפוצץ בזמן המצעד, אך משטרת סן-פרנציסקו לא עשתה כל מאמץ רציני על-מנת למצוא את האחראים. מיד לאחר האירוע הטראגי נעצרו תומס מוניי ואשתו רינה, כמו גם וורן בילינגז, אדואד ד. נולן חבר איגוד המכונאים, ואי. ווגנר מאיגוד נהגי מוניות השירות.

משפטם של בילינגז ומוניי התגלה כאחת השערוריות הגדולות ביותר בהיסטוריה השיפוטית של אמריקה.

עדי המדינה – עפ"י הודאתם הם – נשבעו שבועת שקר והעידו עדות שקר, לאחר שהמשטרה הפעילה עליהם לחץ ואיומים. ראיות שהוכיחו מעבר לכל ספק את חפותם של מוניי ובילינגז זכו להתעלמות מוחלטת. מוניי הואשם בכך שהניח את המטען בדיוק באותו זמן שהיה, בחברת ידידים, על גג בית במרחק מייל וחצי ממקום הארוע. צילום של ההפגנה, שנעשה ע"י חברת סרטים, מראה בבירור את מוניי על הגג, וברקע שעון רחוב המציין את השעה 2:02 אחה"צ, כאשר הפיצוץ התרחש בשעה 2:06. זה היה פשוט בלתי-אפשרי שהוא יהיה בשני המקומות גם-יחד באותו זמן ממש.

אך לא היתה כאן שאלה של ראיות, של אשמה או של חפות. טום מוניי היה שנוא על האינטרסנטים עוטי הגלימה של סן-פרנציסקו. צריך היה לסלקו מהדרך. מוניי ובילינגז הורשעו, כאשר הראשון נידון למוות והשני למאסר עולם.

הדרך השערורייתית בה נערך המשפט, שבועת השקר הברורה של עדי המדינה, וטביעת ידם הברורה של הייצרנים מאחורי התביעה, הקימו עליהם את הארץ כולה. המקרה הובא, בסופו של דבר, לפני הקונגרס. הקונגרס העביר החלטה המורה למשרד העבודה לחקור את השתלשלות האירועים. דו"ח הנציב, ג'והן ב. דנסמור, אשר נשלח לסן-פרנציסקו למטרה זו, חשף את המזימה לתלות את מוניי כאחת השיטות של לשכת המסחר לשבור את העבודה המאורגנת בקליפורניה.

רוב עדי המדינה, שלא קיבלו את הגמול שהובטח להם, הודו שהעידו עדות שקר בעידודו של צ'רלס מ. פיקרט, התובע הכללי של סן-פרנציסקו, שהיה כלי בידי לשכת המסחר. דריפר הנד ור.וו. סמית, פקידים רשמיים של משטרת העיר, חתמו על הצהרות בשבועה שכל הראיות כנגד מוניי ובילינגז פוברקו מאלף ועד תו ע"י התובע הכללי ועדיו המשוחדים מתחתית הפסולת החברתית.

משפט מוניי-בילינגז משך תשומת-לב לאומית ואף בינלאומית. הנשיא ווילסון שוכנע לשלוח מברק למושל קליפורניה פעמיים בבקשה לבחון שוב את המקרה. גזר-דין המוות של מוניי הוחלף במאסר עולם, אך כל המאמצים להשיג לו משפט חוזר נכשלו.

כוח ההון הקליפורני היה נחוש להשאיר את מוניי ובילינגז בכלא. בית המשפט העליון של המדינה, תוך ציות כנוע ללשכת המסחר, סרב בעקביות, מטעמים טכניים, לבחון מחדש את העדויות, שאופיין השקרי הפך לשנינה בקליפורניה.

מאז המשפט, כל המושבעים שנותרו בחיים הצהירו, שאילו היו העובדות ידועות להם בזמן המשפט, לעולם לא היו מרשיעים את מוניי. אפילו השופט פרייזר, שניהל את המשפט, ביקש את סליחתו של מוניי מטעמים דומים.

אך טום מוניי ווורן בילינגז שוהים עדיין בכלא. לשכת המסחר של קליפרניה נחושה בדעתה להשאירם שם, וכוחה רב יותר מזה של בית המשפט והממשל.

האם יכול אתה עדיין לדבר על צדק? האם אתה מאמין שצדק לעבודה אפשרי תחת שלטון הקפיטליזם?

הרצח המשפטי של האנרכיסטים משיקגו התרחש שנים רבות קודם לכן, ב-1887. זמן רב חלף גם מאז משפט מוניי-בילינגז ב-1916/17. יתר-על-כן, האחרון התרחש הרחק, על החוף הפסיפי, בעת היסטריה המונית של מלחמה. אי-צדק נתעב מעין זה, תוכל לטעון, יכול היה להתרחש רק בימים מעין אלה; אין סיכוי שהתרחשות כזו תוכל לחזור על עצמה גם  כיום.

בואו נעבור, אם כן, לזירת הארוע של ימינו אנו, ללבה הפועם של אמריקה, מקום מושבה הגאה של התרבות – בוסטון, מסצ'וסטס.

די להזכיר את בוסטון כדי להעלות בזיכון את דמותם של שני פרולטרים, ניקולה סאקו וברתולומאו וונצטי, האחד סנדלר עני, השני מוכר דגים, ששמותיהם מוכרים ומכובדים היום בכל מקום בעולם התרבותי.

מרטירים של האנושיות, אם מעולם היו בכלל כאלה; שני אנשים אשר מסרו את חייהם על מזבח מסירותם למין האנושי, בגלל נאמנותם לאידיאל של מעמד עובדים משוחרר וחופשי. שני אנשים חפים מפשע אשר סבלו בגבורה עינויים במשל שבע שנים ארוכות, ואשר מתו מוות נוראי בשלווה וברוממות רוח אשר קשה למצוא כדוגמתן אצל המרטירים הגדולים בכל הזמנים.

סיפור הרצח המשפטי של שניים מאצילי הנפש הגדולים אי-פעם, פשעה של מסצ'וסטס אשר לא יישכח ולא ייסלח כל עוד המדינה קיימת, עדיין טרי מדי בזיכרון כולם מכדי שיהיה צורך לחזור עליו כאן.

אך מדוע היה על סאקו וונצטי למות? שאלה זו היא בעלת משקל מכריע ומשפיעה ישירות על העניין הנדון.

האם אתה חושב שאילו היו השניים סתם צמד של פושעים קטנים, כפי שניסתה התביעה לגרום לך להאמין, היתה בה גם כזו נחישות אכזרית להרשיעם בכל מחיר ולהוציאם להורג נוכח הבקשות, התחנונים והמחאות של העולם כולו?

או שאילו היו אלה אילי-הון האשמים ברצח, ללא מעורבות של סוגייה נוספת, הם גם היו מוצאים להורג? האם היו ערעורים לבתי המשפט הגבוהים של המדינה נאסרים והאם בית המשפט העליון הפדרלי היה מסרב לדון במקרה?

לעיתים מזומנות אתה שומע על איש עשיר שהרג אדם, או על ילדים להורים אמידים שנמצאו אשמים ברצח מדרגה ראשונה. האם תוכל לציין אפילו שם אחד בודד של מי מהם שהוצא להורג בארה"ב? האם תמצא רבים מהם בבתי הסוהר? האם אין החוק מוצא תמיד תרוץ של "עוררות-יתר נפשית", "סערה רגשית", של "אי-שפיות זמנית", במקרים של עשירים המורשעים בפשע?

אך גם אם סאקו וונצטי היו פושעים רגילים שנידונו למוות, כלום לא היו פניותיהם הנרגשות של נכבדים מכל אורחות החיים, של ארגוני צדקה ושל מאות-אלפי חברים ואוהדים, משיגות להם חנינה? האם לא היה הספק באשמתם, כפי שבוטא ע"י הסמכויות המשפטיות הגבוהות ביותר, מביא לחידוש משפטם, בחינה מחודשת של העדויות הישנות והתייחסות לעדויות חדשות התומכות בגירסתם?

מדוע כל אלה נמנעו מסאקו וונצטי? מדוע הראה "החוק והסדר" – החל במשטרה המקומית, בבלשים הפדרליים, בשופט המשוחד עפ"י הודאתו, דרך בית המשפט העליון של המדינה והמושל, וכלה בבית המשפט העליון הפדרלי – נחישות בלתי-מתפשרת לשלוח אותם אל הכסא החשמלי?

משום שסאקו וונצטי היו מסוכנים לאינטרסים של ההון. הם ביטאו את חוסר שביעות רצונם של העובדים מתנאי העבדות שלהם. הם ביטאו במודע את מה שהעובדים בדרך-כלל חשים באופן בלתי-מודע. וזאת משום שהיו בעלי מודעות-מעמדית, אנרכיסטים, משום שהיוו בכך איום גדול יותר על תחושת הבטחון הקפיטליסטית מאשר צבא שלם של שובתים שאינם מודעים למטרות המאבק המעמדי. האדונים יודעים שכאשר אתה שובת אתה רק דורש שכר גבוה יותר או פחות שעות עבודה. אולם מאבקה של העבודה, המודעת-מעמדית, כנגד ההון, הוא עניין רציני הרבה יותר; משמעותו היא חיסול מוחלט של מערכת השכר ושחרור העבודה משליטתו של ההון. ניתן מכאן להבין בקלות, מדוע האדונים ראו סכנה גדולה יותר באנשים מסוגם של סאקו וונצטי, מאשר בשביתה הגדולה ביותר לשיפור התנאים גרידא, במסגרת הקפיטליזם עצמו.

סאקו וונצטי איימו על כל מבנה ההון והשלטון. לא שני פועלים עלובים אלה כפרטים, אלא מה ששני אנשים אלו ייצגו – את רוח ההתקוממות המודעת כנגד התנאים הקיימים של ניצול ודיכוי.

זוהי אותה רוח אשר ההון והממשל התכוונו להרוג בדמותם של השניים. לחסל את הרוח ואת התנועה לשחרור העבודה ע"י הטלת אימה בלבבו של כל מי שעשוי לחשוב ולהרגיש כמו סאקו וונצטי; לעשות מהם דוגמה למען יראו העובדים וייראו, וכדי להרחיק אותם מהתנועה הפרולטרית.

זוהי הסיבה לכך שלא ניתן היה לשכנע, לא את בתי המשפט ולא את הממשל של מסצ'וסטס להעניק לסאקו וונצטי משפט חוזר. בהלך הרוח של ציבור נלהב, אשר נעור בו חוש הצדק, היתה סכנה שהם יזוכו; היה גם החשש שהמזימה לחסלם תיחשף. לכן שופטי בית המשפט העליון הפדרלי סרבו לדון בתיק, בדיוק כשם ששופטי בית המשפט העליון של מסצ'וסטס סרבו למשפט חוזר על-אף ראיות חשובות חדשות. מסיבה זו גם נשיא ארה"ב נמנע מלהתערב, אם כי היתה זו חובתו המוסרית והחוקית כאחת לעשות זאת. חובתו המוסרית, למען הצדק; חובתו החוקית משום שכנשיא נשבע להגן על החוקה המבטיחה לכל אחד משפט הוגן, מה שסאקו וונצטי לא זכו לקבל.

לנשיא קולידג' היו די והותר תקדימים להתערב לטובת הצדק, בייחוד הדוגמה של וודרו ווילסון במקרה מוניי. אך לקולידג' לא היה האומץ לכך, בהיותו שבוי לחלוטין בידי האינטרסים הגדולים. המקרה של סאקו וונצטי נחשב ללא ספק לבעל חשיבות  ומשמעות מעמדית גדולות יותר מאשר זה של מוניי. בכל אופן, ההון והשלטון הגיעו להסכמה מלאה בהחלטתם לתמוך בבתי המשפט של מסצ'וסטס בכל מחיר ולהקריב את ניקולו סאקו וברתולומאו וונצטי.

האדונים היו נחושים להמשיך ולקיים את האגדה על "צדק בבתי המשפט", משום שכל כוחם ועוצמתם נשענים על האמונה העממית בצדק שכזה. הטענה איננה ששופטים אינם יכולים לשגות. אם זאת היתה הגישה, לא היו מוגשים ערעורים על החלטותיהם של שופטים ולא היה צורך בקיום בתי המשפט המחוזיים והעליון. אפשרות הטעות של הצדק מקובלת, אלא שהעובדה שבתי המשפט וכל מוסדות הממשל משמשים רק כדי לתמוך בשלטון האדונים בעבדי כוח העבודה שלהם – שהצדק שלהם הוא צדק מעמדי בלבד – בעובדה זאת לא יכלו להודות אף לרגע. שכן אם אנשים היו מגלים זאת, הקפיטליזם והממשל היו אבודים. זוהי בדיוק הסיבה לכך שאי-אפשר היה להרשות בחינה מחודשת, נטולת פניות, של הראיות במשפט סאקו-וונצטי ושלא ניתן להם משפט חוזר, שכן הליך כזה היה חושף את המניעים והמטרות שעמדו מאחורי תביעתם.

לכן לא היה ערעור ולא משפט חוזר – אלא שימוע בדלתיים סגורות בלבד, בבית האחוזה של המושל, לפני אנשים שנאמנותם למעמד השליט היתה מעבר לכל חשד; אנשים אשר בעצם חינוכם והשכלתם, במסורתם ובאינטרסים שלהם, היו מחוייבים לתמיכה בבתי המשפט, ולהסתרת כל רבב של צדק-מעמדי מפסק דינם של סאקו וונצטי. לכן סאקו וונצטי היו צריכים למות.

מושל מסצ'וסטס, פולר (Fuller), הכריז על גורלם. עד הרגע האחרון היו אלפים שעדיין קיוו שהמושל יסוג מהסכמתו לביצוע רצח בדם קר. אך הם לא ידעו, או אולי שכחו, ששנים קודם לכן, ב-1919, אותו פולר הצהיר בקונגרס ש-"צריך להשמיד כל סוציאליסט רדיקלי וכל אנרכיסט"; או במילים אחרות, שעל כל מי שישאף לעבודה חופשית להירצח. האם יכולת לצפות בסבירות כלשהי מאדם כזה שיעשה צדק לסאקו וונצטי, שני אנרכיסטים מושבעים?

המושל פולר פעל בהתאם לתרגישיו, בתאום עם נטיותיו והאינטרסים שלו כחבר במעמד השולט, באופן מודע-מעמדית לפני ולפנים. בדרך דומה פעלו גם השופט ת'אייר וכל יתר המעורבים בתביעה, לא פחות מה-"ג'נטלמנים המכובדים" של הוועדה שמונתה ע"י פולר על מנת "לבחון מחדש" את המקרה בפגישה סודית. כולם, מודעים-מעמדית, היו מעוניינים רק בתחזוק "הצדק" הקפיטליסטי, כדי לשמר את "החוק והסדר" שעל-פיו הם חיים ומרוויחים.

האם יש צדק לעבודה בקפיטליזם ובממשל? האם יכול להיות כל-עוד השיטה הנוכחית קיימת?  החלט בעצמך.

המקרים שהעליתי כאן הם רק מעט מזעיר מריבוי המאבקים של העבודה האמריקאית מול ההון. ניתן למצוא את אותם אירועים בכל מדינה. הם מוכיחים את העובדה ש-

יש רק צדק מעמדי במלחמת ההון בעבודה; לא יכול להיות צדק לעבודה תחת הקפיטליזם;

החוק והשלטון, כמו כל שאר המוסדות הקפיטליסטיים (העיתונות, בית הספר, הכנסיה, המשטרה, בתי המשפט), יהיו תמיד בשרות ההון נגד העבודה, יהא המקרה אשר יהא. ההון והשלטון הם תאומים בעלי אינטרסים משותפים;

ההון והשלטון ישתמשו בכל אמצעי העומד לרשותם על-מנת להחזיק את הפרולטריון במצב של דיכוי ושיעבוד: הם ישליטו טרור על המעמד העובד וללא נקיפות מצפון ירצחו את חבריו המסורים והמוכשרים ביותר.

זה לא יכול להיות אחרת, מאחר וקיים מאבק לחיים ולמוות בין ההון לעבודה.

בכל פעם שההון ומשרתו, החוק, תולים אנשים כמו האנרכיסטים של שיקגו, או שולחים לכסא החשמלי את הסאקויים ואת הוונצטים, הם מכריזים כי "שיחררו את החברה מאיום". הם רוצים שאתה תאמין שהמוצאים להורג היו אויביך ואויבי החברה. כמו-כן הם רוצים שתאמין כי מותם יישב את העניין, שהצדק הקפיטליסטי יצא זכאי, וכי "החוק והסדר" ניצחו. אך העניין לא יושב, ונצחון האדונים הוא זמני בלבד. המאבק נמשך כשם שלא פסק לאורך כל ההיסטוריה האנושית, לאורך מצעד העבודה והחירות. אף עניין אינו מיושב כל עוד לא יושב כהלכה. אין אפשרות להדחיק את כמיהתו של האדם לחירות ולרווחה, ולא משנה עד כמה טרור ורצח ממשלות יאמצו לצורך זה. אינך יכול לדכא את דרישתו של העמל לתנאים טובים יותר. המאבק נמשך עוד ועוד וימשיך גם הלאה על-אף כל מה שהחוק, הממשל וההון מסוגלים לעשות. אך כדי שהעובדים לא יבזבזו את מרצם ואת מאמציהם בכיוון הלא-נכון, עליהם להבין בבירור שאל להם לתלות תקוות בקבלת  צדק מבתי המשפט, מהחוק ומהממשלה, יותר מאשר יוכלו לצפות שעבדות השכר תבוטל על-ידי אדוניהם.

"אם כך, מה ניתן להיעשות?" אתה שואל. "כיצד יזכו העובדים בצדק המגיע להם?"

פרק 9: האם הכנסיה יכולה לעזור?

מה ניתן להיעשות?

כיצד לבטל את העוני, הדיכוי והרודנות? כיצד לחסל את הרוע ואי הצדק, לבער את השחיתות, לשים קץ לפשע ולרצח?

איך להיפטר מעבדות השכר?

כיצד להבטיח חירות ורווחה, שמחה ואושר לכולם?

"פנה לאלוהים," מצווה הכנסיה; "רק חיים נוצריים יכולים להציל את העולם."

"הנח לנו לחוקק חוק חדש," אומר הרפורמטור; "צריך לכפות על בן האדם להיות טוב."

"הצבע עבורי!" קורא הפוליטיקאי; "אני אדאג לאינטרסים שלך."

"האיגוד המקצועי," מציע ידידך; "זוהי תקוותך."

"רק הסוציאליזם יכול לבטל את הקפיטליזם ולחסל את עבדות השכר," מתעקש הסוציאליסט.

"אני בולשביק," מכריז אחר; "רק דיקטטורה של ההמונים תשחרר את העובדים."

"אנחנו נישאר עבדים כל עוד יש לנו שליטים ואדונים," אומר האנרכיסט; "רק החירות תוכל לשחרר אותנו."

התומך במדיניות מגן, איש הסחר החופשי, הגיאונומיסט והפביאני, הטולסטויאני והמוטואליסט ועוד עשרות רופאים חברתיים, ממליצים על מרשמי התרופות הייחודיות שלם לריפוי חלאי החברה, ואתה תוהה מי צודק ומה עשוי להיות הפתרון האמיתי.

אינך יכול לעשות טעות גדולה יותר מאשר לקבל באופן עיוור עצה זו או אחרת. אתה מועד לשגות.

רק תבונתך ונסיונך שלך יכולים לקבוע מהי הדרך הנכונה. בחן את ההצעות השונות והחלט על-פי השכל הישר שלך איזו מהן היא ההגיונית והמעשית ביותר. רק אז תדע מה הטוב ביותר בשבילך, עבור העובד ועבור האנושות.

הבה ונבדוק, אם כך, את התוכניות השונות.

* * *

האם יכולה הכנסיה לעזור לך?

ייתכן ואתה נוצרי, או אולי בן דת אחרת – יהודי, מורמוני, מוסלמי, בודהיסט, או כל דבר אחר.

אין זה משנה כלל. על האדם להיות חופשי להאמין בכל אשר יחפוץ. הנקודה איננה מהי אמונתך הדתית, אלא האם הדת יכולה למגר את העוולות מהן אנו סובלים.

כפי שאמרתי קודם, אנו יכולים לחיות את חיינו רק פעם אחת על האדמה הזאת, ואנו רוצים להפיק את המירב מכך. איננו יודעים מה יקרה אותנו לאחר מותנו. הסיכויים הם שלעולם לא נדע, כך שאין טעם לעסוק בכך.

השאלה כאן היא של חיים, לא של מוות. אלה החיים שמעסיקים אותנו; איתך ואיתי ועם אחרים כמונו. האם ניתן להפוך את העולם למקום טוב יותר לחיות בו? זה מה שאנחנו רוצים לדעת. האם יכולה הדת לעשות זאת?

הנצרות היא בת 2000 שנה לערך. האם הצליחה לבטל רוע כלשהו? האם סילקה פשע ורצח, האם שחררה אותנו מעוני ומצוקה, מעריצות ורודנות?

אתה יודע שלא. אתה יודע שהכנסייה הנוצרית, ככל שאר הכנסיות, שיתפה תמיד פעולה עם האדונים, נגד העם. יותר מכך: הכנסיה הביאה יותר דיכוי ושפיכות דמים מאשר כל מלחמות המלכים והקיסרים. הדת חילקה את האנושות לאמונות מנוגדות, ורוב המלחמות העקובות מדם התחוללו בגלל חילוקי דעות דתיים. הכנסיה רדפה אנשים על דיעותיהם, כלאה והרגה אותם. האיקוויזיציה הקתולית השליטה טרור בעולם כולו, עינתה את "הכופרים" והעלתה אותם חיים על המוקד. כנסיות אחרות פעלו בצורה דומה כאשר הכוח היה בידיהן. תמיד ניסו לשעבד ולנצל את העם, להשאיר אותו בבורות ובחשיכה. הן הוקיעו כל מאמץ אנושי להתפתח, להתקדם, לשפר את תנאיו. הן גינו את המדע, והשתיקו את האנשים שהיו צמאים לידע. עד עצם היום הזה הדת הממסדית היא יהודה איש קריות של מושיעה כביכול. היא תומכת ברצח ובמלחמה, בעבדות שכר ובשוד קפיטליסטי, ותמיד עומדת לצד "החוק והסדר" אשר צלב את הנצרתי.

חשוב על כך: ישוע שאף לכך שכל בני האדם יהיו אחים, שיחיו בשלום ומתוך רצון טוב. הכנסיה תומכת באי-שוויון, דיכוי ומלחמה.

ישוע הוקיע את העשירים כצפעונים ומדכאי העניים. הכנסיה משתחווה לפני העשירים וצוברת הון עתק.

הנצרתי נולד באבוס ונשאר אביון כל חייו. נציגיו כביכול ודובריהם עלי אדמות חיים בארמונות פאר.

ישוע הטיף לענווה. נסיכי הכנסיה יהירים ומתגאים בעושרם.

"מה שלא עשיתם לאחד מן הצעירים האלה," אומר ישוע, "גם לי לא עשיתם." הכנסיה תומכת בשיטה הקפיטליסטית אשר משעבדת ילדים ומביאה למותם טרם זמנם.

"לא תרצח," פקד הנוצרי. הכנסיה מאשרת הוצאה להורג ומלחמות.

הנצרות היא הצביעות הגדולה ביותר שבנמצא. גם העמים הנוצריים וגם הפרטים לא הלכו בדרכיו של ישוע. הנוצרים הקדמונים כן נהגו כך – והם נצלבו, הועלו על המוקד או הושלכו לחיות הטרף בזירה הרומאית. מאוחר יותר הכנסיה הנוצרית הגיעה לפשרה עם הכוחות השולטים; היא השיגה כסף והשפעה בעומדה לצד הרודנים כנגד עמיהם. היא קידשה את כל מה שישוע גינה, ובכך זכתה בתמיכת המלכים והאדונים. כיום מלך, אדון וכומר הינם שילוש אחד. הם מעלים את ישוע על הצלב מדי יום; הם מפארים אותו במס שפתיים ובוגדים בו תמורת מעות של כסף; הם מהללים את שמו והורגים את רוחו.

אין כל ספק כי הנצרות היא העמדת הפנים והבושה הגדולה של האנושות, כמו גם כישלון מוחלט כי כוח משיכתה הוא שקר. הכנסיות אינן נוהגות על-פי מה שהן מטיפות. יתר-על-כן, הן מטיפות לך בשורה בידיעה שלא תוכל לעמוד בציפיותיה. הן קוראות לך להיות "אדם טוב יותר" מבלי לתת לך את ההזדמנות לכך. להיפך, הן תומכות בתנאים העושים אותך "רע", בעוד הן מצוות עליך להיות "טוב". מבחינה חומרית הן מרוויחות מהמשטר הקיים ויש להן עניין כלכלי לשמר אותו. הכנסיה הקתולית, הפרוטסטנטית, האנגליקנית, המורמונית ועדות אחרות הן בין הארגונים העשירים ביותר בעולם כיום. נכסיהן מיצגים את דמם ובשרם של העובדים. השפעתן היא ההוכחה לעד כמה ניתן להוליך את בני האדם שולל. נביאי (prophets) הדת מתים ונשכחים; מה שנותר זה הרווחים (profits).

"אך אילו היינו מנהלים אורח חיים נוצרי אמיתי," אתה מציין, "העולם היה שונה."

אתה צודק, ידידי. אך האם יש באפשרותך לנהל אורח חיים שכזה בתנאים הנוכחיים? האם הקפיטליזם מאפשר לך זאת? האם השלטון ירשה לך לעשות כך? האם אפילו הכנסיה תיתן לך את האפשרות לנהל אורח חיים נוצרי?

נסה זאת רק ליום אחד וראה מה קורה לך.

בעזבך את הבית בבוקר, החלט להיות נוצרי טוב באותו יום ולומר רק את האמת. בעברך ליד השוטר בפינת הרחוב, הזכר לו את המשיח ואת מצוותיו. אמור לו "אהב את אוייבך כמוך", ושכנע אותו להשליך את אלתו ואקדחו.

וכשתפגוש את החייל, הבהר לו היטב שישוע אמר "לא תרצח".

במקום עבודתך אמור את כל האמת למעסיקך. הזכר לו את דברי הנוצרי "כי מה יסכון לאדם כי יקנה את כל העולם ונשחתה נפשו, או מה יתן איש פדיון נפשו?" הזכר לו כי הוא ציווה עלינו לחלוק את פת לחמנו האחרונה עם העניים; שהוא אמר כי לעשיר אין סיכוי רב יותר להגיע לגן העדן מאשר לגמל לעבור בקוף המחט.

וכשתובל לאחר כבוד לבית המשפט על הפרעת הסדר הציבורי של הנוצרים הטובים, אל תשכח לומר לשופט: "אל תשפוטו למען לא תישפטו."

יכריזו עליך כעל טיפש או מטורף וישלחו אותך לבית המשוגעים או לכלא.

תוכל לראות, אם כן, איזו צביעות היא מצד הכומר להטיף לך חיים נוצריים. הוא יודע בדיוק כמוך שתחת הקפיטליזם והשלטון אין סיכוי לנהל חיים נוצריים יותר מסיכוייו של הגמל "לעבור בקוף המחט." כל אותם אנשים טובים המשימים עצמם לנוצרים, אינם אלא צבועים, המטיפים למה שאינו יכול להתבצע הלכה למעשה, משום שהם אינם נותנים לך את האפשרות לחיות חיים נוצריים. אפילו לא סתם חיים הגונים וישרים, ללא העמדת פנים ורמאות, ללא יומרה ושקר.

נכון שאילו חיינו על-פי מצוותיו של הנוצרי זה היה עולם שונה לחיות בו. לא היו בו אז רצח ומלחמה, שקר ורמאות וצבירת רווחים, לא עבד ולא אדון, לא פשע ולא בתי כלא, וכולנו היינו חיים כאחים, בשלום ובשלווה. אך זה לא מה שהכנסיה היתה רוצה. לזה שואפים האנרכיסטים, ואנחנו נמשיך לדון בכך.

ובכן, ידידי, אין לך מה לצפות מהכנסיה הנוצרית או מכנסיה כלשהי. כל התקדמות ושיפור בעולם נעשו כנגד רצונה של הכנסיה. אתה רשאי להאמין בכל דת שתרצה, אך אל תתלה בכנסיה את תקוותך לשיפור חברתי.

כעת הבה ונבדוק כיצד יוכלו הרפורמטור והפוליטיקאי לעזור לנו.

פרק 10: רפואמטור ופוליטיקאי

מיהו הרפורמטור ומה הוא מציע?

הרפורמטור רוצה "לתקן ולשפר". הוא לא לגמרי בטוח מה הוא רוצה לשנות: לעיתים הוא טוען כי "בני האדם רעים מיסודם", ואז הוא רוצה "לתקן" אותם; במקרים אחרים הוא מתכוון "לשפר" את התנאים. אין הוא מאמין בחיסולו המוחלט של הרוע. לסלק משהו רקוב מיסודו "קיצוני מדי" עבורו. "למען השם," הוא מזהיר אותך, "אל תהיה פזיז מדי." הוא רוצה לשנות דברים בהדרגה, טיפין טיפין. מלחמה, למשל. המלחמה רעה, כמובן, מודה הרפורמטור; זהו רצח סיטונאי, כתם על תרבותנו. אבל – לחסל אותה? הו, לא! הוא רוצה "לתקן" אותה. "להגביל את החימוש", למשל. עם פחות נשק, הוא אומר, נהרוג פחות אנשים. הוא רוצה להפוך את המלחמה "לאנושית" יותר, את הטבח להגון יותר, אם אפשר להתבטא כך.

אילו היית מיישם את רעיונותיו בחייך הפרטיים, לא היית עוקר שן רקובה וכואבת בבת-אחת. היית עוקר אותה קצת היום, עוד קצת בשבוע הבא, במשך כמה חודשים או שנים, עד שהיית מוכן לעקור אותה סופית, כך שלא יכאב מדי. זאת הלוגיקה של הרפורמטור. אל תהיה "פזיז מדי", אל תעקור את השן בבת-אחת.

הרפורמטור חושב שבאמצעות החוק אפשר לעשות את בני האדם לטובים יותר. "יש להעביר חוק חדש," הוא טוען בכל פעם שמשהו משתבש; "יש לאלץ את בני האדם להיות טובים."

הוא שוכח שבמשך מאות ואלפי שנים חוקקו חוקים על-מנת לאלץ את בני האדם "להיות טובים", אך הטבע האנושי נשאר כשהיה. יש לנו כל-כך הרבה חוקים שאפילו גדול עורך הדין האגדי מפילדלפיה מאבד את דרכו במבוך שהם יוצרים. אין האדם הרגיל יודע עוד לאמר מה טוב ומה רע, בהתאם לחוק, מה צודק, מה אמיתי ומה שקרי. מעמד מיוחד של אנשים – שופטים – מחליט מה הוגן ומה לא, מתי מותר לגנוב ובאיזו דרך, מתי הונאה היא חוקית ומתי לא, מתי רצח הוא תקין ומתי פשע, אילו מדים נותנים לך זכות להרוג ואילו לא. יש צורך במספר רב של חוקים כדי לקבוע את כל זה, ובמשך מאות שנים היו המחוקקים עסוקים בחקיקה (במשכורת טובה), ועם זאת אנו זקוקים היום לחוקים נוספים, שכן כל יתר החוקים הכזיבו ולא עשאונו "טובים" יותר.

ועדיין המחוקק מכריח אנשים להיות טובים. אם החוקים הקיימים לא הצליחו לעשותך טוב יותר, הוא אומר, הרי שאנו זקוקים לחוקים נוספים מחמירים יותר. פסקי-דין חמורים יותר יפחיתו וימנעו את הפשע, הוא טוען, בעוד הוא פונה בשם "הרפומה" שלו לאותם אנשים שגנבו מהעם את אדמתו.

אם מאן-דהו הורג מישהו במריבה עסקית, עבור כסף או תועלת אחרת, הרפורמטור לא יודה שרדיפת הבצע היא זו שמעוררת את הדחפים האפלים ביותר בבני האדם ומובילה לפשע ורצח. הוא יתמוך בעונש מוות על רצח בכוונה תחילה, ומיד יתמוך גם בממשלה השולחת אנשים חמושים לארץ זרה, לבצע שם רצח המוני.

הרפורמטור אינו חושב בבהירות. הוא אינו מבין שאנשים מתנהגים רע בגלל היתרון שזה מקנה להם. הרפורמטור טוען שחוק חדש ישנה את כל זה. הוא נולד 'איסורן' [prohibitionist]: ברצונו לאסור על בני האדם להיות רעים. אם פלוני, למשל,  איבד את עבודתו, מרגיש מדוכדך בשל כך ומשתכר על-מנת לשכוח את צרותיו, הרפורמטור לא יעלה בדעתו לעזור לו למצוא עבודה. לא; לעמדתו, צריך לחול איסור על השתייה. הוא חושב שיתקן אותך בכך שיסלק אותך מהבר אל תוך מרתף, בו תתבוסס ברפש, ותגיח אל גרונך משקה מוברח ומבחיל, במקום ללגום בגלוי במקום המיועד לכך. באותה דרך הוא רוצה לתקן אותך במה שתאכל ותעשה, במה שתחשוב ותרגיש.

הוא מסרב לראות שה"תיקונים" שלו יוצרים רעות חולות יותר מאלה אותן הוא מנסה לדכא; שהם גורמים ליותר הונאה, שחיתות ומידות מגונות. הוא מציב חוג אנשים אחד לרגל אחר משנהו, וחושב שבכך "העלה את רמת המוסריות"; הוא מתיימר לעשות אותך "טוב יותר" בכך שהוא כופה עליך להיות צבוע.

אין בכוונתי לעכב אותך לזמן רב עם הרפואמאטור. אנו עומדים לפגוש בו שוב כפוליטיקאי. מבלי להיות קשוח מדי כלפיו, אני יכול לומר בכנות שכאשר הרפורמטור מדבר בכנות הוא טיפש; כאשר הוא פוליטיקאי הוא בן בליעל. בשני המקרים, כמו שנראה מיד, אין הוא יכול לפתור את בעייתנו, כיצד לעשות את העולם למקום טוב יותר לחיות בו.

הפוליטיקאי הוא קרוב משפחה מדרגה ראשונה של הרפורמטור. "חוקק חוק חדש," אומר הרפורמטור, "ואנוס את בני האדם להיות טובים."  "הנח לי לחוקק את החוק," אומר הפוליטיקאי, "ויהיה טוב יותר."

תוכל לזהות את הפוליטיקאי על-פי דיבורו. ברוב המקרים הוא נוכל המנסה לטפס על כתפיך לעבר הכוח. ברגע הגיעו לשם, הוא שוכח את כל הבטחותיו החגיגיות וחושב על שאיפותיו והאינטרסים שלו בלבד.

כאשר הפוליטיקאי ישר הוא לא מטעה אותך פחות מהנוכל. אולי אפילו יותר, מכיוון שאתה שם את מבטחך בו ומתאכזב עשרת מונים כאשר אינו מביא לך תועלת כלשהי.

הרפורמטור והפוליטיקאי נמצאים על המסלול הלא-נכון. לנסות ולשנות את בני האדם באמצעות החוק דומה לנסיון לשנות את פרצופך על-ידי קניית מראה חדשה. שכן בני-אדם יוצרים את החוקים ולא החוקים את בני-אדם. החוק בסה"כ משקף את בני האדם כמות שהם, כשם שהמראה משקפת את תווי פניך.

"אך החוק מונע מאנשים להפוך לפושעים," טוענים הרפואמאטור והפוליטיקאי.

אם זה נכון, אם החוק באמת מונע פשע, הרי שככל שירבו חוקים כן ייטב. עם שנחוקק מספיק חוקים, לא תהיה יותר פשיעה. מדוע אתה מגחך, אם כן? משום שאתה יודע שאלה הן שטויות. אתה יודע שהמירב שיכול החוק לעשות הוא להעניש את הפשיעה; אין הוא יכול למנוע אותה.

אם יבוא אי-פעם הזמן שהחוק יוכל לקרוא את מחשבותיו של אדם ולגלות שם כוונה לביצוע פשע, הוא יוכל אולי גם למנוע אותו. אך במקרה זה לא יהיו לחוק שוטרים לבצע את המניעה, כי הם יהיו בבתי הסוהר בעצמם. ואם מינהלת החוק תהיה הוגנת וללא משוא פנים, לא יהיו גם שופטים ומחוקקים, משום שהם יארחו  להם לחברה.

אך אם לדבר ברצינות, כמו שהדברים עומדים, כיצד יכול החוק למנוע פשע? הוא יכול לעשות זאת רק אם הוכרזה הכוונה לביצוע פשע או שהיא נודעה בדרך כלשהי. אל מקרים כאלה נדירים ביותר. איש אינו מצהיר בדרך-כלל על כוונותיו הפליליות. הטענה שהחוק יכול למנוע פשע היא, לכן, חסרת כל ביסוס.

"אך הפחד מעונש," אתה מתנגד, "האם איננו מונע פשע?"

אם כך היה הדבר הרי שהפשע היה נעלם מזמן, שכן החוק לבטח העניש כבר במידה מספקת. ההתנסות הכוללת של המין האנושי מפריכה את הרעיון שענישה מונעת פשע. להיפך, מסתבר שאפילו הענישה החמורה ביותר אינה מרתיעה אנשים מביצוע פשעים.

אנגליה, כמו גם מדינות אחרות, נהגה להטיל עונש מוות לא רק על רצח, אלא גם על מספר רב של עברות פחות חמורות. למרות זאת זה לא הרתיע אחרים מלבצע את אותם הפשעים. נהגו להוציא אנשים להורג בפרהסיה, על-ידי תלייה, חניקה ועריפת ראשים, כדי להפיח פחד גדול יותר. אך גם העונשים הנוראים ביותר נכשלו במניעת או בהפחתת הפשיעה. התגלה כי להוצאות פומביות להורג היתה השפעה הפוכה מהמצופה, ויש מקרים מתועדים בהם אנשים שצפו בהוצאה להורג ביצעו מיד את אותו הפשע שלעונשו הנורא היו עדים זה עתה. לכן גם בוטלו ההוצאות להורג הפומביות: הן הביאו יותר נזק מאשר תועלת. הסטטיסטיקה מראה שלא היתה עלייה בפשיעה בארצות בהן בוטל עונש המוות לחלוטין.

כמובן, יכולים להיות מקרים בהם הפחד מהעונש מונע פשע; אך בסך-הכל השפעתו העיקרית היא להפוך את הפושע לזהיר יותר, מה שמקשה על גילויו.

יש, בדרך כלל, שני סוגי פשע: האחד מתבצע בלהט התשוקה והכעס, כאשר אין המבצע עוצר לשקול את התוצאות, כך שגורם הפחד מעונש אינו קיים. השני מתבצע מתוך חישוב קר, לרוב על-ידי מקצוען, ובמקרים כאלה הפחד מהעונש מדרבן את הפושע לזהירות יתר שלא להשאיר כל עקבות. תכונה ידועה היטב של הפושע המקצוען היא אמונתו בפיקחותו וביכולתו להמנע מגילוי, גם אם נתפס לא-פעם בעבר. תמיד יאשים נסיבות מיוחדות, סיבה אקראית, או סתם "ביש מזל" כאשר הוא נתפס. "בפעם הבאה אהיה זהיר יותר," הוא אומר; או, "לא אסמוך שוב על שותפי." אך לעולם לא תמצא בו את הכוונה הקלושה ביותר לוותר על הפשע בגלל העונש שהוא עלול לקבל. הכרתי אלפי פושעים ואיש מהם מעולם לא לקח את אפשרות העונש בחשבון.

העובדה שהפשיעה ממשיכה על-אף כל החוקים, בתי המשפט, בתי הכלא וההוצאות להורג,  היא ההוכחה לכך שלענישה אין אפקט מרתיע.

אך הבה נניח שלענישה יש אפקט מרתיע. האם לא צריכים להיות מניעים רבי-עוצמה, הגורמים לאנשים לפשוע על-אף העושים המחרידים המוטלים?

מהם המניעים האלו?

כל מנהל בית כלא יספר לך שכאשר יש אבטלה וזמנים קשים, בתי הסוהר מתמלאים. עובדה זו מאומתת גם על-ידי חקירת הסיבות לפשיעה. חלק הארי של התופעה נובע ישירות מתנאי המחיה, מסיבות תעשייתיות וכלכליות. לכן הרוב המכריע של אוכלוסיית בתי הכלא מגיע מהמעמדות העניים. הוכח שעוני ואבטלה, על המצוקה והיאוש המלווים אותם, הם המקור העיקרי לפשיעה. האם קיים חוק המונע עוני ואבטלה?

האם קיים חוק כלשהו שמטרתו לבטל את הסיבות האלה לפשיעה? האם אין כל החוקים מתוכננים לשמר את התנאים היוצרים עוני ומצוקה, ובכך ממשיכים את חרושת הפשיעה?

נניח שצינור התפוצץ בביתך. אתה מציב דלי תחת הנקב כדי לאסוף את המים הדולפים. תוכל להמשיך ולהציב דליים כאוות נפשך, אך כל עוד לא תתקן את הצינור, הדלף יימשך.

בתי הכלא המלאים שלנו הם הדליים. חוקק כמה חוקים שאתה רוצה, הענש את הפושעים ככל יכולתך, הדליפה תימשך עד שיתוקן הצינור החברתי המנוקב.

האם הרפורמטור או הפוליטיקאי באמת מעוניינים לתקן את הצינור?

כבר ציינתי כי רוב הפשיעה בעלת אופי כלכלי. הווה אומר, היא קשורה בכסף, ברכוש, ברצון להשיג משהו ללא מאמץ, להבטיח חיי שפע בכל מחיר.

אך זאת היא בדיוק שאיפת חיינו, של הציוויליזציה שלנו כולה. כל עוד קיומנו מבוסס על רוח דברים מעין זאת, האם יהא זה אפשרי לבער את הפשע? כל עוד החברה בנוייה על עקרון 'חטוף ככל יכולתך', יהא עלינו להמשיך לחיות כך. יהיו כאלה שינסו לעשות זאת "במסגרת החוק"; אחרים, אמיצים, פזיזים או נואשים יותר, יעשו זאת מחוץ למסגרת החוק. אך אלה גם אלה יעשו למעשה את אותו הדבר, והדבר הזה הוא הפשע ולא הדרך בה הוא נעשה.

אלה היכולים לעשות זאת במסגרת החוק יכנו את האחרים בשם עבריינים. רוב החוקים נחקקים עבור העבריינים "הלא-חוקיים" – ועבור אלה שיהפכו לכאלה.

העבריינים "הלא-חוקיים" נתפסים לעיתים מזומנות. הרשעתם וענישתם תלויות בעיקר במידת הצלחתם בקריירת הפשיעה שלהם. ככל שהיו מצליחים יותר, כן יהיה עונשם קל יותר. אין זה הפשע אותו ביצעו אשר יקבע בסופו של דבר את גורלם, אלא יכולתם להעסיק עורכי-דין יקרים, קשריהם הפוליטיים והחברתיים, כספם והשפעתם. יהיה זה, בדרך-כלל, העני וחסר הקשרים אשר יחוש במלוא כובדו של החוק; הוא יזכה ל"צדק" מהיר ולעונש הכבד ביותר. אין ביכולתו לנצל את ההשהיות השונות אשר החוק מספק לפושע העשיר יותר, שכן ערעורים לערכאות גבוהות יותר הם מותרות יקרים, שאין הפושע חסר הפרוטה יכול להרשות לעצמו. לכן נדיר למצוא איש עשיר מאחורי סורג ובריח; כאלה לעיתים "נמצאים אשמים", אך רק לעיתים רחוקות נענשים. גם פושעים מקצוענים רבים לא תמצא בכלא. אלה יודעים כיצד למשוך בחוטים; יש להם חברים וקשרים; לרוב יש להם גם סכום כסף בצד, המיועד למקרים כאלה, בעזרתו הם יכולים "לשמן" את דרכם אל מחוץ לרשת. אלה הנמצאים בבתי הכלא ובמוסדות לתיקון עבריינים הם עניי החברה, עבריינים מקריים, לרוב אנשים עובדים אשר העוני וחוסר המזל, שביתות והפגנות, אבטלה וחוסר אונים, הביאו אל מאחורי הסורגים.

האם אלה באמת משוקמים על-ידי החוק והעונשים אותם הם חווים? לא ולא. הם יוצאים מבית הסוהר מוחלשים בגוף ובנפש, קשוחי-לב מההתעללות והאכזריות אותן סבלו או היו עדים להן, מרירים על מנת גורלם. הם צריכים לחזור לאותם תנאים אשר הפכו אותם לעבריינים מלכתחילה, אך כעת הם מתוייגים כעבריינים, מתייחסים אליהם בבוז, דחויים על-ידי חברים משכבר, נרדפים וניצודים על-ידי המשטרה כאנשים "בעלי עבר פלילי". תוך זמן לא רב הם מוצאים את עצמם שוב מאחורי הסורגים.

כך מסתובבת לה הקרוסלה החברתית שלנו. וכל הזמן, התנאים שהפכו את אותם חסרי-מזל לעבריינים, ממשיכים לייצר יבולים חדשים של אנשים כאלה, "החוק והסדר" ממשיכים כבראשונה, והרפואמאטור והפוליטיקאי מעסיקים את עצמם בחקיקת חוקים נוספים.

החקיקה הזאת היא עסק מכניס. האם ניסית אי-פעם לחשוב באם בתי המשפט שלנו, המשטרה, וכל המנגנון המכונה מערכת הצדק, באמת מעוניינים לחסל את הפשע? האם זה באמת האינטרס של השוטר, הבלש, השריף, השופט, עורך הדין, הסוהר, והאלפים האחרים החיים מ"החלת הצדק", להיפטר מהפשיעה? אילולא היו עבריינים, ההיו כל אלה יכולים להחזיק במשרותיהם? האם ניתן היה להטיל עלינו מיסים כדי לפרנס אותם? האם לא היה עליהם למצוא עבודה מועילה כלשהי?

חשוב על כך וראה האם הפשע אינו מקור הכנסה רווחי יותר ל"מנפקי הצדק" מאשר לפושעים עצמם. האם אתה יכול להאמין באופן מתקבל על הדעת שהם באמת מעוניינים לחסל את הפשיעה?

"העסק" שלהם הוא לעצור ולהעניש את העבריין; אך אין זה מהאינטרס שלהם לחסל את הפשע, מאחר והוא הלחם והחמאה שלהם. מסיבה זו אין הם מעוניינים לבדוק את מניעי הפשע. הם מרוצים ממהלך הדברים כפי שהם. הם המגינים המסורים ביותר של השיטה הקיימת, של "צדק" ועונש, אלופי "החוק והסדר". הם לוכדים ומענישים "פושעים", אך מניחים את הפשע ומניעיו בודדים לנפשם.

"אז למה משמש החוק, אם כך?" אתה שואל.

החוק משמש כדי לשמר את התנאים הקיימים, לתחזק את "החוק והסדר". עוד ועוד חוקים נחקקים באופן קבוע, כולם למטרת הגנת וקיום סדר הדברים הנוכחי. "לתקן את בני האדם," כדברי הרפורמטור; "לשפר את התנאים," מבטיח הפוליטיקאי.

אך החוקים החדשים מותירים את בני האדם כפי שהם, והתנאים נשארים, באופן כללי, אותם תנאים. מאז עליית הקפיטליזם ועבדות השכר עברו מיליוני חוקים, אך הקפיטליזם ועבדות השכר עדיין כאן. האמת היא, כי כל החוקים משמשים לחיזוק הקפיטליזם ולהנצחת שיעבודם של העובדים. משלח-ידו של הפוליטיקאי, "מדעי המדינה", הוא לגרום לך להאמין שהחוק מגן עליך ועל האינטרסים שלך, בעוד למעשה הוא משמש לשימור המערכת השודדת, מרמה, ומשעבדת אותך בגוף ובנפש. לכל מוסדות החברה יש מטרה אחת בלבד: לטעת בך כבוד לחוק ולשלטון, לעורר בך את יראת סמכותו ורוממותו, וכך לתמוך ולחזק את המסגרת החברתית הנשענת על בורותך וצייתנותך. כל הסוד הוא שהאדונים רוצים להחזיק ברכושם הגנוב. החוק והשלטון הם האמצעים להשגת מטרה זו.

אין מסתורין גדולים בעניין זה של שלטון וחוקים. אין בהם גם כל דבר מרומם או קדוש. חוקים מתגבשים ונפסלים; חוקים ישנים מתבטלים וחדשים מועברים. הכל מעשה ידי אדם, אנושי, ולכן זמניים ומועדים לטעות. אין בהם כל דבר נצחי או בלתי-ניתן לשינוי. אך אין זה חשוב כלל אילו חוקים תחוקק וכיצד ועד כמה תשנה אותם, הם תמיד משרתים את אותה מטרה יחידה: לאלץ אנשים לעשות דברים מסויימים, לרסן אותם או להענישם על עשיית דברים אחרים. במילים אחרות, תכליתם היחידה של החוקים והשלטון היא לשלוט באנשים, למנוע מהם לעשות כרצונם ולהכתיב להם מה אנשים מסויימים אחרים רוצים שיעשו.

אך מדוע יש למנוע מאנשים מלעשות מה שהם רוצים? ומה הם, בעצם, רוצים לעשות?

אם תבדוק את זה, תמצא שאנשים רוצים לחיות, לספק את צרכיהם, ליהנות מהחיים. ובכך כל האנשים דומים, כפי שציינתי מוקדם יותר. אך אם יש למנוע אנשים מלחיות וליהנות מחייהם, הרי שצריכים להיות בינינו כאלה שיש להם אינטרס לעשות זאת.

כך שלמעשה: יש אמנם אנשים שאינם רוצים שנחיה ונהנה מחיינו, מכיוון שהם עקרו את השמחה מחיינו ואינם רוצים להחזירה לנו. הקפיטליזם עשה זאת, והשלטון המשרת את הקפיטליזם. להניח לאנשים ליהנות מחייהם פירושו להפסיק לשדוד ולדכא אותם. לכן הקפיטליזם זקוק לשלטון, לכן מלמדים אותנו לכבד את "קדושת החוק". גרמו לנו להאמין שעבירה על החוק היא פשע, בעוד עבירה על החוק ופשע הם לעיתים קרובות דברים שונים לחלוטין. גרמו לנו להאמין שכל פעולה בלתי-חוקית היא רעה לחברה, אף כי היא יכולה להיות רעה רק עבור האדונים והנצלנים. גרמו לנו להאמין שכל מה שמאיים על נכסי העשירים הוא "רוע" ו"חטא" , ושכל מה שמחליש את כבלינו ופוגע בעבדותנו הוא "פלילי".

בקיצור, במשך הזמן התפתח לו מעין "מוסר" שיש בו תועלת לשליטים ולאדונים בלבד – מוסר מעמדי; למעשה מוסר עבדות, שכן הוא עוזר להחזיק אותנו במצב של עבדות. וכל מי שמתנגד למוסר העבדות הזה  מתוייג כ-"רע", "בלתי-מוסרי", "פושע", "אנרכיסט".

אם אגזול ממך את כל אשר לך ואז אשכנע אותך שזה לטובתך ושעליך לשמור על השלל מפני אחרים, זו תהיה תחבולה מחוכמת מאד מצדי, הלא כן? זה יגן על נכסי הגנובים. נניח גם שאצליח לשכנע אותך שעלינו לקבוע כלל שלאף אחד אסור לגעת בשלל הגנוב, ושמותר לי להמשיך לצבור עוד ועוד באותו אופן, ושההסדר הזה הוא צודק ולטובת האינטרסים שלך. אם מזימה מטורפת כזאת אכן תתבצע, נקבל את "החוק והסדר" של השלטון והקפיטליזם.

אין ספק, כמובן, שהחוקים יהיו חסרי שיניים, אם אנשים לא יאמינו בהם ולא יישמעו להם. כך שהדבר הראשון שיש לעשות הוא, לגרום להם להאמין שהחוקים הכרחיים וטובים להם. הדבר הנוסף הוא, לגרום להם לחשוב שהם עצמם יצרו את החוקים האלה. בדרך זו הם ייענו להם ברצון, ואפילו ישתוקקו לציית להם. זה מה שנקרא דמוקרטיה: לגרום לאנשים להאמין שהם השליטים של עצמם, ושהם אלה הקובעים את חוקי מדינתם. זהו גם יתרונה הגדול של הדמוקרטיה או הרפובליקה על המונרכיה. בימים עברו, משימת השליטה בעם ושדידתו היתה הרבה יותר קשה ומסוכנת. המלך, או האדון הפיאודלי, היה צריך להכריח אנשים, בכוח הזרוע, לשרת אותו. הוא נהג לשכור כנופיות מזוינות, על-מנת לגרום לנתיניו להיכנע לו ולחלוק לו כבוד. אולם זה היה יקר ובעייתי. דרך טובה יותר היתה "לחנך" את האוכלוסיה להאמין שהם "חייבים" למלך נאמנות ושירות מסור. השליטה הפכה כך לפשוטה יותר, אך עדיין העם ידע שהמלך הוא אדונו ומפקדו. רפובליקה, לעומת זאת, היא הרבה יותר בטוחה ונוחה לשליטים, מכיוון שאנשים שוגים בדמיון שהם אדונים לעצמם. ולא משנה עד כמה מנוצלים ומדוכאים יהיו, "הדמוקרטיה" גורמת להם לראות את עצמם כחופשיים ועצמאיים.

זוהי הסיבה לכך שהעובד הממוצע בארה"ב, למשל, רואה את עצמו כאזרח ריבוני, אם כי אין לו יותר השפעה על ניהול המדינה, משהיתה לאיכר המורעב ברוסיה, תחת שלטון הצאר. הוא חושב שהוא חפשי, בעוד שלמעשה אינו אלא עבד שכר. הוא מאמין שהוא נהנה מ"חירות למרדף אחר האושר", בעוד הימים, השבועות והשנים – כל חייו למעשה – ממושכנים למעבידו במכרה או בבית החרושת.

עם הנמצא תחת משטר רודני מכיר בעבדותו ולעיתים מתמרד. העם האמריקאי משועבד ואינו יודע זאת. לכן אין מהפכות באמריקה.

הקפיטליזם המודרני חכם. הוא מודע לכך שהוא משגשג היטב תחת ממסדים "דמוקרטיים", היכן שהעם בוחר את נציגיו לגופים המחוקקים, ובאופן עקיף מצביע גם עבור הנשיא. לאדונים הקפיטליסטים לא אכפת כיצד או עבור מי אתה מצביע, אם עבור הרפובליקאים או הדמוקרטים. מה ההבדל עבורם? מי שלא יהיה זה שתבחר, הוא יחוקק לטובת "חוק וסדר", להגן על הדברים כפי שהינם. דאגתו העיקרית של הממשל הנבחר היא שהעם ימשיך להאמין ולתמוך בשיטה הקיימת. לכן הם משקיעים הון עתק בבתי ספר, מכללות ואוניברסיטאות אשר "יחנכו" אותך להאמין בקפיטליזם ובשלטון. פוליטיקה ופוליטיקאים, מושלים ומחוקקים, אינם עבורם אלא בובות. הם ידאגו לכך ששום חקיקה כנגד האינטרסים שלהם לא תעבור. מפעם לפעם הם יעמידו פנים של התנגדות לחוקים מסויימים ותמיכה באחרים, כדי שלא תאבד את העניין בהצגה. אך יהיו החוקים אשר יהיו, האדונים ידאגו לכך שהם לא יפגעו בעסקיהם, ועורכי הדין שלהם, המתוגמלים היטב, ידעו כיצד להטות כל חוק לתועלת האינטרסים הגדולים, כשם שמוכיח הנסיון היום-יומי.

המחשה מרשימה לכך היא חוק האנטי-טראסט של שרמן. אירגוני עובדים בזבזו מאות-אלפי דולרים ושנים של אנרגיה כדי להעביר את החקיקה הזאת. היא היתה מכוונת כנגד התפתחות המונופול הקפיטליסטי, כנגד צירופי הכסף רבי העוצמה  ששלטו במחוקקים ובבתי המשפט, אשר השליטו אותם על העובדים ביד ברזל. לאחר מאמצים רבים ויקרים הועבר חוק שרמן לבסוף, ומנהיגי עובדים ופוליטיקאים צהלו על "העידן החדש" שברא החוק, כשם שהבטיחו בהתלהבות לעמלים.

מה השיג החוק הזה? הטראסטים לא נפגעו ממנו; הם נותרו בריאים ושלמים; למעשה הם גדלו והתרבו. הם שולטים במדינה ומתייחסים לעובדים כאל עבדים עלובים. הם יותר חזקים ומשגשגים מאשר אי-פעם.

אך דבר אחד חוק שרמן הצליח בכל זאת להשיג. כחוק שהועבר במיוחד למען "האינטרסים של העבודה", הוא הופנה כנגד העובדים ואיגודיהם. הוא משמש עתה כדי לשבור ארגוני עובדים "המונעים תחרות חופשית". איגודי העובדים מאויימים כעת תמידית על-ידי חוק "האנטי-טראסט", בעוד הטראסטים הקפיטליסטים ממשיכים בדרכם ללא הפרעה.

ידידי, האם עלי לספר לך אודות השוחד וההוללות בפוליטיקה, אודות שחיתות בתי המשפט, והאכיפה הנתעבת של "הצדק"? האם עלי להזכיר לך את שערוריות 'כיפת קומקום התה' וחכירת הנפט, ואת אלף ואחת הקטנות יותר המתרחשות מדי יום? יהיה זה עלבון לאינטליגנציה שלך להתעכב על כל אותם דברים ידועים לכל, שכן הם חלק הארי בחבילה הפוליטית בכל מקום ומקום.

הרוע הגדול אינו בכך שהפוליטקאים מושחתים ואכיפת החוק בלתי-צודקת. אילו  היתה זאת הצרה היחידה היינו יכולים לנסות, כמו הרפורמטור, "לטהר" את הפוליטיקה ולעבוד על "אדמיניסטרציה צודקת". אבל לא זאת הבעייה האמיתית. הבעייה איננה בפוליטיקה המזוהמת, אלא בכך שכל המשחק הפוליטי רקוב. הבעייה היא לא בפגמים של אכיפת החוק, אלא בכך שהחוק עצמו הוא מכשיר להכנעת ולדיכוי העם.

כל מערכת החוק ושלטון היא מנגנון להשאיר את העובדים משועבדים וגזול מהם את עמלם. כל "תיקון" חברתי שמימושו תלוי בחוק ובשלטון הוא "בתור שכזה" כבר נידון לכישלון.

"אבל האיגוד!" קורא חברך; "איגוד העובדים הוא מגינו הטוב ביותר של העובד."


 פרק 11: האיגוד המקצועי

"כן, האיגוד המקצועי הוא תקוותנו היחידה," אתה מסכים; "הוא מחזק אותנו."

אכן, מעולם לא נאמרה מילה נכונה יותר: באיגוד יש כוח. לקח לעבודה זמן רב להבין את זה, ואפילו היום פועלים רבים אינם מבינים זאת כהלכה.

היו זמנים בהם העובדים לא ידעו דבר על ארגון. מאוחר יותר, כשהחלו להתארגן לשיפור תנאיהם, הועברו חוקים בהתאם ואיגודים מקצועיים נאסרו.

מאז ומתמיד התנגדו האדונים להתארגנויות של עובדיהם, והשלטונות סייעו בידם למנוע ולדכא את האיגודים. עד לפני זמן לא רב היו לאנגליה ולמדינות אחרות חוקים נוקשים ביותר נגד עובדים המנסים להתארגן. הנסיון להיטיב את תנאיהם באמצעות מאמץ משותף, הוקע כקנוניה או "קשירת קשר", ונאסר. זמן רב נלחמו העובדים השכירים על זכותם להתאגד; ושימו לב לכך שהם נאלצו להילחם. מה ששוב מוכיח כי המעבידים מעולם לא העניקו לעובדים דבר מרצונם, אלא כאשר האחרונים נלחמו וכפו עליהם לסגת. גם היום מעסיקים רבים מתנגדים להתארגנות של עובדיהם; הם מונעים זאת כאשר יש ביכולתם: הם מביאים למאסרם של מארגני עובדים ומסלקים אותם מהעיר, והחוק תמיד לצידם ומסייע בידם. או שהם משתמשים בתכסיס של הקמת גוף עובדים מזויף, 'איגודי חברות צהובים', עליהם ניתן לסמוך כי יעשו כרצון מעבידיהם.

קל להבין מדוע האדונים אינם רוצים שתתאגדו, מדוע הם פוחדים מאיגוד עובדים אמיתי. הם יודעים היטב שאיגוד חזק ולוחמני יכול להשיג שכר ותנאים טובים יותר, שמשמעותם רווח קטן יותר לאילי ההון שבשלטון. לכן הם עושים את כל שלאל ידם על-מנת למנוע מהעובדים להתאגד. כשאינם מצליחים בכך, הם עושים כמיטב יכולתם להחליש את האיגוד או להשחית את מנהיגיו, כך שהאיגוד לא יהיה מסוכן לאינטרסים של המעבידים.

האדונים גילו דרך יעילה ביותר לשתק את כוחה של העבודה המאורגנת. הם שיכנעו את העובדים שיש להם ולמעבידים אותם האינטרסים; הם גרמו להם להאמין שלהון ולעבודה "אינטרסים זהים", ושמה שטוב למעסיק טוב גם לעובדיו, ונתנו לזה את השם בעל הצליל החיובי "הרמוניה בין הון לעבודה."  אם לך ולמעבידך יש את אותם האינטרסים, הם אומרים לך, למה לך להילחם בו? העיתונות הקפיטליסטית, השלטון, בית הספר והכנסיה מטיפים כולם לאותו דבר: שתחיה בשלום ובידידות עם מעסיקך. מתאים לאילי התעשייה שעובדיהם יאמינו כי הם "שותפים" בעסק: הם יעבדו קשה ובנאמנות משום שזה "לטובת האינטרסים שלהם"; העובדים לא יחשבו להיאבק על תנאים טובים יותר, אלא יהיו סבלניים וימתינו עד שהמעסיק יוכל "לחלוק עמם את ההצלחה". הם גם יקחו בחשבון את האינטרסים ואת הרווחה של "מולדתם" ולא "יפריעו לתעשייה", ול"חיים הסדירים של הקהילה" באמצעות שביתות ועצירת העבודה. אם תקשיב למנצליך ולדובריהם, אתה תהיה "טוב" ותיקח בחשבון רק את האינטרסים של אדוניך, של עירך וארצך – אך איש לא ידאג לאינטרסים שלך ושל משפחתך, לאינטרסים של האיגוד או לאלה של עמיתיך ממעמד העובדים. "אל תהיה אנוכי," הם מוכיחים אותך, בעוד המעביד הולך ומתעשר מהיותך טוב ולא אנוכי. והם צוחקים לתוך שרוולם ומודים לאל שאתה כזה אידיוט.

אך אם עקבת אחרי עד עתה, אתה כבר יודע שהאינטרסים של ההון ושל העבודה אינם דומים. מעולם לא הומצא שקר גדול מזה הידוע בכינויו "זהות האינטרסים". ידוע לך שהעבודה מייצרת את כל השפע שבעולם, ושההון עצמו אינו אלא מוצריה המצטברים של העבודה. ידוע לך שלא יכול להיות הון, ולא שפע מכל סוג שהוא, אלא כתוצאה של עבודה. כך שמתוקף זכות שייך כל השפע הזה לעבודה; לגברים ולנשים שיצרו אותו, וממשיכים ליצור אותו, בכוח שכלם וידיהם; כלומר, לעובדי התעשייה, החקלאות והצווארון הלבן של העולם; בקיצור, למעמד העובד.

ידוע לך גם שההון בבעלות האדונים הוא רכוש גנוב, תוצר גנוב של העבודה. התעשייה הקפיטליסטית היא התהליך המתמשך של לקיחת מוצרי העבודה, ללא רשות, לתועלת המעמד השליט. האדונים, במילים אחרות, קיימים ומתעשרים על-ידי שהם שומרים לעצמם את פירות עמלך. למרות זאת, אתה הוא זה שמתבקש להאמין, שלך, העובד, יש אותם אינטרסים כמו לאלה המנצלים ובוזזים אותך! האם יכול מישהו באמת להיות טיפש עד-כדי-כך, שיתפתה לתרמית הזולה, ויפול למלכודת הפתאים השקופה הזאת?

ברור שהאינטרסים שלך כעובד שונים מאלה של שליטי ההון. יותר מאשר שונים: הם הפוכים לחלוטין; למעשה, מנוגדים, עוינים אלה לאלה. כל כמה שמעסיקך מעלה  את שכרך, הוא מרוויח עליך פחות. כדי להבין את זה אין צורך בפילוסופיה גדולה. אי-אפשר להימלט מכך, וכל ההתפתלויות והפלפולים לא ישנו אמת מוצקה זאת. עצם קיומם של איגודי עובדים היא הוכחה חיה לכך, אם כי רוב האיגודים וחבריהם אינם מבינים זאת. אם האינטרסים של העבודה ושל ההון זהים, לשם מה קיים האיגוד? אם המעביד באמת מאמין שמה שטוב בשבילו, כמעסיק, טוב גם לך, כעובד, הרי אין ספק שינהג בך כיאות; הוא ישלם לך את השכר הגבוה ביותר שבאפשר, כך שאיזו תועלת מביא האיגוד? אבל אתה יודע שאתה זקוק לאיגוד: אתה זקוק לו כדי שיעזור לך להילחם על שכר גבוה ותנאי עבודה טובים יותר. להילחם במי? במעסיקך כמובן, המעביד, היצרן, הקפיטליסט. אך אם עליך להילחם בו, אין זה נראה כאילו האינטרסים שלך ושלו זהים, האם לא כן? מה קורה אם כן ל"זהות האינטרסים" המהוללת? או שמא אתה נלחם במעבידך על הטבת שכר משום שהוא טיפש מכדי להבין את האינטרסים שלו עצמו? אולי הוא פשוט לא מבין שעדיף עבורו ומועיל לעסקיו לשלם לך יותר?

ובכן, אפשר בקלות לראות לאו מוביל רעיון העיוועים של "זהות האינטרסים". ועדיין, איגוד העובדים הממוצע מתבסס על רעיון זה. ישנם, כמובן, כמה יוצאים מן הכלל, כגון ה-I.W.W. (Industrial Workers of the World), האיגודים הסינדיקליסטים המהפכניים, וארגוני עובדים אחרים בעלי תודעה מעמדית. אך האיגודים הרגילים, כגון אלה השייכים לפדרציית העבודה האמריקאית בארה"ב, או האיגודים השמרניים של אנגליה, צרפת, גרמניה ומדינות אחרות, כולם מצהירים על זהות האינטרסים בין העבודה וההון. אבל, כפי שראינו זה עתה, עצם קיומם, השביתות והמאבקים, כולם מוכיחים שה"זהות" היא מזויפת ושקרית. כיצד זה קורה, אם כן, שהאיגודים מתיימרים להאמין בזהות האינטרסים, בעוד עצם קיומם ופעילותם שוללת אותה?

זה נובע מכך שהעובד הממוצע אינו מנסה לחשוב בעצמו. הוא סומך על מנהיגי האיגודים והעיתונות שיעשו זאת בשבילו, והם דואגים לכך שהוא לא יחשוב יותר מדי, שכן אם העובדים יתחילו לחשוב בכוחות עצמם הם עד מהרה יעלו על המזימה של שוחד, הונאה וגזל המתקראת הון-שלטון, ולא יעברו על-כך בשתיקה. הם יעשו מה שעשו עמים לפניהם בתקופות שונות. ברגע שהבינו שהם עבדים, הם חיסלו את העבדות. מאוחר יותר, כאשר הבינו שהם צמיתים, הם חיסלו את הצמיתות. וברגע שיבינו העובדים כי הם עבדי-שכר, הם יחסלו את עבדות השכר.

אתה רואה, אם כן, שמניעת העובדים מהכרה בכך שהם עבדי-שכר היא חלק מהאינטרסים של ההון. תרמית "זהות האינטרסים" היא אחד האמצעים לעשות זאת.

אך אין זה רק האינטרס של הקפיטליסט להונות את העובדים. כל אלה המפיקים רווח מעבדות השכר מעוניינים בהמשך תפקודה של השיטה, ובמשתמע מכך, מנסים למנוע מהעובדים את הבנת המצב.

נוכחנו קודם לכן לדעת מי מפיק תועלת משמירת המצב כמות שהוא: שליטים וממשלות, הכנסיות, מעמדות הביניים – בקיצור, כל אלה החיים מפרי עמלם של ההמונים. אך גם מנהיגי העבודה עצמם מעוניינים לשמר את עבדות השכר. אצל רובם אי היכולת להבחין בתרמית נובע מבורות, כך שהם באמת מאמינים שהקפיטליזם הוא הדבר הנכון, ושאיננו יכולים בלעדיו. יחד עם זאת, האחרים, הנבונים יותר, מכירים את האמת היטב, אך כנציגי איגוד, בעלי השפעה ומשכורות גבוהות, הם נהנים מהמשך קיומה של השיטה הקפיטליסטית. הם יודעים שאם העובדים יראו מבעד לאחיזת העיניים, הם יאלצו לתת דין וחשבון על כך שהטעו  אותם והובילו אותם בכחש. העובדים יתמרדו נגד עבדותם ונגד המוליכים אותם שולל – זה עלול להגיע עד כדי מהפכה, כמו שכבר קרה לעתים מזומנות בהיסטוריה. אלא שמנהיגי העבודה אינם ששים למהפכות; עדיף להם להניח למצב כמות שהוא, שכן הוא פועל היטב עבורם.

לאמיתו של דבר, מנהיגי השולל של העבודה אינם רואים מהפכה בעין יפה; הם אפילו מתנגדים לשביתות ומנסים למנוע אותן ככל שביכולתם.

כאשר פורצת שביתה הם ידאגו לכך שהעובדים "לא ירחיקו לכת", והם יעשו כמיטב יכולתם ליישב את אי ההבנות עם המעסיק באמצעות "בוררות", אשר בה ידם של העובדים בדרך-כלל על התחתונה. הם ייוועדו עם המעסיקים ויתחננו לוויתורים זעירים, ולעיתים קרובות יגיעו לפשרה שהיא לרעת האיגוד – אך בכל מקרה, בלי יוצא מן הכלל, הם יטיפו לעובדים "לשמור על החוק והסדר", להיות רגועים וסבלניים. הם ישבו לשולחן עם המנצלים, יתכבדו על חשבונם במזון ומשקה, ויפצירו בממשלה "להתערב" בסכסוך ולפתור את "הצרה", אך הם ינקטו זהירות גדולה שלא להזכיר לעולם את מקור כל הצרות של העבודה, עבדות השכר עצמה.

האם נתקלת אי-פעם במנהיג אחד, מאיחוד העובדים האמריקאי, למשל, שקם והצהיר שכל מערכת השכר היא גזל ורמייה, ודרש עבור העובדים את מלוא תוצרת עמלם? האם שמעת אי-פעם על מנהיג עובדים "רגיל" במדינה כלשהי עושה זאת? אני לא שמעתי מעולם ואף לא מישהו אחר. להיפך, כאשר קם אדם הגון ומעז לעשות זאת, מנהיגי העובדים הם הראשונים להוקיעו כמפר סדר, "אויב העובדים", סוציאליסט או אנרכיסט. הם הראשונים לקרוא "צילבו אותו!" ולרוע המזל העובדים, שאינם חושבים נכוחה, עונים אחריהם כהד.

אנשים כאלה נרדפים על-ידי ההון-שלטון, החשים עצמם בטוחים לעשות זאת, כל עוד יש על-כך הסכמה כללית.

האם אתה תופס את הנקודה, ידידי? האם זה נראה כאילו מנהיגי העובדים שלך רוצים שתתחבר לדברים, שתבין שאתה עבד-שכר? האם אין כל מה שהם רוצים זה לשרת את האינטרסים של האדונים?

מנהיגי העובדים והפוליטיקאים – הפקחים שבהם – יודעים היטב איזו עוצמה יכולה העבודה להפעיל, כייצרנית היחידה של השפע בעולם. אך הם אינם רוצים שאתה תדע. הם אינם רוצים שתדע כי העובדים, כשהם יודעי-דבר ומאורגנים כיאות, יכולים להיפטר מעבדותם ודיכויים. במקום זאת הם מספרים לך שהאיגוד קיים רק כדי לעזור לך להשיג שכר גבוה יותר, אם כי הם מודעים לכך שמצבך לא ישתפר משמעותית תחת הקפיטליזם, ושלעולם תישאר עבד-שכר ללא קשר לתשלום שתקבל ממעבידך. הם יודעים היטב שגם כאשר אתה מצליח, באמצעות שביתה, להשיג העלאה, אתה מאבד אותה שוב עם עליית יוקר המחייה, שלא להזכיר את המשכורות שאתה מפסיד בזמן השביתה.

הסטטיסטיקה מראה שרוב השביתות החשובות נכשלות. אך הבה נניח שנחלת הצלחה בשביתה שארכה רק שבועות ספורים. בזמן הזה הפסדת יותר משתוכל להחזיר בחודשים של עבודה בשכר גבוה יותר.

קח דוגמה פשוטה. נניח שהרווחת 40$ בשבוע כשהתחלת לשבות. במקרה הטוב: השביתה ארכה שלושה שבועות וזכית בהעלאה של 5$. כלומר, במשך שלושה שבועות הפסדת 120$ ועכשיו עליך לעבוד 24 שבועות כדי להחזיר את ההפסד, ולאחר חצי שנת עבודה, בשכר גבוה יותר, תסגור את הפער. אך מה בנוגע לעליית יוקר המחיה בינתיים? הרי אתה לא רק יצרן אלא גם צרכן, וכשתערוך קניות יתברר לך שהמחירים עלו. משכורות גבוהות יותר פירושן יוקר מחיה גבוה יותר, מכיוון שאת מה שהמעסיק מפסיד בשלמו לך יותר הוא מרוויח בחזרה על-ידי העלאת מחיר המוצר.

תוכל לראות, אם-כן, שרעיון השכר הגבוה יותר מטעה למעשה. הוא גורם לעובד לחשוב שמצבו משתפר עם עליית שכרו, אך העובדה היא – ככל שזה נוגע למעמד העובד כולו – שאת מה שהוא מרוויח בשכר הוא מפסיד כצרכן, ובטווח הארוך המצב נשאר כמות שהוא. בסוף שנה של "שכר גבוה" אין לו יותר מאשר לאחר שנה של "שכר נמוך". לעיתים אפילו פחות, מכיוון שעליית יוקר המחיה מהירה מעליית השכר.

כך זה פועל בדרך-כלל. כמובן ישנם גורמים נוספים המשפיעים על השכר כמו גם על יוקר המחיה, כמו מחסור בחומרים או בעבודה. אך אין צורך שניכנס לפרטי מצבים מיוחדים של משברים פיננסיים ותעשייתיים, או תקופות שגשוג יוצאות מן הכלל. מה שמעניין אותנו הוא המצב הרגיל, התנאים הנורמליים של האדם העובד, עבד השכר, המרוויח בדיוק מה שיאפשר לו להתקיים ולהמשיך לעבוד עבור מעסיקו. ניתן למצוא חריגים פה ושם, כמו עובד שזכה בירושה או בסכום כסף ממקור אחר, שאיפשר לו לפתוח עסק או להמציא משהו שיביא לו רווחה. אך מקרים אלו הם היוצאים מן הכלל ואינם משנים את מצבך; הווה אומר, מצבו של העובד הממוצע, של מיליוני העובדים בכל העולם.

עד כמה שנוגע לאותם מיליונים רבים, ועד כמה שנוגע לך, כאחד מהם, אתה נשאר עבד-שכר, תהיינה עבודתך ומשכורתך אשר תהיינה, ואין לך כל סיכוי להיות משהו אחר תחת שיטת הקפיטליזם.

בצדק תוכל, אם-כך, לשאול, "מה התועלת באיגוד? מה עושים מנהיגי האיגוד בקשר לכך?"

האמת היא שמנהיגי האיגוד שלך לא עושים דבר בקשר לכך. להיפך, הם עושים כל מה שביכולתם כדי שתישאר עבד-שכר. הם עושים זאת בגורמם לך להאמין שהקפיטליזם הוא בסדר, ולתמוך בשיטה הקיימת על מימשלה ועל "החוק והסדר". הם מתעתעים בך באומרם לך שאי-אפשר אחרת, בדיוק כפי שעושים המעסיק, בית הספר, הכנסיה והשלטון. למעשה, נציג האיגוד שלך עושה עבור הקפיטליזם את אותו השרות שעושה הפוליטיקאי עבור השלטון: שניהם תומכים, ומעודדים אותך לתמוך, בשיטה הקיימת של אי-צדק וניצול.

"אך האיגוד," אתה אומר, "מדוע אין האיגוד משנה את פני הדברים?"

האיגוד יכול היה לשנות את פני הדברים. אך מה הוא האיגוד? האיגוד אינו אלא אתה ועמיתך לעבודה ועוד רבים כמוכם – כלל החברים בארגון ונושאי המשרה. אתה מבין כעת שנושאי המשרה, נציגי האיגוד, אינם מעוניינים בשינוי. אם כך, הרי שעל כלל החברים לעשות זאת, האם לא כן?

אכן כן. אך אם חברי האיגוד – סך כל העובדים – אינם מבינים במה מדובר, אין האיגוד יכול לעשות דבר. מכאן המשמעות היא, שיש הכרח להביא את כלל העובדים לכדי הבנת המצב האמיתי.

זאת צריכה להיות מטרתו האמיתית של איגוד העובדים. הוא צריך לבאר ולהבהיר לחבריו את מצבם, להראות להם מדוע וכיצד שודדים ומנצלים אותם, ולמצוא דרכים ואמצעים להשתחרר מהכבלים.

רק כך ימלא האיגוד את תכליתו, שהיא הגנה על האינטרסים של העובד. ביטול הסדר הקפיטליסטי על ממשלו וחוקיו, היא ההגנה האמיתית היחידה על האינטרסים של העבודה. ובעוד האיגוד מתכונן לכך, הוא ידאג גם לצרכים המיידיים, שיפור התנאים הנוכחיים, עד כמה שזה אפשרי במסגרת הקפיטליזם.

אך, כפי שראינו, האיגוד השמרני המצוי, תומך בקפיטליזם ובכל מה שקשור אליו. הוא מניח כמובן מאליו שאתה פועל וכזה תישאר, ושהדברים צריכים להיות כפי שהם. האיגוד טוען שכל שביכותו לעשות הוא לעזור לך לקבל שכר מעט טוב יותר, לצמצם את מספר שעות עבודתך, ולשפר במעט את התנאים בהם אתה עמל. הוא רואה במעסיק שותף לעסקים ועורך עמו חוזים. אך לעולם אינו תוהה מדוע אחד השותפים, המעסיק, מתעשר מחוזה כזה, בעוד השותף השני, העובד, נשאר תמיד עני, עובד קשה, ומת כעבד-שכר. משום מה השותפות לא נראית מאוזנת. היא נראית יותר כמשחק של אמון, האם לא-כן?

ובכן, היא באמת כזאת. זהו משחק אשר בו צד אחד מוציא את הערמונים מהאש, בעוד הצד השני משתלט עליהם. שותפות בלתי-מאוזנת בעליל, וכל מאבקי העובדים הם נסיון לשכנע את השותף הקפיטליסטי, לוותר על מספר קטן של ערמונים מתוך הערימה הגדולה, ותו לא. בסך הכל משחק של תרמית, גם אם העובד מצליח להשיג כמה ערמונים נוספים.

למרות זאת, הם מדברים אתך על הדרת כבוד, על "הדר העבודה". האם תוכל לתאר לעצמך עלבון גדול מזה? אתה עובד בפרך כל חייך, משרת אותם ודואג לנוחיותם ולרווחתם, אתה מניח להם לשלוט בך, ובליבם הם צוחקים לך ובזים לך על טפשותך – ואז הם מדברים אתך על "הדרת כבוד!"

מדוכן המטיף ומבימת הנואמים, בבית הספר ובאולם ההרצאות, כל נציג עובדים ופוליטיקאי, כל נצלן ולוקח שוחד מהלל את "הדר העבודה", בעוד הוא עצמו רוכב כל הזמן בנוחיות על גבך. האם אינך רואה כיצד הם מוציאים אותך פרייר?

מה עושה האיגוד בנידון? מה עושים נציגיך עבור המשכורת השמנה שאתה משלם להם? הם עסוקים ב"לארגן" אותך, בלספר לך איזה בחור נהדר אתה; עד כמה האיגוד שלך חזק וכמה נציגיך עושים בשבילך. אך מה הם באמת עושים? זמנם מתבזבז על עניינים קטנוניים של פרוצדורה, על מאבקים סיעתיים, על שאלות של תחומי סמכות, על בחירת ממונים, על ישיבות וועידות. אתה, כמובן, משלם עבור הכל, ולכן נציגיך תומכים תמיד בתקציב גבוה לאיגוד; אבל מה אתה מרוויח מכל זה? אתה ממשיך לעבוד במפעל ולמלא את חובותיך, ואת נציג האיגוד שלך ממש לא מעניין כמה קשה אתה עובד או איך אתה חי, ועליך לעורר מהומה רבתי באסיפת העובדים רק כדי למשוך תשומת לב לצרכיך ולתלונותיך.

שים לב שכאשר עולה הצעה של שביתה, מנהיגי האיגודים בדרך-כלל יתנגדו לה, שכן גם הם, כמו המעסיק והשליט, רוצים "שקט ושלווה" במקום אי הנוחות הכרוכה במאבק. בכל הזדמנות ינסו מנהיגי האיגוד להניא אותך מלשבות, ולעיתים אף יאסרו וימנעו זאת באופן ישיר. הם יכריזו על ארגונך כלא-חוקי אם תשבות ללא הסכמתם, אך אם הלחץ יהיה חזק מכדי שיעזו להתנגד, הם "יאשרו" את השביתה באדיבות. תאר לעצמך – אתה עובד קשה ומשכרך הדל אתה מממן את נציגי האיגוד, שמתפקידם לשרת אותך, ואז אתה צריך לבקש את רשותם להיטיב את תנאיך! זה משום שעשית אותם לאדוני הארגון שלך, בדיוק כשם שעשית את השלטון לאדונך במקום למשרתך – או כמו שאתה מרשה לשוטר לרדות בך במקום שאתה תהיה זה המחלק לו פקודות.

האם אי-פעם שאלת את עצמך כיצד זה קורה שבכל פעם שאתה שובת (וגם בכל הפעמים האחרות) החוק וכל מנגנוני השלטון נמצאים תמיד בצדו של המעביד? הרי השובתים הם אלפים והמעביד רק אחד, ואלו גם זה אמורים להיות אזרחים שווי-זכויות – אבל למרות זאת, מוזר לומר, תמיד המעביד הוא זה שהשלטון עומד לרשותו. הוא יכול לגרום לבית המשפט להוציא צו-מניעה כנגד "התערבותך הפוגענית" בעסק "שלו", הוא יכול לשסות בך את השוטרים עם אלותיהם, הוא יכול להביא למעצרך ולכליאתך. הם שמעת אי-פעם על ראש-עיר, מפקד משטרה או מושל, המורה למשטרה להגן על האינטרסים שלך בשביתה? מוזר, הלא-כן? יתר-על-כן, המעביד יכול להביא מפרי-שביתה רבים, תחת הגנה משטרתית, לעזור בשבירת השביתה, משום שאתה עבדת כל-כך הרבה שעות עד שנוצר צבא מובטלים המוכן בכל רגע לתפוס את מקומך. בדרך כלל שביתתך לא מצליחה בגלל שמנהיגי האיגוד שלך לא איפשרו לך להתארגן בדרך הנכונה.

ראיתי, למשל, בנאים על גורד שחקים בניו-יורק מניחים את כלי עבודתם, בעוד הנגרים והברזלנים ממשיכים בעבודתם כרגיל. השביתה לא נוגעת להם, הסביר האיגוד שלהם, מאחר והם שייכים למקצוע אחר; או שהם לא יכלו להצטרף לשובתים האחרים מכיוון שאז היו מפרים את ההסכמים שארגוניהם סגרו עם המעביד. כך שהם המשיכו בעבודה על הבניין בו עמיתיהם לאיגוד שבתו. במילים אחרות, הם הפרו את השביתה ועזרו לשבור את שביתת הבנאים. מכיוון שראו זה פלא, הם השתייכו למקצוע אחר! כאילו מאבק העבודה בהון הוא עניין של מקצוע ולא המטרה המשותפת של מעמד העובדים כולו!

דוגמה נוספת: כורי הפחם של פנסילבניה שובתים,  ועל כורי הפחם של וירג'יניה מוטל מס על-מנת לתמוך בהם כספית. כורי וירג'יניה ממשיכים לעבוד היות והם "כבולים בחוזה". הם ממשיכים לכרות פחם כך שאילי הפחם יוכלו לספק את דרישות השוק מבלי להפסיד דבר עקב שביתת כורי פנסילבניה. לעיתים הם אפילו מרוויחים מכך בהעלותם את מחיר הפחם. האם זה מפתיע שכורי פנסילבניה יפסידו את השביתה, כאשר עמיתיהם הכורים מפרים למעשה את שביתתם? אך אילו הבינו העובדים את האינטרסים האמיתיים שלהם, אילו לא היו מאורגנים על-פי מקצוע אלא על-פי תעשייה, כך שכל התעשייה – ובשעת הצורך כל מעמד העובדים – היו שובתים כאיש אחד, האם היתה השביתה נכשלת?

עוד נחזור לנושא. בינתיים רציתי רק להצביע על העובדה שהאיגוד שלך, כמו שהוא מאורגן כרגע, ונושאי המשרה שלו, אינם בנויים למאבק יעיל בקפיטליזם. אינם בנויים אפילו להוביל שביתה בהצלחה. אין בכוחם למעשה לשפר את תנאיך.

הם משמשים רק לצורך הפרדת העובדים לארגונים שונים ואף מנוגדים; הם מאלפים אותך לחשוב שהקפיטליזם הוא טוב; הם משתקים את יוזמתך ואת יכולתך לחשוב ולפעול מתוך מודעות מעמדית. זוהי הסיבה שמנהיגי העבודה והאיגודים השמרניים הם מעוז המוסדות הקיימים. הם עמוד השדרה של הקפיטליזם ושל השלטון, הסיוע הטוב ביותר ל"חוק וסדר", והסיבה לכך שאתה נשאר עבד-שכר.

"אך אנחנו בוחרים בעצמנו את נושאי המשרה באיגודים," אתה מתנגד; "אם אלה חסרי תועלת, אנחנו יכולים לבחור באחרים."

כמובן, אתה יכול לבחור מנהיגים חדשים, אך האם יש הבדל אם אדם זה או אחר הוא מנהיגך, אם זה גומפרס או גרין, ג'והו בצרפת או תום מאן באנגליה, כל עוד האיגוד תקוע באותם רעיונות טפשיים ושיטות מוטעות, מאמין בקפיטליזם ותומך ב"הרמוניית האינטרסים", מפריד בין העובדים ומצמצם את כוחם בארגון על-פי מקצועות, חותם עם המעביד על הסכמים הקושרים את החברים וגורם להם להפר שביתות של עמיתיהם, ובדרכים רבות אחרות תומך במשטר השעבוד שלך?

"אם כך, האיגוד לא שווה כלום?" אתה שואל.

באיגוד יש כוח, אך עליו להיות איגוד אמיתי, ארגון אמיתי של העבודה, מכיוון שלעובדים בכל מקום יש את אותם האינטרסים, ללא קשר מה סוג העבודה שהם עושים או לאיזו אומנות הם שייכים. איגוד שכזה יהיה מבוסס על אינטרסים משותפים וסולידריות של העובדים בכל העולם. הוא יהיה מודע לכוחו האדיר כמייצר השפע כולו.

"כוח!" אתה מתנגד. "טענת שאנחנו עבדים! איזה כוח יכול להיות לעבדים?"

הבה נתייחס לכך, אם-כן.

פרק 12: של מי הכוח?

אנשים מדברים על גדולת מדינתם, עוצמת ממשלתם וכוחו של מעמד ההון. הבה נבדוק מה הכוח באמת כולל, היכן הוא קיים, ומי למעשה מחזיק בו.

מהו ממשל של מדינה? זה המלך ושריו, או הנשיא והקבינט, הפרלמנט או הקונגרס, ונושאי המשרה של המדינה והשלטון המרכזי. בסך הכל מספר מצומצם של אנשים בהשוואה לכלל האוכלוסיה.

מתי, אם-כן, מחזיק קומץ אנשים זה, הקרוי ממשל, את הכוח בידו, וממה מורכב הכוח הזה?

הממשל חזק כאשר הוא נתמך על-ידי העם. הם מספקים לו כסף, צבא וצי, מצייתים לו ומאפשרים לו לתפקד. במילים אחרות, כוחו של הממשל תלוי לחלוטין בתמיכה שהוא מקבל.

אך האם יכול ממשל כלשהו להתקיים אם העם מתנגד לו באופן פעיל?  האם יכול גם הממשל החזק ביותר לבצע משימה כלשהי ללא תמיכת האוכלוסיה, ללא עזרת ההמונים, העובדים של המדינה?

ברור, כמובן, שאין ממשל היכול לבצע משהו בכוחות עצמו בלבד. הוא זקוק לתמיכת העם או לפחות להסכמתו.

קחו את מלחמת העולם, למשל. בעלי ההון האמריקאים רצו שארה"ב תיכנס למלחמה, משום שידעו שיגרפו הון עתק, כמו שלמעשה קרה. אך למעמד הפועלים לא היה מה להרוויח מהמלחמה, שכן מה יכולים אנשי העמל להרוויח מטבח עמיתיהם במדינה זרה כלהי? ההמונים באמריקה לא היו בעד התערבות בתסבוכת האירופאית. כפי שצויין קודם, הם בחרו בוודרו ווילסון לנשיא על מצע של "הוא הרחיק אותנו מהמלחמה". אילו התמיד העם האמריקאי בנחישותו, האם היה הממשל יכול להצטרף לקטל?

כיצד קרה, אם כן, שאוכלוסית ארה"ב שוכנעה לצאת למלחמה למרות שהצביעו נגדה בבחרם את ווילסון? הסברתי זאת כבר באחד הפרקים הקודמים. אלה שהיו מעוניינים בכניסה למלחמה פתחו במבצע תעמולה אדיר התומך בה. הוא נמשך במלוא העוצמה בעיתונות, בבית הספר ובכנסיה; באמצעות מצעדים, נואמים פטריוטים, וקריאות ל"דמוקרטיה" ול"מלחמה לקץ המלחמות". היתה זו דרך שפלה לשטות בעם להאמין שהמלחמה היתה עבור "אידיאל" כלשהו ולא סתם מלחמה קפיטליסטית עבור רווחים, כמו כל המלחמות המודרניות. מיליוני דולרים בוזבזו על התעמולה, כספו של העם כמובן, כי בסופו-של-דבר העם משלם עבור הכל. התלהבות מלאכותית הוצתה ולובתה, באמצעות הבטחות מהבטחות שונות לעובדים, אודות העתיד הנפלא המצפה להם כתוצאה מהמלחמה. היו אלה ההונאה והצביעות הגדולות ביותר, אך אזרחי ארה"ב התפתו להן ויצאו למלחמה, אם כי באמצעות גיוס ולא בהתנדבות.

ודוברי העובדים, מנהיגי מעמד הפועלים? כרגיל הם הוכחו כ"פטריוטים" הגדולים ביותר, כשהם קוראים לחברי האיגודים לצאת ולהיהרג על תהילת רדיפת הבצע. מה עשה נשיא פדרציית העובדים האמריקאית דאז, סמואל גומפרס? הוא הפך ליד-ימינו של ווילסון, קצין הגיוס הראשי שלו. הוא ובכירי איגודו הפכו למש"קי ההון בגיוס מעמד העובדים לטבח. מנהיגי העובדים במדינות אחרות, החרו החזיקו אחריו.

כל אחד יודע ש"המלחמה לקץ המלחמות" לא הביאה קץ לכלום. להיפך, היא גרמה ליותר תסבוכות פוליטיות באירופה מאשר אי-פעם, והכינה את הרקע למלחמה חדשה ונוראית יותר מהקודמת. אך לא בכך עסקינן. התייחסתי לעניין רק כדי להראות שללא גומפרס והמנהיגים האחרים, ללא ההסכמה והתמיכה של ההמונים העמלים, ממשלת ארה"ב לא היתה, בשום אופן, מסוגלת לבצע את דרישות אילי ההון, התעשייה והמסחר.

או קחו את מקרה סאקו-וונצטי. האם שלטונות מסצ'וסטס היו מוציאים אותם להורג אילו העובדים המאורגנים של אמריקה היו מתנגדים, אילו פעלו למנוע זאת? תארו לעצמכם שעובדי מסצ'וסטס היו מסרבים לתמוך בכוונותיו הרצחניות של הממשל: נניח שהעובדים היו מחרימים את המושל וסוכניו, לא מספקים להם מזון, מנתקים להם את התקשורת ומפסיקים את זרם החשמל בבוסטון ובכלא צ'רלסטון. הממשל היה חסר-אונים ולא מסוגל לתפקד.

אם תבחן את העניין בעיניים פקוחות ובלתי משוחדות, תגיע למסקנה שלא העם תלוי בשלטון, כפי שנהוג להאמין, אלא בדיוק היפוכו של דבר.

מה קורה כאשר העם נמנע מלתמוך בשלטון, כאשר הוא מסרב לציית ולא משלם מיסים? השלטון אינו יכול לתמוך בנציגיו, אינו יכול לשלם למשטרה, אינו יכול לצייד ולהאכיל את הצבא. הוא נשאר ללא מימון, ללא אמצעים להוציא לפועל את הוראותיו. הוא משותק. קומץ האנשים הקוראים לעצמם ממשלה הופכים לחסרי אונים – הם מאבדים את כוחם ואת סמכותם. אם הם יכולים לקבץ מספיק אנשים לעזרה, הם עלולים לנסות להילחם בעם. אם לא, או במקרה שהם מפסידים בקרב, עליהם להיכנע. שלטונם הגיע לקיצו.

בסיכומו של דבר, גם כוחו של הממשל החזק ביותר נשען במלואו על העם, על תמיכתו וצייתנותו. נובע מכך שלשלטון כשלעצמו אין כוח כלל. ברגע שהעם מסרב להיכנע למרותו, השלטון מפסיק להתקיים.

וכעת, מה הכוח שיש לקפיטליזם? האם כוחם של הקפיטליסטים נמצא בהם עצמם, או מאין הוא מגיע?

ניכר לעין שכוחם נמצא בהונם, בעושרם. הם בעלי התעשיות, המסחר והאדמות. אך נכסים אלה לא יצמיחו להם תועלת ללא נכונותם של האנשים לעבוד עבורם ולחלוק להם כבוד. נניח שהעובדים היו אומרים לקפיטליסטים: "עייפנו מלייצר רווחים עבורכם. איננו מוכנים עוד להיות משועבדים לכם. אתם לא יצרתם את האדמה, לא בניתם את בתי החרושת, הטחנות, בתי המסחר. אנחנו בנינו אותם, ומעתה והלאה נשתמש בהם כדי לעבוד, ומה שנייצר לא יהיה שלכם אלא יהיה שייך לנו. אתם לא תקבלו כלום, אפילו לא מזון עבור כספכם. אתם תהיו בדיוק כמונו, ותעבדו בדיוק כמו כולנו."

מה יקרה? ובכן, הקפיטליסטים יפנו לממשלה לעזרה. הם ידרשו הגנה על האינטרסים שלהם ועל נכסיהם. אך אם העובדים יסרבו להכיר בסמכותה של הממשלה, גם זו האחרונה תהיה חסרת אונים.

תוכל לומר שזאת היא מהפכה. ייתכן שכן. אך ללא קשר לשם, זה יסתכם בכך: הממשלה והקפיטליסטים – השליטים הפוליטיים והפיננסיים – יגלו שכל הכוח והעוצמה, בהם התגאו, נעלמו כלאחר-יד, ברגע שהעם סרב להכיר בהם כאדונים, סרב להניח להם לרדות בו.

האם זה אפשרי, אתה תוהה. ובכן, זה קרה פעמים רבות בעבר, ולא לפני זמן רב כל-כך ברוסיה, בגרמניה ובאוסטריה. בגרמניה, אותו מפקד עליון, הקייזר, נאלץ לנוס על נפשו כי ההמונים החליטו שאינם רוצים בו עוד. באוסטריה סולקה המונארכיה כי העם התעייף מרודנותה ושחיתותה. ברוסיה, הצאר רב העוצמה שמח לוותר על כתרו כדי לשמור על ראשו, ונכשל גם בכך. בבירתו שלו, לא הצליח למצוא אפילו גדוד אחד שיגן עליו, וכל סמכותו הכבירה עלתה בעשן כאשר האוכלוסיה סרבה להישמע לה. באותה מידה הפכו הקפיטליסטים הרוסים לחסרי אונים כאשר העם הפסיק לעבוד עבורם ולקח את האדמות, בתי החרושת, המכרות, והטחנות לרשותו. כל הממון וה"כוח" של הבורגנות ברוסיה לא יכול היה להשיג להם כיכר לחם, כאשר ההמונים סרבו לספק אותה אלא אם-כן ירוויחו אותה ביושר מיגיע כפיהם.

מה בא כל זה להוכיח?

זה מוכיח כי מה שקרוי הכוח הפוליטי, התעשייתי והפיננסי, הסמכות השלטונית והקפיטליזם, כולם נמצאים למעשה בידי העם. זה מוכיח כי רק לעם, להמונים, יש כוח אמיתי.

כוח זה, כוחו של העם, הוא כוח ממשי: בלתי אפשרי לקחת אותו ממנו, כמו שניתן לקחת את כוחו של השליט, הפוליטיקאי, או הקפיטליסט. אי-אפשר לקחת אותו משום שאיננו מבוסס על נכסים כי-אם על יכולת. זו היכולת ליצור ולייצר; הכוח המזין ומלביש את העולם, הנותן לנו חיים, בריאות ורווחה, שמחה והנאה.

עד כמה גדול הכוח הזה, תבין כאשר תשאל את עצמך:

האם היו החיים אפשריים בכלל, ללא עמלם של העובדים?

האם לא היו הערים גוועות ברעב אלמלא סיפקו החקלאים מזון?

ההיתה מערכת הרכבות פועלת אילו הפסיקו עובדי הרכבת לעבוד? האם היה מפעל כלשהו יכול להמשיך בפעילותו ללא כורי הפחם?

האם ניתן היה לעסוק במסחר אילו שבתו עובדי התחבורה?

האם היה אור בתיאטראות ובבתי הקולנוע, במשרדך ובביתך אילולא סיפקו עובדי החשמל את הזרם?

צדק המשורר באומרו:

"כל הגלגלים ייעצרו וידממו

כאשר זרועותיך החסונות כך יעשו."

זהו כוחה היצרני, התעשייתי של העבודה.

אין זה תלוי בפוליטיקה כלשהי, לא במלך, נשיא, פרלמנט או קונגרס. זה אינו תלוי גם במשטרה, בצבא או בצי – שכן אלה רק צורכים ולא יוצרים דבר. כמו-כן אין זה תלוי בחוקים ובכללים, במחוקקים ובבתי משפט, בפוליטיקאים או בפלוטוקרטים. זה קיים לחלוטין ובאופן בלעדי ביכולתם ובכשרונם של העובדים במפעל ובשדה, בכוח ובמוח של הפרולטריון התעשייתי והחקלאי לעבוד, ליצור ולייצר.

זה הכוח היצרני של העובדים – של האיש עם המחרשה והפטיש, של איש הרוח והשרירים, של ההמונים, של מעמד העובדים כולו.

מכאן נובע שהמעמד העובד, בכל ארץ וארץ, הוא החלק החשוב ביותר באוכלוסיה. למעשה, הוא החלק החיוני היחיד. שאר האנשים משתתפים ועוזרים בחיים החברתיים, אך אילו לא היתה ברירה היינו יכולים להסתדר בלעדיהם, אך בלעדי האדם העובד לא היינו יכולים לחיות אפילו יום אחד. הוא בעל הכוח שאי אפשר בלעדיו, הכוח הכלכלי.

כוחם של השלטון וההון הוא חיצוני, מחוץ לעצמם.

כוחה של העבודה אינו חיצוני. הוא נמצא בעצמו, ביכולתו לעבוד וליצור. זהו הכוח האמיתי היחיד.

למרות זאת, המעמד העובד נמצא במקום הנמוך ביותר בסולם החברתי.

האם אין זה עולם הפוך ומבולבל, עולם ההון והשלטון? העובדים, שכמעמד הם החלק החשוב ביותר בחברה, שרק להם יש כוח אמיתי, הם חסרי אונים בתנאים הנוכחיים. הם המעמד העני ביותר, הפחות משפיע והפחות מכובד. בזים להם, הם קורבנות לכל סוג של דיכוי וניצול, לא מוערכים ולא מכובדים. הם חיים בעליבות בבתי-דירות מכוערים, שיעור התמותה ביניהם גבוה, בתי הכלא מלאים אותם, הגרדום והכסא החשמלי מיועדים להם.

זהו גמולה של העבודה בחברה של הון-שלטון; זה מה שאתה מקבל משיטת "החוק והסדר".

האם חוק וסדר מעין אלו ראויים לשרוד? האם יש להרשות למערכת חברתית כזאת להמשיך ולהתקיים? האם אינה צריכה להיות מוחלפת במשהו אחר, טוב יותר, והאם אין העובד מעוניין יותר מכל אחד אחר להביא לידי כך? האם אין על ארגונו שלו, שהוקם במיוחד למען האינטרסים שלו – האיגוד – לעזור לו לעשות זאת?

הכיצד?

פרק 13: סוציאליזם

כשאתה שואל את השאלה הזאת, עונה לך הסוציאליסט:

"הצבע עבור המצע הסוציאליסטי. בחר במפלגתנו. אנחנו נבטל את הקפיטליזם ונבסס את הסוציאליזם."

מה רוצה הסוציאליסט, וכיצד הוא מציע לממש זאת?

יש זנים רבים של סוציאליסטים. יש סוציאל-דמוקרטים, פביאן-סוציאליסטים, נציונל-סוציאליסטים, נוצרים-סוציאליסטים, ועוד תוויות רבות. באופן כללי, כולם מאמינים בסילוק העוני והתנאים החברתיים הלא-הוגנים. אך הם חלוקים נחרצות בשאלה מהם תנאים "הוגנים", ויותר מכך, כיצד להשיגם.

בימים אלה, אפילו הנסיון הקטן ביותר לשפר את הקפיטליזם נקרא לעיתים קרובות "סוציאליזם", בעוד במציאות אין אלה אלא רפורמות. אך רפורמות אלה אינן יכולות להחשב סוציאליסטיות מאחר ואין בכוונת הסוציאליזם האמיתי "לשפר" את הקפיטליזם אלא להיפטר ממנו בכל מכל. הסוציאליזם מלמד שתנאי העבודה, במהותם, אינם יכולים להשתפר תחת הקפיטליזם; להיפך, הוא מראה שמצב העובד נעשה בהכרח גרוע יותר עם התפתחות התעשיינות, כך שהמאמצים "לתקן" ו"לשפר" את הקפיטליזם מנוגדים לסוציאליזם באופן ישיר ומעכבים את התגשמותו.

ראינו בפרקים הקודמים ששיעבוד העובדים, אי-שוויון, אי-צדק, ועוולות חברתיות אחרות הן תוצאה של מונופוליות וניצול, ושהמערכת נתמכת על-ידי המנגנון הפוליטי הקרוי ממשלה. לכן אין טעם לדון באותן אסכולות של הסוציאליזם (בחירה גרועה של השם) אשר אינו דוגלות בביטול הקפיטליזם ועבדות השכר. באותה מידה לא תצמח לנו תועלת מלדון בהצעות הסוציאליסטיות לכאורה, כגון "חלוקה צודקת יותר של הרכוש", "השוואת ההכנסות", "מס יחיד", וכדומה. אלה אינן סוציאליזם; הן רק רפורמות. סוציאליזם טרקלינים גרידא, כמו פביאניזם למשל, גם הוא אינו בעל ערך רב להמונים.

בואו נדון, אם-כן, באותו זרם של הסוציאליזם אשר מטפל בקפיטליזם ובמערכת השכר באופן יסודי, העוסק בעובד, המנושל, והידוע בשם התנועה הסוציאל- דמוקרטית. זרם זה רואה כל צורה אחרת של סוציאליזם כבתי-מעשית ואוטופית; הוא רואה את עצמו כתיאוריה המדעית התקפה היחידה של סוציאליזם אמיתי כפי שנוסח על-ידי קרל מרקס, מחבר הקפיטל, שהוא התנ"ך והמדריך של כל הסוציאל-דמוקרטים.

ובכן, חסידיו הסוציאליסטים של קרל מרקס – הידועים כסוציאליסטים מרקסיסטים, ושאנחנו, למען הקיצור, נכנה בפשטות סוציאליסטים – מה הם מציעים?

הם טוענים שהעובדים לעולם לא יהיו חופשיים ויבטיחו את רווחתם אלא אם-כן יבערו את הקפיטליזם. אמצעי הייצור ושיטת החלוקה צריכים להילקח מידיים פרטיות. כלומר, האדמות, המכונות, הטחנות, בתי החרושת, המכרות, מסילות הברזל ושירותים ציבוריים אחרים לא צריכים להיות בבעלות פרטית, שכן בעלות שכזאת משעבדת את העובדים כמו גם את המין האנושי כולו. בעלות פרטית על הדברים שבלעדיהם אין האנושות יכולה להתקיים, חייבת על-כן לחדול. אמצעי הייצור והחלוקה צריכים להפוך לרכוש ציבורי. ההזדמנות לשימוש חופשי תכחיד את המונופוליות, הרווחים והריביות, הניצול ועבדות השכר. אי-שוויון חברתי ואי-צדק יחוסלו, המעמדות יעלמו, וכל בני האדם יהיו חופשיים ושווים.

השקפות אלו של הסוציאליזם קיימות בהתאמה מלאה גם אצל רוב האנרכיסטים.

הבעלים הנוכחיים – ממשיך הסוציאליזם ללמד – לא יוותרו על נכסיהם ללא מאבק. ההיסטריה ונסיון העבר מוכיחים זאת. המעמדות המיוחסים תמיד נאחזו בכל מחיר ביתרונותיהם, תמיד התנגדו לכל נסיון להחליש את כוח שליטתם בהמונים. גם היום הם נלחמים ללא רחם בכל מאמץ של העבודה לשיפור. לכן אין ספק שבעתיד, כמו בעבר, הפלוטוקרטיה תתנגד אם תנסה לשלול מהם את המונופולים, את היתרונות ואת זכויות היתר. התנגדות זאת תוביל למאבק מר, למהפכה.

סוציאליזם אמיתי הוא לכן רדיקלי ומהפכני. רדיקלי, משום שהוא מגיע לשורש הבעייה החברתית (radix הוא שורש בלטינית); הוא אינו מאמין ברפורמות ובתחליפים; הוא רוצה לשנות את הדברים מיסודם. מהפכני, לא בגלל רצון לשפיכת-דמים, אלא משום שהוא רואה בבירור שהמהפכה היא בלתי-נמנעת; הוא יודע שאי-אפשר לשנות את הקפיטליזם לסוציאליזם ללא מאבק אלים בין המעמדות שיש להם הכל לבין ההמונים המנושלים.

"אך אם מהפכה," אתה שואל, "מדוע מבקשים ממני הסוציאליסטים שאצביע עבורם לכהונה בשלטון? האם שם מתרחשת המהפכה?"

שאלתך בהחלט לעניין. אם הקפיטליזם אמור להתחסל על-ידי המהפכה, לשם מה מחפשים הסוציאליסטים כהונה ציבורית, מדוע הם מנסים להיכנס לממשלה?

כאן בדיוק נכנסת לתמונה הסתירה הגדולה של הסוציאליזם המרקסיסטי, סתירה מהותית וקטלנית לתנועה הסוציאליסטית בכל מדינה, שהפכה אותה לחדלת-אונים ובלתי-מועילה למעמד העובד.

חשוב מאד לעמוד על טיב הסתירה הזאת, על-מנת להבין מדוע הסוציאליזם נכשל, ומדוע הסוציאליסטים נכנסו למבוי סתום ואינם מסוגלים להוביל את העובדים לאמנסיפציה.

מהי הסתירה הזאת? ובכן כך: מרקס לימד כי "המהפכה היא המיילדת של הקפיטליזם, שהוא בהריון ובבטנו חברה חדשה"; כלומר, הקפיטליזם לא יוחלף בסוציאליזם אלא על-ידי מהפכה. אך ב"מניפסט הקומוניסטי", מצד שני, מרקס עומד על-כך שהפרולטריון צריך להשתלט על המנגנון הפוליטי, הממשלתי, על-מנת לכבוש את הבוגנות. המעמד העובד – הוא מלמד – צריך לתפוס במושכות השלטון של המדינה, באמצעות המפלגות הסוציאליסטיות, ולהשתמש בכוח הפוליטי על-מנת להנהיג את הסוציאליזם.

סתירה זו יצרה מבוכה עצומה אצל הסוציאליסטים ופילגה את התנועה לסיעות רבות. רובן, המפלגות הסוציאליסטיות הרגילות בכל מדינה, מייצגות את כיבוש הכוח הפוליטי במטרה לכונן ממשלה סוציאליסטית שמתפקידה יהיה לסלק את הקפיטליזם ולחולל את הסוציאליזם.

החלט בעצמך אם הדבר הזה אפשרי. קודם כל, הסוציאליסטים עצמם מודים שהמעמדות המבוססים לא יוותרו על עושרם וזכויות היתר שלהם ללא מאבק קשה אשר יביא למהפכה.

ושוב, האם הדבר הזה בכלל מעשי?  קח את ארה"ב למשל. במשך למעלה מחמישים שנה מנסים הסוציאליסטים לבחור נציגי מפלגה לקונגרס, כאשר התוצאה היא שלאחר חצי מאה של מאמץ פוליטי יש להם נציג אחד בבית הנבחרים בוושינגטון. כמה מאות יקח בקצב הזה (והקצב לא עולה אלא יורד) להגיע לרוב סוציאליסטי בקונגרס?

אך גם אם נניח שהסוציאליסטים יצליחו להשיג רוב ביום מן הימים. האם יצליחו להחליף את הקפיטליזם בסוציאליזם? זה יחייב שינויים ותיקונים בחוקת ארה"ב, כמו גם בחוקות המדינות השונות, מה שיצריך רוב של שני שלישים בהצבעות. עצור לרגע וחשוב: הפלוטוקרטים, הטראסטים, הבורגנות וכל שאר הכוחות הנהנים מהקפיטליזם, האם הם פשוט ישבו בשקט ויאפשרו את שינוי החוקה בדרך שתשלול מהם את עושרם ואת זכויות היתר שלהם? האם אתה מאמין בכך? התזכור מה אמר ג'יי גולד כאשר הואשם בצבירת המיליונים שלו באופן בלתי-חוקי ובניגוד לחוקה? "לעזאזל עם החוקה!" הוא השיב. וכך מרגיש כל איל הון גם אם אינו ישיר ובוטה כגולד. חוקה או לא חוקה, הקפיטליסטים יילחמו עד מוות על עושרם וזכויות היתר שלהם. וזאת היא בדיוק הכוונה במהפכה. תוכל לשפוט אז בעצמך אם אפשר לחסל את הקפיטליזם על-ידי בחירת סוציאליסטים למוסדות השלטון, ובאם ניתן להעלות את הסוציאליזם לשלטון באמצעות בחירות. לא קשה לנחש מי ינצח בקרב בין פתקי-הצבעה ובין כדורים (ballots and bullets).

בימים עברו הסוציאליסטים הבינו זאת היטב. אז הם טענו שבכוונתם להשתמש בפוליטיקה רק למטרות תעמולה. זה היה בימים בהם תעמולה סוציאליסטית היתה אסורה, בעיקר בגרמניה. "אם תבחרו בנו לרייכסטג", אמרו אז הסוציאליסטים לעובדים, "נוכל להטיף שם לסוציאליזם ולחנך את האנשים על ברכיו". היה הגיון מסויים בכך, שכן החוקים שאסרו נאומים סוציאליסטיים לא חלו על הרייכסטג; כך שהסוציאליטים העדיפו פעילות פוליטית ונטלו חלק בבחירות כדי שתהיה להם אפשרות לקדם את הסוציאליזם.

זה נדמה היה כדבר לא מזיק, אך הסתבר כהתפרקות הסוציאליזם, מאחר ולא ניתן להימנע מכך שהאמצעים בהם אתה נוקט על-מנת להשיג את מטרתך, הופכים במהרה למטרה עצמה. הכסף, למשל, שאיננו אלא אמצעי לקיום, הפך להיות תכלית חיינו. בדומה לכך השלטון. "זקני העדה" אשר נבחרו על-ידי הקהילה הראשיתית, לדאוג לכמה מענייני הכפר, הפכו להיות אדונים, שליטים. וזה בדיוק מה שקרה עם הסוציאליסטים.

לאט לאט הם שינו את גישתם. במקום שתעמולת בחירות תהיה שיטה חינוכית גרידא, היא הפכה להיות בהדרגה מטרתם היחידה להשגת תפקיד פוליטי, להיבחר לגופים מחוקקים ולכהונות ממשלתיות אחרות. השינוי הוביל את הסוציאליסטים, באופן טבעי, למתן את הלהט המהפכני; הוא אילץ אותם לרכך את ביקורת הקפיטליזם והשלטון כדי להימנע מרדיפה ולהשיג יותר קולות. כיום הדגש העיקרי של התעמולה הסוציאליסטית איננו עוד על הערך החינוכי של הפוליטיקה, אלא על הבחירה בפועל של סוציאליסטים לתפקידים ציבוריים.

המפלגות הסוציאליסטיות אינן מדברות עוד על מהפכה. הן טוענות כעת שכאשר ישיגו רוב בקונגרס או בפרלמנט הן תחקוקנה את כינונו של הסוציאליזם: הן תחסלנה את הקפיטליזם בשקט, בשלווה ובאופן חוקי. במילים אחרות, הסוציאליסטים הפסיקו להיות מהפכניים; הם הפכו להיות רפורמטורים המעוניינים לעשות שינויים באמצעות חקיקה.

הבה נראה, אם-כן, כיצד עמדו במשימתם בעשרות השנים האחרונות.

ברוב מדינות אירופה הסוציאליסטים השיגו כוח פוליטי משמעותי. בכמה מדינות יש ממשלות סוציאליסטיות; באחרות למפלגות הסוציאליסטיות יש רוב; בעוד אחרות הגיעו סוציאליסטים לעמדות מפתח, כגון שרים ואף ראשי ממשלה. הבה נבחן מה הם השיגו עבור הסוציאליזם ומה הם עושים עבור העובדים.

בגרמניה, אם התנועה הסוציאליסטית, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית מחזיקה במשרדי ממשלה רבים; חבריה נמצאים בגופי המחוקקים העירוניים והלאומיים, במערכת המשפטית ובקבינט. שני נשיאים גרמנים, האזה ואברט, היו סוציאליסטים. הקאנצלר הנוכחי, ד"ר הרמן מילר, הוא סוציאליסט. מר לבה, נשיא הרייכסטג, גם הוא חבר המפלגה הסוציאליסטית. שיידמן, נוסקה ורבים אחרים, נושאי משרות בכירות בממשלה, בצבא ובצי, כולם מנהיגים במפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית רבת העוצמה. מה הם עשו עבור הפרולטריון שבמטרותיו אמורה המפלגה לדגול? האם הם חוללו את הסוציאליזם? האם חיסלו את עבדות השכר? האם עשו אף את המאמץ הקטן ביותר להשגת מטרות אלה?

התקוממות העובדים בגרמניה ב-1918, אילצה את הקייזר לברוח, ושלטון שושלת הוהנצולרן הגיע לקיצו. העם שם את מיבטחו בסוציאל-דמוקרטים ובחר בהם לשלטון. אך ברגע שחשו בטוחים בשלטונם, פנו הסוציאליסטים נגד ההמונים. הם התחברו לבורגנות הגרמנית ולכת הצבאית, והפכו בעצמם למעוז הקפיטליזם והמיליטריזם. לא רק שהם פרקו את העם מנשקו ודיכאו את העובדים, אלא הם גם כלאו וחיסלו כל סוציאליסט שהעז למחות על בגידתם. נוסקה, סוציאליסט ומפקד הצבא בזמן המהפכה, פקד על חייליו לצאת נגד העובדים וערך בהם טבח סיטוני – אותם פרולטרים אשר בחרו בו לתפקיד, אחיו הסוציאליסטים. במו ידיו גרם למותם של קרל ליבקנכט ורוזה לוכסמבורג, שניים ההמהפכנים המסורים והנאמנים ביותר, אשר נרצחו בדם-קר בברלין, ב-16 לינואר 1919, על-ידי קציני צבא, תוך העלמת עין מכוונת של הממשלה הסוציאליסטית. המשורר וההוגה האנרכיסטי, גוסטב לנדאואר, ומספר רב מידידיו הטובים של מעמד העובדים בכל רחבי גרמניה, זכו לגורל דומה.

האזה, אברט, שיידמן, נוסקה ועוזריהם הסוציאליסטים, לא איפשרו למהפכה להשיג דבר. ברגע שהגיעו לשלטון, הפעילו את כוחו למחוץ את העבודה המרדנית. הרצח הגלוי והחשאי של הגורמים המהפכניים האמיתיים, היה רק אחד מהאמצעים בהם השתמשה הממשלה הסוציאליסטית לדיכוי המהפכה. בניגוד למצופה – הנהגת שינויים לרווחת העובדים – הפכה המפלגה הסוציאליסטית למגינתו הנלהבת ביותר של הקפיטליזם, כשהיא משמרת את כל היתרונות וזכויות היתר של האריסטוקרטיה והמעמד השליט. זוהי הסיבה בגללה המהפכה הגרמנית לא השיגה דבר מלבד סילוקו של הקייזר. האצולה שמרה ברשותה את כל תאריה, נכסיה, וזכויות היתר שלה; הכת הצבאית שמרה על הכוח שהיה לה תחת המונרכיה; הבורגנות התחזקה, וברוני הכספים ואילי התעשייה שולטים היום באיש העמל בשרירות רבה יותר מאשר קודם לכן. המפלגה הסוציאליסטית הגרמנית, עם מיליונים רבים של קולות מאחריה, הצליחה – להגיע לשלטון. העובדים ממשיכים לעבוד בפרך ולסבול כמקידמת דנא.

תרחיש דומה תוכל למצוא במדינות אחרות. למפלגה הסוציאליסטית בצרפת ייצוג נכבד בממשלה. שר החוץ, אריסטיד בריאן, שהחזיק גם בתפקיד ראש הממשלה, היה בעבר אחד ממאורותיה הגדולים של המפלגה בצרפת. היום הוא אחד התומכים הנלהבים של הקפיטליזם והמיליטריזם. רבים מחבריו הסוציאליסטים לשעבר הם עמיתיו בממשלה, וסוציאליסטים רבים נמצאים בפרלמנט ובמשרות בכירות אחרות. מה הם עושים למען הסוציאליזם? מה הם עושים למען העובדים?

הם עוזרים להגן על המשטר הקפיטליסטי בצרפת ו"לייצבו"; הם עסוקים בהעברת חוקים להעלאת מיסים כדי שבכירי הממשל יקבלו משכורות גבוהות יותר; הם מעורבים בגביית פיצויי המלחמה מגרמניה, שעובדיה, כאחיהם הצרפתים, כורעים תחת הנטל. הם משקיעים מאמץ רב "בחינוך" הצרפתים, ובעיקר ילדי בית הספר, לשנוא את העם הגרמני; הם עוזרים בבניית ספינות מלחמה ומטוסים למלחמה הבאה שהם עצמם מכינים, ומטפחים את רוח הלאומנות הקיצונית והנקם כנגד המדינות השכנות. החוקים החדשים לגיוס כל גבר ואשה בצרפת במקרה של מלחמה, הוצעו על-ידי הסוציאליסט הבולט פול בונקור, ועברו בעזרת החברים הסוציאליסטים בבית התחתון.

באוסטריה ובבלגיה, בשבדיה ובנורבגיה, בהולנד ובדנמרק, בצ'כוסלובקיה וברוב מדינות אירופה, עלו הסוציאליסטים לשלטון. בכמה מדינות לגמרי ובכמה באופן חלקי. ובכל מקום, ללא יוצא מן הכלל אחד, הם הלכו באותה הדרך; בכל מקום הם נתשו את האידיאלים שלהם, הוליכו את ההמונים שולל, והסבו את קידומם הפוליטי לרווחתם ולתפארתם.

"אנשים אלה, אשר עלו לשלטון על כתפי העבודה, ואז בגדו בעובדים, הינם נבלים," אני שומע אותך אומר בכעס מוצדק. אמת, אך זה לא הכל. יש סיבה עמוקה יותר לבגידה הקבועה והסדירה הזאת, סיבה חשובה ומשמעותית יותר לתופעה הכמעט כלל-עולמית הזאת. הסוציאליסטים אינם שונים ביסודם מאנשים אחרים. הם אנושיים, כמוך וכמוני. ואף אדם אינו הופך לנבל בין לילה.

הכוח הוא המשחית. המודעות לכך שיש בידך כוח, היא הארס המשתך את שריונו המובחר ביותר של האדם. השחיתות והזוהמה של הפוליטיקה בכל מקום מוכיחות זאת היטב. יתר-על-כן, גם הסוציאליסטים בעלי הכוונות הטובות ביותר, בבתי המחוקקים או במשרות ממשלתיות, מוצאים עצמם חסרי אונים לחלוטין בהשגת משהו בעל אפיון סוציאליסטי, משהו שייטיב עם העובדים. שכן הפוליטיקה איננה אמצעי להיטיב את תנאי העבודה. מעולם לא היתה ולעולם לא תהיה.

ההחלשות המוסרית והשחתת המידות מתרחשות אט אט. כל-כך בהדרגה עד שהאדם אינו חש בהן כלל. נסו לתאר לעצמכם לרגע את מצבו של סוציאליסט אשר נבחר לקונגרס. הוא לגמרי לבד, מול כמה מאות ממפלגות פוליטיות אחרות. הוא חש בהתנגדותם לרעיונותיו הרדיקליים, והוא מוצא את עצמו באווירה זרה ועוינת. אך הוא נמצא שם ועליו להשתתף במה שמתנהל במקום. רוב מה שקורה – טיוטות והצעות החוקים – זר לו לחלוטין. אין לזה כל השפעה על הדברים בהם מאמין הסוציאליסט, כל קשר עם האינטרסים של מצביעי מעמד העובדים שבחרו בו. זו רק השגרה התחיקתית. רק כאשר עולה על הפרק הצעת חוק שיש לה נגיעה כלשהי לעבודה או למצב התעשייתי והכלכלי, יכול הסוציאלסט לקחת חלק בהליכים. הוא עושה זאת, אך מתעלמים ממנו או לועגים לו על רעיונותיו הבלתי מעשיים. שכן הם באמת לא-מעשיים. אפילו במקרה הטוב, כאשר החוק המוצע אינו מיועד במיוחד למתן פריבילגיות למונופולים, הוא עוסק בעניינים הכרוכים בעסקים קפיטליסטיים, בחוזה סחר כלשהו בין ממשלה אחת לאחרת. אך הוא, הסוציאליסט, נבחר על מצע סוציאליסטי, ותפקידו הוא לסלק את השלטון הקפיטליסטי,  לחסל את שיטת הסחר-מכר והרווח כולה, אז איך יוכל לדבר " באופן מעשי" על החוקים המוצעים? כמובן שהוא הופך להיות מטרה ללעג של עמיתיו, ועד מהרה הוא מתחיל להבין עד כמה טפשית וחסרת תוחלת נוכחותו באולמות החקיקה. משום כך כמה מטובי האנשים במפלגה הסוציאליסטית של גרמניה הפנו עורף לפעילות הפוליטית, כשם שעשה ג'ון מוסט, למשל. אך יש רק מתי מעט בעלי יושר ואומץ שכאלה. ככלל, הסוציאליסט נשאר במקומו, ומדי יום מבין יותר ויותר את התפקיד חסר הטעם שהוא ממלא. מתגברת בו התחושה שעליו למצוא דרך לקחת חלק בנעשה, לבטא דעות מבוססות בדיונים ולהפוך לגורם ממשי בהליכים. זה חיוני כדי לשמור על כבודו, לזכות בהוקרת עמיתיו, וגם כדי להראות לבוחריו שלא עשו מיקח טעות ובחרו בסתם גולם.

כך שהוא מתחיל להתוודע לשגרה ולהתמחות בה. הוא לומד על מחפרי נהרות וניצול יעיל של חופים, קורא על קיצבאות, בוחן בקפידה את מאה ואחת הצעות החוק העולות לעיון, וכאשר מדי פעם מקבל את רשות הדיבור – מה שאינו קורה לעיתים תכופות – הוא מנסה להסביר את החקיקה המוצעת מנקודת מבט סוציאליסטית, כשם שמחייבו תפקידו. הוא "נושא נאום סוציאליסטי". הוא מתעכב על סבלם של העובדים ועל פשעי עבדות השכר; הוא מיידע את עמיתיו שהקפיטליזם הוא רוע, שאת העשירים צריך לסלק ולחסל את כל המערכת. הוא מסכם את נאומו ומתיישב. הפוליטיקאים מחליפים מבטים, מחייכים ומתבדחים, והמליאה עוברת לעניין שעל סדר היום.

הסוציאליסט שלנו קולט שהוא מטרה ללעג ושנינה. עמיתיו מתעייפים "מהמילים הריקות", והוא מתקשה יותר ויותר לקבל את זכות הדיבור. לעיתים קרובות קוראים אותו לסדר ואומרים לו לדבר לעניין, אך הוא יודע שגם בדיבורו וגם בהצבעתו אין ביכולתו להשפיע על ההליכים אף כהוא זה. נאומיו אינם מגיעים אפילו לציבור; הם נקברים ברשומות הקונגרס אותן אין איש קורא, והוא מודע בצער להיותו קול בודד ובלתי נשמע בשממת התחבולות הפוליטיות.

הוא פונה לבוחרים בבקשה לבחור חברים נוספים לגוף המחוקק. סוציאליסט בודד אינו יכול להשיג דבר, הוא מסביר. שנים חולפות, ולבסוף מצליחה המפלגה הסוציאליסטית להביא לבחירת מספר חברים. כל אחד מהם חווה את אותה התנסות כמו עמיתם הראשון, אך עתה הם מגיעים עד מהרה למסקנה שהטפת דוקטרינות סוציאליסטיות לפוליטיקאים היא פחות מחסרת תועלת. הם מחליטים להשתתף בחקיקה. עליהם להראות שאינם רק "מהפכה מדוקלמת", אלא הם אנשים מעשיים, מדינאים, שהם עושים משהו למען ציבור בוחריהם, דואגים לאינטרסים שלהם.

בדרך זו המצב מחייב אותם לקחת חלק "מעשי" בהליכים, "לדבר עסקים", ליישר קו עם הדברים הנידונים למעשה בגוף המחוקק. הם יודעים היטב שלדברים אלו אין כל נגיעה לסוציאליזם או לביטול הקפיטליזם. להיפך, כל החקיקה וההצגה הפוליטית רק מחזקת את אחיזתם של השליטים בעם; גרוע מכך, היא מטעה את העובדים לחשוב שבית המחוקקים עושה משהו עבורם, ומוליכה אותם שולל בתקווה הנכזבת שהפוליטיקה תביא להם תוצאות. בדרך זו הם ממשיכים לטפח את ציפיותיהם מהחוק ומהממשלה "לשנות דברים", "לשפר" את תנאיהם.

כך ממשיך המנגנון השלטוני לבצע את מלאכתו: האדונים נשארים בטוחים במעמדם, והעובדים נדחים בהבטחות של "פעילות" על-ידי נציגיהם בגוף המחוקק, על-ידי חוקים חדשים שאמורים לספק להם "הקלה".

התהליך הזה נמשך שנים בכל רחבי אירופה. המפלגות הסוציאליסטיות הצליחו בבחירת רבים מחבריהן לגופים מחוקקים שונים ולמשרות ממשלתיות. לאחר שנים באווירה הזאת, כשהם נהנים מתפקידים ושכר טובים, הסוציאליסטים הנבחרים הפכו בעצמם לחלק בלתי נפרד מהמנגנון הפוליטי. הם חשו שאין טעם להמתין עד שהמהפכה הסוציאליסטית תסלק את הקפיטליזם. יותר מעשי לעבוד למען "שיפור" כלשהו, לנסות ולהשיג רוב סוציאליסטי בממשלה. כאשר ישיגו את הרוב, הם אומרים כעת, לא יהיה עוד צורך במהפכה.

לאט, צעד אחר צעד, השינוי בסוציאליסטי התרחש. עם הצלחה גוברת בבחירות והבטחת עוצמה פוליטית, הם הופכים ליותר שמרניים ומרוצים מהתנאים הקיימים. מנותקים מחייו וסבלותיו של המעמד העובד, כשהם חיים באווירה בורגנית של שפע והשפעה, הם הפכו להיות מה שהם מכנים "מעשיים". בראייתם מקרוב כיצד פועל המנגנון הפוליטי, בהכירם את ניוונו ושחיתותו, הם הבינו שאין תקווה לסוציאליזם באותה ביצה של רמייה, שוחד ושחיתות. אך מעטים, סוציאליסטים מעטים בלבד מוצאים בליבם את האומץ להאיר את עיני העובדים לחוסר התוחלת שבפוליטיקה למטרות העבודה. משמעותו של וידוי כזה הוא סוף הקריירה הפוליטית על תגמוליה ויתרונותיה. כך שרובם המכריע מרוצה לנצור את לשונו ולהניח לדברים כפי שהם. עוצמה ועמדה דיכאו בהדרגה את מצפונם, ולא נשאר בהם הכוח והיושר לשחות נגד הזרם.

זה מה שיצא מהסוציאליזם, שהיה פעם תקוות מדוכאי העולם. המפלגות הסוציאליסטיות שילבו ידיים עם הבורגנות ועם אויבי העבודה. הן הפכו להיות מבצרו החזק ביותר של הקפיטליזם, תוך העמדת פנים להמונים שהן נלחמות עבור האינטרסים שלהם בעוד הן מחזיקות במטרות משותפות עם המנצלים. הן כה הרחיקו לכת בהפנותן עורף לסוציאליזם המקורי שלהן, עד שבמלחמת העולם המפלגות הסוציאליסטיות ברחבי אירופה עזרו לממשלותיהן להוביל את העובדים אל שדות הקטל.

המלחמה הוכיחה בבירור את פשיטת הרגל של הסוציאליזם. המפלגות הסוציאליסטיות, שסיסמתן היתה "עובדי העולם, התאחדו!" שלחו את העובדים לרצוח זה את זה. מהיותן אויבות בנפש של מיליטריזם ומלחמה הן הפכו למגינות המדינות "שלהן", כשהם מדרבנות את העובדים ללבוש מדי חיילים ולהרוג את עמיתיהם במחוזות זרים.

אכן, מוזר ביותר! במשך שנים שיכנעו את העובדים שאין להם ארץ, שהאינטרסים שלהם מנוגדים לאלה של שליטיהם, שלעבודה "אין מה להפסיד מלבד את שלשלאותיה", אך עם הופעת האות הראשון למלחמה פנו לעובדים בקריאה להתגייס לצבא והצביעו עבור תמיכה ומימון לממשלה שתבצע את הקטל. זה קרה בכל מדינות אירופה. נכון, היו גם מיעוטים סוציאליסטיים שמחו כנגד המלחמה, אך הרוב המכריע במפלגות הסוציאליסטיות גינה אותם והתעלם מהם, ויישר קו בעד השתתפות בטבח.

היתה זו הבגידה הנוראה ביותר, לא רק של הסוציאליזם, אלא של כל מעמד העובדים, של האנושות עצמה. הסוציאליזם, שמטרתו היתה ללמד את העולם על רשע הקפיטליזם, על אופיו הרצחני של הפטריוטיזם, על האכזריות וחוסר הטעם שבמלחמה; סוציאליזם שדגל בזכויות האדם, בחירות ובצדק, בתקווה ובהבטחה של ימים טובים יותר, הפך בעליבות למגן הממשלה והאדונים, שיפחתם הכנועה של המיליטריסטים והלאומנים הקיצונים. הסוציאל-דמוקרטים לשעבר הפכו ל-"סוציאל-פטריוטים".

זה לא קרה, בכל-אופן, בגלל בגידה גרידא. להתייחס לכך בצורה זו יהיה להחטיא את הנקודה העיקרית ולפרש את הלקח ההתראתי שלא כראוי. זו היתה בגידה ללא-ספק, באופיה ובהשפעתה, ותוצאותיה גרמו לפשיטת הרגל של הסוציאליזם, ניערו את המיליונים שהאמינו בו מאשליותיהם, ומילאו את העולם בריאקציה אפלה. אך לא היתה זו רק בגידה, לא בגידה מהסוג הרגיל. הסיבה האמיתית עמוקה הרבה יותר.

אנחנו מה שאנו אוכלים, אמר הוגה דגול. כלומר, התנהלותנו בחיים, הסביבה בה אנו חיים, המחשבות המעסיקות אותנו, הדברים שאנו עושים – כל אלה מעצבים את אופיינו מתחת לפני השטח ועושים אותנו למה שאנחנו.

שיתוף הפעולה הפוליטי ארוך השנים של הסוציאליסטים עם המפלגות הבורגניות, הסיטו את מחשבותיהם והלך רוחם מדרך המחשבה הסוציאליסטית. אט-אט הם שכחו כי מטרת הסוציאליזם היתה לחנך את ההמונים, לגרום להם לראות מבעד למשחק הקפיטליסטי, ללמד אותם שהממשלה היא אוייבתם, שהכנסיה דואגת להשאירם בבורות, שהם מולכים שולל על-ידי רעיונות המכוונים להנציח את הדעות הקדומות והעוולות עליהן בנויה החברה העכשווית. בקיצור, הם שכחו שהסוציאליזם אמור היה להיות המשיח אשר יסלק את האפלה מנפשותיהם ומחייהם של בני האדם, יעלה אותם ממצולות הבורות והחומרנות, ויעורר את האידיאליזם הטבעי שלהם, החתירה לצדק ולאחווה, לחירות ולאור.

הם שכחו זאת. הם נאלצו לשכוח על-מנת להיות "מעשיים", כדי "להשיג" משהו, כדי להפוך לפוליטיקאים מצליחים. אינך יכול לצלול לתוך ביצה ולהשאר נקי. הם היו חייבים לשכוח מכיוון שמטרתם הפכה להיות "השגת תוצאות", זכייה בבחירות, הבטחת עוצמה. הם ידעו שלא יוכלו להצליח בפוליטיקה בספרם את כל האמת אודות התנאים – שכן האמת מעוררת עוינות לא רק אצל השלטון, הכנסיה ובית הספר; היא גם פוגעת בדעות הקדומות של ההמונים. את אלה צריך לחנך, וזהו תהליך ארוך ומייגע. אך המשחק הפוליטי דורש הצלחה, תוצאות מיידיות. כלומר, הסוציאליסטים היו צריכים להימנע מעימותים; הם לא היו יכולים להרשות לעצמם לאבד זמן יקר בחינוך העם.

לכן מטרתם העיקרית הפכה להיות זכייה בקולות הבוחרים. כדי להשיג זאת היה עליהם לקצץ במפרשיהם. הם נאלצו בהדרגה לגזור ולסלק את אותם חלקים בסוציאליזם שהיו עלולים לעורר רדיפה על-ידי השלטונות, חוסר אהדה מצד הכנסיה, או מונעים מאלמנטים בעלי דעה קדומה מלהצטרף לשורותיהם. היה עליהם להתפשר.

והם התפשרו. בשלב ראשון הם הפסיקו לדבר על מהפכה. הם ידעו שלא ניתן לבער את הקפיטליזם ללא מאבק קשה, אבל הם החליטו לומר לאנשים שהם יכולים לכונן סוציאליזם באמצעות חקיקה ומשפט, וכל מה שנחוץ הוא להכניס מספיק סוציאליסטים לממשלה.

הם הפסיקו להוקיע את השלטון כחורש רעה; הם הפסיקו להנהיר לעובדים את טבעו האמיתי כסוכן עבדות. במקום זאת החלו להצהיר שהם, הסוציאליסטים, הינם התומכים הנאמנים ביותר של "המדינה" ומגיניה המסורים; שלא רק שאינם מתנגדים ל"חוק וסדר" אלא הם ידידיו הטובים; שהם למעשה היחידים המאמינים בכנות בשלטון, אלא שעל השלטון להיות סוציאליסטי; כלומר, הסוציאליסטים הם שיקבעו את החוקים וינהלו את השלטון.

ככה, במקום להחליש את האמונה השקרית והמשעבדת בחוק ובממשל, להחליש אותה כך שניתן יהיה לסלק את אותם מוסדות כאמצעי דיכוי, הסוציאליסטים פעלו למעשה לחיזוק אמונתם של אנשים בסמכות כפוייה ובשלטון, עד שהיום חברי המפלגות הסוציאליסטיות הם המאמינים הגדולים ביותר במדינה ובשיטת הממשל הריכוזית, ונקראים משום כך אטטיסטים. עם זאת, מוריהם הגדולים, מרקס ואנגלס, לימדו שהמדינה משמשת רק לדיכוי, וכשבי האדם ישיגו חירות אמיתית המדינה תחוסל ו"תיעלם".

הפשרה הסוציאליסטית על הצלחה פוליטית לא פסקה כאן, אלא הרחיקה לכת. על מנת להשיג יותר קולות, המפלגות הסוציאליסטיות החליטו לא ללמד את ההמונים על השקריות, הצביעות והסכנה שבדת הממוסדת. אנו יודעים עד כמה היתה הכנסיה כמוסד, ועודנה, מעוז לקפיטליזם ולעבדות. מובן שאנשים המאמינים בכנסיה, נשבעים בכומר ונכנעים לסמכותו, יצייתו באופן טבעי לו ולהוראותיו. אנשים כאלה, שקועים בבורות ובאמונות טפלות, הינם קורבנותיהם הקלים ביותר של השליטים. אך כדי לנחול הצלחה גדולה יותר במסעות הבחירות, הסוציאליסטים החליטו לוותר על תעמולה חינוכית אנטי-דתית על-מנת לא לפגוע בדיעותיהם הקדומות. הם הכריזו על הדת כעל "עניין פרטי", וסילקו כל ביקורת על הכנסיה מתעמולת הבחירות.

אמונתך האישית היא אכן עניינך הפרטי; אך כאשר אתה מתארגן עם אנשים אחרים לגוף שמטרתו לכפות את אמונתו על אחרים, לאלץ אותם לחשוב כמוך, ולהעניש אותם (עד כמה שביכולתך) אם הם שוקלים אמונות אחרות, הרי שזה כבר לא "עניינך הפרטי". ניתן באותה מידה לומר שהאינקוויזיציה, אשר עינתה אנשים והעלתה אותם חיים על המוקד ככופרים, היתה "עניין פרטי".

הצהרה זו של "הדת כעניין פרטי" היתה אחת מהבגידות המכוערות ביותר של הסוציאליסטים. המין האנושי החל התגבר לאיטו על הבורות הנוראה, האמונות הטפלות, הקנאה העיוורת וחוסר הסובלנות, אשר איפשרו את הרדיפה הדתית ואת האינקוויזיציה. התקדמות המדע וההמצאה, המילה המודפסת ואמצעי התקשורת הביאו השכלה, והשכלה זאת היא אשר שחררה, במידת מה, את הרוח האנושית מציפורני הכנסיה. לא שהכנסיה הפסיקה לחלוטין לגנות את מי שלא קיבל את עקרונותיה. רדיפה דתית עדיין קיימת, אך התפתחות הידע שמטה מתחת לרגלי הכנסיה את השפעתה המוחלטת על נפשו, חייו, וחירותו של האדם; בדיוק כשם שהקידמה לקחה מהשלטון, במידה מסויימת, את הכוח המוחלט להתייחס לבני האדם כאל עבדים נרצעים.

תוכל להבין בקלות עד כמה חשוב היה להמשיך ביצירת ההשכלה, שהוכיחה את עצמה כברכה משחררת עבור בני האדם בעבר; להמשיך כדי שהיא תוכל לעזור לנו, ביום מן הימים, לסלק לחלוטין את כל כוחות האמונה הטפלה והרודנות.

אך הסוציאליסטים החליטו לוותר על המשימה הנחוצה ביותר הזאת, ולהכריז על הדת כעל "עניין פרטי".

פשרות אלו וההתנערות מכל מטרות הסוציאליזם השתלמו היטב. הסוציאליסטים זכו בעוצמה פוליטית תמורת הקרבת עקרונותיהם. אך "עוצמה" זו, בטווח הארוך, טמנה בחובה חולשה וחורבן.

אין דבר המשחית יותר מהפשרה. צעד אחד בכיוון מזמין את הבא אחריו, עושה אותו לנחוץ ומחויב, ועד מהרה מציף אותך בכוחו של כדור שלג מתגלגל ההופך למפולת הרים.

אחד אחד, הוקרבו אותם מאפיינים של הסוציאליזם, שהיו רבי משמעות, חינוכיים ומשחררים למען הפוליטיקה, להבטיח דעת קהל אוהדת, להפחית רדיפה, ולהשיג "משהו מעשי"; כלומר, להכניס יותר סוציאליסטים למוסדות השלטון. בתהליך זה, הנמשך כבר שנים, המפלגות הסוציאליסטיות של אירופה רכשו מיליוני חברים. אך מיליונים אלה אינם סוציאליסטים כלל; הם חברי מפלגה ללא כל הבנה של הרוח האמיתית ומשמעות הסוציאליזם; גברים ונשים ספוגים בדעות קדומות ובהשקפות קפיטליסטיות; אנשים בעלי נטיות בורגניות, לאומנים צרי אופקים, חברי כנסיות, מאמינים בסמכות אלוהית ומכך גם בשלטון אנושי, מאמינים בשליטת אדם באדם, במדינה ובמוסדות הדיכוי והניצול שלה, בחובה להגן על הממשלה והמדינה "שלהם", בפטריוטיזם ובמיליטריזם.

האם יש בכך כדי להפתיע, אם-כן, שכאשר פרצה המלחמה רוב מוחלט של הסוציאליסטים בכל מדינה התגייס "להגן על המולדת", המולדת של שליטיהם ואדוניהם? הסוציאליסט הגרמני נלחם עבור הקייזר, האוסרי עבור השושלת ההפסבורגית, הרוסי עבור הצאר, האיטלקי עבור המלך, הצרפתי עבור "הרפובליקה", וכך "הסוציאליסטים" בכל מדינה וחסידיהם יצאו לטבוח זה בזה עד שעשרה מיליון נפלו חלל, ועשרים מיליון הפכו לעיוורים, נכים ובעלי מום.

זה היה בלתי נמנע שהפעילות הפוליטית והפרלמנטרית תוביל לתוצאות כאלה. כי למען האמת, "הפעילות" הפוליטית, עד כמה שזה נוגע לחזונם של העובדים ולקידמה האמיתית, גרועה יותר מחוסר פעילות. מהות הפוליטיקה היא שחיתות, עיגול פינות, הקרבת אידיאלים ויושרה תמורת הצלחה. פירותיה של "הצלחה" זו מרים עבור ההמונים ועבור כל אדם הגון.

כתוצאה ישירה מכך, מיליוני עובדים בכל ארץ וארץ מיואשים ורפי ידיים. הסוציאליזם – הם מרגישים בצדק – הטעה אותם ובגד בהם. כמעט מאה שנים של "פעילות" סוציאליסטית מסתכמות בפשיטת הרגל הרעיונית הכוללת של המפלגות הסוציאליסטיות ובהתפכחות ההמונים מאשליות, והביאו לריאקציה השולטת כעת בעולם ולופתת את העבודה בצווארה ביד ברזל.

האם אתה עדיין חושב שהמפלגות הסוציאליסטיות, על הבחירות והפוליטיקה שלהן, מסוגלות להציל את מעמד העובדים מעבדות השכר?

"תוכל לזהותם על-פי התנהגותם, כשם שאפשר לזהות עץ על-פי פירותיו." (הבשורה על-פי מתי, 7, 16).

"אך הבולשביקים," אתה מוחה "לא בגדו בעובדים. יש סוציאליזם ברוסיה היום!"

הבה ונעיף מבט אל רוסיה.

פרק 14: מהפכת פברואר

ברוסיה, הבולשביקים, הידועים כמפלגה הקומוניסטית, נמצאים בשלטון. מהפכת אוקטובר, 1917, נתנה את השליטה בידם.

המהפכה הזאת היתה האירוע החשוב ביותר בעולם מאז המהפכה הצרפתית ב-1789-1793. ייתכן והיתה אפילו חשובה יותר, מאחר וחדרה ליסודותיה העמוקים ביותר של החברה. המהפכה הצרפתית ניסתה לכונן חירות פוליטית ושוויון, בהניחה כי מתוך כך יובטחו גם אחווה ורווחה לכל. היה זה צעד ענק קדימה בדרך הקידמה, אשר בסופו של דבר שינה את כל פניה הפוליטיים של אירופה. היא חיסלה את המונרכיה בצרפת, כוננה את הרפובליקה, ונתנה מכת מוות לפיאודליזם ולשלטון האבסולוטי של הכנסיה והאצולה. היא השפיעה באופן פרוגרסיבי על כל מדינות היבשת, ועזרה לקדם השקפות דמוקרטיות בכל רחבי אירופה.

אך באופן בסיסי היא לא שינתה דבר. זו היתה מהפכה פוליטית, להבטחת זכויות וחירויות פוליטיות, והיא אמנם הבטיחה אותן. צרפת היום היא "דמוקרטיה", והסיסמה "חירות, אחווה, שוויון", מופיעה אפילו על כל בניין בית כלא. אך היא לא שחררה את האדם מניצול ודיכוי; וזהו, אחרי הכל, הדבר הנחוץ ביותר.

המהפכה הצרפתית הכניסה את הבורגנות לממשלה, במקום האצולה. היא נתנה זכויות חוקתיות מסוימות לאיכר ולעובד, אשר עד אז היו צמיתים גרידא. אך כוחה של הבורגנות, ריבונותה התעשייתית, הביאה את האיכר לידי תלות מוחלטת והפכה את העובד העירוני לעבד שכר.

זה לא יכול היה להיות אחרת מאחר והחירות היא מילה ריקה כל עוד אתה משועבד כלכלית. כמו שציינתי קודם לכן, משמעות החירות היא שיש לך הזכות לעשות דבר מסויים; אך אם אין לך הזדמנות לעשותו, זכות זאת היא לעג לרש. ההזדמנות נמצאת בתנאיך הכלכליים, יהא המצב הפוליטי אשר יהא. אין כל תועלת בזכויות פוליטיות לאדם הנאלץ לעבוד בפרך כל חייו על-מנת למנוע מעצמו וממשפחתו חרפת רעב.

עד כמה שהמהפכה הצרפתית היתה כבירה, כצעד לשחרור מעריצות המלך והאציל, היא לא השיגה דבר עבור החרות האמיתית של האדם מאחר ולא יכלה להבטיח עבורו הזדמנות ואי-תלות כלכליות.

לכן היתה המהפכה הרוסית ארוע משמעותי יותר מכל ההתפרצויות הקודמות. לא רק שסילקה את הצאר ואת שלטונו המוחלט; היא עשתה דבר חשוב יותר: היא חיסלה את הכוח הכלכלי של בעלי ההון, בעלי האדמות ומלכי התעשייה. מסיבה זאת היא האירוע הגדול ביותר בהיסטוריה, הפעם הראשונה והיחידה שדבר כזה בא לידי נסיון.

זה לא יכול היה להיעשות על-ידי המהפכה הצרפתית, מאחר ואנשים האמינו אז כי אין צורך ביותר מאשר חירות פוליטית כדי לעשות את האדם חופשי ושווה. הם לא הבינו שהבסיס לכל חירות הוא כלכלי. אך כל זה לא בא לערער על זכותה של המהפכה הצרפתית; הזמן לא היה בשל עדיין לשינוי כלכלי יסודי.

כשפרצה, מאה עשרים ושמונה שנים מאוחר יותר, המהפכה הרוסית היתה נאורה יותר. היא ירדה לשורש הבעייה. היא ידעה שחירות פוליטית לא תועיל אלא אם כן יקבלו האיכרים את האדמות והעובדים את בתי החרושת לרשותם, כך שלא יזדקקו לחסדי בעלי האדמות המונופוליסטים והבעלים הקפיטליסטים של התעשיות.

כמובן שהמהפכה הרוסית לא הגיעה להישגים אדירים אלה בין לילה. מהפכות, כמו כל דבר אחר, צומחות: הן מתחילות בקטן, צוברות כוח, מתפתחות, ומתפשטות.

המהפכה הרוסית החלה בזמן המלחמה, בגלל אי-שביעות רצונו של העם בבית ושל הצבא בחזית. הארץ עייפה ממלחמות; היא היתה תשושה מרעב ומחסור. לחיילים נמאס מהטבח; הם החלו לשאול למה ולשם מה עליהם להרוג ולהיהרג – וכשחיילים מתחילים לשאול שאלות, אין מלחמה שתוכל להימשך עוד זמן רב.

העריצות והשחיתות של השלטון הצאריסטי הוסיפו שמן למדורה. בית המשפט הפך להיות שערורייה פומבית, כשהכומר רספוטין משחית ומדיח את הקיסרית, ובאמצעות השפעתו עליה ועל הצאר שולט בענייני המדינה. תככים, שוחד, וכל סוג של שחיתות היו נפוצים. תקציבי הצבא נגנבו על-ידי נושאי משרה בכירים, והחיילים נאלצו לעיתים קרובות לצאת לקרב ללא מספיק צידה ותחמושת. סוליות מגפיהם נשחקו, ולרבים לא היתה כסות לרגלם. כמה גדודים מרדו, אחרים סרבו להילחם. לעיתים יותר ויותר קרובות החיילים התרועעו עם "האויב" – צעירים כמותם שאיתרע מזלם להיוולד במדינה אחרת; ואשר, כמו הרוסים, נצטוו לצאת למלחמה מבלי לדעת מדוע עליהם לירות ולהיירות. רבים הניחו את נשקם ושבו הביתה. שם סיפרו לאנשים על התנאים הנוראיים בחזית, הקטל חסר הטעם, האומללות, האסון. דברים אלה הגבירו את התמרמרות ההמונים, ועד מהרה החלו להישמע קולות כנגד הצאר ומשטרו.

תחושות אלה התגברו מיום ליום; הן לובו ללהבה באמצעות מיסים מוגדלים ועוני, מחסור במזון ובאספקה.

בפברואר, 1917, פרצה המהפכה. כרגיל במקרים כאלה, הכוחות השליטים הוכו בסנוורים. האוטוקרט ושריו, האריסטוקרטים ויועציהם האמינו כולם כי זה רק עניין של הפרעות סדר מקומיות, של שביתות והתפרעויות להשגת לחם. הם הרגישו בטוחים באוכף. אך "אי הסדר" נמשך כשהוא מתפשט בכל רחבי המדינה, ועד מהרה הצאר נאלץ לוותר על כתרו. תוך זמן קצר נאסר השליט האדיר והוגלה לסיביר, מקום אליו הוא שלח בעבר אלפים אל מותם, ובו הוא ובני משפחתו פגשו מאוחר יותר את גורלם המר. האוטוקרטיה הרוסית חוסלה. מהפכת פברואר נגד השלטון החזק ביותר באירופה הושלמה כמעט מבלי ירייה אחת.

"כיצד זה נעשה כה בקלות?" אתה תוהה.

משטר רומנוב היה אבסולוטיזם; רוסיה תחת הצארים היתה המדינה המשועבדת ביותר באירופה. לעם לא היו למעשה כל זכויות. גחמת השליט היתה בלתי ניתנת לערעור, הוראות המשטרה חוק עליון. ההמונים חיו בעוני וסבלו מדיכוי מרבי. הם ערגו לחופש.

במשך למעלה ממאה שנים, חירותנים ומהפכנים ברוסיה חתרו לערער את משטר העריצות, להאיר את עיני האנשים ולעורר אותם למרוד בשיעבודם. ההיסטוריה של התנועה רווייה במסירותם הקדושה של טובי הגברים והנשים. אלפים, ואפילו מאות אלפים מהם, מילאו את בתי הסוהר, עונו ונשלחו למותם בערבות הקפואות של סיביר. מאז הנסיון הדצמברי להשיג חוקה, לפני למעלה ממאה שנה, במשך כל המאה, להבות החירות המשיכו לבעור באמצעות גבורתם והקרבתם העצמית של הניהיליסטים והמהפכנים. לסיפור המרטיריות הזה אין אח ורע בדברי ימי האדם.

לכאורה היה זה מאבק אבוד, שכן שלילתה המוחלטת של החירות הפכה את נסיונם של חלוצי החירות, להגיע אל העם, להאיר את עיני ההמונים, לבלתי אפשרי. הצאריזם היה מוגן היטב על-ידי המשטרה הגדולה והשירות החשאי, כמו-גם על-ידי הכנסיה הרשמית, העיתונות, ובית הספר, אשר אילף את העם לשיעבוד מחפיר לצאר וצייתנות עיוורת ל"חוק וסדר". ענישה מחרידה ציפתה לכל מי שהעז להביע דעה ליברלית; החוקים החמורים ביותר הענישו אפילו את הנסיון ללמד את האיכרים קרוא וכתוב. השלטון, האצולה, הכמורה והבורגנות, התאחדו כולם, כרגיל, למחוץ ולשרש כל נסיון לחנך את ההמונים. ללא כל אמצעים להפיץ את רעיונותיהם, הגורמים הליברלים נאלצו להשתמש באלימות כנגד העריצות הברברית, לנקוט בטרור על-מנת להקל, אפילו במעט, את שלטון הרודנות, ובאותו זמן למשוך את תשומת הלב של ארצם ושל העולם לתנאים הבלתי נסבלים. היה זה ההכרח הטראגי הזה אשר הביא לפעילות טרוריסטית, כשהוא הופך אידיאליסטים שחיי אדם קדושים עבורם, לתלייני עריצים. אצולת נפש היו גברים ונשים אלה, אשר ברצון, אפילו בהתלהבות, מסרו את חייהם על-מנת לשחרר את העם מהעול הנורא. ככוכבים בוהקים עומדים שמותיהם של סופי פרובסקיה, קיבלצ'יץ', גרינביצקי, ססונוב ורבים אחרים, ידועים ובלתי ידועים, ברקיע המלחמה הנמשכת עידן ועידנים בין הדיכוי והחירות, ברוסיה השחורה משחור.

היה זה מאבק בלתי שקול, חסר תקווה לכאורה. המהפכנים היו רק קומץ כנגד כוחו הבלתי מוגבל כמעט של הצאר, על צבאותיו, המשטרה, יחידות מיוחדות לריגול פוליטי, המחלקה השלישית הידועה לשימצה, האוחרנה הסודית, מערכת שוערי הבתים שעזרו למשטרה וכל שאר המשאבים של מדינה עצומה בת מאה מיליון תושבים.

קרב אבוד. ובכל זאת, האידיאליזם המופלא של הנוער הרוסי – בעיקר הסטודנטים – התלהבותם הבלתי נלאית ומסירותם לחירות, לא היו לשווא. העם יצא כשידו על העליונה, כמו שתמיד קורה, בסופו של דבר, במלחמות האור בחושך. איזה שיעור לעולם, איזה עידוד לחלשים ברוחם, איזו תקווה להתקדמות הבלתי נגמרת של האנושות על-אף כל הרודנות והרדיפות!

ב-1905 פרצה המהפכה הראשונה ברוסיה. האוטוקרטיה היתה עדיין חזקה מדי, והתקוממות ההמונים דוכאה, אם כי הצאר התחייב למספר זכויות חוקתיות. אך השלטון הגיב בצורה איומה אפילו לוויתורים קטנים אלה. מאות מהפכנים שילמו בחייהם, אלפים נכלאו, ואלפים רבים אחרים הוגלו לסיביר.

שוב הרודנות נשמה לרווחה והרגישה עצמה בטוחה. אך לא לזמן רב. ניתן לדכא את הצמא לחירות לזמן מה; אך הוא לעולם לא נגמר. היצר הטבעי של האדם הוא להיות חופשי, ושום כוח שבעולם אינו יכול להעלים אותו לזמן רב.

שתים עשרה שנים מאוחר יותר – זמן קצר ביותר בחייו של עם – פרצה מהפכה נוספת, זאת של פברואר, 1917. זו היתה הוכחה לכך שהרוח של 1905 לא מתה, ושהמחיר ששולם בחיי אדם לא היה לשווא. נאמר אפילו שדם הקורבנות הזין את עץ החירות. פעולתם והקרבתם העצמית של המהפכנים נשאה פרי. רוסיה למדה רבות מנסיון קודם, כפי שהוכיחו המאורעות.

מהפכת פברואר צלצלה בפעמון המוות של הצאריזם. זו היתה המהפכה עם שפיכות הדמים המועטה בהיסטוריה. כשם שהסברתי קודם, גם השלטון החזק ביותר נמוג כעשן ברגע שהעם מסרב להכיר בסמכותו, להכנע לה, ומונע את תמיכתו. משטר רומנוב נכנע כמעט ללא קרב – באופן טבעי לגמרי, שכן העם כולו עייף משלטונו והחליט שהוא מזיק ובלתי נחוץ, ושייטב להם בלעדיו. התסיסה הבלתי פוסקת והעבודה החינוכית שנעשתה על-ידי גורמים מהפכניים (קבוצות שונות של סוציאליסטים, כולל האנרכיסטים) לימדה את ההמונים להבין שאת הצאריזם יש לסלק. תחושה זו רווחה כל-כך שאפילו הצבא – הקבוצה הפחות נאורה ברוסיה, כמו בכל מקום אחר – איבד את אמונו בתנאים הקיימים. העם נגמל מהרודנות, שיחרר את עצמו ממנה ברוח ונפש, ואגב כך העצים את כוחו ואת יכולתו לשחרר את עצמו באופן פיסי וממשי.

זאת הסיבה לכך שלאוטוקרט הכל-יכול לא נמצאה עוד תמיכה ברוסיה; אפילו לא גדוד אחד להגנתו. השלטון האדיר ביותר באירופה התמוטט כמגדל קלפים.

ממשלת מעבר זמנית לקחה את מקום הצאר. רוסיה היתה חופשייה.

פרק 15: בין פברואר לאוקטובר

זכור לי שהשתתפתי בפגישה המונית גדולה ב- Madison Square Garden, ניו-יורק, שהתכנסה לחגיגת הדחתו של הצאר. האולם הענק היה דחוס בעשרים-אלף איש נרגשים ומשולהבים עד קצה גבול האפשר. "רוסיה חופשייה!" התחיל הנואם הפותח. הוריקן אדיר של מחיאות כפיים, תרועות, וקריאות הידד ליווה את ההכרזה. זה נמשך דקות ארוכות, פורץ ומתגבר שוב ושוב. אך כשהקהל נרגע והנואם עמד להמשיך, עלה קול מתוך ההמון:

"חופשייה לאיזו תכלית?"

לא היתה תשובה. הנואם המשיך בנאומו חוצב הלהבות.

הרוסים הם עם פשוט ותמים. ככאלה שמעולם לא היו להם זכויות חוקתיות, לא היה להם עניין בפוליטיקה והם לא הושחתו על-ידה. הם לא ידעו הרבה על קונגרסים ופרלמנטים, וגם לא היה להם איכפת.

"חופשיים למה?" הם תהו.

"אתם חופשיים מהצאר ומרודנותו," נאמר להם.

טוב ויפה, הם חשבו לעצמם. "אך מה עם המלחמה?" שאל החייל. "מה עם האדמה?" דרש האיכר. "מה עם קיום הוגן?" הקשה העובד.

אתה רואה, ידידי, רוסים אלה היו כל-כך "לא נאורים" שלהיות חופשיים ממשהו לא השביע את רצונם; הם רצו להיות חופשיים למשהו, חופשיים לעשות כרצונם. ומה שהם רצו היה הזדמנות לחיות, לעבוד וליהנות מפרי עמלם. כלומר, הם רצו נגישות לאדמה כדי שיוכלו לגדל לעצמם מזון; נגישות למכרות, למפעלים, לבתי החרושת, כדי שיוכלו לייצר את מה שהם צריכים. אך תחת הממשלה הזמנית, כמו תחת שלטון בית רומנוב, כל אותם דברים היו שייכים לעשירים; הם נשארו "רכוש פרטי".

כמו שאמרתי, לרוסי הפשוט לא היה מושג על פוליטיקה, אבל הוא ידע בדיוק מה הוא רוצה. הוא לא התמהמה להכריז על רצונותיו, והוא היה נחוש להשיגם. החיילים ומלחי הצי בחרו מתוכם נציגים שיעלו בפני הממשלה הזמנית את הדרישה לסיים את המלחמה. נציגיהם התארגנו כמועצות חיילים, הנקראות ברוסיה סובייטים. האיכרים והעובדים העירוניים פעלו באופן זהה. בדרך זו, כל זרוע של הצבא והצי, כל מחוז חקלאי ותעשייתי, כל מפעל אפילו, הקים את הסובייט שלו. תוך זמן קצר הסובייטים השונים יצרו את הסובייט הכל-רוסי של נציגי הפועלים, החיילים והאיכרים, אשר קבע את מושבו בפטרוגרד.

באמצעות הסובייטים, החל העם להשמיע את דרישותיו.

הממשלה הזמנית, המשטר "הליברלי" החדש בהנהגתו של מיליוקוב, לא שעה לקול העם. זה אופייני לכל המפלגות הפוליטיות באשר הן, להפנות אוזן חירשת לצורכי ורצונות ההמונים, ברגע שהן מגיעות לשלטון. הממשלה הזמנית לא היתה שונה בכך מהאוטקרטיה הצאריסטית. היא נכשלה בהבנת רוח הזמן, והאמינה בטיפשותה שמספר רפורמות שוליות ישביעו את רצון העם. היא העסיקה את עצמה בדיבורים ובדיונים, בהעלאת טיוטות ובחקיקה.

אך העם לא ביקש חוקים. הוא רצה שלום בעוד הממשלה עומדת על המשך המלחמה. הם ביקשו אדמה ולחם, וקיבלו עוד חוקים.

אם ההיסטוריה יכולה ללמד משהו בכלל, הרי שהשיעור הברור ביותר הוא שאינך יכול לקרוא תיגר או להתנגד לרצונו של עם שלם. אתה יכול לדכא אותו לזמן מה, לחסום את הגאות של מחאה עממית, אך ככל שתעשה זאת תשתולל הסערה יותר לכשתפרוץ. או אז היא תרסק כל מכשול, תטאטא מדרכה כל התנגדות, ועוצמת תנופתה תביא אותה הרחק מעבר למטרתה המקורית.

זה מה שקרה בכל עימות גדול בכל מהפכה.

העלה בזכרונך, למשל, את מלחמת העצמאות האמריקאית. מרד המושבות בבריטניה הגדולה התחיל בסרוב לשלם את מס התה, שהוטל על-ידי ממשלת ג'ורג' השלישי. התנגדותו של המלך למחאה חסרת החשיבות, יחסית, בגין "מיסוי ללא ייצוג", הובילה למלחמה שהסתיימה בשחרור מוחלט של המושבות האמריקאיות משלטון אנגלי. כך נולדה הרפובליקה של ארצות הברית.

המהפכה הצרפתית החלה אף היא בדרישה לרפורמות ושיפורים קלים. סירובו של לואי ה-16 להקשיב לקול העם עלה לו לא רק בכסאו כי אם גם בראשו, והביא לחורבן כל המערכת הפיאודלית בצרפת.

בדיוק כך האמין הצאר ניקולאי השני שכמה ויתורים בלתי משמעותיים יעצרו את המהפכה. גם הוא שילם על טיפשותו בכתרו ובחייו. אותו דבר קרה גם עם הממשלה הזמנית. לכן אמר החכם כי "ההיסטוריה חוזרת על עצמה", מה שתמיד נכון לגבי השלטון.

הממשלה הזמנית היתה מורכבת ברובה משמרנים אשר לא הבינו את העם והיו רחוקים מצרכיו. ההמונים דרשו קודם כל שלום. הממשלה, תחת הנהגתו של מיליוקוב ואחריו קרנסקי, היתה נחושה להמשיך במלחמה גם לנוכח מורת הרוח הכללית והתפוררות החיים התעשייתיים והכלכליים במדינה. לא יעבור עוד זמן רב עד שגלי המהפכה המתגברים ישטפו אותה: סובייט נציגי העובדים והחיילים עשה הכנות לקחת את העניינים לידיו.

בינתיים העם לא טמן את ידו בצלחת. החיילים בחזית החליטו בעצמם לחדול מהמלחמה כטבח בלתי נחוץ וחסר תועלת. במאות אלפיהם החלו לעזוב את שדות הקרב ולחזור לבתיהם, לחוותיהם ולבתי החרושת. שם הם החלו להביא לידי מעשה את מטרותיה האמיתיות של המהפכה. עבורם המהפכה לא היתה חוקות מודפסות וזכויות מנייר, אלא האדמה ובית המלאכה. בין יוני לאוקטובר, 1917, בעוד הממשלה הזמנית דנה ללא תכלית ב"רפורמות", האיכרים התחילו להחרים את אחוזותיהם של בעלי האדמות הגדולים והפועלים השתלטו על התעשיות.

לזה קראו הפקעת המעמד הקפיטליסטי: כלומר, הפקעת הרכוש מהאדונים, עליו לא היתה להם זכות למונופול, אותו רכוש שהם עצמם הפקיעו מהמעמדות העובדים, מהעם.

בדרך זו הופקעו האדמות מבעלי האחוזות, המכרות והטחנות מ"בעליהם", ומחסני הסחורות מהספסרים. העובדים והאיכרים לקחו הכל לפיקוחם באמצעות איגודי העובדים והאירגונים החקלאיים.

הממשלה "הליברלית" של מיליוקוב עמדה על המשך המלחמה כי זה היה רצון בעלות הברית. גם ממשלתו "המהפכנית" של קרנסקי הפנתה עורף לדרישה העממית. היא העבירה חוקים חמורים כנגד תפיסת האדמות "הבלתי חוקית" על-ידי האיכרים. קרנסקי עשה ככל יכולתו להשאיר את הצבא בחזית, ואפילו השיב על כנו את עונש המוות על "עריקה". אך העם התעלם מהממשלה.

המצב הוכיח שוב כי כוחה האמיתי של מדינה נמצא בידי ההמונים, אלה הנלחמים, עמלים ומייצרים, ולא בידי פרלמנט או ממשלה כלשהי. קרנסקי היה תקופה מסויימת אלילה הנערץ של רוסיה, חזק יותר מכל צאר. למרות זאת סמכותו אבדה, ממשלתו נפלה, והוא עצמו נאלץ לנוס על נפשו כאשר אנשים הבינו שהוא אינו משרת את מטרתם. עוד בהיותו ראש הממשלה הזמנית, החל הכוח המעשי לעבור לסובייט פטרוגרד, שרוב חבריו היו פועלים מהפכנים, איכרים וחיילים.

עמדות מגוונות ואף מנוגדות יוצגו בסובייט, דבר בלתי-נמנע בגופים המורכבים מרבדי אוכלוסיה שונים על האינטרסים המיוחדים להם. אך ההשפעה הגדולה ביותר בנסיבות כאלה היא תמיד של המבטאים את תחושותיו וצרכיו העמוקים ביותר של העם. לכן, הגורמים המהפכניים יותר בסובייט, זכו בהדרגה בשליטה, מאחר וביטאו את רצונותיהם ושאיפותיהם האמיתיים של ההמונים.

היו בסובייט אלה שסברו כי חוקה, מעין זו של ארה"ב, היא כל מה שרוסיה זקוקה לו להשגת חירות ורווחה. הם טענו שהקפיטליזם בסדר: צריכים להיות אדונים ומשרתים, עשירים ועניים; על העם להיות מרוצה מהזכויות והחירויות שיעניק לו שלטון דמוקרטי. אלה היו הדמוקרטים החוקתיים, שנקראו בקיצור קדטים (Cadets) ברוסיה. הם איבדו את השפעתם במהרה, משום שהעובדים והאיכרים הרוסים "הנאיביים" ידעו שאינם מעוניינים בזכויות וחרויות על נייר, אלא הזדמנות לעבוד וליהנות מפירות עמלם. הם הצביעו על אמריקה עם חוקתה והצהרת העצמאות שלה, ואמרו שאינם רוצים באי הצדק, בשחיתות ובעבדות השכר אשר התקיימו חוקתית במדינה זו.

הגורמים הליברליים יותר הבאים בתור היו הסוציאל-דמוקרטים, שנקראו מנשביקים. כסוציאליסטים הם האמינו בחיסול הקפיטליזם, אך הצהירו כי המהפכה אינה הזמן המתאים לכך. מדוע? משום שזו לא היתה מהפכה פרולטרית גם אם היא נדמתה ככזאת. טענתם היתה שזו לא יכולה להיות מהפכה חברתית ולכן אל לה לשנות את התנאים הכלכליים הבסיסיים. לדעתם זו היתה מהפכה בורגנית, פוליטית, וככזאת עליה לבצע שינויים פוליטיים בלבד. המהפכה אינה יכולה להיות אלא בורגנית, טענו המנשביקים; וכי לא לימד קרל מרקס הגדול כי מהפכה עממית יכולה להתרחש רק במדינה בה הקפיטליזם הגיע לשלב הגבוה ביותר של התפתחות? רוסיה היתה מדינה מפגרת מבחינה תעשייתית, ולכן יהא זה כנגד תורתו של מרקס לראות את המהפכה כפרולטרית. מכאן שהקפיטליזם ברוסיה צריך לקבל הזדמנות להבשיל לפני שאפשר יהיה לחשוב על ביטול עבדות השכר.

לסוציאל-דמוקרטים היה קהל חסידים גדול בין העובדים הרוסים, בהיות רבים מאיגודי העובדים מנשביקים. אך הטיעון כי המהפכה אינה יכולה להיות פרולטרית רק משום שחמישים שנה קודם לכן מרקס אמר שאינה יכולה להיות כזאת, לא כבש את לב ההמונים. הם ביצעו את המהפכה, הם נלחמו ודיממו עבורה. הם כבר נפטרו  מהצאר ומחבורתו, והיו בעיצומו של תהליך ההשתחררות מאדוניהם, אילי התעשייה, ובכך גם חיסול עבדות השכר והקפיטליזם. הם לא יכלו להבין מדוע אינם יכולים לעשות את שהם כבר עושים בלאו הכי, רק משום שמישהו, שמת כבר מזמן, אמר שזה בלתי בלתי-אפשרי. הטיעונים של המנהיגים הסוציאלסטים היו "מדעיים" מדי עבורם. השכל הישר אמר להם שאלה פשוט שטויות, והמנשביקים איבדו את רוב תומכיהם בין העובדים.

מפלגה פוליטית נוספת נקראה המהפכנים הסוציאליסטים. למפלגה זו השתייכו רבים מהטרוריסטים שהיו פעילים בעבר נגד שלטון הצאר. למהפכנים היו תומכים רבים, בעיקר בקרב האוכלוסיה הכפרית, אך הם ניכרו אותם בתמיכתם בחוקת המלחמה כאשר העם התנגד לה. גישה זו גרמה גם לפילוג במפלגה, כאשר הגורם השמרני נודע כימין הסוציאליסטי המהפכני, בעוד הסיעה המהפכנית יותר קראה לעצמה השמאל הסוציאליסטי המהפכני. האחרונה, בהנהגת מריה ספירידונובה, שבילתה בימי הצאר שנים רבות בכלא הסיבירי, דגלה בסיום המלחמה וזכתה לתמיכה נרחבת למדי, בעיקר בין המעמדות החקלאיים העניים יותר.

הגורם הרדיקלי ביותר ברוסיה היו האנרכיסטים, אשר דרשו שלום מיידי, אדמה חינם לאיכר, וסוציאליזציה של אמצעי הייצור וההפצה. הם דרשו את חיסול הקפיטליזם ועבדות השכר, שוויון זכויות לכל וביטול כל זכויות היתר. האדמות, בתי החרושת והתחנות, המיכון, הייצור ואמצעי ההפצה יהפכו לרכושו של העם כולו. כל מי שמסוגל יעבוד בהתאם ליכולתו ויקבל בהתאם לצרכיו. תהיה חירות מלאה לכל אחד ושימוש משותף באמצעים, המבוסס על אינטרסים הדדיים. האנרכיסטים הזהירו את מעמד העובדים מהאצלת סמכות לממשל כלשהו או מבחירת מפלגה פוליטית להנהגה. שלטון מכל סוג שהוא, אמרו, ידכא את המהפכה ויגזול מהעובדים את ההישגים אליהם כבר הגיעו. חייה ורווחתה של מדינה תלויים בכלכלה, היתה טענתם, ולא בפוליטיקה. כלומר, אנשים צריכים לחיות, לעבוד ולספק את צרכיהם. לכך נחוץ תיפעול נבון של התעשייה ולא פוליטיקה. הפוליטיקה, הם עמדו על דעתם, אינה אלא משחק שמטרתו לשלוט ולפקח על בני האדם, לא לעזור להם לחיות. בקיצור, האנרכיסטים יעצו לעובדים לא לאפשר לאיש להפוך שוב לאדונם, לחסל את השלטון הפוליטי, ולנהל את ענייניהם החקלאיים, התעשייתיים והחברתיים לטובת הכלל במקום לתועלתם של שליטים ונצלנים. הם קראו להמונים לתמוך בסובייטים שלהם ולדאוג לאינטרסים שלהם באמצעות אירגוניהם.

מספרם של האנרכיסטים היה, מכל מקום, קטן יחסית. כגורם המהפכני המתקדם ביותר, הם נרדפו על-ידי המשטר הצאריסטי יותר מאשר הסוציאליסטים. רבים מהם הוצאו להורג, אחרים נכלאו, ואירגוניהם הוכרזו כבלתי-חוקיים. הסכנה בהשתייכות אליהם היתה רבה ביותר, ועבודת החינוך שלהם היתה קשה ביותר. לכן האנרכיסטים לא היו חזקים ולא יכלו להפעיל השפעה רבה במדינה רחבת ידיים כרוסיה, על 120 מיליון תושביה.

אך היה להם יתרון גדול בכך שרעיונותיהם קסמו לאינסטינקטים הבריאים ולשכלם הישר של ההמונים. עד כמה שאיפשר להם כוחם המוגבל, עודדו האנרכיסטים את הדרישה לשלום, אדמה, לחם, ועזרו לממש דרישות אלה על-ידי הפקעה ישירה ועיצוב חיים משותפים חופשיים.

היתה מפלגה פוליטית נוספת ברוסיה, אשר היתה הרבה יותר גדולה ומאורגנת מהאנרכיסטים. מפלגה זו קלטה את ערך הרעיונות האנרכיסטיים, אימצה אותם, והתחילה לפעול למימושם.

אלה היו הבולשביקים.

פרק 16: הבולשביקים

מי היו הבולשביקים ומה הם רצו?

עד 1903, הבולשביקים היו חברי המפלגה הסוציאליסטית הרוסית; כלומר, סוציאל-דמוקרטים, חסידי קרל מרקס ותורתו. בשנה זו מפלגת העבודה הסוציאל-דמקרטית התפלגה על שאלות של אירגון ועניינים שוליים. האופוזיציה, תחת הנהגתו של לנין, הקימה מפלגה חדשה בשם המפלגה הבולשביקית. המפלגה הישנה הפכה להיות ידועה בשם מנשביקית.

הבולשביקים היו יותר מהפכניים ממפלגת האם ממנה פרשו. כאשר פרצה המלחמה הם לא בגדו בחזונם של העובדים, ולא הצטרפו לפטריוטים הלאומנים כשם שעשו רוב המפלגות הסוציאליסטיות האחרות. לזכותם ניתן לומר, שכרוב האנרכיסטים ומהפכני השמאל הסוציאליסטי, הבולשביקים התנגדו למלחמה בנימוק שלפרולטריון אין כל עניין במאבקים של קבוצות קפיטליסטיות מסוכסכות. כאשר החלה מהפכת פברואר הבינו הבולשביקים ששינויים פוליטיים בלבד הינם חסרי תועלת ולא יפתרו את בעיות העבודה והחברה. הם ידעו שהחלפת ממשלה אחת באחרת לא תעזור. מה שהיה נחוץ הוא שינוי רדיקלי ויסודי.

אם כי היו מרקסיסטים, כאחיהם החורגים המנשביקים, הבולשביקים לא הסכימו עם גישתם של האחרונים למהפך הגדול. הם דחו בבוז את הרעיון שברוסיה לא יכולה להתקיים מהפכה פרולטרית כל עוד לא הגיעה התעשייה למלוא התפתחותה. הם הבינו שמה שקורה איננו שינוי פוליטי-בורגני גרידא. הם ידעו שהעם אינו מסתפק בסילוק הצאר ובגיבוש חוקה, וראו שהדברים מתפתחים מעבר לכך. הם הבינו שהחרמת המקרקעין על-ידי האיכרים, וההפקעה הגוברת של נכסי המעמדות המבוססים, אינם מהווים שינוי של ממש. בהיותם מעורים יותר בקרב ההמונים מהמנשביקים, הבולשביקים חשו היטב את הדופק העממי, ופירשו ביתר דיוק את רוח וכיוון האירועים העצומים. יותר מכולם היה זה לנין, שהאמין כי מתקרבת השעה בה יוכלו הוא ומפלגתו לתפוס במושכות השלטון ולכונן סוציאליזם על-פי הדגם הבולשביקי.

משמעותו של הסוציאליזם הבולשביקי היתה להשתלט על הכוח הפוליטי בשם הפרולטריון. הם הסכימו עם האנרכיסטים שהקומוניזם יהיה השיטה הכלכלית הטובה ביותר; הווה אומר, האדמה, מנגנון הייצור וההפצה, וכל השירותים הציבוריים יהיו רכוש הכלל ללא אפשרות של בעלות פרטית. אך בעוד האנרכיסטים רצו שהעם כולו יהיה הבעלים, עמדתם של הבולשביקים היתה שהכל צריך להיות בידי המדינה, כלומר, הממשלה לא תהיה רק השליט הפוליטי, אלא גם הבעלים של התעשייה והכלכלה. הבולשביקים, כנאמני המרקסיזם, האמינו כי יש צורך בממשלה חזקה שתנהל את המדינה, עם שליטה מוחלטת על חייו וגורלו של העם. במילים אחרות, הרעיון הבולשביקי היה דיקטטורה, דיקטטורה הנמצאת בידיהם, בידי המפלגה הפוליטית שלהם.

הם קראו להסדר זה בשם "דיקטטורת הפרולטריון", היות ומפלגתם, לטענתם, ייצגה את הגורם החשוב והמתקדם ביותר, האוונגרד של המעמד העובד, ומשום כך היא זאת עליה מוטל להיות הדיקטטור בשם הפרולטריון.

ההבדל הגדול בין האנרכיסטים והבולשביקים היה בכך, שעל-פי התפיסה האנרכיסטית על ההמונים לקבל את החלטותיהם ולנהל את ענייניהם בעצמם, באמצעות אירגוניהם שלהם ובלי תכתיבים של מפלגה פוליטית כלשהי. הם דגלו  בחירות אמיתית ושיתוף-פעולה מרצון, בבעלות משותפת. לכן האנרכיסטים כינו את עצמם קומוניסטים חפשיים, או אנרכו-קומוניסטים, בעוד הבולשביקים היו קומוניסטים של חובה, קומוניסטים  ממלכתיים. האנרכיסטים התנגדו לכך שהמדינה תכתיב לעם את התנהלותו, משום שמשמעותם של תכתיבים, לטענתם, היא תמיד רודנות ודיכוי. הבולשביקים, מאידך, בעודם פוסלים את המדינה הקפיטליסטית ואת הדיקטטורה הבורגנית, רצו כי המדינה והדיקטטורה יהיו שלהם, של מפלגתם.

תוכל מכאן להסיק על ההבדל התהומי שבין האנרכיזם והבולשביזם. האנרכיסטים מתנגדים לכל שלטון באשר הוא; הבולשביקים, לעומת זאת, תומכים נלהבים בשלטון, בתנאי שהוא נמצא בידיהם. "אין הם מתנגדים למקל החובלים," נוהג ידיד טוב שלי לומר; "הם פשוט רוצים להיות בצידו הנכון."

אך הבולשביקים הבינו כי הדעות והשיטות המוצעות על-ידי האנרכיסטים הן מבוססות ומעשיות, וכי רק שיטות כאלה יבטיחו את הצלחת המהפכה. הם החליטו להשתמש ברעיונות האנרכיסטיים למטרותיהם שלהם. כך שעל-אף היותם של האנרכיסטים מעטים במספרם מכדי להגיע להמונים, הם הצליחו להשפיע על הבולשביקים, אשר החלו לנקוט בשיטות וטקטיקות אנרכיסטיות, תוך העמדת פנים שהן שלהם, כמובן.

אך הן לא היו שלהם. תוכל לומר שאין זה משנה מי הוא זה התומך ברעיון, שיביא לרווחת העם, ועוזר במימושו. ברם אם תחשוב על כך היטב תגלה שיש לכך משמעות רבה, כשם שמוכיחה ההיסטוריה בכלל והמהפכה הרוסית בפרט.

יש לכך משמעות מפני שהכל תלוי במניעים, ברוח ובכוונה בה מתבצע הדבר. גם הרעיון המוצלח ביותר יכול להיות מיושם באופן שיגרום נזק. מפני שההמונים, המשולהבים על-ידי הרעיון, עלולים לא להבחין כיצד, באיזו דרך ובאילו אמצעים הוא מוצא לפועל. אך אם הוא מוצא לפועל בכוונה לא נכונה או באמצעים מוטעים, גם הרעיון הנאצל ביותר יכול להיות מופנה להרס המדינה והעם היושב בה.

זה בדיוק מה שקרה ברוסיה. הבולשביקים הפיצו את הרעיונות האנרכיסטיים ואף ביצעו אותם חלקית, אך הם לא היו אנרכיסטים ולא האמינו בהם בליבם פנימה. הם השתמשו בהם למטרותיהם – מטרות שלא היו אנרכיסטיות, שהיו למעשה אנטי-אנרכיסטיות, בניגוד לרעיונות האנרכיסטיים.   מה היו המטרות הבולשביקיות?

הרעיון האנרכיסטי היה לסלק דיכוי מכל סוג שהוא, לבטל את שליטתו של מעמד אחד על אחר, להחליף את שלטונו של אדם באדם בניהול משותף, להבטיח חירות ורווחה לכולם. השיטות האנרכיסטיות היו מחושבות להביא לתוצאה הזאת.

הבולשביקים השתמשו בשיטות האנרכיסטיות למטרה שונה לחלוטין. הם לא חפצו בביטול השליטה הפוליטית והממשל: הם רק רצו להעביר אותה לידיהם. מטרתם היתה, כפי שכבר נאמר, להשיג שליטה של מפלגתם בכוח הפוליטי ולכונן דיקטטורה בולשביקית. חשוב לראות זאת בבהירות על-מנת להבין מה קרה במהפכה הרוסית, ומדוע הדיקטטורה של הפרולטריון הפכה עד מהרה להיות דיקטטורה בולשביקית על הפרולטריון.

זמן קצר לאחר מהפכת פברואר החלו הבולשביקים להכריז על רעיונות ומהלכים אנרכיסטיים. ביניהם היו "פעולה ישירה", "שביתה כללית", "הפקעה", ודרכי פעולה דומות על-ידי ההמונים. כפי שציינתי, הבולשביקים, בהיותם מרקסיסטים, לא האמינו בשיטות אלו. למצער, הם לא האמינו בהן עד למהפכה. במשך שנים רבות קודם לכן, לעגו הסוציאליסטים, כולל הבולשביקים, לרעיון האנרכיסטי של עידוד וקידום השביתה הכללית, כנשק היעיל ביותר של העובדים, במאבקם נגד הניצול הקפיטליסטי והדיכוי השלטוני. "השביתה הכללית היא שטות כללית", היתה קריאת התיגר של הסוציאליסטים על האנרכיסטים. הסוציאליסטים לא רצו שהעובדים ינקטו בפעולה המונית סימולטנית ובשביתה כללית, מאחר וזו עלולה להביא למהפכה וללקיחת הדברים לידיהם. הסוציאליסטים לא היו מעוניינים בפעילות מהפכנית עצמאית של ההמונים. הם שאפו לכך שהעובדים יעמידו אותם, הסוציאליסטים, במוקדי הכוח, כך שהם יוכלו לבצע את המהפכה בעצמם.

אם תעבור על הכתובים הסוציאליסטיים של ארבעים השנים האחרונות, לא יהיה לך ספק בכך שהסוציאליסטים התנגדו, מאז ומתמיד, לשביתה הכללית ולפעולה ישירה, כשם שהתנגדו להפקעות ולסינדיקליזם מהפכני – או במילים אחרות,  לסובייטים של העובדים. קונגרסים סוציאליסטים העבירו החלטות דרסטיות נגד מהלכים מהפכניים כאלה, ותועמלנים סוציאליסטים הוקיעו אותם בזעם.

הבולשביקים, לעומת זאת, קיבלו את השיטות האנרכיסטיות והחלו להפיץ אותן בשכנוע מחודש, אך לא עם פרוץ המהפכה בפברואר, 1917, כמובן. הם עשו זאת הרבה יותר מאוחר, כאשר ראו שההמונים אינם מרוצים משינויים פוליטיים גרידא, ודורשים לחם במקום חוקה. אירועי המהפכה המהירים אילצו את הבולשביקים לישר קו עם הציפיות העממיות הרדיקליות ביותר, על-מנת לא לפגר אחר המהפכה, כמו שקרה למנשביקים, לסוציאליסטים המהפכנים הימניים, לדמוקרטים החוקתיים, ולרפורמטורים אחרים.

קבלה זו של השיטות האנרכיסטיות, על-ידי הבולשביקים, היתה פתאומית ביותר, שכן רק זמן קצר לפני כן הם קראו בעקביות לכינוס אסיפה מכוננת. במשך חודשים, לאחר מהפכת פברואר, הם דרשו את זימונו של גוף מייצג אשר יקבע את צורת הממשל ברוסיה. התאים לבולשביקים להעדיף את האסיפה המכוננת, מאחר והיו מרקסיסיטים והתיימרו להאמין בשלטון הרוב. האסיפה המכוננת היתה אמורה להיבחר על-ידי כל העם, והרוב באסיפה היה אמור להחליט. אך הסיבה האמיתית לתעמולה הבולשביקית למען האסיפה היתה אמונתם שההמונים מאחריהם, והרוב באסיפה מובטח להם, המפלגה הבולשביקית. עד מהרה התברר, בכל אופן, שהם יהוו מיעוט לא-משמעותי בגוף זה. תקוותם לשלוט התבדתה. כתומכי ממשל טובים, המאמינים בשלטון הרוב, היה עליהם להיכנע לרצון העם. אך זה לא התאים לתוכניותיהם של לנין ומקורביו. הם חיפשו דרכים אחרות להשגת שליטה, וצעדם הראשון היה לפתוח בתעמולה ארסית נגד האסיפה המכוננת.

למען האמת, לאסיפה המכוננת לא היתה כל יכולת לתרום. היא היתה מנגנון דיבורים חסר חיוניות, שאינו מסוגל לבצע עבודה מועילה כלשהיא. המהפכה התקיימה באופן עצמאי מחוץ לאסיפה המכוננת, כשהיא בלתי תלויה בגוף מחוקק או שלטוני כלשהו. היא פרצה והתפתחה למרות הממשלה והחוקה, למרות ההתנגדות, תוך אי-ציות לחוק. אופיה ככלל היה לא-חוקי, לא-ממשלתי, ואפילו אנטי-ממשלתי. המהפכה התפתחה בהתאם לדחפים הטבעיים והבריאים של העם, צרכיו ושאיפותיו. במובן האמיתי ביותר היא היתה אנרכיסטית ברוח ובמעשה. רק האנרכיסטים לבדם, אותם כופרים בשלטון, המאמינים בחירות וביוזמה העממית כתרופה למחלות החברתיות, קיבלו בברכה את המהפכה כמות שהיא, ופעלו להרחבתה והעמקתה, על-מנת להביא את כל תחומי החיים במדינה תחת השפעתה.

לכל שאר המפלגות, כולל הבולשביקים, היתה רק מטרה אחת: ללכוד את התנועה המהפכנית בפלצור ולקשור אותה לקרון התזמורת הפרטי שלה. הבולשביקים נזקקו לתמיכת ההמונים על-מנת להשיג כוח פוליטי למפלגתם ולהצהיר על דיקטטורה קומוניסטית. בראותם שאין סיכוי להגיע לכך באמצעות האסיפה המכוננת, הם פנו כנגדה, הצטרפו לאנרכיסטים בגינויה, ומאוחר יותר פיזרו אותה בכוח. אבל ניתן לראות בקלות כי בעוד האנרכיסטים עשו זאת ביושר, בהתאם לרעיונות  האל-שלטון שלהם, פעולה דומה על-ידי הבולשביקים היתה צביעות גסה והולכת שולל פוליטית.

יחד עם האופוזיציה לאסיפה המכוננת הבולשביקים שאלו מהארסנל האנרכיסטי מספר טקטיקות לוחמניות נוספות. כך הם יצאו בקריאת הקרב, "כל הכוח לסובייטים", יעצו לעובדים להתעלם ואפילו לצאת נגד הממשלה הזמנית, ולפנות לפעולה המונית ישירה להשגת דרישותיהם. יחד עם זאת הם גם אימצו את השיטות האנרכיסטיות של שביתה כללית והתסיסו בנמרצות ל"הפקעת המפקיעים".

חשוב לזכור כי הטקטיקה של הבולשביקים לא נבעה כביטוי לוגי לרעיונותיהם, אלא היתה רק אמצעי לזכות באמון ההמונים במטרה להשיג שליטה פוליטית. למעשה, שיטות אלה היו מנוגדות לתיאוריה המרקסיסטית והבולשביקים לא האמינו בהן. לכן לא היתה הפתעה בכך שברגע שתפסו את השלטון, התכחשו לכל אותם רעיונות אנטי-מרקסיסטיים.

הסיסמאות האנרכיסטיות שהוכרזו על-ידי הבולשביקים לא אחרו להביא תוצאות. ההמונים נהרו לדגלם. ממפלגה חסרת-השפעה כמעט, שמנהיגיה העיקריים, לנין וזינוביב, מוכתמים ובמסתור, כאשר טרוצקי ואחרים בכלא, הם הפכו במהרה לגורם החשוב ביותר בתנועת הפרולטריון המהפכני.

כשאוזנם כרויה לדרישות ההמונים, בעיקר החיילים והעובדים, וכשם נותנים להן ביטוי נמרץ ועקשני, הבולשביקים זכו בהשפעה גדלה והולכת על הסובייטים, בעיקר אלה של פטרוגרד ומוסקבה. חוסר המעש של הממשלה הזמנית וכשלונה להביא לשינויים משמעותיים, החמירו את מורת הרוח והתרעומת שיתפתחו עד מהרה לזעם בלתי-מרוסן. האופי הפחדני של משטר קרנסקי חיזק את מעמד הבולשביקים בסובייטים. הקרע בינם לבין הממשלה התרחב מיום ליום, ועד מהרה התפתח לעוינות גלויה ולמאבק. חוסר הישע הברור של הממשלה, החלטתו של קרנסקי לחדש את הפעילות התוקפנית בחזית, יחד עם החזרת עונש המוות על עריקה, רדיפת הגורמים המהפכניים ומעצר מנהיגיהם, כל אלה זרזו את בוא המשבר. ב-3 ביולי, 1917, אלפי עובדים מזויינים, חיילים ומלחים, הפגינו ברחובות פטרוגרד על-אף האיסור, כשהם דורשים את "כל הכוח לסובייטים". קרנסקי ניסה לדכא את התנועה העממית. הוא אפילו החזיר מהחזית גדודים "נאמנים" כדי ללמד את הפרולטריון הפטרוגרדי "לקח מועיל". אך כל נסיונותיהם של הבורגנות המיוצגת על-ידי קרנסקי, המנהיגים הסוציאל-דמוקרטים והמהפכנים הסוציאליסטים הימניים לעצור את הגאות, היו לשוא. הפגנות חודש יולי אמנם דוכאו, אך תוך זמן קצר התנועה המהפכנית טיאטאה את את הממשלה הזמנית לחלוטין. סובייט החיילים והעובדים של פטרוגרד הכריז על הממשלה כבטלה, וחייו של קרנסקי ניצלו רק משום שהצליח לברוח כשהוא מחופש.

ההמונים תמכו בסובייט פטרוגרד. מוסקבה הלכה עד מהרה בעקבות הבירה ומיד אחר-כך גם כל הארץ.

ב-25 לאוקטובר סולקה הממשלה, חבריה נעצרו, וארמון החורף נכבש על-ידי הוועדה הצבאית-מהפכנית של סובייט פטרוגרד. באותו יום נפתחו דיוניו של קונגרס הסובייטים הכל-רוסי השני. השלטון הפוליטי ברוסיה חוסל למעשה. כל הכוח היה כעת בידי העובדים, החיילים והאיכרים, המיוצגים בקונגרס. זה האחרון החל מיד לדון בצעדים שיש לנקוט על-מנת למלא את רצון ההמונים: לסיים את המלחמה, לערוב לאדמות לאיכרים ולתעשייה לעובדים, ולכונן חירות ורווחה לכל.

זה היה מעמד המהפכה הרוסית באוקטובר, 1917. החל עם סילוק הצאר היא התפתחה בהדרגה להתארגנות מחודשת של המדינה, תעשייתית וכלכלית. רוח האנשים וצרכיהם סימנו את התקדמות המהפכה לבנייה מחדש של החיים על בסיס חירות פוליטית, שוויון כלכלי, וצדק חברתי.

את זה ניתן היה להשיג רק כשם שהושגו השינויים הגדולים בין פברואר לאוקטובר; במאמץ משותף ושיתוף-פעולה חופשי של העובדים והאיכרים, כאשר האחרונים הצטרפו כעת לגוש הצבא.

אך התפתחות כזאת לא היתה בתוכניות של הבולשביקים. כפי שכבר נאמר, מטרתם היתה לכונן דיקטטורה של מפלגתם. אך דיקטטורה פירושה תכתיבים, אכיפת רצונו של השליט על המדינה. הבולשביקים הרגישו עתה חזקים מספיק לבצע את כוונתם האמיתית. הם נטשו את הסיסמאות המהפכניות והאנרכיסטיות. צריך להיות כוח פוליטי חזק ונמרץ, הם אמרו, שיוכל להמשיך ולנהל את המהפכה. במסווה של הגנה על העם מפני המלוכנים והבורגנות, הם החלו להפעיל אמצעי לחץ. למעשה, לא היו ברוסיה תומכי-צאר או מונרכיסטים השווים איזכור. העם התבגר מתוך הצאריזם, ולא היה עוד כל סיכוי למונרכיה ברוסיה. באשר לבורגנות, מעולם לא היה מעמד קפיטליסטי מאורגן ברוסיה, כזה שניתן היה למצוא  במדינות בעלות תעשייה מפותחת – ארה"ב, אנגליה, צרפת וגרמניה. הבורגנות הרוסית היתה קטנה במספר וחלשה. היא המשיכה להתקיים לאחר מהפכת פברואר רק בזכות הגנת ממשלת קרנסקי. ברגע שזו סולקה, הבורגנות התפוררה. לא היה לה הכוח ולא האמצעים לעצור את הפקעת האדמות ובתי החרושת על-ידי האיכרים והעובדים. עד כמה שזה נראה מוזר, העובדה היא שבמשך כל תקופת המהפכה, הבורגנות לא עשתה כל ניסיון מאורגן ויעיל להחזרת הרכוש המופקע.

תאר לעצמך עד כמה שונה זה היה יכול להיות באמריקה. שם הקפיטליסטים, חזקים ומאורגנים היטב, היו מגלים התנגדות עזה. הם היו מקימים קבוצות הגנה על-מנת להגן על עצמם ועל רכושם בכוח הנשק. אין לי ספק שהם יעשו כך כאשר דברים יתחילו לקרות שם כמו ברוסיה של 1917 (לא שיש להם סיכוי להצליח). אך, כפי שציינתי, המהפכה ברוסיה לא יצרה התנגדות בורגנית מאורגנת, מהסיבה הפשוטה שלא היה מעמד בורגני או קפיטליסטי אמיתי. אמנם היו נסיונות צבאיים, כמו זה של הגנרל הצאריסטי קורנילוב לתקוף את פטרוגרד בעזרת קוזאקים שהובאו מהחזית, אך הרפתקה זו היתה כה בלתי-מזיקה שכן צבאו של קורנילוב התמסמס עוד לפני שהגיע לבירה. אנשיו הצטרפו לחיל המצב המהפכני של פטרוגרד כמעט מבלי שנורתה ירייה אחת.

הנקודה החשובה היא שכאשר ההמונים עם המהפכה, אין כל אפשרות להתנגדות מוצלחת מצד אויב כלשהו, ואין כל סיכוי לדכא את המהפכה. זה היה המצב ברוסיה באוקטובר, 1917, כאשר הסובייטים לקחו את השליטה לידיהם.

המזימה הבולשביקית היתה להשיג שליטה מוחלטת עבור מפלגתם. זה לא התאים לתכניתם לאפשר לעם לנהל את ענייניו בעצמו  באמצעות הסובייטים. כל עוד לסובייטים היתה המילה האחרונה, הבולשביקים לא יכלו להשיג את מטרתם. היה נחוץ, אם-כן, להיפטר מהסובייטים או להשתלט עליהם.

להיפטר מהסובייטים לא היה אפשרי. הם ייצגו את ההמונים העמלים; רעיון הסובייט היה חלום רוסי במשך מאות שנים. אפילו בעבר הרחוק היו ברוסיה סובייטים מסוגים שונים, וחיי הכפר סבבו סביב העיקרון הסובייטי; כלומר, על זכויות הייצוג השוות של כל החברים. המיר (mir) הרוסי העתיק, האסיפה הכללית לניהול ענייני הכפר או העיירה, היה מצורות היסוד של רעיון הסובייט.

הבולשביקים ידעו שהעובדים והאיכרים המהפכנים, כמו גם החיילים (שהיו פועלים ואיכרים במדים), לא יהיו מוכנים לקבל את ביטול הסובייטים. החלופה היחידה היתה להשתלט עליהם. בהיצמדם לעיקרון של לנין, "המטרה מקדשת את האמצעים", הבולשביקים לא נרתעו מכל דרך להכפיש ולחסל את הגורמים המהפכניים בסובייטים. הם ניהלו תעמולה פוגענית ומלאת ארס על-מנת להשלות את ההמונים ולהפנות אותם נגד המפלגות האחרות, בעיקר השמאל הסוציאליסטי המהפכני והאנרכיסטים. באופן שיטתי ובאמצעים הצבועים ביותר, הם ניסו להפוך לכוח היחידי, על-מנת שיוכלו לבצע את תוכנית "דיקטטורת הפרולטריון" של לנין.

בטקטיקות כאלה הצליחו הבולשביקים, בסופו של דבר, לארגן סובייט של קומיסרי העם, אשר הפך למעשה לממשלה החדשה. כל חבריו היו בולשביקים מלבד שניים, שתוך זמן קצר סולקו והוחלפו בבולשביקים. סובייט קומיסרי העם היה המנגנון הפוליטי של של המפלגה הבולשביקית, אשר הוטבלה שנית כעת כמפלגה הקומוניסטית של רוסיה.

ידוע לנו כבר מה ייצגה המפלגה הזאת ומה היו מטרותיה. היא הצהירה בגלוי על נחישותה להבטיח שליטה בולשביקית בלעדית, בתיוג של "הדיקטטורה של הפרולטריון".

זה היה קטלני עבור המהפכה ושאיפתה הגדולה לשיקום חברתי וכלכלי עמוק ויסודי, כמו שהוכיחה ההיסטוריה של רוסיה שלאחר-מכן.

מדוע?

פרק 17: מהפכה ודיקטטורה

מכיוון שהמהפכה והדיקטטורה הבולשביקית היו דברים שונים לחלוטין ואפילו מנוגדים בטבעם. וכאן בדיוק אנשים עושים את הטעות הגדולה כאשר הם מבלבלים בין המהפכה הרוסית למפלגה הקומוניסטית, כאילו היו אותו דבר עצמו, מה שהן אינן באופן נחרץ.

זה יתברר לנו כאשר נשווה את מטרות המהפכה עם היעדים הבולשביקיים.

המהפכה היתה התקוממות רבת עוצמה כנגד הדיכוי והמצוקה. היא ביטאה בקול את כמיהת ההמונים לחירות וצדק. היא ניסתה להיפטר מכל מה שהחזיק את האדם בשיעבוד, הפך אותו לעבד ולבהמת משא. המהפכה ניסתה לכונן צורת חיים חדשה, תנאים של שוויון אמיתי ואחווה.

כבר ראינו שהמהפכה לא היתה שינוי שטחי, שהיא לא נעצרה עם אירועי פברואר. הצאר סולק וכוחו האוטוקרטי נשבר, אך התוצאה היתה רק סוג אחר של שלטון. התנאים החברתיים והכלכליים לא השתנו. עם זאת, בדיוק את אלה רצה העם לשנות. לכן פרצה מהפכת אוקטובר. מטרתה היתה לבנות את החיים מחדש, על יסודות חברתיים חדשים.

כיצד זה אמור היה להיעשות?  ברור שלהוציא את רומנוב מארמון הקרמלין ולהכניס את לנין במקומו איננה התשובה. היה נחוץ דבר נוסף. היה צריך לתת את האדמות לאיכרים ולהפקיד את בתי החרושת בידי העובדים ואיגודיהם המקצועיים. בקיצור, מטרת מהפכת אוקטובר היתה לספק לעם את ההזדמנות לעשות שימוש בחירות הפוליטית בה זכה בפברואר.

כך הבינו ההמונים את המצב ופעלו על פיו. הם החלו ליישם את החרות לצרכיהם. הם רצו שלום ולכן, קודם כל, הפסיקו את המלחמה. רק חודשים מאוחר יותר חתם הממשל הבולשביקי על הסכם ברסט-ליטובסק וסיכם על שלום רשמי עם גרמניה. אך עד כמה שהצבא הרוסי נגע בדבר, המלחמה הסתימה כבר מזמן, ללא משא ומתן דיפלומטי. טרוצקי מודה בזאת בכנות בחיבורו על המהפכה.

הפועלים והאיכרים הרוסים, באופן זמני במדי חיילים, לקחו את העניינים לידיהם וסיימו את המלחמה בעוזבם את החזיתות.

בדומה לכך הם גם פעלו בפתרון הבעיות התעשייתיות והחקלאיות. בעוד הממשלה הזמנית היתה עסוקה בדיונים על רפורמות, ההמונים פעלו בעצמם באמצעות הוועדות המקומיות והסובייטים. האיכרים לקחו את האדמות והחלו לעבד אותן. בעזרת שכל ישר וצדק עממי טבעי הם פתרו את הבעייה האגררית שעליה שברו פוליטיקאים ומחוקקים את הראש, ללא תוצאות, במשך עשרות רבות של שנים. הבולשביקים, בעלותם לשלטון, "הכשירו" את מה שהאיכרים השיגו בלי לשאול את רשותו של איש.

באופן דומה החלו גם הסובייטים של העובדים לפתור את הבעייה התעשייתית, על-ידי הפקעת בתי החרושת והמכרות וניהולם לטובת הכלל, במקום לטובת רווחיהם של "הבעלים". זה היה ביטול ממשי של הקפיטליזם ושל עבדות השכר, הרבה לפני שהממשל הבולשיביקי הכריז על סיומה "החוקי" של הבעלות הקפיטליסטית.

המהפכה עסקה גם בפתרון יתר בעיות היומיום באמצעות פעילות מעשית וישירה של ההמונים עצמם. ארגונים קואופרטיביים קרבו את העיר והכפר לצורך החלפת מוצרים; ועדות דיור טיפלו בבעיות הדיור; ועדות שכונתיות ומחוזיות אורגנו לשמירת הבטחון, וגופים התנדבותיים אחרים הוקמו להגנת האינטרסים של העם ושל המהפכה.

דרישות השעה הינחו את מאמצי ההמונים; חירות המעשה הכניסה יוזמה לפעולה, ורצונות העם עיצבו את יכולותיהם היצירתיות לצרכי השעה.

הפעילויות הקיבוציות האלה יצרו את המהפכה. הן היוו את המהפכה. שכן "מהפכה" איננה מושג ערטילאי ללא משמעות מוגדרת ומטרה; היא גם אינה מסמלת זירה פוליטית מתחלפת או חקיקה חדשה. המהפכה הממשית לא התקיימה בפברואר וגם לא באוקטובר, אלא בחודשים שביניהם. היא היתה בפעילות ההדדית של האנרגיות המהפכניות ושל מאמצי העם, ביוזמה עממית עצמאית ופעילות יצירתית, שקיבלו את השראתן מהצורך המשותף ומהאינטרסים ההדדיים.

זאת היתה רוחו ונטייתו של המהפך הכלכלי והחברתי הגדול ברוסיה. הוא פתר בעיות עם התעוררותן, על בסיס חירות ושיתוף פעולה חופשי.

תהליך זה של המהפכה נעצר בהתפתחותו על-ידי המפלגה הקומוניסטית בתפיסתה את השלטון ובהסמיכה את עצמה כממשלה חדשה.

ראינו לעיל מה היתה מטרת המהפכה; אנו יודעים למה שאפו ההמונים ברוסיה ובאילו אמצעים השתמשו כדי להשיג זאת.

מטרות הבולשביקים, כמפלגה פוליטית, היו מסוג אחר לחלוטין. כפי שהודו בכנות בעצמם, מטרתם המיידית היתה דיקטטורה; כלומר, ייסוד מדינה בולשביקית חזקה, אשר תכוון ותפקח על החיים והפעילות בה בהתאם לעמדותיה ותורתה של המפלגה הקומוניסטית.

כדי לתת לבולשביקים את ההכרה הראויה, הרשו לי לומר כבר עכשיו שמעולם לא היתה מפלגה פוליטית מסורה יותר למטרותיה, דבקה יותר במאמציה לקדם אותן, ונחושה יותר בדרך להשגתן. אך מטרות אלה היו זרות למהפכה ומנוגדות לצרכיה האמיתיים. הן היו, למעשה, כה סותרות לרוח המהפכה וליעדיה, עד שמשמעות השגתן היתה הרס המהפכה עצמה.

אין ספק כי הבולשביקים באמת האמינו שבאמצעות הדיקטטורה שלהם תוכל רוסיה להפוך לגן-עדן סוציאליסטי עבור הפועל והחקלאי. לאמיתו של דבר, כמרקסיסטים לא היה ביכולתם לראות את הדברים בכל דרך אחרת. כחסידי מדינה בעלת כוח בלתי-מוגבל, לא היה להם אמון בעם; חסרה להם האמונה ביכולת היוזמה והיצירה של העובדים. הם ראו בהם "המון רב-גוני אשר צריך לכפות עליו את החירות." הם הסכימו עם מימרתו הצינית של רוסו שההמונים "יכולים להיות חפשיים רק באמצעות כפייה."

"כפייה פרולטרית על כל צורותיה," כתב בוחרין, ההוגה הקומוניסטי הבולט, "החל בחיסול בררני וכלה בעבודת כפייה היא, עד כמה פרדוקסלי שזה נשמע, השיטה לעבד את החומר האנושי של העידן הקפיטליסטי לאנושות קומוניסטית."

זאת היתה הבשורה הבולשביקית; היתה זו גישה של מפלגה אשר האמינה כי ניתן לנהל מהפכה באמצעות הוראות של ועדה מרכזית.

מה שקרה בהמשך היה התוצאה הלוגית של הרעיון הבולשביקי.

מתוך אמונה שרק דיקטטורה של מפלגתם תוכל להוביל את המהפכה, הם הפנו את כל מרצם להבטחת אותה דיקטטורה. משמעות הדבר היתה שעל-מנת לממש את תוכניות המפלגה בכל מחיר, היה עליהם לקחת את העניינים לידיהם באופן בלעדי.

אין צורך להיכנס לפרטי כל המזימות והתחבולות הפוליטיות של אותם ימים, שכתוצאה מהם יצאה המפלגה הקומוניסטית כשידה על העליונה. הנקודה החשובה היא שהבולשביקים הצליחו להוציא לפועל את תוכניותיהם. תוך חודשים ספורים אחרי מהפכת אוקטובר, עד אפריל, 1918, הם היו בשליטה מלאה.

תוך ניצול ההתלהבות של ימי המהפכה והבלבול הבלתי נמנע, הם הפיקו תועלת מהמצב למטרותיהם הפרטיות. הם השתמשו בחילוקי הדעות הפוליטיים כדי לטפח יריבויות עזות יצרים, השתמשו בכל אמצעי אפשרי להוקיע את מתנגדיהם כאויבי העם, הכפישו אותם כמתנגדי המהפכה, ובסופו של דבר הצליחו להפליל אותם בעיני העובדים והחיילים. בהצהירם כי יש להגן על המהפכה מפני אותם אויבים כביכול, התאפשר להם להכריז על הדיקטטורה שלהם. בשם "הצלת המהפכה" הם החלו לסלק את כל הגורמים המהפכניים, הלא-בולשביקים, מעמדות מפתח, עד הדחקתם המוחלטת.

נשאיר להיסטוריונים של העתיד להחליט באם דיכוי הבוגנות, בו החלו הבולשביקים את שלטונם, לא היה אלא צעד ראשון לדיכוי העתידי של כל הגורמים הלא-בולשביקים. שכן הבורגנות הרוסית, כפי שכבר הוסבר, היתה מיעוט חסר-משמעות, בלתי מאורגן וחסר השפעה. הגורמים המהפכניים, לעומת זאת, היו מכשול אמיתי לדיקטטורה של מפלגה פוליטית כלשהי.

מאחר ודיקטטורה לא תיתקל בהתנגדות עזה מצד הבורגנות, אלא מצד המעמדות המהפכניים, אשר ראו בה איום על האינטרסים של המהפכה, חיסולם של אלה מהווה צורך עליון לכל מפלגה המבקשת להנהיגה. מדיניות כזו, המתחילה בדיכוי המהפכנים, לא היתה יכולה להצליח: היא היתה מעוררת את מורת-רוח והתנגדות העובדים והחיילים. לכן היא היתה צריכה להתחיל בצד הבורגני, ותוך כדי כך למצוא את האמצעים לפרוש את הרשת בהדרגה על הגורמים האחרים. צריך היה לעורר אי-אמון ואיבה, לדרבן חוסר סובלנות ורדיפה, ליצור פחד עממי לבטחון המהפכה כדי לזכות בתמיכת העם במערכה ההולכת ומתרחבת של דיכוי, על-מנת להכניס את ידו המגואלת בדם של הטרור לחיי המהפכה.

אך, כפי שאמרתי, יהיה זה תפקידו של ההיסטוריון העתידי לקבוע באיזו מידה עיצבו מניעים אלה את מאורעות אותם ימים. כאן אנחנו מתייחסים למה שקרה למעשה.

ובכן, מה שקרה הוא שתוך זמן קצר כוננו הבולשביקים את הדיקטטורה הבלעדית של מפלגתם.

"מה היתה דיקטטורה זאת," אתה שואל, "ומה היא השיגה?"

פרק 18: הדיקטטורה בפעולה

היא השיגה שליטה בולשביקית מוחלטת על ארץ בעלת אוכלוסיה של 140 מיליון נפש. בשם "הדיקטטורה של הפרולטריון" הפך ארגון פוליטי בודד, המפלגה הקומוניסטית, לשליטה האבסולוטי של רוסיה. הדיקטטורה הפרולטרית לא היתה דיקטטורה של הפרולטריון. מיליוני אנשים אינם יכולים להיות דיקטטורים. גם אלפי חברי מפלגה אינם יכולים להיות דיקטטורים. בעצם הגדרתה, הדיקטטורה מוגבלת למספר מצומצם ביותר של אנשים. ככל שיפחת מספרם, כך תהיה חזקה ומאוחדת יותר. במציאות הממשית, הדיקטטורה נמצאת תמיד בידי אדם אחד, האיש החזק, אשר רצונו גובר ומאלץ את שותפיו להסכים לדרכו. זה לא יכול להיות אחרת, וכך היה גם עם הבולשביקים.

הדיקטטור האמיתי לא היה הפרולטריון ואפילו לא המפלגה הקומוניסטית. להלכה, הכוח היה בידי הוועדה המרכזית של המפלגה, אך למעשה הופעל על-יד החוג הפנימי של אותה ועדה שנקרא הלשכה הפוליטית או "הפוליטביורו". אך גם הפוליטביורו לא היה הדיקטטור האמיתי, אם כי מנה פחות מעשרים חברים. שכן בפוליטביורו היו דעות שונות בכל שאלה חשובה, כשם שטבעי שיהיה במקום בו נמצאים מספר אנשים. הדיקטטור האמיתי היה זה שהשפעתו הבטיחה את תמיכת רוב חברי הפוליטביורו. האיש הזה היה לנין, והוא היה "דיקטטורת הפרולטריון" האמיתית, בדיוק כמו שמוסוליני, למשל, ולא המפלגה הפשיסטית, הוא הדיקטטור באיטליה. תמיד היו אלה דעותיו ורעיונותיו של לנין אשר נתבצעו, מיום לידתה של המפלגה הבולשביקית ועד אחרון ימיו; נתבצעו כאשר המפלגה כולה התנגדה לדעתו, ואפילו כאשר הוועדה המרכזית דחתה את הצעותיו בהצגתם הראשונה. היה זה לנין שתמיד ניצח, רצונו אשר גבר. כך זה היה בכל תקופה גורלית בהיסטוריה הבולשביקית. לא היתה אפשרות אחרת היות ומשמעותה של דיקטטורה היא תמיד שליטה של האישיות החזקה ביותר, עליונותו של הרצון היחיד.

כל ההיסטוריה של המפלגה הקומוניסטית, כמו זו של כל דיקטטורה, ממחישה זאת בוודאות. הכתבים הבולשביקיים  עצמם מוכיחים זאת. כאן די לציין חלק קטן מהאירועים החשובים ביותר על-מנת לאמת את טענתי.

במרץ 1917, כאשר לנין חזר מגלותו בשווייץ, הוועדה המרכזית של מפלגתו ברוסיה החליטה להיכנס לממשלת הקואליציה אשר הורכבה לאחר הפלת המשטר הצאריסטי. לנין התנגד לקואליציה עם הבורגנים והמנשביקים בממשלה. אך למרות שהמפלגה כבר החליטה, ולמרות שלנין היה כמעט בודד בהתנגדותו, השפעתו הכריעה. הוועדה המרכזית הפכה את החלטתה וקיבלה את עמדתו של לנין.

מאוחר יותר, ביולי 1917, לנין תמך במהפכה מיידית נגד ממשלת קרנסקי. הצעתו נמצאה כלא-ראויה, נמהרת ופלילית, אפילו על-ידי חבריו ומקורביו. אך לנין שוב ניצח, גם במחיר התפטרותם מהוועדה המרכזית של זינובייב, קמנב, ובולשביקים בעלי השפעה אחרים, אשר סרבו לקחת חלק במזימה. דרך אגב, הפוטש נכשל ועלה בחייהם של עובדים רבים.

הטרור האדום שהנהיג לנין כשעלה לשלטון לאחר מהפכת אוקטובר, זכה לגינוי חריף מצד עמיתיו כמיותר וכבגידה ישירה במהפכה. אך על-אף ההתנגדות הרשמית של רוב החברים הפעילים והמשפיעים של המפלגה, לנין השיג את מבוקשו.

במשא ומתן על הסכם ברסט-ליטובסק היה זה שוב לנין שעמד על "שלום בכל תנאי" עם גרמניה, בעוד טרוצקי, רדק ומנהיגים בולשביקים חשובים אחרים, התנגדו לתנאיו של הקייזר כמשפילים והרסניים. ושוב לנין גבר.

"המדיניות הכלכלית החדשה" שהציג לנין למפלגתו בעת אירועי קרונשטדט נתקלה בהתנגדות עזה מצד הוועדה המרכזית כמבטלת את כל הישגי המהפכה וכמכת מוות לקומוניזם. היה זה למעשה היפוך גמור של כל מה שהמהפכה ייצגה, וחזרה לאותם תנאים שהמהפך הגדול של אוקטובר ביטל. אך רצונו של לנין שוב גבר, והחלטתו אושרה בקונגרס הקומוניסטי התשיעי במוסקבה, במרץ 1921.

כפי שניתן לראות, הדיקטטורה לכאורה של הפרולטריון היתה רק הדיקטטורה של לנין. הוא הכתיב לפוליטביורו, הפוליטביורו לוועדה המרכזית, הוועדה המרכזית למפלגה, והמפלגה לפרולטריון ולשאר העם. אוכלוסיית רוסיה מנתה למעלה ממאה מיליון נפש; במפלגה הקומוניסטית היו פחות מחמישים אלף חברים; בוועדה המרכזית היו כמה עשרות; הפוליטביורו מנה תריסר; ולנין היה אחד. אך האחד הזה היה הדיקטטורה של הפרולטריון.

רוסיה היא ארץ בעלת מימדים עצומים, המתפרשת על מחצית אירופה וחלק נכבד מאסיה. היא מאוכלסת על-ידי גזעים ולאומים רבים הדוברים לשונות שונות, בעלי פסיכולוגיה מגוונת, אינטרסים והשקפות עולם רב גוניות. אנחנו יודעים מה עשתה הדיקטטורה של הצארים למדינה. בוא נראה כעת מה היו הישגיה של הדיקטטורה "הפרולטרית".

היום, יותר מעשור של שלטון בולשביקי ברוסיה, אנחנו יכולים לעשות אומדן הוגן של השפעותיו ולבחון את התוצאות שהשיג. הבה נסכם.

מבחינה פוליטית, מטרת המהפכה היתה לבטל עריצות שלטונית ודיכוי ולשחרר את העם. יש להודות שהממשל הבולשביקי הוא הרודנות הגרועה ביותר באירופה, מלבד השלטון הפשיסטי באיטליה. לאזרח אין זכויות שהממשל מרגיש מחוייב לכבד. המפלגה הקומוניסטית היא מונופול פוליטי, בעוד כל המפלגות והתנועות האחרות בלתי חוקיות. ביטחון אישי ודיור אינם בנמצא. חופש הדיבור והעיתונות לא קיים. אפילו בתוך המפלגה עצמה חילוקי הדעות הקלים ביותר מודחקים, והם ברי-ענישה בכליאה ובגלות כפי שמעיד גורלם של טרוצקי וחסידיו מהאופוזיציה. ה-GPU, השרות החשאי שהחליף את הצ'קה, הוא ממשלת-על, בעל כוח שרירותי בלתי מוגבל על חירותם וחייהם של האנשים. רק אלה השייכים לכת השלטת הם בעלי חירויות וזכויות יתר. אך "חירות" כזאת אפשרית רק תחת הרודנות הגרועה ביותר: אם אין לך מה לומר, אתה חופשי לומר זאת אפילו בארצו של מוסוליני. כשם שהציג זאת, לא מזמן, נציג בכיר בקונגרס קומוניסטי, "יש מקום ברוסיה לכל המפלגות הפוליטיות: המפלגה הקומוניסטית בשלטון, השאר בבית הסוהר."

מבחינה כלכלית, מטרתה היסודית של המהפכה היתה לבטל את הקפיטליזם ולכונן קומוניזם ושוויון.

הדיקטטורה הבולשביקית החלה להנהיג שיטה של פיצוי לא-שווה ותגמולים מפלים, וסיימה בהנהגה מחדש של בעלות קפיטליסטית לאחר שבוטלה בפעולה ישירה של הפרולטריון התעשייתי והאגררי. כיום רוסיה היא חלקית מדינה קפיטליסטית-ממלכתית וחלקית קפיטליסטית-פרטית.

הדיקטטורה והטרור האדום שתיחזק אותה היו הגורמים העיקריים לשיתוק החיים הכלכליים במדינה. שלטון בולשביקי מתנשא עורר את עוינות העם, ורודנותו גרמה להתמרמרות ההמונים. דיכוי כל מאמץ עצמאי, ניכר את הגורמים היותר מוצלחים מהמהפכה, וגרם להם להרגיש שהיא הפכה להיות עניינה הפרטי של המפלגה השלטת. העמידה בפני עריצות חדשה במקום החירות המקווה ריפתה את ידי העובדים. הם הרגישו שהישגיהם המהפכניים נלקחו מהם והופנו כנשק נגדם ונגד ציפיותיהם. הפרולטר ראה את ועדת המפעל שלו כשהיא נתונה למרות המפלגה וחסרת ישע להגן על האינטרסים שלו כעובד. האיגוד המקצועי שלו הפך להיות צינור להעברת הוראות בולשביקיות, והוא מצא את עצמו משולל קול, לא רק בניהול התעשייה אלא גם במקום עבודתו שלו בו עבד שעות ארוכות בשכר זעום. העובדים הבינו עד מהרה שהמהפכה נלקחה מידיהם, שהסובייטים שלהם עוקרו מכל כוח, ושהמדינה נשלטת על-ידי מספר אנשים, הרחק בקרמלין, בדיוק כמו בימיו של הצאר. מנוכר מפעילות מהפכנית ויצרנית, כשהוא חי רק על-מנת לציית לאדוניו החדשים, מוטרד באופן קבוע על-ידי הבולשביקים והצ'קיסטים, ובפחד מתמיד ממאסר או הוצאה להורג על ביטוי המחאה הקטן ביותר, הפך העובד למריר כלפי המהפכה. הוא עזב את בית החרושת וחיפש את הכפר, הרחק ככל האפשר מפחד שליטיו, מקום בו יוכל לפחות להבטיח את פת-לחמו היומית. כך התפרקו התעשיות במדינה.

האיכר ראה קומוניסטים חמושים בבגדי עור פולשים לכפרו השקט, בוזזים אותו מפרי עמלו הקשה, ומתייחסים אליו בגסות-רוח ובחוצפה כמו פקידי הצאר של פעם. הוא ראה את הסובייט שלו נשלט על-ידי בטלן כפרי חדל-אישים, המכנה את עצמו בולשביק, ושואב את כוחו ממוסקבה. הוא היה נותן ברצון ובנדיבות את החיטה והתירס שלו כדי להאכיל את העובדים והחיילים, אך הוא ראה את האספקה נרקבת בתחנות הרכבת ובמחסנים, משום שהבולשביקים לא יכלו לנהל את הענינים בעצמם ולא איפשרו לאף אחד אחר לעשות זאת. הוא ידע שאחיו בבית החרושת ובצבא סבלו ממחסור במזון בגלל חוסר היעילות, הביורוקרטיה והשחיתות הקומוניסטית. הוא ידע מדוע נדרש ממנו יותר ויותר. הוא ראה את רכושו הדל, את המזון של משפחתו, מוחרם על-ידי צ'קיסטים שלעיתים קרובות לקחו גם את סוסו האחרון שבלעדיו לא יכול היה לעבוד ולשרוד. הוא ראה כפרים שכנים, שהתמרדו כנגד העוולות האלה, נחרבים עד היסוד ואת האיכרים מולקים ונורים כמו בעבר. הוא הפנה עורף למהפכה ובייאושו גמר אומר לזרוע ולקצור בכמות המספקת לו ולמשפחתו בלבד, וגם את המעט הזה להסתיר ביער.

אלה היו תוצאות הדיקטטורה, הקומוניזם המיליטנטי של לנין, והשיטות הבולשביקיות. התעשייה עמדה מלכת והרעב פשה בארץ. הסבל הכללי, מרירות העובדים והתקוממויות האיכרים החלו לאיים על קיום המשטר הבולשביקי. כדי להציל את הדיקטטורה החליט לנין להנהיג מדיניות כלכלית חדשה, הידועה בשם NEP (מכ"ח).

מטרת המכ"ח היתה להחיות את החיים הכלכליים. היא היתה אמורה לעודד את הייצור החקלאי בכך שהאיכרים יוכלו למכור את עודפיהם במקום שיוחרמו בכוח על-ידי הממשלה. היא היתה אמורה לאפשר סחר-חליפין על-ידי הפיכת המסחר לחוקי והחייאת הקואופרטיבים שדוכאו בעבר כאנטי-מהפכניים. אך נחישותה של המפלגה הקומוניסטית להחזיק בדיקטטורה, הפכה את כל הרפורמות הכלכליות לבלתי יעילות, משום שתעשייה אינה יכולה להתפתח תחת משטר רודני. צמיחה כלכלית מצריכה ביטחון אישי ושל רכוש, מידה מסויימת של חופש ואי-התערבות על-מנת לתפקד. אך הדיקטטורה אינה מאפשרת חופש כזה; "הערבויות" שלה אינן מעוררות אמון. לכן המדיניות הכלכלית החדשה לא הביאה לתוצאות הרצויות, ורוסיה נותרת בזרועות העוני, על סף אסון כלכלי.

מבחינה תעשייתית הדיקטטורה עיקרה את המהפכה ממטרתה הבסיסית של העברת הייצור לידי הפרלטריון והבאת העובד לעצמאות מבעליו הכלכליים. הדיקטטורה פשוט החליפה בעלים: הממשלה הפכה להיות המעביד במקום הקפיטליסט הפרטי, אם כי האחרון מתפתח גם הוא למעמד חדש. העובד נשאר תלוי כמלפנים. למעשה, אפילו יותר. מהאיגודים המקצועיים נשלל כל כוחם והוא איבד אפילו את זכותו לשבות כנגד מעסיקו הממשלתי. "מאחר והעובדים, כמעמד, מפעילים את הדיקטטורה," טוענים הקומוניסטים, "אין הם יכולים לשבות כנגד עצמם." בהתאם לכך פועלי רוסיה משלמים לעצמם משכורות שבקושי מאפשרות קיום, חיים בצפיפות במגורים לא-היגיינים ועובדים בתנאים סניטריים בלתי אפשריים, מסכנים את בריאותם וחייהם בגלל היעדר בטיחות בעבודה, ועוצרים וכולאים את עצמם על ביטויי אי-שביעות-רצון.

מבחינה תרבותית, המשטר הבולשביקי הוא בית-ספר להדרכת הקומוניזם וקנאות מפלגית, ללא גישה לרעיונות שונים מעמדות הכת השלטת. זהו חינוכו של עם שלם על הדוגמות של כנסיה פוליטית, ללא אפשרות להרחיב אופקים מעבר למעגל הדעות שמאפשרת המפלגה השלטת. אין עיתונות ברוסיה מלבד הפרסומים הקומוניסטים הרשמיים וכאלה המאושרים על-ידי הצנזור הבולשביקי. אין לעמדה ציבורית אפשרות למצוא ביטוי, מאחר והממשלה היא בעלת המונופול על השיח, העיתונות והאסיפה.

לא תהיה זו הגזמה לומר שבדיקטטורה הבולשביקית יש פחות חופש דיעה ואפשרות להביעה משהיה תחת שלטונו של הצאר. כאשר רוסיה נשלטה על-ידי הרומנובים יכולת, לפחות בסתר, לפרסם פמפלטים וספרים, מאחר ולשלטון לא היה מונופול על אספקת הנייר ובתי הדפוס. אלה היו בידיים פרטיות, והמהפכנים יכלו תמיד למצוא דרך להשתמש בהם לתעמולתם.

היום ברוסיה כל אמצעי ההוצאה לאור וההפצה נמצאים בבעלותה הבלעדית של הממשלה, ואיש אינו יכול לבטא את השקפותיו בציבור מבלי לקבל את רשות הבולשביקים. אלפי פרסומים בלתי-חוקיים הופצו על-ידי המפלגות המהפכניות בתקופת משטרו האוטוקרטי של רומנוב. תחת השלטון הקומוניסטי זהו דבר יוצא מן הכלל, כפי שמוכיחה תדהמתם הזועמת של הבולשביקים כאשר נתגלה כי טרוצקי הצליח לפרסם את מצע הפלג האופוזיציוני במפלגה.

מבחינה חברתית, רוסיה הבושביקית, עשור לאחר המהפכה, היא מדינה בה איש אינו נהנה מבטחון פוליטי או עצמאות כלכלית, מקום בו ידו הנסתרת של השירות החשאי בפעילות מתמדת, משליטה טרור בחיפושי לילה פתאומיים, מעצרים ללא עילה, הוקעה חשאית על חוסר נאמנות מתוך נקמנות אישית, מאסרים ללא שימוע ומשפט, וגלות של שנים לצפון הקפוא של סיביר או למדבריות הצחיחים של מערב אסיה. כלא ענק, בו שוויון פירושו פחד שווה של כל אחד מכולם, וחירות מסמלת כניעה ללא תנאי לכוח השולט.

מבחינה מוסרית, רוסיה מייצגת את איכויותיו היפות של האדם כנגד השפעותיה המשפילות והמשחיתות של שיטה הבנויה על כפייה ואיומים. המהפכה העלתה על פני השטח את נטיותיו היפות של האדם: אנושיותו, הכרתו בערכים אנושיים, אהבתו לחירות ולצדק. האווירה המהפכנית עוררה השראה וטיפחה את אותן נטיות רדומות בבני האדם, בעיקר ההתנגדות לדיכוי, הרעב לחירות, רוח העזרה ההדדית ושיתוף הפעולה. אך לדיקטטורה היתה השפעה של ניטרול התכונות האלה ובמקומן עוררה פחד ושנאה, חוסר סובלנות ורדיפה. השיטות הבולשביקיות החלישו בשיטתיות את כוחו המוסרי של העם, עודדו התרפסות וצביעות, יצרו התפכחות מאשליות וחוסר אמון, ופיתחו את אווירת השחייה עם הזרם השליטה כעת ברוסיה.

זה המצב היום בארץ אומללה זאת, אלה תוצאות הרעיון הבולשביקי שניתן לשחרר  באמצעות כפייה, הדוגמה שדיקטטורה יכולה להביא לחירות.

"אם כך המהפכה נכשלה לדעתך בגלל הדיקטטורה?" אתה שואל. "האם לא היתה רוסיה נחשלת מדי מכדי להצליח?"

המהפכה נכשלה בגלל הרעיונות והשיטות הבולשביקיים. ההמונים הרוסים לא היו "נחשלים" מדי על-מנת לסלק את הצאר, להכניע את הממשלה הזמנית, לבטל את הקפיטליזם ואת עבדות השכר, להעביר את האדמה לאיכרים ואת התעשייה לעובדים. עד כאן המהפכה היתה הצלחה גדולה, ואנשים החלו לבנות את חייהם החדשים על בסיס חירות, הזדמנות וצדק שווים. אך ברגע שמפלגה פוליטית תפסה בכוח את השלטון והכריזה על הדיקטטורה שלה, התוצאות הקטסטרופליות היו בלתי נמנעות.

כאשר מהפכה פורצת, עליה להתמודד עם התנאים כפי שהם. האמצעים והשיטות, והמטרה אותה הם משמשים, הם החשובים והמכריעים – בהם תלויים מסלול וגורל המהפכה.

יהא המצב החברתי, הפוליטי, או הכלכלי במדינה כלשהי – אם רוסיה "הנחשלת" או אמריקה "המתקדמת" – אשר יהיה, השאלה החשובה ביותר היא מה אתה רוצה להשיג ואילו אמצעים ישרתו בצורה הטובה ביותר את מטרותיך.

אם מטרת המהפכה הרוסית היתה לכונן דיקטטורה, הרי שהשיטות הבולשביקיות היו נכונות והצלחתן שלמה.

אך אם מטרת המהפכה היתה לחסל את הדיכוי והשיעבוד, הרי שהבולשביקים ומדיניותם מהווים כישלון חרוץ.

הכל תלוי, כפי שאתה רואה, במטרתך ובמה שאתה רוצה להשיג. על יעדיך להגדיר את האמצעים. אמצעים ויעדים הם למעשה אותו הדבר: אינך יכול להפריד ביניהם. האמצעים מעצבים את היעד. האמצעים הם הזרעים המתפתחים לפרח ומגיעים לבשלות. הפרי יהיה תמיד ממין הזרע ששתלת. אינך יכול לגדל ורד מזרע של קקטוס. כך אינך יכול גם לקטוף חירות מכפייה, צדק ואנושיות מדיקטטורה.

הבה נלמד את הלקח הזה היטב היות ועתידה של המהפכה תלוי בו. "את אשר זרעת, תקצור", הוא שיא החכמה והנסיון האנושי.

אינך יכול להבריא אדם חולה על-ידי הקזת דמו. הפעילות החופשית של ההמונים היא דם החיים של המהפכה. חסל או דכא אותה, והמהפכה הופכת להיות אנמית ונופחת את נשמתה.

מכאן שיעדי המהפכה צריכים לעצב את שיטותיה. לא כפייה ודיקטטורה, אלא רק חירות וביטוי חופשי להמונים יכולים לשרת את יעדי המהפכה. במהפכה, כמו בחיי היומיום, אין דרך ביניים: או כפייה או חירות.

דיקטטורה וטרור נוסו ברוסיה. הלקח מניסוי זה הוא ברור ומשכנע: שיטות אלה מכילות את הרס המהפכה. דרך חדשה חייבת להימצא.

"האם יש דרך אחרת?" אתה שואל.

יש רק דרך אחת לחירות, ודרך זו לא נוסתה מעולם.

אינני יודע אם אתה מוכן לנסותה: רוב בני האדם פוחדים מהחופש. אבל אני יודע שאם לא ננסה את הדרך הזאת, דרך החירות, הצדק, והתבונה, המהפכה תוביל בהכרח לדיקטטורה, לכישלון ולמוות.

הדיקטטורה, אם לבנה או אדומה, מובילה תמיד לאותו מקום: משמעותה כפייה, דיכוי ומצוקה. זה אופיה ומהותה. היא איננה יכולה להיות דבר אחר. הדיקטטורה היא השלטון השולט במידה הרבה ביותר. אך כפי שאמר בחכמה תומס ג'פרסון: "השלטון הטוב ביותר הוא זה השולט במידה הפחותה ביותר."

זאת היא גם טענתם של האנרכיסטים. הבה נפנה, אם כן, מסוציאליזם ובולשביזם, ממרקס ולנין, לבחון ולשקול מה מציע לנו האנרכיזם.

חלק שני: אנרכיזם

 

פרק 19: האם אנרכיזם הוא אלימות?

שמעת בוודאי שאנרכיסטים מטילים פצצות, שהם מאמינים באלימות, ושאנרכיה פירושה אי-סדר וכאוס.

אין זה מפתיע שתחשוב כך. העיתונות, דוכני המטיפים, וכל הרשויות דואגים לצעוק זאת באוזניך השכם והערב. אך רובם יודעים את האמת, גם אם יש להם סיבה שלא לגלות לך. הגיע הזמן שתשמע אותה.

אני מתכוון לדבר אליך בכנות ובגילוי לב, ואתה יכול להאמין לי, היות ובמקרה אני עצמי אחד מאותם אנרכיסטים עליהם מצביעים כאנשים אלימים והרסניים. אני צריך לדעת, ואין לי מה להסתיר.

"האם אנרכיזם הוא באמת אי-סדר ואלימות?" אתה תוהה.

לא ידידי, הקפיטליזם והשלטון מייצגים אי-סדר ואלימות. אנרכיזם הוא בדיוק היפוכו של דבר; משמעו סדר ללא שלטון ושלום ללא אלימות.

"האם זה אפשרי?" אתה שואל.

בכך אנחנו עומדים לדון מייד. אך לפני כן דורש ידידך לדעת באם אנרכיסטים מעולם לא הטילו פצצות ולא השתמשו באלימות.

כן, אנרכיסטים הטילו פצצות ולעיתים פנו לאלימות.

"הא לך!" קורא ידידך. "זה מה שחשבתי."

בוא לא נהיה פזיזים. אם אנרכיסטים השתמשו לפעמים באלימות, האם נובע מכך בהכרח שאנרכיזם הוא אלימות?

שאל את עצמך את השאלה הזאת ונסה לענות עליה בכנות.

כאשר אזרח לובש מדי חייל, יתכן ויהיה עליו להטיל פצצות ולהשתמש באלימות. האם תסיק מכך שמשמעות האזרחות היא הטלת פצצות ואלימות?

אתה תדחה את ההנחה הזאת בתרעומת. בתנאים מסויימים, תאמר, אדם עלול לפנות לאלימות. אדם זה יכול במקרה להיות דמוקרט, מונרכיסט, סוציאליסט, בולשביק או אנרכיסט.

תמצא כי הדבר נכון לגבי כל בני האדם בכל הזמנים.

ברוטוס הרג את קיסר משום שחשש שידידו מתכוון לבגוד ברפובליקה ולהמליך את עצמו. אהבתו של ברוטוס לקיסר לא פחתה, אלא שהוא אהב את רומא יותר. ברוטוס לא היה אנרכיסט. הוא היה רפובליקני נאמן.

וילהלם טל, מספרת לנו התרבות העממית, פגע ברודן בחיצו והרגו על-מנת לשחרר את ארצו מעולו. וילהלם טל מעולם לא שמע על אנרכיזם.

אני מציין את המקרים האלה כדי להבהיר שמאז ומתמיד עריצים מצאו את מותם מידי אוהבי חירות. אנשים כאלה היו מורדים ברודנות. הם היו בדרך כלל פטריוטים, דמוקרטים או רפובליקנים, לעיתים סוציאליסטים או אנרכיסטים. מעשיהם היו מרד יחידני בעוול ובאי-צדק. לאנרכיזם אין כל קשר לכך.

היה זמן ביוון העתיקה שהריגת הרודן נחשבה למעלה הנעלה ביותר. החוק המודרני מגנה פעולות כאלה, אך נראה כי הרגש האנושי בעניין זה לא השתנה. מצפון העולם אינו מזדעזע מהרג רודנים. גם אם אין זה מקובל להודות בכך בגלוי, הלב האנושי סולח למעשים כאלה ולעיתים אף שמח בסתר. האם לא היו אלפי צעירים פטריוטים באמריקה שהיו מוכנים לרצוח את הקייזר הגרמני אותו ראו כאחראי לפרוץ מלחמת העולם? האם לא זיכה, לא מכבר, בית-משפט צרפתי את האיש שהרג את פטלורה כנקמה על אלפי הגברים, הנשים והילדים שפטלורה רצח בפוגרומים נגד יהודי דרום רוסיה?

בכל ארץ וארץ ובכל התקופות נרצחו רודנים על-ידי גברים ונשים שאהבו את ארצם עד שהיו מוכנים להקריב את חייהם לשם כך. בדרך-כלל היו אלה שונאי רודנות ללא מפלגה או רעיון פוליטי. לעיתים הם היו קנאים דתיים, כגון הקתולי האדוק קולמן שניסה לרצוח את ביסמרק, או לחילופין שרלוט קורדיי שהרגה את מאראט בזמן המהפכה הצרפתית.

בארה"ב נרצחו שלושה נשיאים בהתנקשויות יחידניות. לינקולן נורה ב-1865 על-ידי ג'והן ווילקס בות' שהיה דמוקרט דרומי; גרפילד, ב-1881, על-ידי צ'ארלס ז'ולס גיטו, רפובליקני; ומקינלי, ב-1901, על-ידי ליאון צ'ולגוש. רק אחד מהשלושה היה אנרכיסט.

באופן טבעי, המדינה בעלת העריצים הגרועים ביותר מייצרת את המספר הגדול ביותר של מחסלי רודנים. קח את רוסיה למשל. עם דיכוי מוחלט של חופש הדיבור והעיתונות תחת שלטון הצארים, לא היתה כל אפשרות לרכך את שלטון העריץ מלבד "להכניס פחד אלוהים" בלבבו.

נוקמים אלו היו בעיקר בניהם ובנותיהם של האצולה הגבוהה, צעירים אידיאליסטים אשר אהבו את החירות ואת העם. כשכל הדרכים האחרות חסומות, הם נאלצו לפנות לאקדח ולדינמיט, בתקווה להקל על תנאי החיים העלובים בארצם. הם היו ידועים כניהיליסטים וטררוריסטים. הם לא היו אנרכיסטים.

בעידן המודרני, פעולות יחידניות של אלימות פוליטית הפכו לנפוצות יותר מאשר בעבר. הסופרג'יסטיות באנגליה, למשל, פנו לאלימות לעיתים קרובות על-מנת להפיץ את דרישותיהן לזכויות שוות. בגרמניה, מאז המלחמה, אנשים בעלי דעות פוליטיות שמרניות ביותר התשתמשו בשיטות כאלו בתקווה להחזיר את המלוכה על כנה. היה זה מונרכיסט שהרג את קרל ארצברגר, שר האוצר הפרוסי; וולטר רתנאו, שר החוץ, גם הוא נרצח על-ידי איש מאותו שיוך פוליטי.

הרי הסיבה, או הצידוק המקורי לפרוץ מלחמת העולם היה רצח יורש העצר האוסטרי על-ידי פטריוט סרבי, שמימיו לא שמע על אנרכיזם. בגרמניה, הונגריה, צרפת, איטליה, ספרד, פורטוגל וארצות אירופה האחרות, אנשים מכל גוני הקשת הפוליטית נקטו באמצעים אלימים, והס מלהזכיר את הטרור הפוליטי הסיטונאי שהוצא לפועל בידי גופים מאורגנים כמו הפשיסטים באיטליה, הקו קלוקס קלאן באמריקה, או הכנסיה הקתולית במכסיקו.

אתה רואה, אם כן, שלאנרכיסטים אין מונופול על אלימות פוליטית. מספרן של הפעולות האלימות, שבוצעו על-ידי אנרכיסטים, שואף לאפס לעומת מספרן של אלה אשר בוצעו על-ידי בעלי עמדות פוליטיות אחרות.

האמת היא שבכל מקום ומקום, מאז ימי קדם, האלימות היוותה חלק מהמאבק של כל תנועה חברתית. אפילו ישו הנצרתי שבא להטיף את בשורת הפיוס והשלום, השתמש באלימות כדי לסלק את חלפני הכספים מבית המקדש.

כפי שאמרתי, לאנרכיסטים אין כל מונופול על האלימות. להיפך, משנות האנרכיזם הן  אודות שלום והרמוניה, של אי-הסגת גבול, של קדושת החיים והחירות. אך אנרכיסטים הינם אנושיים, כשאר בני האדם, ואולי אף יותר. הם רגישים יותר לעוול ולאי-צדק, ממהרים להתרעם על דיכוי, ולפיכך אינם חסינים מלהביע לעיתים את מחאתם בפעולה אלימה. אך פעולות מעין אלה הן ביטוי למזג אישי ולא לתיאוריה מסויימת.

תוכל לשאול באם תפיסת עולם מהפכנית אינה משפיעה על אדם לביצוע מעשי אלימות. אינני חושב כך, מאחר וראינו כי שיטות אלימות הופעלו על-ידי אנשים בעלי דעות שמרניות ביותר. אם אנשים בעלי דעות פוליטיות מנוגדות לחלוטין מבצעים מעשים דומים, אין כל סיבה להניח שדווקא העמדות הפוליטיות נושאות באחריות למעשיהם.

לתוצאות דומות יכולות להיות סיבות דומות, אך אין לחפש את הסיבה בתפיסה הפוליטית, אלא במזגו האישי של הפרט ונטייתו לאלימות.

"כנראה שאתה צודק בעניין המזג", אתה אומר. "אני מבין שרעיונות מהפכניים אינם הסיבה למעשי אלימות פוליטית, אחרת כל מהפכן היה מבצע מעשים כאלה. אך האם אין השקפות כאלה מצדיקות, במידת מה, את אלה המבצעים אותם?"

זה יכול להיראות כך ממבט ראשון, אך אם תחשוב על כך תמצא שזה רעיון מוטעה מיסודו. ההוכחה הטובה ביותר היא, שאנרכיסטים בעלי דעות משותפות בנוגע לשלטון והצורך בסילוקו, לעיתים קרובות חלוקים  לחלוטין בשאלת האלימות. האנרכיסטים הטולסטויאנים ורוב האנרכיסטים האינדיבידואליסטים שוללים אלימות פוליטית מכל וכל, בעוד חלק מהאחרים מסכימים לה או, למצער, מוצאים לה צידוק כלשהו.

האם סביר, אם-כך, לומר שדעות אנרכיסטיות  נושאות באחריות לאלימות או שיש להן השפעה ישירה על מעשים כאלה?

יתר-על-כן, אנרכיסטים רבים שהאמינו בעבר באלימות כאמצעי תעמולה, שינו את דעעתם ואינם תומכים עוד בשיטות כאלה. היתה תקופה, למשל, בה אנרכיסטים תמכו בפעולות אלימות נקודתיות, הידועות בשם "תעמולה במעשה". הם לא ציפו להפוך את השלטון והקפיטליזם לאנרכיזם בפעולות אלה, וגם לא חשבו שחיסולו של רודן יביא להיעלמותה של הרודנות. אלו היו פעולות נקם על פגיעה חמורה  בציבור, ונועדו לזרוע פחד בלב השלטון ולהסב את תשומת הלב לעוולה שכנגדה בוצעה הפעולה. אך רוב מכריע של האנרכיסטים היום אינו מאמין ב"תעמולה במעשה" ואינו תומך בפעולות מעין אלה.

הנסיון לימד אותם שאם-כי יתכן ושיטות אלה היו מוצדקות ושימושיות בעבר, תנאי החיים המודרנים עושים אותן לבלתי-נחוצות ואפילו מזיקות להפצת רעיונותיהם. אך הרעיונות נשארו כשהיו, מה שמראה שלא האנרכיזם עיצב את גישתם לאלימות. לא רעיונות או "איזמים" מובילים לאלימות, אלא יש לה מניעים אחרים.

עלינו לחפש, אם כך, במקום אחר כדי למצוא את ההסבר הנכון.

כפי שראינו, פעולות של אלימות פוליטית בוצעו לא רק על-ידי אנרכיסטים, סוציאליסטים, ומהפכנים מסוגים שונים, אלא גם על-ידי פטריוטים ולאומנים, דמוקרטים ורפובליקנים, סופרג'יסטיות, שמרנים וריאקציונרים, מונרכיסטים ורויאליסטים, דתיים ופונדמנטליסטים.

אנו יודעים כעת כי לא היה זה רעיון או "איזם" מסוים שהשפיע על מעשיהם, שכן הרעיונות וה"איזמים" המגוונים והשונים ביותר הובילו לפעולות דומות. הצעתי כמניע את המזג האישי וההרגשה הכללית ביחס לאלימות.

הנה לב הבעייה. מהי אותה הרגשה כללית ביחס לאלימות?  אם נוכל לענות על שאלה זו כהלכה, יתברר לנו העניין כולו.

אם נדבר בכנות, יהיה עלינו להודות כי כל אחד מאיתנו מאמין ונוהג באלימות, עד כמה שיגנה אותה אצל אחרים. למעשה, כל המוסדות בהם אנו תומכים וכל חיי החברה שלנו מבוססים על אלימות.

מהו הדבר לו אנו קוראים שלטון? האם איננו אלימות מאורגנת?  החוק מצווה עליך לעשות כך ולא אחרת, ואם לא תציית הוא יכפה עליך בכוח. איננו עוסקים כעת בשאלה האם זה צודק או לא, האם זה צריך או לא צריך להיות כך. כרגע מעניינת אותנו העובדה שזה אמנם כך – שכל ממשל, כל חוק וסמכות, נשענים, בסופו של דבר, על כוח ואלימות, על ענישה או הפחד מעונש.

אפילו סמכות רוחנית, סמכות הכנסיה והאל, נשענת על כוח ואלימות, משום שזה הפחד מזעם ונקמת האלוהות המפעיל את כוחו והשפעתו עליך, גורם לך לציית ואף להאמין בניגוד להגיונך.

בכל מקום אליו תפנה תמצא כי כל חיינו בנויים על אלימות והפחד מפניה. משחר ילדותך אתה נתון למרות הורים ומבוגרים. בבית, בבית הספר, במשרד, בבית החרושת, בשדה או בחנות, תמיד סמכותו של מישהו גורמת לך להיות ממושמע ומאלצת אותך לעשות כרצונו.

הזכות לאלץ אותך נקראת סמכות. את הפחד מעונש הפכו לחובה והוא נקרא צייתנות.

באווירה זו של כוח ואלימות, של סמכות וצייתנות, של חובה, פחד ועונש, כולנו גדלים; אנו נושמים אותה כל חיינו. אנו כה רוויים באווירה זאת עד שאיננו עוצרים לשאול באם האלימות טובה או רעה. אנו שואלים רק האם היא חוקית, האם החוק מתיר אותה.

אינך מטיל ספק בזכות השלטון להרוג, להחרים ולכלוא. אם אדם פרטי היה אשם בדברים אותם עושה השלטון כל הזמן, היית מוקיע אותו כרוצח, גנב ובן-בלייעל. אך כל עוד האלימות המתבצעת היא "חוקית", אתה מסכים איתה ונכנע לה. כך שבעצם אינך מתנגד באמת לאלימות, אלא לאנשים העושים בה שימוש "בלתי-חוקי".

אלימות חוקית זאת והפחד מפניה שולטים בכל קיומנו, הפרטי והציבורי. הסמכות חולשת על חיינו מהעריסה ועד לקבר – סמכות הורית, דתית, פוליטית, כלכלית, חברתית ומוסרית. אך ללא קשר לאופיה של אותה סמכות, תמיד יהיה זה אותו תליין המפעיל את כוחו עליך באמצעות הפחד מעונש בצורה זו או אחרת. אתה פוחד מאלוהים ומהשטן, מהכומר ומהשכן, מהמנהל ומהמעסיק, מהפוליטיקאי ומהשוטר, מהשופט ומהסוהר, מהחוק ומהשלטון. כל חייך הינם שרשרת ארוכה של פחדים – פחדים הפוצעים את גופך ומשסעים את נשמתך. על פחדים אלו מבוססת סמכות האל, הכנסיה, הקפיטליסט והשליט.

בחן את לבך וראה באם אינני צודק. הרי אפילו בין ילדים, ג'וני בן העשר רודה באחיו הקטנים יותר בסמכות כוחו הגופני, בדיוק כמו שאביו רודה בו בכוחו הגדול יותר או בהיותו תלוי בתמיכתו. אתה מקבל את סמכות איש הדת והמטיף מאחר ואתה חושש שבכוחם להפנות אליך את זעם האל. אתה נכנע לשליטתו של המעסיק, השופט והממשלה, בגלל הכוח המצוי בידיהם למנוע ממך עבודה, להרוס את עסקיך ואף לכלוא אותך – כוח, שדרך אגב, אתה עצמך הפקדת בידיהם.

הסמכות, אם-כן, שולטת בחייך, סמכות העבר וההווה, של המתים והחיים, וקיומך הוא פלישה מתמדת לרשותך ופגיעה בעצמך, כניעה מתמשכת למחשבותיו ורצונו של מישהו אחר.

וכשם שנעשה לך, אתה, באופן בלתי מודע, פולש לרשות אחרים ופוגע בהם, באלה הנתונים לסמכותך, או שביכולתך להפעיל עליהם כפייה, פיסית או מוסרית. בדרך זו, החיים הפכו למארג טלאים מטורף של סמכות, שליטה וכניעה, פיקוד ומשמעת, כפייה וצייתנות, שליטים ונשלטים, של אלימות וכוח באלף ואחד אופנים.

האם זה מפתיע אותך שאפילו אידיאליסטים שבויים בקורי אווירת הסמכות והאלימות, ומונעים לעיתים על-ידי רגשותיהם והסביבה לפעולות פולשניות העומדות בניגוד מוחלט לדעותיהם?

כולנו עדיין ברברים הפונים לכוח ואלימות על-מנת ליישב את ספקותינו, קשיינו וצרותינו. האלימות היא שיטה של בורות, נשקו של החלש. אמיצי הלב והשכל אינם זקוקים לאלימות, שכן אין לעמוד בפני מודעותם לצדקתם. ככל שאנו מתרחקים מהאדם הקדמון ומעידן הגרזן, כך פוחת הצורך שלנו בכוח ובאלימות. ככל שהאדם יהיה נאור יותר, כן יזדקק פחות לאילוץ וכפייה. האדם המתורבת באמת, יסיר מעצמו כל פחד וסמכות. הוא יתרומם מהאבק ויעמוד זקוף: הוא לא ישתחווה לשליט כלשהו, לא בשמים ולא על פני האדמה. הוא יהפוך להיות אנושי לחלוטין כאשר ידחה בשאט-נפש את הרצון לשלוט ויסרב להיות נשלט. הוא יהיה חופשי באמת רק כאשר לא יהיו עוד אדונים בנמצא.

האנרכיזם הוא האידיאל של מצב כזה; של חברה ללא כוח וכפייה, בה כל בני האדם יהיו שווים ויחיו בשלום, שלווה והרמוניה.

המילה אנרכיה באה מהיוונית, ופירושה ללא כוח, ללא אלימות או שלטון, שכן השלטון הוא המקור האמיתי של האלימות, ההגבלה והכפייה.

אנרכיה איננה אי-סדר וכאוס, כפי שחשבת. היא בדיוק ההיפך מכך; פירושה הוא ללא-שלטון, או במילים אחרות, חירות וחופש. אי-הסדר הוא תולדה של הסמכות והכפייה. החירות היא הורתו של הסדר.

"אידיאל נהדר," אתה אומר, "אך רק מלאכים ראויים לו."

הבה נראה, אם-כן, אם נוכל להצמיח את הכנפיים להן אנו זקוקים במצב אידיאלי זה של החברה.

פרק 20: מהו אנרכיזם?

"התוכל לומר לנו בקיצור," שואל ידידך, "מהו באמת אנרכיזם?"

אשתדל. על רגל אחת, האנרכיזם מלמד שאנו יכולים לחיות בחברה בה לא קיימת כפייה מכל סוג שהוא.

חיים ללא כפייה משמעותם היא בהכרח חירות; פירושם חופש מהכרח ואילוץ, האפשרות לנהל את חייך בדרך הנראית לך ביותר.

אינך יכול לנהל חיים כאלה מבלי לסלק את המוסדות המגבילים את חירותך ומתערבים בחייך, ואת התנאים המאלצים אותך לפעול באופן שונה מהדרך בה היית באמת רוצה.

מהם אותם מוסדות ותנאים? הבה נבדוק ממה עלינו להיפטר על-מנת להבטיח חיים חופשיים והרמוניים. ברגע שנדע מה צריך להיעלם ומה צריך לבוא במקומו, נמצא גם את הדרך לעשות זאת.

מה צריך להתבטל, אם-כן, על-מנת להבטיח את החירות?

קודם כל, כמובן, הדבר הפולש לרשותך יותר מכל, המגביל או מונע ממך פעילות חופשית; הדבר המתערב בחירותך ומאלץ אותך לחיות בדרך אחרת מזו שהיית בוחר בעצמך.

הדבר הזה הוא השלטון.

הבט היטב ותראה כי השלטון הוא הפולש הגדול ביותר; יותר מכך, הוא הפושע הגדול ביותר שהאדם ידע מעודו. הוא ממלא את העולם באלימות, בתרמית וזיוף, בעריצות, דיכוי ומצוקה. כמאמרו של הוגה דגול, "נשמת אפו רעילה"; הוא משחית כל דבר הבא איתו במגע.

"אכן, שלטון משמעו אלימות והוא זדוני," אתה מסכים, "אך האם אנחנו יכולים  להסתדר בלעדיו?"

זה בדיוק הדבר בו רצינו לדון.  כעת, אם אשאל אותך באם אתה זקוק לשלטון, בטוחני שתענה כי אתה אינך זקוק לו אך הוא נחוץ לאחרים.

אך אם תשאל כל אחד מאותם "אחרים", הוא יענה בדיוק כמוך: הוא יאמר שאינו זקוק לו, אך הוא הכרחי "עבור האחרים".

מדוע חושב כל אחד שהוא יכול להיות הגון בלי השוטר בעוד "האחרים" זקוקים לנחת אלתו?

"אנשים ישדדו וירצחו זה את זה ללא שלטון וללא חוק", אתה טוען.

אם אמנם כך, מדוע ינהגו כך? האם יעשו זאת לשם ההנאה שבדבר, או בגלל מניעים מסויימים? יתכן שאם נבחן את מניעיהם, נוכל גם לגלות את התרופה להתנהגותם.

נניח שספינתנו נטרפה בים, ושאתה ואני ומספר אחרים מוצאים את עצמנו על אי בודד, עשיר במינים רבים של פירות. מובן שכולנו נשנס מותניים ונצא לאסוף מזון. אבל נניח שאחד מאיתנו יצהיר שהכל שייך לו בלבד ושאיש מאיתנו לא יקבל דבר למאכל, אלא אם נחלוק לו כבוד לפי ראות עיניו. האם לא נתמרמר ונכעס? אנחנו נצחק ליומרותיו, ואם ינסה לעורר בעיות אנו עלולים להשליך אותו לים, כיאה לו, הלא כן?

נניח גם שאנחנו, ואבותינו לפנינו, עיבדנו וטיפחנו את האי וציידנו אותו בכל הדרוש לחיי רווחה, ושמישהו יגיע ויטען שהכל שלו. מה נאמר? נתעלם ממנו, הלא כן? אנחנו גם עשויים להזמין אותו להצטרף אלינו ולחלוק עמנו בעמלנו ובפריו. אך אם הוא יעמוד על בעלותו ויציג בפנינו פיסת נייר המוכיחה לדבריו שהכל שייך לו? נאמר לו שהוא מטורף ונחזור לעסוק בעניינינו. בשלב זה מסתבר כי יש שלטון המגבה אותו, והוא פונה אליו להגנת "זכויותיו". אותו שלטון ישלח את חייליו ואת שוטריו לפנותנו ולהשיב את הרכוש "לבעליו החוקיים".

זוהי תכליתו של השלטון; לשם כך השלטון קיים וזאת פעילותו הרגילה והמתמדת.

ועתה, האם אתה עדיין סבור שללא הדבר הזה, הנקרא שלטון, היינו שודדים ורוצחים זה את זה?

האין זה נכון שדווקא עם שלטון אנחנו שודדים ורוצחים? שהרי השלטון אינו מגן  על רכושנו שהוא שלנו בזכות, אלא להיפך, לוקח אותו מאיתנו לתועלת אלה שאין להם כל זכות עליו, כפי שראינו בפרקים הקודמים.

אם תתעורר מחר בבוקר ותגלה שלא קיים יותר שלטון, האם תהיה מחשבתך הראשונה לרוץ החוצה ולהרוג מישהו? לא, אתה יודע שאלו הם הבלים. אנו מדברים על אנשים שפויים, רגילים. המטורף הרוצה להרוג אינו מברר תחילה אם יש שלטון או לא. אנשים כאלה צריכים להיות בהשגחתם של פסיכיאטרים; מקומם בבתי חולים בהם יטפלו במחלתם.

מירב הסיכויים הם, שאם אתה או שכנך תתעוררו ותגלו שאין שלטון, תתחילו לעסוק בארגון חייכם תחת התנאים החדשים.

אם תראה אז אנשים מפטמים את עצמם בעוד אתה רעב, סביר מאד להניח שגם אתה תעמוד על זכותך לאכול, ובצדק רב. וכך יעשה גם כל אחד אחר, מה שאומר שאנשים לא יסבלו התנהגות חזירית של מי שרוצה הכל לעצמו: הם ירצו לחלוק ולהשתתף. זאת אומרת שהעניים יסרבו להישאר עניים בעוד אחרים מתפלשים במותרות. זאת אומרת שהעובד יסרב לוותר על תוצרתו למעסיק הטוען ל"בעלות" על המפעל ועל כל מה שמיוצר בו. זאת אומרת שהחקלאי לא יסכים לכך שאלפי דונמים ישארו ללא שימוש בעוד לו אין די אדמה לפרנס את משפחתו. זאת אומרת שלאף אחד לא תהיה אפשרות לתפוס שליטה בלעדית על האדמה או המיכון או הייצור. זאת אומרת שאי-אפשר יהיה עוד להשלים עם בעלות פרטית על מקורות המחייה. זה יחשב לפשע חמור אם לכמה יהיה יותר משיוכלו לעשות בו שימוש בתריסר תקופות חיים, בעוד לשכניהם יחסר לחם לילדיהם. זאת אומרת שכל בני האדם יחלקו בשפע החברתי, ושכולם יתנו כתף לייצורו של אותו שפע.

זאת אומרת, בקיצור, שבפעם הראשונה בהיסטוריה, ההגינות, הצדק והשוויון, יזכו בניצחון על החוק.

אתה רואה, אם-כך, שביטול השלטון פירושו גם היעלמות המונופול והבעלות הפרטית על אמצעי הייצור וההפצה.

נובע מכך שביטול השלטון הוא גם ביטול עבדות השכר והקפיטליזם, מאחר ואלה אינם יכולים להתקיים ללא תמיכת השלטון. בדיוק כשם שהאדם שדרש חזקה בלעדית על האי, עליו דיברנו קודם, לא יכול היה לממש את תביעתו המטורפת ללא עזרת השלטון.

מצב דברים כזה, בו תהיה חירות במקום שלטון, יהיה אנרכיה. ומצב דברים בו השוויון בשימוש יתפוס את מקום הבעלות הפרטית, יהיה קומוניזם.

זה יהיה אנרכיזם קומוניסטי.

"אהה, קומוניזם," קורא ידידך, "אבל אמרת שאינך בולשביק!"

אכן, אינני בולשביק, שהרי הבולשביקים דורשים שלטון חזק או מדינה, בעוד האנרכיזם מבקש לבטל את המדינה והשלטון לחלוטין.

"אך האם הבולשביקים הם קומוניסטים?" אתה שואל.

כן, הבולשביקים הם קומוניסטים, אך הם רוצים בדיקטטורה שלהם, בשלטון שלהם, כדי להכריח את האנשים לחיות בקומוניזם. האנרכיזם הקומוניסטי, לעומת זאת, הוא קומוניזם וולונטרי, קומוניזם מתוך בחירה חופשית.

"אני רואה את ההבדל. זה יהיה נפלא, כמובן," מודה ידידך. "אך האם אתה באמת חושב שזה אפשרי?"

פרק 21: האם אנרכיה היא באפשר?

"אולי זה אפשרי," אתה אומר, "אילו יכולנו להסתדר ללא שלטון. אך האם אנחנו יכולים?"

יתכן והתשובה הטובה ביותר לשאלתך היא לבחון את חייך שלך.

איזה תפקיד ממלא השלטון בקיומך? האם הוא עוזר לך לחיות? האם הוא מאכיל, מלביש ומשכן אותך? האם אתה זקוק לעזרתו כדי לעבוד או לשחק? כשאתה חולה, אתה מזמין את הרופא או את השוטר? האם השלטון יכול לתת לך יכולת גדולה יותר מזו שהעניק לך הטבע? האם הוא יכול להציל אותך ממחלה, זקנה ומוות?

בדוק את חיי היומיום שלך ותגלה, שלמעשה אין השלטון מהווה בהם גורם כלשהו, אלא מרגע שהוא מתחיל להתערב בענייניך, כאשר הוא מכריח אותך לעשות דברים מסויימים או כאשר הוא מונע ממך לעשות דברים אחרים. הוא כופה עליך, למשל, לשלם מסים ולתמוך בו, אם ישר הדבר בעיניך ואם לאו. הוא מאלץ אותך ללבוש מדים ולהתגייס לצבא. הוא פולש לחייך הפרטיים, הוא רודה בך, כופה עליך, קובע את תנאי התנהגותך, ובכלל נוהג בך כרצונו. הוא אפילו מכתיב לך במה עליך להאמין ומעניש אותך אם אתה חושב או פועל אחרת. הוא מפקח על המזון והמשקה שאתה צורך, והוא כולא או מחסל אותך כשאתה ממרה את פיו. הוא מצווה עליך ושולט בכל צעד בחייך. הוא מתייחס אליך כאל ילד רע או זאטוט בלתי-אחראי הזקוק לידו החזקה של המשגיח, אך אף-על-פי-כן הוא יטיל את האחריות עליך אם לא תציית.

מאוחר יותר נבחן בהרחבה את פרטי החיים תחת אנרכיה ונראה אילו תנאים ומוסדות יתקיימו במבנה כזה של חברה, כיצד יתפקדו, ומה תהיה השפעתם האפשרית על האדם.

בינתיים אנו רוצים לוודא כי תנאים אלו הם אפשריים, וכי האנרכיה אמנם ברת מימוש.

מהו קיומו של האדם הממוצע היום? כמעט כל זמנך מוקדש להרוויח את לחמך. אתה כה עסוק בכך עד כי לא נותר לך כמעט פנאי לחיות, ליהנות מהחיים. לא פנאי ולא כסף. אתה בר-מזל אם יש לך מקור מחיה, עבודה כלשהי. מפעם לפעם מגיעה גם תקופת שפל: יש אבטלה ואלפים מאבדים את עבודתם, בכל שנה ובכל מדינה.

בתקופה כזאת אין הכנסה, אין שכר. תוצאותיה הן דאגה ומחסור, מחלה, יאוש והתאבדויות. היא טומנת בחובה עוני ופשיעה. על-מנת להקל על העוני אנו מקימים מוסדות צדקה, בתי תמחוי, בתי חולים ציבוריים, כולם נתמכים בכספי מסיך. כדי למנוע את הפשיעה ולהעניש את העבריינים, זה שוב אתה הנאלץ לתמוך בשוטרים, בבלשים, בשופטים, בעורכי דין, בבתי סוהר ובסוהרים. האם אתה יכול לתאר לעצמך מצב בלתי מעשי וחסר טעם יותר מכך? המחוקקים מעבירים חוקים, השופטים מפרשים אותם, הרשויות השונות אוכפות אותם, המשטרה רודפת את הפושע ועוצרת אותו והסוהר מחזיק אותו במשמורת. מספר גדול של אנשים ומוסדות עסוקים בלמנוע מהמובטל לגנוב ובהענשתו אם הוא עושה כך. אז הוא מקבל אמצעי קיום שהמחסור בהם גרם לו לעבור על החוק מלכתחילה. לאחר זמן קצר או ארוך יותר הוא משתחרר. אם אינו מצליח למצוא עבודה הוא מתחיל את כל המעגל מחדש – גניבה, מעצר, משפט ומאסר.

זוהי הדגמה גסה אך טיפוסית לחוסר תוחלתה של השיטה; טיפשית ובלתי יעילה. החוק והשלטון תומכים בשיטה זאת.

האם אין זה מוזר שרוב האנשים חושבים שאיננו יכולים להסתדר ללא שלטון, בעוד למעשה אין לחיינו הממשיים כל קשר אתו וכל צורך בו, והם רק מופרעים כאשר החוק והשלטון נכנסים לתמונה?

"אבל מה עם הביטחון והסדר הציבורי," אתה מתנגד, "האם היה לנו אותם ללא השלטון והחוק? מי יגן עלינו בפני הפושע?"

האמת היא שמה שנקרא "חוק וסדר" הוא למעשה האנדרלמוסיה הגרועה ביותר, כפי שראינו בפרקים קודמים. מעט הסדר והשלווה שיש לנו נובע מהשכל הישר וממאמץ משותף של בני האדם, לרוב למרות השלטון. האם אתה זקוק לשלטון שישגיח עליך מפגיעת רכב כאשר אתה חוצה את הכביש? האם אתה זקוק לו שיורה לך לא לקפוץ נגשר ברוקלין או ממגדל אייפל?

האדם הוא חיה חברתית: אין הוא יכול להתקיים בגפו; הוא חי בקהילות או בחברות. צרכים הדדיים ואינטרסים משותפים מובילים להסדרים מסויימים המספקים לנו ביטחון ונוחות. פעילות משותפת כזו היא חפשית, התנדבותית; אין היא מצריכה כפייה כלשהי על-ידי השלטון. אתה מצטרף למועדון ספורט או לחבורת זמר משום שאלה הן נטיותיך, ואתה משתף פעולה עם החברים האחרים מבלי שמישהו יכריח אותך. המדען, הסופר, האמן והממציא, מחפשים את סוג ההשראה שלהם וההפריה ההדדית. דחפיהם וצרכיהם מדרבנים אותם: התערבות של שלטון או סמכות כלשהי יכולים רק להפריע למאמציהם.

לאורך כל חייך תמצא שצרכיהם ונטיותיהם של אנשים יוצרים התאגדות, להגנה ועזרה הדדית. זה ההבדל בין ניהול עניינים לבין שליטה באנשים; בין עשייה מתוך בחירה חופשית לבין עשייה מתוך הכרח. זה ההבדל בין חירות לאילוץ, בין אנרכיזם לשלטון, היות ומשמעות האנרכיזם היא שיתוף פעולה וולונטרי במקום נטילת חלק מתוך כפייה. פירושו סדר והרמוניה במקום התערבות ואי-סדר.

"אך מי יגן עלינו מפני פשע ועבריינים?", אתה דורש.

שאל את עצמך האם השלטון באמת מגן עליך מפניהם. האם אין השלטון עצמו יוצר ומקיים תנאים הגורמים לפשע? האם אין החדירה לרשות הפרט והאלימות, עליהן מבוססים הממשלים למיניהם, מטפחות את חוסר הסובלנות והרדיפה, את השנאה ויתר אלימות? האם הפשיעה אינה מתרבה עם התפשטות העוני והקיפוח להם גורם השלטון? האם אין השלטון עצמו אי-הצדק והפשע הגדול ביותר?

הפשיעה היא תוצאה של תנאים כלכליים, של אי-שוויון חברתי, של עוולות ורעות חולות שהשלטון והמונופול הם הוריהם. השלטון והחוק יכולים רק להעניש את העבריין. הם אינם מרפאים ואינם מונעים את הפשיעה. התרופה היעילה היחידה לפשיעה היא חיסול מניעיה, ואת זאת השלטון לא יעשה לעולם כי הוא קיים כדי לשמר את אותם מניעים. את הפשע אפשר לחסל רק על-ידי סילוק התנאים היוצרים אותו. השלטון אינו מסוגל לעשות זאת.

אנרכיזם פירושו סילוק אותם תנאים. פשעים הנובעים מהשלטון, מהדיכוי וחוסר הצדק שלו, מאי-שוויון ועוני, יעלמו תחת האנרכיה. כל אלה מהווים את חלק הארי של הפשיעה.

פשעים מסויימים אחרים יתמידו למשך זמן, כגון אלה הנובעים מקנאה, תשוקה, ומאווירת הכפייה והאלימות השולטת בעולם היום. אך גם אלה, צאצאי הסמכות והבעלות, יעלמו בהדרגה, בתנאים מיטיבים יותר, עם הליכת האווירה שטיפחה אותם לעולמה.

האנרכיה לא תוליד פשיעה ולא תהווה קרקע פוריה לשגשוגה. פעולות אנטי-חברתיות, מעת לעת, יתפסו כשרידים של תנאים פגומים ונטיות קודמות, ויתיחסו אליהן כאל מצב תודעתי לא בריא יותר מאשר כאל פשיעה.

אנרכיה תתחיל עם הזנת "הפושע" והבטחת העסקתו במקום לעקוב אחריו, לאסור, לשפוט ולכלוא אותו, ובסופו של דבר להאכיל אותו ורבים אחרים שתפקידם להשגיח עליו ולדאוג למזונו. אין ספק שאפילו דוגמה קטנה זו מראה עד כמה יהיו החיים הגיוניים ופשוטים יותר תחת האנרכיה מאשר עכשיו.

האמת היא שהחיים כעת הם בלתי מעשיים, מורכבים ומבולבלים, ולא מספקים מכל נקודת מבט שהיא. לכן יש כל-כך הרבה מצוקה וחוסר שביעות רצון. העובד אינו מרוצה; כך גם המעסיק וחרדתו מפני "זמנים קשים" הכרוכים באובדן רכוש ועוצמה. רוח הרפאים של הפחד מפני המחר, נושכת בעקביהם של עני ועשיר כאחד.

מובן שלעובד אין מה להפסיד מהמעבר משלטון וקפיטליזם למצב של חוסר שלטון, לאנרכיה.

מעמדות הביניים אינם בטוחים בקיומם כמעט כמו מעמד העובדים. הם תלויים ברצונו הטוב של היצרן והסיטונאי, השילובים של תעשייה והון, והם תמיד מצויים בסכנת משבר ופשיטת רגל.

אפילו לקפיטליסט הגדול אין הרבה מה להפסיד מהמעבר מהשיטה הקיימת לאנרכיה, שכן באנרכיה מובטחת לכל אחד מחייתו ונוחיותו. החשש מתחרות יעלם עם ביטול הבעלות הפרטית ולכל אחד תהיה אפשרות מלאה ובלתי מוגבלת לחיות את חייו וליהנות מהם ככל יכולתו.

הוסף לכך את תודעת השלווה וההרמוניה; התחושה שמגיעה עם החופש מדאגה כספית וחומרית; ההכרה שאתה נמצא בעולם ידידותי ללא קנאה ותחרות עסקית להטריד את דעתך; בעולם של אחווה, באווירה של חירות ורווחה כללית.

כמעט בלתי אפשרי לדמיין את ההזדמנויות הנפלאות שייפתחו בפני האדם בחברה של אנרכיזם קומוניסטי. המדען יוכל להקדיש את עצמו כליל לעיסוקו האהוב, מבלי להיות מוטרד מפת הלחם היומית. כל המתקנים יעמדו לרשותו של הממציא להעשיר את האנושות בתגליותיו והמצאותיו. הסופר, המשורר, האמן – כולם ימריאו על כנפי החירות וההרמוניה החברתית לגבהי הגשמת כשרונם.

רק אז יגיעו הזכות והצדק לידי מיצוי. אל תמעיט בערך תפקידן של תחושות אלו בחיי האדם או האומה. איננו חיים על הלחם לבדו. נכון, הקיום אינו אפשרי ללא היכולת למלא את צרכינו הגופניים. אך סיפוקם של אלה בהחלט שאינו מהווה את החיים בכללותם. ניתן לומר, שהמערכת החברתית הקיימת, על-ידי הדרה ונישול של מיליונים, הפכה את הבטן למרכז היקום. אך בחברה מיושבת בדעתה, עם שפע לכל, בעיית הקיום גרידא, ערובת הפרנסה תהיה מובנת מאליה וחופשית לכולם כאוויר לנשימה. לתחושות האהדה האנושית, הזכות המולדת והצדק, תהיה אפשרות להתפתח, להתרחב, לצמוח ולבוא על סיפוקן. אפילו כיום, חוש הצדק והמשחק ההוגן עדיין חי בלב האדם, למרות מאות שנים של הדחקה ועיוות. הוא לא הושמד, ואי-אפשר להשמידו בהיותו טבוע מלידה, מטבע ברייתו של האדם, יצר חזק כיצר ההישרדות, וחיוני כמוהו לאושרנו. שכן לא כל הסבל שבעולמנו נגרם ממחסור ברווחה חומרית. האדם יכול להתמודד טוב יותר עם הרעב מאשר עם תודעת האי-צדק. המודעות לכך שנוהגים בך שלא בצדק תגרום לך למחות ולהתמרד בדיוק כמו במקרה של רעב, ואולי אף יותר. הרעב הוא הסיבה המיידית לכל התקוממות ומרד, אך מתחתיו, במצב של נים ולא נים, רובצות תדיר האיבה והשנאה של ההמונים לאלה מידם הם סובלים אי-צדק ועוול. האמת היא שלזכות ולצדק תפקיד הרבה יותר חשוב בחיינו ממה שאנו מודעים לו. אלה אשר יכחישו זאת הבנתם את טבע האדם מועטה כידיעתם את ההיסטוריה. בחיי היומיום תראה כל הזמן אנשים מתמרמרים על מה שהם רואים כאי-צדק. "זה לא בסדר", היא מחאה טבעית של אדם כאשר הוא חש שנעשה עוול. כמובן שתפיסתו של כל אחד את הנכון והצודק תלויה במסורתו, בסביבתו ובבית גידולו. אך תהיה תפיסתו אשר תהיה, תגובתו הטבעית היא להתרעם על מה שנראה לו לא הוגן ולא צודק.

הדבר נכון גם מבחינה היסטורית. יותר התקוממויות ומלחמות פרצו בגלל רעיונות של צדק ועוול מאשר מסיבות חומריות. מרקסיסטים עלולים להתנגד בטענה שהשקפותינו על צדק ועוול מבוססות בעצמן על תנאים כלכליים, אך זה לא משנה את העובדה שחוש הצדק מאז ומתמיד עורר באנשים השראה של גבורה והקרבה עצמית על מזבח של אידיאלים.

הישועים והבודההים בכל הזמנים לא הונעו על-ידי שיקולים חומריים, אלא על-ידי מסירותם לצדק וליושר. החלוצים בכל אתגר ויוזמה אנושית סבלו השמצות, רדיפות, אפילו מוות, לא ממניעים של האדרה עצמית אלא בגלל אמונתם בצדקת דרכם. הג'ון הוסים, הלותרים, הברונואים, הסבונרולאים, הגליליאואים, ואידיאליסטים דתיים וחברתיים רבים אחרים, נלחמו ומתו נושאים את דגל הצדק כפי שראו אותו. באופן דומה גם במדע, פילוסופיה, אמנות, שירה וחינוך, מאז סוקראטס ועד היום אנשים הקדישו את חייהם לשירות האמת והצדק. בשדה הפוליטיקה והקידום החברתי, החל במשה וספרטקוס, אצילי האנושות הקדישו את עצמם לרעיונות החירות והשוויון. וכוח משכנע זה של האידיאליזם אינו מוגבל ליחידי סגולה. ההמונים תמיד קיבלו השראה ממנו. מלחמת העצמאות האמריקאית למשל, החלה עם התרעומת העממית של הקולוניות כנגד חוסר הצדק של מיסוי ללא ייצוג. הצלבנים ניסו במשך מאתיים שנה לכבוש את ארץ הקודש עבור הנוצרים. אפילו במלחמת העולם, עד כמה שסיבותיה ותוצאותיה היו קפיטליסטיות, נלחמו מליונים באמונה שזוהי מלחמה צודקת למען הדמוקרטיה וסיום כל המלחמות.

כך שלאורך כל ההיסטוריה, העתיקה והחדשה, תחושת הנכון והצודק הנחתה את  האדם, כפרט וכציבור, למעשים של הקרבה עצמית ומסירות, והעלתה אותו גבוה מעל לאפרוריות קיומו היומיומי. זה טראגי, כמובן, שהאידיאליזם הזה ביטא את עצמו בפעולות של רדיפה, אלימות וטבח. היתה זו רשעותם האנוכית של מלכים, כוהני דת ואדונים, בורות וקנאות, אשר קבעו את התבניות האלה. אך הרוח שמילאה אותם היתה של הגינות וצדק. כל נסיון העבר מוכיח שרוח זו חיה תמיד ומהווה גורם חזק ודומיננטי בכל תחומי החיים האנושיים.

תנאי קיומנו העכשווי פוגמים ומחלישים תכונה נאצלת זו, מסלפים את ביטוייה, ומפנים אותה לערוצים של חוסר סובלנות, רדיפה, שנאה וסכסוכים. אך ברגע שהאדם ישתחרר מהשפעתם המשחיתה של אינטרסים חומריים ויתגבר על הבורות ועל האיבה המעמדית, רוח הצדק וההגינות הטבועה בו תמצא דרכי ביטוי חדשות אשר ייטו ליתר אחווה ורצון טוב, לשלווה פרטית ולהרמוניה חברתית.

רק באנרכיה תוכל רוח זאת להגיע למלוא התפתחותה. משוחררים מהמאבק האכזר והאלים על פת הלחם, כאשר כולם שותפים לעבודה ולרווחה, תהיה לתכונותיו היפות של האדם ההזדמנות לפרוח ולהיות מיושמות לרווחתו. האדם יהפוך לאותו פאר יצירה של הטבע שעד עתה ראה רק בחלומותיו.

מסיבות אלו האנרכיה היא אידיאלית לא רק לגורם או מעמד מסויים, אלא לאנושות כולה, משום שהיא תועיל במובן הרחב ביותר לכולנו. האנרכיזם הוא ניסוח ותכנון שאיפתה האוניברסלית והתמידית של האנושות.

מכאן שכל איש ואישה צריכים להיות נלהבים להחלת האנרכיה. הם בוודאי היו כך אילו הבינו את היופי והצדק בחיים חדשים שכאלה. כל בן-אנוש שאינו קהה רגש או חסר שכל ישר נוטה לאנרכיזם. כל אחד הסובל מעוול ואי-צדק, מרוע, משחיתות ומזוהמת חיינו העכשוויים, נוהה באופן טבעי אחר האנרכיה. כל אחד שלבו אינו גס בנדיבות, חמלה ואהבת הזולת, צריך להיות מעוניין בקידומה. על כל אחד הסובל מעוני ומצוקה, מרודנות ודיכוי, לקבל בברכה את בואה. כל אדם האוהב חירות וצדק צריך לעזור לממשה.

וראשונים מכל, משועבדי ומנוצלי העולם צריכים להיות מעוניינים בה. אלה הבונים ארמונות וגרים בצריפים; אלה העורכים את שולחן החיים אך אינם רשאים להשתתף בסעודה; אלה היוצרים את השפע בעולם ומנושלים ממנו; אלה הממלאים את החיים באור ובשמחה, אך נדחים בבוז למעמקי החשיכה; השמשון של החיים אשר גולח מכוחו בידי הפחד והבורות; ענק העבודה חסר הישע, הפרולטריון של כוח ומוח, המוני התעשייה והחקלאות – אלה צריכים לקבל את האנרכיה בזרועות פתוחות.

אליהם מפנה האנרכיזם את קריאתו; הם אלה, בראש ובראשונה, הצריכים לעמול למען היום החדש, אשר ישיב להם את ירושתם ויביא חירות ורווחה, אור ושמחה לאנושות כולה.

"דבר נהדר," אתה מעיר; "אך האם זה יעבוד? וכיצד נשיג את זה?"

פרק 22: האם אנרכיזם קומוניסטי יתפקד?

כפי שראינו בפרק הקודם, לא יכולים להיות חיים חופשיים ובטוחים, הרמוניים ומספקים, אלא אם כן הם מבוססים על עקרונות של צדק ומשחק הוגן. הדרישה הראשונה של הצדק היא חירות והזדמנות שווה.

תחת השלטון והניצול לא יכולה להתקיים חירות ולא הזדמנות שווה – מכאן כל הבעיות והעוולות של החברה בימינו.

אנרכיזם קומוניסטי מבוסס על הבנת האמת הזאת שאין להפריכה. ביסודו עומד עיקרון האי-פולשנות והאי-כפייה; במילים אחרות, על חירות והזדמנות.

חיים על בסיס זה עומדים במלואם על דרישות הצדק. אתה תהיה חופשי לחלוטין, וכל אחד אחר יהנה מאותה חירות, כך שלאיש לא תהיה הזכות להכריח או לאלץ את זולתו, שכן כפייה מכל סוג שהוא מהווה התערבות בחירותך.

בדומה לכך, הזדמנות שווה היא נחלת הכל. לפיכך, המונופול והבעלות הפרטית על אמצעי הקיום מחוסלים, כתימצות הרעיון של הזדמנות שווה לכל.

אם נשנן ונזכור את העיקרון הפשוט הזה, יהיה בידנו לפתור את השאלות הכרוכות בבניית חברה של אנרכיזם קומוניסטי.

מבחינה פוליטית, האדם לא יכיר בכל סמכות אשר תוכל לאלץ אותו או לכפות עליו. השלטון ייכחד.

מבחינה כלכלית, הוא לא ירשה כל בעלות בלעדית על מקורות מחיה על-מנת לשמר את ההזדמנות לגישה חופשית.

מכאן, שתחת האנרכיה, לא ניתן יהיה להשלים עם מונופול על הקרקע ועם בעלות פרטית על אמצעי הייצור והתקשורת. האפשרות להשתמש במה שכל אחד צריך כדי לחיות, באופן חופשי, צריכה להיות פתוחה ונגישה לכל.

בקליפת אגוז, אם-כן, משמעות האנרכיזם הקומוניסטי היא זאת: סילוק השלטון, שהוא הסמכות הכפייתית על כל זרועותיה, ובעלות משותפת – שפירושו נטילת חלק באופן חופשי ושווה בעבודה הכללית וברווחה.

"אמרת שהאנרכיה תבטיח שווין כלכלי," מציין ידידך, "האם משמעות הדבר שכר זהה לכולם?"

אכן, או מה שלמעשה אינו אלא אותו הדבר – נטילת חלק זהה ברווחה הציבורית. שכן, כפי שאנו כבר יודעים, העבודה היא חברתית. איש אינו יכול לייצר משהו לבדו, במו ידיו בלבד. ובכן, אם העבודה היא חברתית, הרי שמן הראוי הוא שגם פירותיה, השפע המיוצר, יהיה גם הוא חברתי, שייך לחברה כולה. לכן איש אינו יכול לטעון לבעלות בלעדית על השפע החברתי. על כולם ליהנות ממנו באופן שווה.

"אבל למה לא לחלק לכל אחד בהתאם לערך עבודתו?" אתה שואל.

משום שאין כל דרך למדוד ערך. זה ההבדל בין ערך ובין מחיר. הערך הוא שוויו של דבר, בעוד מחירו הוא מה שאנו יכולים לקבל עבורו בשוק. איש אינו יכול לומר מהו ערכו של דבר. כלכלנים פוליטיים טוענים שבאופן כללי ערכו של מוצר הוא כמות העבודה הדרושה לייצורו, "עבודה חברתית נחוצה" כפי שאומר מרקס. אך זהו תקן מידה בלתי הולם בעליל. נניח שהנגר עבד שלוש שעות על ייצור כיסא מטבח, בעוד המנתח ביצע ניתוח בן חצי שעה שהציל את חייך. אם כמות העבודה קובעת את הערך, הרי שערכו של הכיסא גדול מערך חייך. שטות גמורה כמובן. גם אם ניקח בחשבון את שנות הלימודים וההתמחות להן נזקק הרופא על-מנת שיוכל לבצע את הניתוח, כיצד נוכל לקבוע את "ערכה של שעת ניתוח"? גם הנגר והבנאי נזקקו לשנים של לימוד ואימון כדי שיוכלו לבצע את עבודתם כהלכה, אך כאשר אתה שוכר אותם לביצוע עבודה אינך מתייחס לכל אותן שנות חניכה. מלבד זאת, יש לקחת בחשבון גם את היכולת המסוימת והמיומנות שכל פועל, כתב, אמן או רופא צריך להפעיל בעבודתו. זהו גורם אישי, אינדיבידואלי לחלוטין. כיצד תוכל לאמוד את ערכו?

מסיבה זאת לא ניתן לכמת את הערך. דבר מסויים יכול להיות בעל ערך גדול לאדם אחד, וחסר ערך או בעל ערך מועט לאחר. הוא יכול להיות בעל ערך רב או מועט גם לאותו אדם עצמו, בנסיבות שונות. יהלום, ציור או ספר, יכולים להיות בעלי ערך עצום לאנשים מסוימים וחסרי כל ערך לאחרים. כיכר לחם יהיה בעל ערך גדול עבורך כאשר אתה רעב, והרבה פחות כאשר אינך רעב. לכן בלתי אפשרי לוודא את ערכו האמיתי של דבר; זוהי כמות בלתי ידועה.

אך את המחיר קל מאד לקבוע. אם יש חמישה כיכרות לחם ועשרה אנשים הרוצים כיכר כל אחד, מחיר הלחם יעלה. אם יש עשרה כיכרות ורק חמישה קונים, המחיר ירד. המחיר תלוי בהיצע וביקוש.

סחר חליפין באמצעות מחירים מוביל לעשיית רווחים, קיפוח וניצול; בקיצור, לסוג מסוים של קפיטליזם. אם תבטל את הרווחים, לא תוכל להיות לך מערכת מחירים כמו גם מערכת שכר ותשלומים. פירושו של דבר הוא שסחר החליפין צריך להתבצע בהתאם לערך. אך היות ואת הערך לא ניתן לקבוע, צריכה ההמרה להתבצע באופן חופשי, ללא "שוויון" ערכים, מאחר ודבר זה אינו קיים. במילים אחרות, סחר החליפין בעבודה ומוצריה צריך להתבצע ללא מחיר, ללא רווח, באופן חופשי ובהתאם לנחיצות. זה מוביל בהכרח לבעלות ציבורית ולשימוש משותף. זוהי שיטה הגיונית, צודקת והוגנת, הידועה בשם קומוניזם.

"האם זה צודק שכולם יתחלקו שווה בשווה?" אתה דורש. "החכם והטיפש, היעיל והבלתי יעיל, כולם אותו הדבר? האם לא צריכה להיות הבחנה כלשהי, הכרה מיוחדת לבעלי היכולת?"

הרשה לי לשאול אותך, ידידי, האם עלינו להעניש את זה שהטבע לא העניק לו באותה מידה כמו לשכנו החזק והמוכשר יותר? האם עלינו להוסיף חוסר צדק על מוגבלויותיו הטבעיות? כל שנוכל לצפות באופן סביר מכל אדם הוא שיעשה כמיטב יכולתו – האם יכול מישהו לעשות יותר מכך? ואם מיטב יכולתו של ג'והן אינה מגיעה לזו של אחיו ג'ים, הרי שאיתרע מזלו, אך בשום פנים ואופן אין זו אשמתו  עליה הוא צריך להיענש.

אין דבר מסוכן יותר מאשר אפליה. ברגע שתתחיל להפלות את הפחות מוכשרים, תיצור את התנאים אשר יולידו חוסר שביעות רצון ותרעומת: אתה תזמין בכך קנאה, רוגז ומריבה. הרי מניעת האוויר והמים מהפחות מוכשרים תיחשב בעיניך כאכזריות. האם לא צריך ליישם את אותו העיקרון גם לצרכיו האחרים של האדם? בסופו של דבר המזון, הלבוש והמחסה הינם רק חלק קטן בכלכלה העולמית.

הדרך הבטוחה ביותר לגרום לאדם לעשות כמיטב יכולתו איננה בהפלייתו אלא בהתייחסות השווה אליו כאל אחרים. זהו התמריץ והחיזוק היעיל ביותר. זה צודק ואנושי.

"אך מה תעשה עם העצל, זה אשר אינו רוצה לעבוד?" שואל ידידך.

זוהי שאלה מעניינת, ובוודאי תהיה מופתע ביותר כשאומר שאין בעצם דבר כזה כעצלנות. מה שאנו מכנים עצלן הוא בדרך כלל אדם מרובע בחור עגול. כלומר, האדם הנכון במקום הלא נכון. תמיד תמצא שכאשר מישהו נמצא במקום הבלתי מתאים, הוא יהיה לא-יעיל וחסר תושיה. שכן מה שקרוי עצלות וחלק ניכר מחוסר היעילות הוא בסך הכל אי-התאמה, מיקום לא נכון. אם אתה חייב לעשות דבר שאינו מתאים לנטיותיך ולמזגך, לא תהיה יעיל בכך; אם אתה נאלץ לבצע עבודה, בה אין לך כל עניין,  תהיה עצל בעבודתך.

כל מי שניהל פרוייקט בו היו מועסקים מספר גדול של אנשים יוכל לאמת זאת. החיים בכלא הינם הוכחה משכנעת במיוחד לכך – ובסופו של דבר, קיומם של רוב האנשים היום הוא כבכלא גדול יותר. כל סוהר יאמר לך כי אסירים המועסקים במשימות בהן אין להם יכולת או עניין, הם תמיד עצלים ומועדים לענישה נוספת. אך ברגע שאותם "אסירים מרדניים" מועסקים בעבודה התואמת את נטיותיהם, הם הופכים להיות "אסירים לדוגמה".

גם רוסיה הדגימה בהבלטה את האמיתה הזאת. זה מראה כמה מעט אנו יודעים על הסגולות האנושיות ועל השפעת הסביבה עליהן – כיצד אנו מבלבלים בין תנאים בלתי מתאימים לבין התנהגות לא נאותה. פליטים רוסים שחיו חיים עלובים וחסרי משמעות במדינות זרות, בחזרתם לרוסיה ובמוצאם במהפכה רקע מתאים לפעילותם, הגיעו להישגים יפים בתחום עיסוקם המתאים, הפכו למארגנים מבריקים, סללו מסילות ברזל והקימו תעשיות. בין השמות הרוסים הידועים ביותר היום נמצאים אלה שנחשבו לעצלים ובלתי יעילים בתנאים בהם לא הגיעו יכולותיהם לידי מיצוי בגלל חוסר יישום מתאים.

זהו הטבע האנושי: יעילות בכיוון מסוים היא הנטייה והיכולת להתבטא בכיוון זה; חריצות ושקדנות נובעות מעניין. זאת הסיבה לריבוי חוסר היעילות והעצלנות בעולמנו כיום. שכן מי נמצא היום באמת במקום המתאים לו? מי עובד במה שבאמת מעניין אותו וגורם לו נחת?

בתנאים הנוכחיים אין לאדם אפשרויות רבות להקדיש את עצמו למשימות התואמות את נטיותיו והעדפותיו. המקריות של לידתך ומעמדך החברתי יקבעו בדרך כלל את עיסוקך או מקצועך. ככלל, בנו של בעל הון לא יהפוך לחוטב עצים, אם כי יתכן והוא מתאים יותר לטפל בקורות עץ מאשר בחשבונות בנק. מעמדות הביניים שולחים את ילדיהם למכללות שיהפכו אותם לרופאים, עורכי דין או מהנדסים. אך אם הוריך היו פועלים שלא יכלו להרשות לעצמם לממן את לימודיך, הסיכויים הם שתיקח כל עבודה המוצעת לך, או תצטרף לכל עסק שיציע לך חניכות. מצבך המסויים יקבע את עיסוקך או מקצועך, ולא העדפותיך הטבעיות, נטיותיך או יכולותיך. האם זה מפתיע, אם-כן, שרוב מוחלט של בני האדם אינם נמצאים למעשה במקומם הטבעי? שאל את מאה האנשים הראשונים שאתה פוגש אם היו בוחרים את העבודה בה הם עוסקים, או אם היו ממשיכים לעסוק בה, אילו היו חופשיים לבחור, ותשעים ותשעה מהם יודו שהיו מעדיפים עיסוק אחר. נחיצות ויתרונות חומריים, או התקווה להם, משאירים את רוב האנשים במקום הלא נכון.

בהחלט מתקבל על הדעת שאדם ישקיע אצ מיטבו רק כאשר ימצא עניין בעבודתו, כשאר ירגיש משיכה טבעית אליה, כאשר יחפוץ בה. או אז הוא יהיה חרוץ ויעיל. הדברים שאומנים ייצרו בטרם ימי הקפיטליזם המודרני היו חפצי נוי ומקור להנאה, משום שהאומן אהב את מלאכתו. האם תוכל לצפות מהפועל המשועמם במפעל הענק והמכוער שייצר דברים יפים?  הוא חלק ממכונה, בורג קטן בתעשייה חסרת נשמה, ועבודתו מכנית ומאולצת. הוסף לכך את הרגשתו שאינו עובד עבור עצמו אלא למען רווחיו של אחר, ואת העובדה שהוא שונא את עבודתו או במקרה הטוב שאין לו עניין בה מלבד הבטחת שכרו השבועי. התוצאה היא השתמטות, חוסר יעילות ועצלות.

הצורך בפעילות הוא אחד הדחפים הבסיסיים ביותר של האדם. צפה בילד וראה עד כמה חזק יצר הפעילות שלו, התנועה, העשייה. חזק ומתמשך. הדבר נכון גם לגבי המבוגר הבריא. האנרגיה והחיוניות שלו דורשות ביטוי. הנח לו לעסוק בעבודה על פי בחירתו, לעשות את הדברים שהוא אוהב, וביצועיו לא ידעו לאות או התחמקות. תוכל לראות זאת אצל פועל בית החרושת אשר התמזל מזלו להיות בעליה של גינה קטנה בה הוא מגדל כמה פרחים וירקות. עייף מעמלו ככל שיהיה, הוא נהנה מעבודה קשה נוספת למען עצמו, הנעשית מבחירה חופשית.

תחת האנרכיזם תהיה לכל אחד ההזדמנות לבחור בעיסוק המתאים ביותר לנטיותיו וכשרונותיו הטבעיים. העבודה תהפוך להיות הנאה ממקום העמל המפרך והמדכא שהיא היום. העצלות תיעלם, ודברים שיווצרו מתוך עניין ואהבה, יהיו חפצי נוי וערך.

"האם תוכל העבודה להפוך אי-פעם להנאה?" אתה שואל.

כיום העבודה היא בלתי נעימה, מייגעת ומתישה. אך בדרך כלל הקושי הוא לא בעבודה עצמה: אלה התנאים בהם אתה נאלץ לעבוד שהופכים אותה לכזאת. בעיקר השעות הארוכות, הסביבה המזוהמת, היחס הגרוע, השכר הלא מספיק, וכו'. למרות זאת, ניתן להקל גם על העבודה הבלתי נעימה ביותר על-ידי שיפור האווירה. ניקוי הביוב, לדוגמה. זוהי עבודה מלוכלכת תמורת שכר זעום. אבל נניח לרגע שבמקום חמישה דולר ליום תקבל 20 דולר. מיד תמצא שעבודתך קלה ונעימה יותר. פירוש הדבר הוא שבני האדם אינם עצלים ואינם חוששים מעבודה קשה ובלתי נעימה תמורת גמול מתאים. אך עבודה זו נחשבת בזויה ומתייחסים אליה בזלזול. מדוע היא נחשבת בזויה? האם איננה מועילה ביותר ונחוצה? האם לא יתפשטו מגפות בעיר אילמלא מנקי הרחובות והביבים? אין ספק כי האנשים השומרים על הנקיון והתברואה ברחובותינו תורמים תרומה אמיתית לבריאותנו ולרווחתנו יותר מאשר רופא המשפחה. מנקודת המבט של תועלתיות חברתית, מנקה הרחובות הוא עמיתו המקצועי של הרופא: האחרון מטפל בנו כאשר אנו חולים, אך הראשון עוזר לשמור על בריאותנו. בכל זאת את הרופא מעריכים ומכבדים, ובמנקה הרחובות מזלזלים ומקילים ראש. מדוע? האם משום שמנקה הרחובות מלוכלך? הרי לעיתים קרובות צריך המנתח לבצע פעולות "מלוכלכות" יותר. אם כך, מדוע בזים למנקה הרחובות?  בגלל שהוא מרוויח מעט!

באורח החיים הסוטה שלנו, דברים מוערכים באמות מידה כספיות. אנשים העושים את העבודה המועילה ביותר, נמצאים במקום הנמוך ביותר בסולם החברתי בגלל השכר העלוב לעבודתם. אילו קרה משהו שהיה גורם למנקה הרחובות להרוויח מאה דולר ביום לעומת חמישים של הרופא, המעמד החברתי וההערכה למנקה הרחובות "המלוכלך" היו עולים פלאים, ומפועל שחור בזוי הוא היה הופך לאדם מבוקש בעל הכנסה טובה.

אתה יכול להיווכח שזה התשלום, הפיצוי, סולם השכר, ולא הערך או המעלה – תחת שיטת הרווח העכשווית – אשר קובע את "ערך העבודה" כמו גם את "ערך האדם".

לחברה הגיונית – בתנאים אנרכיסטיים – יהיו קני מידה אחרים לגמרי לשיפוטים מעין אלו. הערכתם של בני האדם תיעשה בהתאם לנכונותם להיות מועילים מבחינה חברתית.

האם תוכל לשוות בנפשך את השינויים העצומים שגישה כזו תייצר? כל אחד משתוקק להוקרה ולהערכה מהזולת; זהו סם שאיננו יכולים בלעדיו. אפילו בבית הסוהר ראיתי כיצד הכייס הממולח או פורץ הכספות כמה להערצת חבריו ועד כמה הוא מתאמץ לזכות בהערכתם. דעתה של החברה הסובבת אותנו קובעת את התנהגותנו. נסיונך האישי יראה לך עד כמה הדבר נכון, ולכן לא תופתע אם אומר שבחברה האנרכיסטית יעדיף האדם דווקא את העבודה הקשה והמועילה על פני הקלה יותר. אם תיקח זאת בחשבון, לא תחשוש עוד מפני עצלות והשתמטות.

אך המשימה הקשה והמעיקה ביותר יכולה להיעשות קלה ונקיה יותר מאשר היום. המעסיק הקפיטליסטי אינו מעונין לבזבז כסף על הפיכת עמל עובדיו לנעים יותר. הוא עשוי להכניס שיפורים בתקווה להעצים את רווחיו, אך לא יכנס להוצאות מיותרות ממניעים הומניסטיים. אם כי עלי לציין שהמעסיקים הנבונים יותר מתחילים להבין שזה משתלם לשפר את מפעליהם, לעשותם יותר נקיים והגייניים, ובכלל להיטיב את תנאי העבודה. הם מבינים שזו השקעה טובה: היא מעלה את שביעות הרצון של העובדים וכתוצאה מכך את יעילותם. העיקרון הוא נכון. היום, כמובן, הוא מנוצל למטרה היחידה של הגדלת הרווחים. אך תחת האנרכיזם הוא ייושם לא למטרת רווח אישי, אלא למען האינטרס של בריאות העובד והקלת עומס העבודה. ההתקדמות הטכנולוגית הגדולה תאפשר את צמצום העבודה הקשה למינימום על-ידי שימוש במיכון מודרני. בתעשיות רבות, כגון כריית פחם, מתקני בטיחות וסניטציה אינם מונהגים בגלל אדישותם של הבעלים לרווחת עובדיהם ובגלל ההוצאות הנלוות. אך במערכת לא-רווחית הטכנולוגיה תיושם באופן בלעדי להפוך את העבודה לבטוחה יותר, בריאה יותר, קלה ונעימה יותר.

"עד כמה שתעשה את העבודה לקלה יותר, שמונה שעות ביום זה עדיין לא תענוג גדול", מתנגד חברך.

אתה צודק בהחלט. אך האם ניסית אי-פעם לחשוב מדוע עלינו לעבוד שמונה שעות ביום? הרי עד לפני זמן לא רב אנשים נהגו לעבוד בפרך שתים-עשרה ואף ארבע-עשרה שעות, וזה עדיין המצב במדינות נחשלות.

ניתן להוכיח באופן סטטיסטי כי שלוש שעות עבודה ביום, לכל היותר, מספיקות על-מנת להאכיל, להלביש ולשכן את העולם, ולספק לו, לא רק את הדברים ההכרחיים, אלא גם את כל הנוחיות המודרנית. הנקודה היא בכך שבקושי אחד מכל חמישה אנשים מבצע היום עבודה יצרנית. העולם כולו נתמך על-ידי מיעוט קטן של עובדים.

ראשית, קח בחשבון את כמות העבודה הנעשית בחברה של היום ואשר תהיה מיותרת בנסיבות החברה האנרכיסטית. התייחס לצבאות ולציים של העולם וחשב כמה מיליוני אנשים ישוחררו למאמץ יצרני ומועיל עם סיום המלחמות, מה שכמובן יקרה תחת אנרכיה.

בכל מדינה היום, העבודה מפרנסת מיליונים שאינם תורמים דבר לרווחתה, שאינם מייצרים דבר ואינם עושים כל עבודה מועילה. מיליונים אלה הינם צרכנים בלבד, מבלי להיות יצרניים. בארה"ב למשל, מתוך אוכלוסיה של מאה ועשרים מליון יש פחות משלושים מליון עובדים, כולל חקלאים. מצב דומה הוא הכלל בכל ארץ.

האם זה מפתיע שהעבודה צריכה לעמול שעות ארוכות אם יש רק שלושים עובדים על כל מאה ועשרים אנשים? המעמדות הגדולים של העסקים על הפקידים, העוזרים, הנציגים המסחריים והסוכנים; בתי המשפט על השופטים, רשמי הפרוטוקולים, פקידי ההוצאה לפועל, וכו'; לגיונות עורכי הדין על צוותיהם; כוחות המשטרה והמיליציה; הכנסיות והמנזרים; מוסדות הצדקה ובתי התמחוי; בתי הכלא על המנהלים, הקצינים, הסוהרים ואוכלוסית האסירים הבלתי יצרנית; צבא המפרסמים ועוזריהם אשר תפקידם לשכנע אותך לקנות את מה שאינך רוצה ואינך צריך, שלא להזכיר את הגורמים הרבים החיים בתנאי מותרות ובבטלה גמורה. כל אלה מסתכמים במיליונים רבים בכל ארץ וארץ.

אם כל המיליונים האלה יקדישו את זמנם לעבודה מועילה, האם יצטרך העובד לעמול שמונה שעות ביום? אם שלושים איש עבדו שמונה שעות כדי לבצע משימה מסויימת, לכמה זמן יזדקקו מאה ועשרים איש כדי לבצע את אותה משימה? איני מתכוון להעמיס עליך סטטיסטיקה, אך יש די נתונים על-מנת להוכיח שפחות משלוש שעות עבודה יספיקו לביצוע כל העבודה הנחוצה.

האם תוכל להטיל ספק כי העבודה הקשה ביותר תהפוך להנאה, במקום העבדות הארורה שבהווה, אם יידרשו רק שלוש שעות עבודה בתנאים תברואתיים הולמים ובאווירה של אחווה וכבוד לעבודה?

ולא יקשה עלינו לחזות את היום בו יצומצמו גם אותן שעות עבודה מועטות. אנחנו משפרים כל הזמן את השיטות הטכנולוגיות ומיכון חוסך עבודה מתפתח מדי יום. התקדמות טכנולוגית פירושה פחות עבודה ויותר נוחיות, כפי שאתה יכול לראות מתוך השוואת רמת החיים בארה"ב עם סין או הודו. באלה האחרונות עמלים שעות ארוכות על-מנת להבטיח את צרכי הקיום הבסיסיים ביותר, בעוד באמריקה גם לעובד הממוצע רמת חיים הרבה יותר גבוהה לפחות שעות עבודה. התקדמות המדע מבטיחה יותר פנאי לעיסוקים האהובים עלינו.

תיארתי בקווים כלליים את אפשרויות החיים במערכת ללא רווחים. אין צורך להיכנס לדקויות של מצב חברתי כזה: די והותר נאמר כדי להראות שמשמעותו של אנרכיזם קומוניסטי היא חיים של רווחה חומרית וחירות לכל אחד ואחד.

נוכל לדמיין לעצמנו את הימים בהם העבודה תהיה תרגול מהנה, יישום משמח של מאמץ פיסי למען צרכי העולם. האדם יוכל אז להביט לאחור, אל ימינו אנו, לתהות כיצד יכולה היתה העבודה להיות עבדות, ולהטיל ספק בשפיותו של דור אשר הסכים לכך שפחות מחמישית אוכלוסיתו תרוויח את הלחם עבור כולם בזיעת אפם, בעוד האחרים התבטלו ובזבזו את זמנו, בריאותו ורווחתו של העם. הם יתפלאו על כך שסיפוק צרכיו הבסיסיים של האדם לא נחשב למובן מאליו, או על כך שאנשים המנסים באופן טבעי להשיג את אותן מטרות התעקשו לעשות את החיים קשים ועלובים על-ידי חיכוכים הדדיים. הם יסרבו להאמין שכל קימו של האדם היה מאבק מתמיד על מזון בעולם מלא כל טוב, מאבק שלא הותיר לרוב הגדול פנאי או כוח לתור אחר משאלות לב נאצלות יותר.

"אך האם החיים תחת האנרכיה, בשוויון כלכלי וחברתי, אין פירושם השטחה אחידה ובלתי משתנה?" אתה שואל.

לא ידידי, בדיוק ההיפך, מאחר ושוויון איננו כמות שווה אלא הזדמנות שווה. אם סמית, למשל, זקוק לחמש ארוחות ביום, אין זאת אומרת שגם ג'והנסון זקוק להן. אם ג'והנסון רוצה רק שלוש ארוחות ביום, הכמות שכל אחד מהם צורך לא תהיה שווה, אך לשניהם תהיה אותה הזדמנות בדיוק לאכול כפי צרכו בהתאם לנטיותיו הטבעיות.

אל תעשה את הטעות של זיהוי השוויון בחירות עם השוויון הכפוי במחנה מעצר. שוויון אנרכיסטי אמיתי מציע חופש ולא כמות. אין פירושו של דבר שכל אחד צריך לאכול, לשתות וללבוש את אותם דברים, לעשות את אותה העבודה, או לחיות באותה הצורה. רחוק מכך; ההיפך הגמור, למעשה.

צרכים אינדיבידואליים וטעמים משתנים מאדם לאדם, כשם שהתיאבון משתנה. ההזדמנות השווה לספקם היא זו המכוננת את השוויון.

רחוק מהשטחה, שוויון כזה פותח את הדלת בפני מגוון אפשרויות עצום של פעילות והתפתחות. שכן הטבע האנושי מגוון, ורק הדחקה של גיוון זה יוצרת השטחה, באחידות וחדגוניות. הזדמנות חופשית לבטא ולהפעיל את היחודיות תורמת להתפתחות שונויות והבדלים.

אין שני גבעולי עשב זהים, היא אימרה ידועה. הרבה פחות מכך הם בני האדם. בכל העולם כולו לא ימצאו שני אנשים הדומים לחלוטין אפילו במראם החיצוני; עוד יותר מכך הם שונים במבנה הפיסיולוגי, הרוחני והנפשי. אך למרות השונות הזאת ועוד אלף ואחת הבדלים של אישיות ואופי, אנו מאלצים בני אדם להיות דומים. חיינו והרגלינו, התנהגותנו ומנהגינו, אפילו מחשבותינו והרגשותינו, נדחסים לתוך תבנית אחידה ומעוצבים לכדי זהות. רוח הסמכות, החוק הכתוב והבלתי כתוב, המסורת והמנהג, דוחפים אותנו למסילה משותפת והופכים את האדם לאוטומט חסר רצון משלו, ללא עצמאות ואינדיבידואליות. הכנעה מוסרית ואינטלקטואלית זאת חזקה יותר מכל כפייה פיסית, יותר הרסנית לאנושיותנו ולהתפתחותנו. כולנו קורבנותיה, ורק החזקים במיוחד מצליחים להתנתק משלשלאותיה, וגם זאת באופן חלקי בלבד.

הסמכות של העבר וההווה לא רק מכתיבה את התנהגותנו, אלא חולשת על מחשבותינו ונשמותינו, ונמצאת תמיד על המשמר לחנוק באיבו כל תסמין של אי-קבלת מוסכמות, של גישה עצמאית ודיעה לא שמרנית. כל משקל הגינוי החברתי נופל על ראשו  של מי שמעז לקרוא תיגר על הכללים המקובלים. נקמה חסרת רחמים נשפכת על הפרוטסטנט המסרב לצעוד בדרך הסלולה, או על הכופר שאינו מאמין בנוסחאות הקיימות. במדע ובאמנות, בספרות, בשירה ובציור דורשת אווירה זו הסתגלות והתאמה, המביאה לחיקוי הממוסד והמקובל, האחיד והדומה, לביטוי הסטראוטיפי. אך העונש הקשה ביותר מוטל על אי-קבלת מוסכמות בחיים הממשיים, ביחסינו ובהתנהגותנו היומיומיים. לצייר ולסופר ניתן לסלוח מפעם לפעם על אי-ציות למנהג ולתקדים, שהרי, ככלות הכל, המרד שלהם מוגבל לנייר ולקנבס: הוא משפיע רק על חוג קטן יחסית. אפשר להתעלם מהם או לתייג אותם כטיפוסים מוזרים שנזקם קטן; אך לא כך לגבי האדם הקורא תיגר על קני המידה המקובלים בחיים החברתיים. הוא אינו בלתי מזיק. הוא מסוכן מכוח היותו דוגמה, מעצם נוכחותו. אי-אפשר להתעלם מהפרת הקנון החברתי או לסלוח על כך. הוא יוקע כאויב החברה.

מסיבה זו ניתן להעלים עין מרעיונות מהפכניים המבוטאים בשירה אקזוטית או במאמרים פילוסופיים כבדי ראש, והם יכולים לעבור את בדיקת הצנזור משום שאינם נגישים לציבור הרחב או מובנים על ידו. אך אם תתן פתחון פה לאותה גישה מהפכנית באופן פופולרי, מיד תעמוד בפני הוקעה זועמת של כל אותם כוחות  התומכים בשימור קני המידה הממוסדים.

הציות המחייב לרגולציה הוא יותר אכזרי וקטלני מהרעל החזק ביותר. במשך הדורות הוא היה המכשול הגבוה ביותר להתקדמות האדם, מגביל אותו באין-ספור איסורים וחרמות, מעמיס עליו חוקים ועקרונות שאבד עליהם הכלח, מסכל את רצונו עם ציוויים של מחשבה ורגש, עם "עשה" "ולא תעשה" של התנהגות ופעולה. החיים, דרך החיים, הפכו להיות נוסחה יבשה, שטוחה ואדישה.

יחד עם זאת, כה חזקה היא השונות המולדת בטבע האדם, שמאות שנים של סיכול לא הצליחו למחוק לחלוטין את מקוריותו וייחודיותו. נכון, הרוב הגדול נפל לתהומות כה עמוקים עד שאינו מסוגל לחזור למרחבים הפתוחים. אך כמה מצליחים להשתחרר מהנתיב המוכר ולמצוא את הדרך הפתוחה, מקום בו נופים חדשים של יופי והשראה קורצים ללב ולרוח. את האלה העולם מגנה, אך עקב בצד אגודל הוא הולך בעקבותיהם ובסופו של דבר מצליח להשיגם. בינתיים אותם חלוצים הרחיקו לכת או מתו, ואז אנו בונים מצבות לזכרם ומפארים את האנשים אותם השמצנו וצלבנו, כשם שאנו ממשיכים להכפיש ולצלוב את אחיהם לרוח, החלוצים של ימינו אנו.

מאחורי חוסר הסובלנות והרדיפה נמצאת הסמכות: כפייה להתאים לאמות המידה השולטות, אילוץ – מוסרי וחוקי – להיות ולפעול כאחרים בהתאם לכללים ולמקובל.

אך ההשקפה הכללית שקבלת המוסכמות היא מאפיין טבעי שגויה לחלוטין. להיפך, בהינתן לו ההזמנות הקטנה ביותר, ללא הפרעה של הרגלים נפשיים הנטועים בו מאז היותו בעריסה, האדם מוכיח ייחודיות ומקוריות. צפה בילדים ותראה הבדלים מגוונים בסגנון וגישה, בביטוי שכלי ונפשי. תגלה נטייה אינסטינקטיבית לאינדיבידואליות ולעצמאות, לנונקונפורמיזם, המתבטא בהתנגדות גלויה ונסתרת לרצון הנכפה עליהם מבחוץ, במרד כנגד הסמכות של ההורה והמורה. כל לימודו "וחינוכו" של הילד הוא תהליך מתמשך של דיכוי ורמיסת הנטייה הזאת, מחיקת המאפיינים המיוחדים, של השונות מאחרים, של אישיותו וייחודיותו. יחד עם זאת, למרות הדיכוי, ההדחקה והעיצוב, חלק מהמקוריות נשארת בילד גם בהגיעו לבגרות, מה שמצביע על עומק מקורות היחידניות. קח שני אנשים, למשל, אשר היו עדים לטרגדיה כלשהי, כגון שריפה גדולה, באותו מקום ובאותו הזמן. כל אחד מהם יספר את הסיפור בצורה אחרת, כל אחד מהם יהיה מקורי בדרך בה יתאר את המקרה וברושם שישאיר, בגלל הפסיכולוגיה השונה שלהם. אך דבר לאותם שני אנשים על נושא חברתי בסיסי כלשהו, על החיים והשלטון למשל, ומיד תשמע ביטוי של גישה דומה להפליא, ההשקפה המקובלת, הלך הרוח השולט.

מדוע?  ובכן, כאשר האדם נעזב לנפשו, חופשי לחשוב ולהרגיש בעצמו, לא מוגבל על-ידי כלל או תכתיב, ולא מרוסן מפחד היותו "שונה" ומההשלכות הלא-נעימות הכרוכות בכך, הוא יהיה עצמאי וחופשי. אך ברגע שהשיחה נוגעת בעניינים שבתחום הציוויים החברתיים, הוא יהיה אחוז בציפורני הטאבו ויהפוך להיות שכפול כתוכי.

החיים בחופש, באנרכיה, יעשו יותר מאשר שחרור האדם משיעבודו הפוליטי והכלכלי גרידא. זה יהיה רק הצעד הראשון, הפתיח לקיום אנושי אמיתי. הרבה יותר גדולות ומשמעותיות יהיו התוצאות של חירות כזאת, השפעתה על רוחו של האדם, על אישיותו. סילוק הרצון הכפייתי החיצוני, ואיתו הפחד מהסמכות, ישחרר את עבותות הכפייתיות המוסרית לא פחות מאשר הכלכלית והפיסית. רוח האדם תנשום בחופשיות, ואותה השתחררות נפשית תהיה לידתה של תרבות חדשה, אנושות חדשה. ציוויים ואיסורים יעלמו, והאדם יתחיל להיות עצמו, להתפתח ולבטא את נטיותיו היחידניות ואת יחודו. במקום "לא תעשה", המצפון הציבורי יאמר "אתה רשאי לעשות, תוך לקיחת אחריות מלאה". זה יהיה תירגול בכבוד אנושי ובהסתמכות עצמית, החל בבית ובבית הספר, אשר יצמיח גזע חדש עם גישה חדשה לחיים.

האדם העתידי יראה ויחוש את הקיום על מישור שונה לחלוטין. החיים עבורו יהיו מעשה אמנות וחדווה. הוא יפסיק לראות אותם כתחרות, בה על כל אחד להיות רץ  מוצלח כמו האצן המהיר ביותר. הוא יתייחס לפנאי שלו כחשוב יותר מהעבודה, והעבודה תתפוס את מקומה המתאים ככפופה לו וכאמצעי להנאה מהחיים.

משמעות החיים תהיה החתירה לערכים תרבותיים נעלים יותר, חשיפה והבנת סודות הטבע, השאיפה להשגת האמת. חופשי להשתמש ביכולות הבלתי מוגבלות של שכלו, להתמסר לאהבת הידע, ליישם את גאונות ההמצאה, ליצור ולהמריא על כנפי הדמיון, האדם יצמח למלוא זקיפות קומתו. הוא יגדל ויתפתח בהתאם לטבעו. הוא ידחה בבוז את האחידות, והשונות האנושית תיתן לו יותר עניין ותחושת סיפוק מפאר הקיום. החיים עבורו לא יהיו תיפקוד גרידא אלא חיים מלאים של ממש, והוא ישיג את החופש הגדול ביותר לו הוא מסוגל, החופש שבשמחה.

"היום הזה נמצא אי-שם הרחק בעתיד," אתה אומר; "כיצד נוכל לחולל אותו?"

הרחק בעתיד, יתכן; אך אולי לא עד כדי כך רחוק – קשה לומר. מכל מקום עלינו תמיד לשמור את מטרתנו בטווח ראייה אם ברצוננו להישאר על הדרך הנכונה. השינוי שתיארתי לא יגיע בין לילה; שום דבר לא קורה כך. זו תהיה התפתחות הדרגתית, כמו כל דבר בטבע ובחיים החברתיים. אך השינוי הוא הגיוני, הכרחי, ואם מותר לי לומר, שינוי בלתי נמנע. בלתי נמנע משום שכל מגמת ההתפתחות האנושית היתה בכיוון זה; גם אם בקו שבור, לעיתים קרובות מאבדת את הדרך, אך תמיד חוזרת למסלול הנכון.

כיצד נוכל, אם-כן, לחולל את השינוי?

פרק 23: אנרכיזם לא-קומוניסטי

לפני שנמשיך, הרשה לי הסבר קצר. אני חייב זאת לאותם אנרכיסטים שאינם קומוניסטים.

עליך לדעת שלא כל האנרכיסטים הינם קומוניסטים: לא כולם מאמינים שהקומוניזם – בעלות חברתית ושיתוף בהתאם לצורך – יהיה ההסדר הכלכלי הטוב והצודק ביותר.

הסברתי לך תחילה את האנרכיזם הקומוניסטי משום, שלדעתי, הוא הצורה המעשית והרצויה ביותר של החברה. להערכת האנרכיסטים הקומוניסטים, רק בתנאים של קומוניזם יוכל האנרכיזם לשגשג, ולהבטיח לכל אחד, מבלי לעשות איפה ואיפה, שוויון בחירות, בצדק וברווחה.

אך ישנם אנרכיסטים שאינם מאמינים בקומוניזם. אפשר לסווג אותם באופן כללי כיחידניים והדדניים  (Individualists and Mutualists).

כל האנרכיסטים מסכימים על נקודת השקפה בסיסית: השלטון פירושו אי-צדק ודיכוי, הוא פולשני ומשעבד, ומהווה את המכשול הגדול ביותר להתפתחות האדם וצמיחתו. כולם מאמינים שהחופש יכול להתקיים רק בחברה ללא כפייה כלשהי. כל האנרכיסטים, אם-כן, בדיעה אחת לגבי העיקרון היסודי של חיסול השלטון.

הם חלוקים בדיעותיהם בעיקר על הנקודות הבאות:

אחת: הדרך שבה תתממש האנרכיה.  האנרכיסטים הקומוניסטים טוענים שרק מהפכה חברתית תוכל לחסל את השלטון ולכונן אנרכיה, בעוד היחידניים וההדדניים אינם מאמינים במהפכה. לדעתם החברה הנוכחית תשתחרר בהדרגה מהשלטון ותתפתח לחברה לא-שלטונית.

שתיים: אנרכיסטים יחידניים והדדניים מאמינים בבעלות פרטית, בניגוד לאנרכיסטים הקומוניסטים הרואים בבעלות הפרטית את אחת הסיבות העיקריות לחוסר צדק ושוויון, לעוני ולמצוקה. היחידניים וההדדניים מחזיקים בדיעה שהחירות פירושה "זכותו של כל אחד על תוצרת עמלו האישי"; מה שנכון כמובן. זאת אמנם משמעותה של חירות. אך השאלה איננה האם יש לכל אחד זכות על תוצרת עמלו האישי, אלא האם בכלל קיים דבר כתוצרת אישית. ציינתי כבר בפרקים קודמים שלא קיים דבר כזה בתעשייה המודרנית: כל העבודה ותוצרתה הינה חברתית. לכן הטיעון לגבי זכות היחיד על תוצרתו הוא חסר משקל מעשי.

הראיתי גם שסחר החליפין במוצרים או סחורות אינו יכול להיות אישי או פרטי, אלא אם מיושמת מערכת הרווחים. מאחר ואין אפשרות הולמת לקביעת ערך המוצר, לא תוכל להיות המרה הוגנת. עובדה זו מובילה, לדעתי, בהכרח לבעלות ולשימוש חברתיים; כלומר, לקומוניזם, כמערכת הכלכלית המעשית ביותר.

אבל, כפי שנאמר לעיל, האנרכיסטים היחידניים וההדדניים חולקים על האנרכיסטים הקומוניסטים בנקודה זאת. הם מצהירים כי המקור לאי-שוויון כלכלי הוא המונופול, וטוענים כי המונופול ייעלם עם היעלמות השלטון, היות והוא זכות יתר, הניתנת ומוגנת על-ידי השלטון, המאפשר את קיומו. תחרות חופשית, לטענתם, תחסל את המונופול ואת עוולותיו.

לאנרכיסטים יחידניים, חסידי שטירנר וטאקר, כמו גם לאנרכיסטים טולסטויאנים המאמינים באי-התנגדות, אין עמדה ברורה לגבי חיים כלכליים תחת אנרכיה. ההדדניים, לעומת זאת, מציעים שיטה כלכלית חדשה. הם מאמינים כמו רבם, הפילוסוף הצרפתי פרודון, שבנקאות ואשראי הדדיים ללא ריבית יהיו הדרך הכלכלית הטובה ביותר בחברה ללא שלטון. על פי תורתם, אשראי חופשי, שיאפשר לכל אחד ללוות כסף ללא ריבית, יאזן את ההכנסות ויצמצם את הרווחים למינימום, ובכך יבטל את העושר והעוני כאחד. אשראי חופשי ותחרות בשוק הפתוח, לטענתם, יביאו לשוויון כלכלי, בעוד חיסול השלטון יבטיח חירות שווה. החיים החברתיים של הקהילה ההדדית, כמו גם אלה של החברה היחידנית, יתבססו על הקנוניות של ההסכם מרצון, על החוזה החופשי.

הבאתי כאן בקיצור נמרץ ובקווים כלליים ביותר את הגישה של האנרכיסטים היחידניים וההדדניים. אין זה מעניינו של חיבור זה לעסוק בפרטי הרעיונות שהמחבר חושב לשגויים ובלתי מעשיים. בהיותי אנרכיסט קומוניסטי, מטרתי להביא בפני הקורא את ההשקפות שאני רואה כמבוססות ביותר. חשבתי, בכל אופן, שלא יהיה זה הוגן אם לא אביא לידיעתכם את קיומן של תפיסות אנרכיסטיות אחרות, שאינן קומוניסטיות. להכרה מעמיקה יותר של תפיסות אלה, אתם מוזמנים לקרוא בספרות על אנרכיזם באופן כללי.

 

חלק שלישי: המהפכה החברתית

פרק 24: מדוע מהפכה?

הבה ונחזור לשאלתך, "כיצד תתרחש האנרכיה? האם נוכל לעזור בכינונה?"

זוהי נקודה חשובה ביותר, מאחר ובכל בעייה יש שני לנו מרכיבים חיוניים: ראשית, לדעת בבירור בדיוק מה אנו רוצים; שנית, כיצד להשיג זאת.

אנחנו כבר יודעים מה אנחנו רוצים. אנחנו רוצים מצב חברתי בו כולם יהיו חופשיים ובו לכל אחד תהיה ההזדמנות המלאה לספק את צרכיו ושאיפותיו, על בסיס של חירות שווה לכל. במילים אחרות, אנו חותרים לקהיליה קואופרטיבית של אנרכיזם קומוניסטי.

כיצד זה יקרה?

איננו נביאים, ואיש אינו יכול לומר בדיוק כיצד משהו אמור להתרחש. אך העולם אינו קיים מאתמול; והאדם, כיצור תבוני, צריך ללמוד מנסיון העבר.

ובכן, מהו אותו נסיון?  אם תעיף מבט בהיסטוריה, תראה כי כל חיי האדם היו מאבק לקיום. במצבו הקדמוני נלחם האדם לבדו בחיות הטרף של יער הבראשית, ובחוסר ישע עמד בפני רעב, קור, חושך וסערה. בגלל בורותו היו כל איתני הטבע אויביו: הם היו רעים והרסניים, והוא, לבדו, היה חסר אונים להיאבק בהם. אך אט-אט למד האדם לחבור לאחרים מבני מינו; יחד הם חתרו להגנה ולביטחון. במאמץ משותף הם התחילו לנצל את כוחות הטבע לשירותם. עזרה הדדית ושיתוף פעולה הכפילו בהדרגה את כוחו של האדם עשרות מונים, עד שהצליח לרסן את הטבע, להטות את כוחותיו לשימושו, בכליאת הברק, גישור על-פני אוקיינוסים ואפילו שליטה באוויר.

באופן דומה, בורותו ופחדיו של האדם הקדמון הפכו את חייו למאבק מתמשך של אדם נגד אדם, משפחה נגד משפחה, שבט נגד שבט, עד שהאנשים הבינו שבהתלכדות יחד, במאמץ משותף ועזרה הדדית, הם יכולים להשיג יותר מאשר בחיכוכים ועוינות. המדע המודרני מראה שאפילו בעלי החיים למדו זאת במאבק ההישרדות. מינים מסויימים שרדו משום שהפסיקו להילחם זה בזה והחלו לחיות בעדרים, מה שסיפק להם הגנה טובה יותר מפני חיות אחרות. בהתאם, כאשר בני האדם המירו את המאבק ההדדי במאמץ משותף ושיתוף פעולה, הם התקדמו, השאירו את הברבריות מאחריהם, ונעשו מתורבתים. משפחות אשר בעבר נלחמו זו בזו עד חרמה חברו יחדיו ויצרו קבוצה משותפת; קבוצות הצטרפו לקבוצות אחרות ויצרו שבטים, ושבטים התאחדו לאומות. האומות עדיין ממשיכות בטיפשות להילחם זו בזו, אך בהדרגה גם הן מפנימות את השיעור ומתחילות לחפש דרכים להפסיק את הטבח הבינלאומי הנקרא מלחמה.

לרוע המזל, בחיינו החברתיים אנחנו עדיין במצב של ברבריות ושנאת אחים הרסנית: עדיין קבוצה נלחמת בקבוצה, ומעמד במעמד. אך גם כאן מתחילים בני האדם להבין כי זו מלחמה הרסנית וחסרת תוחלת, שהעולם גדול ועשיר דיו כדי לספק את צרכי כולם, כמו אור השמש, ושאנושות מאוחדת יכולה להשיג יותר מכזו שהיא מפולגת כנגד עצמה.

מה שקרוי קידמה הוא בדיוק המחשה לכך, צעד אחד בכיוון.

כל התקדמותו של האדם מורכבת מהחתירה ליתר בטיחות ושלום, ליתר ביטחון ורווחה. הדחף הטבעי של האדם הוא לעזרה הדדית ומאמץ משותף, כמיהתו האינסטינקטיבית היא לחירות ולהנאה. נטיות אלה מחפשות דרך לבטא את עצמן על-אף כל המכשולים והקשיים. השיעור שמלמדות אותנו תולדות האדם הוא שגם הכוחות העוינים של הטבע וגם ההתנגדות האנושית אינם יכולים לעצור את צעידתו של האדם קדימה. אילו נתבקשתי להגדיר את הציביליזציה במשפט אחד, הייתי אומר שהיא ניצחון האדם על כוחות האופל, טבעיים ואנושיים. על הכוחות העוינים של הטבע כבר התגברנו, נותר לנו להילחם בכוחות האפלים של האדם.

לא ניתן למצוא בהיסטוריה שיפור חברתי חשוב אחד שלא נתקל באיבת הכוחות השולטים – הכנסיה, השלטון וההון. גם צעד אחד קדימה לא נעשה מבלי לשבור את התנגדות האדונים. כל התקדמות היתה מלווה במאבק מר. ביטול העבדות היה כרוך במלחמות רבות וארוכות; מרידות והתקוממויות נדרשו להבטחת זכויות האדם הבסיסיות ביותר; רק מרי ומהפכה הביאו לביטול העבדות והצמיתות. היה צורך במלחמות אזרחים על-מנת להתגבר על הכוח המוחלט של מלכים ולכונן דמוקרטיות, לכבוש מעט יותר חופש ורווחה עבור ההמונים. אין מדינה בעולם, ולא תקופה בהיסטוריה, בה חוסל עוול חברתי גדול ללא מאבק מר בכוחות השולטים. גם בעבר הקרוב היו אלה מהפכות שהביאו לסילוק הצאר ברוסיה, הקייזר בגרמניה, הסולטן בתורכיה, המונרכיה בסין, וכן הלאה בארצות שונות.

אין כל תיעוד בהיסטוריה אודות שלטון או סמכות כלשהי, אודות קבוצה או מעמד שליט, שוויתר על שליטתו מרצון. בכל מקרה ומקרה נדרשה הפעלת כוח, או לכל הפחות האיום בהפעלתו.

האם סביר להניח שהסמכות והעושר יתחרטו וישנו את דעתם לפתע, ויתנהגו בעתיד באופן שונה מזה בו נהגו בעבר?

השכל הישר יאמר לך שזו תקווה טפשית וחסרת סיכוי. השלטון וההון יילחמו על-מנת לשמר את כוחם. הם עושים זאת כבר היום לנוכח האיום הקטן ביותר על זכויות היתר שלהם. הם יילחמו עד מוות על עצם קיומם.

לכן אין זו נבואה בעלמא לחזות כי, בבוא היום, יתחולל קרב מכריע בין שליטי החיים לבין המעמדות המנושלים.

למעשה, קרב זה מתחולל כל הזמן. קיימת מלחמה תמידית בין ההון לעבודה. מלחמה זו מתרחשת בדרך כלל במה שנקרא מסגרות חוקיות. אך גם אלה נפרצות מזמן לזמן באלימות, כמו בשביתות או השבתות, מאחר ואגרופו המזוין של השלטון עומד לשירות הבעלים, ונכנס לפעולה ברגע שההון חש באיום על רווחיו: או אז הוא משיל את מסיכת "האינטרסים ההדדיים" וה"שותפות" עם העבודה, ופונה לטיעון המכריע של כל אדון, לאלימות וכפייה.

לכן אפשר לקבוע בבטחה שהשלטון וההון לא יניחו לסלקם בשקט, כל עוד יש בידם לעשות משהו בנידון; כמו-כן הם לא "ייעלמו" באורח נס מעצמם, כפי שיש אנשים הרוצים להאמין. תידרש מהפכה על-מנת להיפטר מהם.

ישנם אלה המחייכים בחוסר אמון למשמע איזכור המהפכה. "בלתי אפשרי!" הם אומרים בביטחון. כך חשבו גם לואי ה-16 ומארי אנטואנט מצרפת, שבועות ספורים לפני שאיבדו את כתרם יחד עם ראשיהם. כך האמינה גם אצולת חצרו של ניקולאי השני בערב המהפך ששטף אותם משם והלאה. "זה לא נראה כמהפכה", טוען המשקיף השטחי. אך למהפכות יש תכונה לפרוץ דווקא כשזה "לא נראה כך".  הקפיטליסטים המודרנים, שהם יותר מרחיקי ראות, לא נוטים בכל אופן לקחת סיכונים מיותרים. הם יודעים שהתקוממויות ומהפכות אפשריות בכל זמן שהוא. משום כך, תאגידים ומעסיקים גדולים, בעיקר באמריקה, מתחילים להנהיג שיטות חדשות המתוכננות לשמש ככליא ברק כנגד אי-נחת וזעזועים. הם יוזמים בונוסים לעובדיהם, חלוקת רווחים, ושיטות דומות כדי להעלות את שביעות רצונו של העובד ולגרום לו להיות מעוניין יותר ברווחיות מפעלו. אמצעים אלו יכולים לעוור את עיני הפרולטריון, באופן זמני, לאינטרסים האמיתיים שלו, אך אל לכם להאמין כי העובד יישאר מרוצה לאורך זמן מעבדות השכר שלו, גם אם כלובו יהיה מוזהב יותר מעת לעת. שיפור התנאים החומריים אינו מהווה ביטוח מפני מהפכה. להיפך, סיפוק רצונותינו יוצר צרכים חדשים, ציפיות חדשות. זהו הטבע האנושי, וזה מה שמאפשר שיפור והתקדמות. אי אפשר לחנוק את אי-שביעות הרצון של העבודה בפרוסה נוספת של לחם, גם אם היא מרוחה בחמאה. לכן יש יותר התמרמרות מודעת ופעילה במרכזים התעשייתיים החשובים של אירופה, מאשר באסיה ובאפריקה. נפש האדם שואפת תמיד ליותר חופש ורווחה, וההמונים הם נושאי הדגל האמיתיים של יוזמת הקידום הזאת. תקוות הפלוטוקרטיה לסכל את המהפכה על-ידי זריקה, מפעם לפעם, של עצם שמנה יותר לעובד, היא אשלייתית וחסרת בסיס. המדיניות החדשה של ההון יכולה לפייס את העבודה לפרק זמן קצר, אך צעידתה קדימה לא תיעצר על-ידי תחליפים שכאלה. ביטול הקפיטליזם הוא בלתי נמנע, למרות כל התחבולות וההתנגדות, והוא יגיע לידי ביצוע רק באמצעות המהפכה.

מהפכה דומה למאבקו של האדם כנגד הטבע. לבדו, ללא עזרה, הוא חסר אונים ואינו יכול להצליח; בעזרת עמיתיו במשפחת בני האדם, הוא גובר על כל המכשולים.

האם יכול העובד הבודד להשיג משהו מול התאגיד? האם יכול ארגון עובדים קטן להכריח את המעסיק הגדול למלא את דרישותיו?  המעמד הקפיטליסטי מאורגן במלחמתו נגד העבודה. ההגיון אומר שמהפכה יכולה להצליח רק כאשר העובדים מאוחדים, כאשר הם מאורגנים בכל רחבי הארץ; כאשר הפרולטריון של כל המדינות יעשה מאמץ משותף, שכן ההון הוא בינלאומי והבעלים תמיד מתאחדים כנגד העבודה בכל עניין משמעותי. זוהי הסיבה, למשל, שהפלוטוקרטיה בכל העולם פנתה כנגד המהפכה הרוסית. כל עוד העם הרוסי התכוון רק לסלק את הצאר, ההון הבינלאומי לא התערב: לא עניינה אותו הפוליטיקה שתתפתח ברוסיה ובלבד שהשלטון יהיה בורגני וקפיטליסטי. אך ברגע שהמהפכה ניסתה להיפטר  מהשיטה הקפיטליסטית, הממשלות והבורגנות של כל המדינות התאחדו לחסל אותה. הן ראו בה איום על המשכיות שליטתן שלהן.

זכור זאת היטב, ידידי. שכן ישנן מהפכות וישנן מהפכות. מהפכות מסויימות משנות רק את צורת הממשל על-ידי הצבת קבוצה שלטת חדשה במקום הקודמת. אלה הן מהפכות פוליטיות, וככאלה נתקלות לעיתים קובות בהתנגדות מועטה בלבד. אך מהפכה שמטרתה לבטל לחלוטין את כל מערכת עבדות השכר צריכה גם לחסל את כוחו של מעמד אחד לדכא את האחר. כלומר, היא איננה עוד החלפה של שליט, של ממשל ותו לא, היא איננה מהפכה פוליטית, אלא כזו השואפת לשנות לחלוטין את דמותה של החברה. זאת היא מהפכה חברתית. ככזו היא תיאלץ להילחם לא רק בשלטון ובקפיטליזם, אלא היא תיתקל גם בהתנגדות של בורות עממית ודעות קדומות, של אלה המאמינים בשלטון ובקפיטליזם.

כיצד, אם-כן, תגיע לידי התרחשות?

פרק 25: המושג הוא הדבר

האם שאלת את עצמך אי-פעם כיצד זה קורה שהשלטון וההון ממשיכים להתקיים למרות כל הרוע והצרות שהם מביאים לעולם?

אם כן, הרי שתשובתך היתה בוודאי שזה קורה בגלל שאנשים תומכים במוסדות האלו, והם תומכים בהם משום שהם מאמינים בהם.

זוהי תמצית העניין כולו: החברה כיום נשענת על אמונת האנשים שזה טוב ושימושי. זה מבוסס על המושג של סמכות ובעלות פרטית. המושגים הם אלה המתחזקים את התנאים. שלטון והון הם התבנית בה מתבטאים המושגים העממיים. מושגים הם הבסיס; הממסד הוא הבית הבנוי עליו.

למבנה חברתי חדש צריך להיות בסיס חדש, מושגים חדשים כבסיס. עד כמה שתוכל לשנות את דמותו של ממסד, אופיו ומשמעותו ימשיכו להיות בהתאם למסד עליו הוא בנוי. התבונן היטב בחיים ותבחין באמת הזאת. יש צורות ממשל שונות ומשונות בעולם, אך במהותן הן דומות בכל מקום, כשם שתוצאותיהן דומות: משמעותן היא תמיד סמכות וציות.

ובכן, מה גורם לשלטונות להתקיים? הצבאות והציים? אכן, אך רק למראית עין. מה תומך בצבאות ובציים? אמונת העם, ההמונים, שהשלטון נחוץ; הדיעה המקובלת שיש צורך בשלטון. זהו הבסיס האמיתי והיציב. סלק את המושג או האמונה הזאת, ואף שלטון לא יחזיק מעמד גם לא יום אחד.

אותו דבר נכון גם לגבי הבעלות הפרטית. המושג שהיא נכונה ונחוצה הוא עמוד התמך שלה, המאבטח אותה.

אין ולו מוסד בודד הקיים היום בלא שיהיה מבוסס על האמונה העממית שהוא טוב ומועיל.

בוא ניקח דוגמה; ארצות הברית, למשל. שאל את עצמך מדוע התעמולה המהפכנית היתה כה מעוטת השפעה גם לאחר חמישים שנה של מאמץ סוציאליסטי ואנרכיסטי. האם העובד האמריקאי מנוצל פחות מעובדים במדינות אחרות? האם אין השחיתות הפוליטת נפוצה כבכל מדינה אחרת? האם אין המעמד הקפיטליסטי באמריקה השרירותי והרודני ביותר בעולם?  נכון, מצבו הכלכלי של העובד בארה"ב טוב יותר מזה של עמיתיו באירופה, אך האם לא מתייחסים אליו במלוא הברוטליות והטרור ברגע שהוא מבטא את אי-שביעות הרצון הקטנה ביותר?  למרות זאת, העובד האמריקאי נשאר נאמן לשלטון והוא הראשון שיוצא להגנתו מפני ביקורת. הוא עדיין החסיד הנלהב ביותר של "המוסדות המפוארים והמכובדים של המדינה הנפלאה ביותר בעולם". מדוע? משום שהוא מאמין כי אלה המוסדות שלו, שהוא, כריבון וכאזרח חופשי, מנהל אותם ושהיה יכול לשנותם אילו רצה. זו האמונה בסדר הקיים הנותנת לממסד את האבטחה הטובה ביותר כנגד מהפכה. אמונתו היא טפשית ובלתי מוצדקת, וביום מן הימים היא תתמוטט ויחד איתה הקפיטליזם והעריצות האמריקאים. אך כל עוד אמונה זו מחזיקה מעמד, הפלוטוקרטיה האמריקאית בטוחה מפני מהפכה.

עם התפתחותם של בני האדם והתרחבות אופקיהם, עם התקדמותם למושגים חדשים ואובדן האמון באמונותיהם הקודמות, המוסדות מתחילים להשתנות ובסופו של דבר נעלמים כליל. האנשים מתחילים להבין שהשקפותיהם הקודמות היו מוטעות, שלא היתה בהן אמת אלא דעות קדומות ואמונות טפלות.

בדרך זו, מושגים רבים, שנחשבו בעבר לנכונים, הפכו להיות שגויים ורעים. כך המושגים של זכויותיהם האלוהיות של מלכים, של עבדות ושל צמיתות. היו זמנים בהם העולם כולו האמין שמוסדות אלה הם נכונים, צודקים ובלתי ניתנים לשינוי. כתוצאה ממאבקם של הוגים מתקדמים בדעות הקדומות ובאמונות המסולפות, התערער אמונו של הציבור בהן, ובסופו של דבר הממסדים שאימצו אותן חוסלו. 'ראשי ביצה' יאמרו לך שהם "האריכו ימים יותר מהתועלת שהביאו" ולכן "מתו". אך כיצד הם "האריכו ימים" יותר מ"תועלתם"? למי הם הביאו תועלת וכיצד "מתו"?

אנו יודעים כבר כי הביאו תועלת רק למעמד האדונים, וכי חוסלו על-ידי התקוממויות עממיות ומהפכות.

מדוע לא "נעלמו" ממסדים ישנים ומנוונים והתפגרו בדרך שלווה?

משתי סיבות: ראשית, משום שאנשים מסויימים חושבים מהר יותר מאחרים. כך קורה שמיעוט מתקדם בדעותיו יותר מהשאר. ככל שאותו מיעוט סופג יותר מושגים חדשים, ככל שהו משתכנע יותר באמיתותם, וככל שהוא מרגיש את עצמו חזק יותר, כך הוא יקדים לנסות ולממש את מושגיו; זה קורה בדרך כלל לפני שהרוב מתחיל לראות את האור. כך שהמיעוט חייב להיאבק ברוב, הדבק עדיין בתנאיו ובהשקפותיו הישנות.

שנית, התנגדותם של אלה המרכזים את הכוח בידם. אין הבדל אם מדובר בכנסיה, במלך או בקיסר, בממשלה דמוקרטית או בדיקטטורה, רפובליקה או שלטון יחיד – בעלי הסמכות יילחמו נואשות על-מנת לשמרו כל עוד יש להם תקווה לסיכוי של הצלחה. ועד כמה שיקבלו יותר עזרה מהרוב, שחשיבתו איטית, יצלח יותר קרב המאסף שלהם. מכאן חמת הזעם שבמרד ובמהפכה.

ייאושם של ההמונים, שנאתם לאלה האחראים למצוקתם, ונחישותם של האדונים להחזיק בזכויות היתר ובשלטונם, מתלכדים ליצירת האלימות של התקוממות עממית ומרד.

אך התקוממות עיוורת, ללא יעד ומטרה מוגדרת, איננה מהפכה. המהפכה היא התקוממות שהפכה מודעת למטרותיה. מהפכה היא חברתית כאשר היא שואפת לשינוי יסודי. מאחר והכלכלה היא מעיין החיים, המהפכה החברתית תתבטא בארגון מחדש של החיים הכלכליים, וכתוצאה מכך גם של מבנה החברה כולה.

ראינו כבר כי המבנה החברתי עומד על בסיס המושגים, מה שמרמז על כך ששינוי המבנה כרוך בשינוי המושגים. במילים אחרות, לפני שניתן להקים מבנה חברתי חדש צריכים המושגים החברתיים להשתנות.

לכן, המהפכה החברתית איננה מאורע פתאומי ומקרי. אין בה למעשה שום דבר פתאומי, שכן מושגים אינם משתנים לפתע. הם צומחים לאיטם, באופן הדרגתי, כצמח או פרח. מכאן שהמהפכה החברתית היא תוצאה, התפתחות, ובמשתמע מכך מהפכנית. היא מתפתחת עד לנקודה בה מספר ניכר של אנשים המאמץ את המושגים החדשים נחוש להוציאם מן הכוח אל הפועל. בנסיונם לעשות זאת ובהיתקלם בהתנגדות, הופכת האבולוציה האיטית, השקטה והשלווה, למהירה, מיליטנטית ואלימה. אבולוציה הופכת לרבולוציה.

חשוב לזכור, אם-כן, שהתפתחות ומהפכה אינן שני דברים נפרדים ושונים. ודאי שאינן שני דברים מנוגדים, כפי שאנשים חושבים בטעות. המהפכה איננה אלא נקודת הרתיחה של ההתפתחות.

מאחר והמהפכה היא התפתחות בנקודת הרתיחה, אינך יכול "לייצר" מהפכה אמיתית כשם שאינך יכול לזרז את רתיחתו של קומקום תה. האש שמתחתיו היא הגורמת לו לרתוח: המהירות שבה יגיע לרתיחה תלויה בעוצמת האש בלבד.

התנאים הכלכליים והפוליטיים של מדינה הם האש שמתחת לקומקום ההתפתחותי. במידה בה הדיכוי גרוע יותר, ובמידה בה גדולה יותר אי-שביעות הרצון של העם, תהיה הלהבה חזקה יותר. זה מסביר מדוע להבות המהפכה החברתית בלעו את רוסיה, המדינה הרודנית והמפגרת ביותר, ולא את אמריקה שבה הגיעה ההתפתחות התעשייתית לשיא פריחתה – וזאת למרות טיעוניו המלומדים של מרקס להשלכות ההפוכות.

אנו רואים, אם-כן, שלמרות שלא ניתן לייצר מהפכות, ניתן לזרזן באמצעות גורמים מסויימים; הווה אומר בלחץ מלמעלה:  על-ידי דיכוי פוליטי וכלכלי נמרץ יותר; ובלחץ מלמטה: על-ידי נאורות רבה יותר ותסיסה. כל אלה מפיצים את המושגים; הם מקדמים את ההתפתחות ועל-ידי כך גם את בוא המהפכה.

אך הלחץ מלמעלה, אם כי הוא מזרז את המהפכה, יכול גם לגרום לכשלונה, משום שלמהפכה כזו יש נטייה לפרוץ לפני שהתהליך ההתפתחותי מיצה את עצמו. מהפכה הפורצת בטרם עת תדעך כמרד גרידא; כלומר ללא יעד ומטרה ברורה ומודעת. במקרה הטוב, המרד יבטיח הקלה זמנית; הגורמים האמיתיים לסכסוך נשארים בלתי פתורים וממשיכים לפעול באותה דרך ליצירת מורת רוח נוספת והמשך ההתקוממות.

לסיכום מה שנאמר אודות המהפכה, עלינו להגיע למסקנות הבאות:

מהפכה חברתית היא מהפכה המשנה לחלוטין את יסודות החברה, את דמותה הפוליטית, הכלכלית והחברתית;

שינוי כזה נעשה קודם כל במושגים ובדעות של האנשים, במחשבתם של בני האדם;

דיכוי ומצוקה עשויים לזרז את המהפכה, אך עלולים בכך גם לגרום לכשלונה, בגלל שחוסר בהכנה התפתחותית לא יאפשר הישג ממשי;

רק מהפכה שהיא ביטוי לשינוי בסיסי במושגים וברעיונות, יכולה להיות מהפכה חברתית יסודית ומוצלחת.

מכאן נובע בהכרח שאת המהפכה החברתית צריך להכשיר. להכשיר במובן של קידום התהליך ההתפתחותי, של הרחבת אופקי האנשים לגבי הרעות החולות של החברה בת-זמננו ולשכנעם באטרקטיביות ובאפשרות, בצדק ובמעשיות של חיים חברתיים המבוססים על חירות; לגרום להמונים להבין בבירור מהו הדבר לו הם זקוקים וכיצד להשיגו.

הכנה כזו איננה רק צעד מקדים הכרחי. בה נמצאת גם מהימנות המהפכה, הערבות היחידה לכך שתשיג את מטרותיה.

היה זה גורלן של רוב המהפכות – כתוצאה מחוסר הכנה – שהוסטו ממטרתן העיקרית והובלו למבוי סתום. רוסיה היא הדוגמה הטובה ביותר לכך. מהפכת פברואר, שמטרתה היתה לסלק את האוטוקרטיה, היתה הצלחה גדולה. העם ידע בדיוק את מבוקשו, חיסול הצאריזם. כל התחבולות של הפוליטיקאים, כל הנאומים והמזימות של לבוב ומיליוקוב – המנהיגים "הליברלים" של אותם ימים – לא הועילו להצלת משטר רומנוב על רקע רצונו הנבון והמודע של העם. היתה זו ההבנה  הצלולה של המטרות שעשתה את המהפכה להצלחה מסחררת, כמעט ללא שפיכות דמים.

יתר-על-כן, גם התחנונים וגם האיומים של הממשלה הזמנית לא הועילו מול נחישות העם לסיים את המלחמה. הצבאות עזבו את החזיתות וכך שמו קץ לעניין בפעולה ישירה. רצונו של עם, המודע למטרותיו, מנצח תמיד.

היה זה שוב רצונו של העם, יעדו ההחלטי לתפוס חזקה על הקרקע, אשר הבטיח לאיכר את האדמה לה נזקק. בדומה לכך גם העובדים העירוניים, כפי שצויין קודם לכן, השתלטו על בתי החרושת ועל המיכון התעשייתי.

עד כאן היתה המהפכה הרוסית הצלחה גדולה. אך ברגע שלהמונים חסרה המודעות של מטרה ברורה, החלה הנפילה. זהו תמיד הרגע בו פוליטיקאים ומפלגות פוליטיות נכנסים לתמונה כדי לנצל את המהפכה לצרכיהם או כדי לנסות את התיאוריות שלהם על גבה. זה קרה ברוסיה כמו גם במהפכות רבות קודמות. העם לחם את המלחמה הנכונה – המפלגות נלחמו על השלל לרעת המהפכה ולהרס העם.

זהו, אם-כן, מה שקרה ברוסיה. לאיכר שהפך להיות בעל האדמה לא היו הכלים והמכונות להם נזקק. העובד, משהשתלט על בתי החרושת והמיכון, לא ידע כיצד להפעיל אותם להשגת מטרותיו. במילים אחרות, לא היה לו הנסיון הנחוץ לארגן את הייצור ולהפיץ את הסחורה שייצר.

מאמציו שלו – של הפועל, של האיכר ושל החייל – חיסלו את שלטון הצאר, שיתקו את השלטון, הפסיקו את המלחמה, וביטלו את הבעלות הפרטית על קרקע ומיכון. לכך הוא היה מוכן לאחר שנים של חינוך מהפכני והתססה. אך לא ליותר מכך. ובגלל שלא היה מוכן ליותר, במקום בו פסקה ידיעתו וחסרה לו מטרה מוגדרת, נכנסה המפלגה הפוליטית ולקחה את השליטה מידי ההמונים שעשו את המהפכה. הפוליטיקה תפסה את מקום השיקום הכלכלי, ובכך גזרה גזר-דין מוות על המהפכה החברתית; שכן בני אדם חיים על לחם, על כלכלה, ולא על פוליטיקה.

מזון ואספקה אינם מיוצרים על-ידי החלטה של מפלגה או ממשלה. צווים חוקתיים אינם מעבדים את הקרקע; חוקים אינם מסובבים את גלגלי התעשייה. מורת-רוח, סכסוכים ורעב באו בעקבות הכפייה השלטונית והדיקטטורה. שוב, כתמיד, הפוליטיקה והסמכות היו לביצה שבה כבו להבות המהפכה.

הבה ונלמד את הלקח החשוב הזה: הבנה מעמיקה של ההמונים את מטרותיה האמיתיות של המהפכה, פירושה הצלחה. ביצוע רצונם המודע במו ידיהם מבטיח את ההתפתחות הנכונה של החיים החדשים. מצד שני, היעדרן של הבנה כזו והכנה מתאימה הינן מתכון בטוח לכישלון, אם על-ידי הריאקציה ואם באמצעות התורות הנסיוניות של ידידים עתידיים ממפלגה פוליטית.

אם כך, הבה נתכונן.

מה וכיצד?

פרק 26: הכנה

"היכון למהפכה!" קורא ידידך; "האם זה אפשרי?"

כן. ולא רק שזה אפשרי אלא גם הכרחי לחלוטין.

"האם אתה מתכוון להכנות סודיות, כנופיות מזוינות ואנשים שיובילו את המאבק?" אתה שואל.

לא ידידי, זו לא הכוונה כלל וכלל.

אילו היתה המהפכה החברתית רק קרבות רחוב ובריקדות, כי אז היו ההכנות עליהן אתה מדבר הדבר הנכון. אך זאת אינה משמעות המהפכה; לפחות שלב הלחימה שבה הוא החלק הקטן והפחות חשוב.

האמת היא, שבעת החדשה, משמעות המהפכה איננה עוד בריקדות. אלה שייכות לעבר. המהפכה החברתית היא עניין שונה לחלוטין והרבה יותר מהותי: היא כרוכה בארגון מחדש של כלל החיים החברתיים. יהיה עליך להודות שדבר זה בלתי ניתן להשגה באמצעות לחימה גרידא.

כמובן, יש לסלק את המכשולים מדרך השיקום החברתי. כלומר, האמצעים לבנייה מחדש צריכים להיות מאובטחים על-ידי ההמונים. אמצעים אלו נמצאים כרגע בידי השלטון והקפיטליזם, ואלה יתנגדו לכל נסיון לשלול מהם את עוצמתם ואת נכסיהם. התנגדות זאת תהיה כרוכה במאבק. אך עליך לזכור כי המאבק אינו הדבר העיקרי, אינו המטרה או המהפכה; הוא רק המבוא, הפתיח שלה.

חיוני ביותר שתבין זאת היטב. לרוב האנשים יש תפיסה מבולבלת של המהפכה. עבורם משמעותה היא לחימה, שבירת דברים, הרס. ניתן להשוות זאת למצב בו הפשלת השרוולים לפני העבודה נחשבת לעבודה עצמה. פרק הלחימה של המהפכה אינו אלא הפשלת השרוולים. המשימה האמיתית, הממשית, עדיין לפניך.

מהי המשימה הזאת?

"הרס התנאים והמצב הקיים", אתה משיב.

נכון, אך המצב אינו נהרס על-ידי שבירה והחרבה של חפצים. אינך יכול להרוס את עבדות השכר על-ידי ניתוץ המכונות בבתי החרושת. לא תוכל להרוס את השלטון על-ידי הצתת הבית הלבן.

לחשוב על מהפכה במונחים של אלימות וחורבן זה לפרש באופן מוטעה ולסלף את כל הרעיון. ביישום המעשי תוביל תפיסה כזו לתוצאות הרות אסון.

כאשר הוגה דעות גדול, כאנרכיסט הידוע בקונין, מדבר על מהפכה כהרס, הוא מדבר על רעיונות הסמכות והציות אותם יש להרוס. מסיבה זו הוא אמר שחורבן פירושו בנייה, שכן הרס של אמונה שקרית הוא, ללא ספק, עשייה קונסטרוקטיבית.

אלא שהאדם הממוצע, ולעיתים קרובות מדי גם המהפכן, מדבר באופן נמהר על המהפכה כאילו היתה הרס בלבד, במובן הפיסי של המילה. זוהי תפיסה שגויה ומסוכנת. ככל שניפטר ממנה מהר יותר, כן ייטב.

מהפכה, ובעיקר מהפכה חברתית, איננה הרס אלא בנייה. יש להדגיש זאת שוב ושוב, ואם לא נכיר בזאת בבהירות הראויה, תהיה המהפכה הרסנית בלבד ומתוך כך תהווה גם כישלון חרוץ. מובן מאליו שמהפכה תלווה גם באלימות, אך באותה  מידה ניתן לומר גם שבניית בניין חדש במקומו של ישן היא הרסנית שכן ראשית עלינו להרוס את המבנה הישן. המהפכה היא נקודת השיא של תהליך התפתחותי: היא מתחילה בהתקוממות אלימה. אך זוהי רק הפשלת השרוולים כהכנה להתחלת העבודה האמיתית.

לאמיתו של דבר, אם תחשוב על מה שהמהפכה החברתית באה לעשות, על מה שהיא מנסה להשיג, תוכל לראות ולהבין שאיננה באה להרוס אלא לבנות.

ומה בעצם יש להרוס?

את עושרם של בעלי הממון? לא, אנו רוצים שכל החברה תוכל ליהנות ממנו.

את הקרקע, השדות, מכרות הפחם, מסילות הברזל, בתי החרושת, בתי המסחר? גם את אלה איננו רוצים להרוס, אלא שישמשו את החברה כולה.

הטלגרף, הטלפונים, אמצעי התקשורת וההפצה – האם ברצוננו להרוס אותם? לא ולא, אנחנו רוצים שישמשו את צורכי הכלל.

מה, אם-כן, באה המהפכה החברתית להרוס? היא באה להשתלט על הדברים ולתפוס אותם לטובת הכלל, לא להרוס אותם. היא באה לארגן מחדש את התנאים לרווחת הציבור כולו.

מטרתה של המהפכה אינה להרוס, אלא לשחזר ולבנות מחדש.

לשם כך דרושה הכנה, היות והמהפכה החברתית איננה המשיח התנכי המבצע את משימתו בקלות על-ידי ציווי או פקודה. המהפכה פועלת באמצעות ידיהם ומוחם של בני-אדם. ועל אלה האחרונים להבין את מטרות המהפכה על-מנת שיוכלו להביא להגשמתן. עליהם לדעת מה הם רוצים וכיצד להשיג זאת. הדרך להשיג זאת תותווה על-ידי היעדים. שכן היעד קובע את האמצעים, בדיוק כשם שעליך לזרוע זרע מסויים כדי לקבל את הגידול לו אתה זקוק.

מה, אם-כן, צריכה להיות ההכנה למהפכה החברתית?

אם מטרתך היא החירות, עליך ללמוד להסתדר ללא סמכות וכפייה. אם בכוונתך לחיות בשלום ובהרמוניה עם בני-אדם אחרים, עליך ועליהם לטפח את האחווה וההתחשבות בין איש לזולתו. אם ברצונך להטות שכם יחד עמם לרווחתכם ההדדית, עליך לתרגל שיתוף פעולה. משמעות המהפכה החברתית היא מעל ומעבר לארגון מחדש של התנאים בלבד: היא מתבטאת בכינון ערכים אנושיים ויחסים חברתיים חדשים, גישה חדשה של אדם לאדם כפרט חופשי ועצמאי למשנהו השווה לו בכל; פירושה רוח שונה בחיים הפרטיים והציבוריים, ורוח זו אינה יכולה להיוולד בין לילה. זוהי רוח שצריך לפתח, להזין ולטפח, כמו את הפרח העדין ביותר, כי לאמיתו של דבר היא הפרח של קיום חדש ומרהיב ביופיו.

אל תוליך את עצמך שולל עם הרעיון האווילי "שהדברים יסתדרו מעצמם". אין דבר המסתדר מעצמו, ופחות מכל יחסים אנושיים. בני האדם הם אלה שצריכים לבצע את הסידור, והם עושים זאת בהתאם לגישתם ולהבנתם.

מצבים חדשים ותנאים משתנים גורמים לנו להרגיש, לחשוב ולפעול בדרך שונה. אך המצבים החדשים עצמם מתרחשים רק כתוצאה של רגשות ורעיונות חדשים. המהפכה החברתית היא מצב חדש שכזה. עלינו ללמוד לחשוב באופן שונה לפני שהמהפכה תוכל להתרחש. דבר זה לבדו יכול להביא את המהפכה.

עלינו ללמןד לחשוב באופן אחר אודות שלטון וסמכות, שכן כל עוד אנו חושבים ופועלים כשם שאנו עושים היום, ישארו עמנו חוסר הסובלנות, הרדיפה והדיכוי, גם אם יסולק השלטון הקיים. עלינו ללמוד לכבד את אנושיותו של הזולת, לא לפלוש לתחומו או להכריח אותו, להתייחס לחירותו בחרדת קודש כמו לשלנו; לכבד את החופש שלו ואת אישיותו, להימנע בכל מחיר מכל צורה של כפייה: להבין שהמרפא לחולייה של החירות הוא חירות נוספת, שהחירות היא אמו הורתו של הסדר.

ומעבר לכך עלינו ללמוד כי השוויון פירושו הזדמנות שווה שהמונופול הוא שלילתה ושרק אחווה תבטיח שוויון. אנו יכולים ללמוד זאת רק על-ידי כך שנשחרר את עצמנו מהרעיונות השקריים של הקפיטליזם והרכושנות, של שלי ושלך, של התפיסה הצרה של הבעלות.

באמצעות לימוד זה נצמח ונתפתח אל תוך רוח החירות האמיתית והסולידריות, ונדע שהתאגדות חופשית היא נשמתו של כל הישג. אז ניווכח כי המהפכה החברתית היא פרי עמלם של שיתוף פעולה, של תכלית סולידרית, של מאמץ הדדי.

אולי אתה חושב שזה תהליך איטי מדי, מאמץ שיארך יותר מדי. כן, עלי להודות שזוהי משימה קשה. אך שאל את עצמך אם כדאי לבנות את ביתך החדש במהירות ובצורה גרועה כך שיתמוטט על ראשך, או שמא עדיף לעשות זאת ביעילות גם אם זה מצריך עבודה קשה יותר לאורך זמן.

זכור כי המהפכה החברתית מייצגת את החירות והרווחה של האנושות כולה, שגאולתה הסופית והשלמה של העבודה תלויה בה. קח גם בחשבון שאם עבודת ההכנה אינה נעשית כהלכה, כל המאמץ והסבל שהושקעו בה יהיו לשוא, ואולי אפילו פחות מכך שכן מהפכה כושלת מביאה רודנות חדשה במקום הישנה, ורודנויות חדשות, בעצם היותן חדשות, שטר החכירה שלהן על החיים מתארך והשלשלאות החדשות מחושלות יותר מהקודמות.

עליך לקחת בחשבון גם את העובדה שעל המהפכה החברתית, לה אנו שואפים, להביא להשלמת המשימה אותה עמלים דורות רבים להגשים, שכן כל ההיסטוריה של האנושות היא מאבק החירות בשיעבוד, של הרווחה החברתית  באומללות ובעוני, של הצדק בעוול וברשע. מה שאנו מכנים קידמה היתה צעידה מפרכת ומתמשכת לעבר הגבלת הסמכות והכוח של השלטון והעצמת הזכויות והחירויות של הפרט ושל ההמונים. זה היה מאבק שנמשך אלפי שנים. הסיבה להתארכותו – והוא לא הסתיים עדיין – היא שאנשים לא הכירו בבעיות האמיתיות: הם נלחמו על דא ועל הא, החליפו מלכים והקימו שלטונות חדשים, חיסלו שליט אחד והציבו במקומו אחר, סילקו עריץ זר רק כדי לסבול מעולו של עריץ מקומי, ביטלו צורה אחת של רודנות, כגון שלטון הצאר, ונכנעו לדיקטטורה של מפלגה, ותמיד שפכו את דמם והקריבו את חייהם בגבורה בתקווה להשיג חירות ורווחה.

אך דא עקא, כל שהצליחו להשיג היו אדונים חדשים, כי למרות לחימתם העיקשת והאצילית, מעולם לא נגעו מקור האמיתי של הבעיה, עקרון הסמכות והשלטון. הם לא ידעו כי זהו מקור השיעבוד והדיכוי, ולכן מעולם לא הצליחו להשיג חירות.

אך עתה אנו מבינים שחירות אמיתית איננה עניין של החלפת מלכים או שליטים. אנו יודעים כי אבד הכלח על שיטת האדון והעבד, כי המערכת החברתית כולה שגויה, כי על יסודות הסמכות והמונופול להיעקר מהשורש. האם אתה עדיין חושב שההכנה למשימה האדירה הזאת יכולה להיות מיותרת?

בוא ננסה, אם-כן, להבין במלואה את חשיבותה העצומה של ההכנה למהפכה החברתית, ולהתכונן אליה בדרך הראויה.

"אך מהי הדרך הראויה?" אתה שואל. "ומי צריך להתכונן?"

מי צריך להתכונן?  קודם כל, אתה ואני – אלה המעוניינים בהצלחתה של המהפכה, אלה הרוצים לעזור להתרחשותה. ו-אתה ואני, פירושו כל איש ואישה; לפחות כל איש ואישה הגונים, כל מי ששונא דיכוי ואוהב חירות, כל מי שאינו יכול לשאת את המצוקה וחוסר הצדק השוררים בעולמנו כיום.

ומעל לכל, אלה הסובלים יותר מכולם בתנאים הנוכחיים, מעבדות השכר, מדיכוי ומהשפלה.

"העובדים, כמובן" אתה אומר.

כן, העובדים. כקורבנות הגדולים ביותר של המוסדות הקיימים, האינטרס שלהם הוא לסלקם מהעולם. יש אמת באימרה ש"שחרור העובדים חייב להיות מושג על-ידי העובדים עצמם", מאחר ואף מעמד חברתי לא יעשה זאת עבורם. יחד עם זאת, שחרור העבודה הוא בעת ובעונה אחת גאולתה של החברה כולה, ומשום כך יש המדברים על "משימתה ההיסטורית" של העבודה להביא לאותו יום.

אך "משימה" איננה המילה הנכונה. היא מרמזת על חובה או תפקיד המוטל מבחוץ על-ידי כוח חיצוני כלשהו. זוהי תפיסה שגויה ומטעה, עמדה דתית ומטפיסית במהותה. למעשה, אם שחרור העבודה הוא "משימה היסטורית", הרי שההיסטוריה תדאג לכך שהמשימה תבוצע ללא כל קשר למה שאנו חושבים, מרגישים או עושים בנידון. גישה זאת עושה את המאמץ האנושי למיותר, חסר משמעות; מאחר ו-"מה שצריך לקרות יקרה". רעיון פטליסטי כזה הוא הרסני, וחותר מתחת לכל יוזמה של השכל והרצון האנושי.

זה רעיון מסוכן ומזיק. אין כל כוח חיצוני לאדם שיוכל לשחרר אותו, לשנות אותו באמצעות "משימה". לא אלוהים ולא ההיסטוריה אינם מסוגלים לכך. ההיסטוריה היא הסיפור של מה שהיה. היא יכולה ללמד משהו, אך לא להטיל משימות. אין זו "משימה" כי אם האינטרס של המעמד העובד לשחרר את עצמו משיעבוד. אם העבודה אינה חותרת לכך באופן פעיל ומודע, זה לעולם לא "יקרה". הכרחי עבורנו לשחרר את עצמנו מהרעיונות הטפשיים והשקריים של "משימות היסטוריות". רק על-ידי הבנה אמיתית של מצבם, פיתוח חזון של יכולותיהם וכוחם, לימוד ותרגול של אחדות ושיתוף פעולה, יוכלו ההמונים להשיג את החופש. בהשיגם זאת, תשתחרר גם שאר האנושות.

מאחר וכך הוא הדבר, הופך מאבק פרולטרי זה להיות עניינו של כל אחד, ועל כל אדם ישר והגון להציע את שרותיו להצלחתו. אם-כי רק העובדים יכולים להשלים את מלאכת השחרור, הם זקוקים לעזרתן של קבוצות חברתיות אחרות. שכן עליך לזכור כי המהפכה עומדת בפני בעייה קשה של ארגון העולם מחדש והקמת ציביליזציה חדשה – מלאכה אשר תדרוש יושר מהפכני עילאי ושיתוף פעולה אינטליגנטי מצד כל הגורמים אוהבי החירות ובעלי הכוונות הטובות. ידוע לנו כבר כי המהפכה החברתית איננה ביטול הקפיטליזם גרידא. קיימת האפשרות שנחסל את הקפיטליזם כשם שחוסל הפיאודליזם, ועדיין נישאר עבדים כמקודם. במקום להיות עבדי המונופולים אנו עלולים להפוך למשרתי קפיטליזם של מדינה, כמו שקרה לעם ברוסיה למשל, וכמו שהתנאים מתפתחים באיטליה ובמקומות אחרים.

המהפכה החברתית, אסור לשכוח, איננה מעבר ממצב שיעבוד אחד לאחר, אלא ביעור מוחלט של כל מה שעלול לשעבד ולדכא אותך.

מהפכה פוליטית יכולה להתבצע בהצלחה על-ידי מיעוט חתרני המחליף סיעה אחת באחרת. אך המהפכה החברתית איננה שינוי פוליטי גרידא: היא טרנספורמציה   יסודית –  כלכלית, מוסרית ותרבותית. מיעוט חתרני או מפלגה פוליטית הנוטלת על עצמה משימה מעין זו, תיתקל בהכרח בהתנגדות פעילה וסבילה של הרוב ולכן תתדרדר למערכת של דיקטטורה וטרור.

נוכח רוב עוין המהפכה החברתית נידונה לכישלון מלכתחילה. פירושו של דבר הוא שעבודת ההכנה הראשונה של המהפכה צריכה להיות שכנוע ההמונים באופן כללי לתמוך במטרות המהפכה, לפחות במידה שתנטרל אותם, שתהפוך אותם ממתנגדים פעילים לאוהדים סבילים, כך שלא ילחמו נגד המהפכה גם אם לא ילחמו בעדה.

הפעילות החיובית המעשית של המהפכה החברתית צריכה, כמובן, להיעשות על-ידי העובדים עצמם. וכאן עלינו לזכור שלא רק פועלי בתי החרושת שייכים לעבודה אלא גם החקלאים והעובדים בכלל. יש בעלי השקפות קיצוניות שישימו את הדגש על הפועל התעשייתי בלבד תוך התעלמות מקיומו של העובד החקלאי. אך מה יוכל עובד המפעל להשיג ללא החקלאי? החקלאות היא מקור המחיה הראשוני, והעיר תרעב ללא הכפר. אין טעם להשוות בין עובד התעשייה לחקלאי או לדון בערכם היחסי. איש מהם אינו יכול להתקיים ללא רעהו; שניהם חשובים באותה מידה במערכת החיים וכך גם במהפכה ובבניית חברה חדשה.

נכון שהמהפכה פורצת תחילה באזורים התעשייתיים ולא בחקלאיים. זה דבר טבעי משום שאלה מרכזים גדולים וצפופים יותר של אוכלוסית עובדים ולכן גם של התמרמרות. אך אם הפרולטריון התעשייתי הוא חיל החלוץ של המהפכה, הרי שהחקלאים הם עמוד השדרה שלה. אם האחרונים חלשים ושבירים, גם חיל החלוץ, המהפכה עצמה, אבוד.

לכן המהפכה החברתית נמצאת בידיהם של העובד התעשייתי והחקלאי כאחד. יש להודות שבין השניים לא שוררת ידידות מופלאה או שיתוף פעולה ישיר. גרוע מכך – וללא ספק תוצאה מכך – קיימת עוינות מסויימת בין עובדי השדה והמפעל. לעירוני אין הערכה מספקת לעבודתו הקשה והמתישה של החקלאי. האחרון כמובן מתרעם על כך; יתר על כן, החקלאי, שאינו מודע תמיד לעבודה הקשה ומסוכנת לעיתים  בבית החרושת, רואה את העירוני כבטלן. הבנה טובה יותר בין השניים היא חיונית. הקפיטליזם משגשג פחות מהפרדת העבודה מאשר מהפרדת העובדים. הוא מנסה להסית מין במין, את עובד המפעל בעובד השדה, את הפועל הפשוט בעובד המומחה, את עובדי מדינה אחת באלו של אחרת. כוחו של המעמד המנצל הוא בעבודה מנותקת ומפולגת. אך המהפכה החברתית זקוקה לאחדות של ההמונים העמלים, וקודם כל לשיתוף הפעולה של פועל החרושת עם אחיו שבשדה.

קירוב בין השניים הוא צעד חשוב בהכנה למהפכה החברתית. קשר ממשי ביניהם הוא בנחיצות עליונה. ועדות משותפות, החלפת נציגים, מערכת קואופרטיבים ושיטות דומות אחרות, יצרו קשר והבנה טובים יותר בין הפועל והחקלאי.

אך לא רק שיתוף הפעולה בין עובד החרושת ועובד האדמה נחוץ למהפכה. יש גורם אחר שהוא בעדיפות עליונה בפעילותו הקונסטרוקטיבית. מדובר בשכלם המאומן של בעלי המקצועות הטכניים והחופשיים.

אל תטעה לחשוב שהעולם נבנה בידיים בלבד. גם שכל היה נחוץ. בדומה לכך, גם המהפכה זקוקה לשניהם. יש המאמינים כי עובד הכפיים לבדו יכול לבצע את כל עבודת החברה. זהו רעיון כוזב, טעות חמורה ביותר שעלולה לגרום אינסוף נזקים. למעשה, תפיסה זו גרמה צרות צרורות במקרים קודמים, ויש סיבה טובה לחשוש שהיא תסכל את המאמצים הטובים ביותר של המהפכה.

מעמד הפועלים מורכב מהשכירים בתעשייה ומעובדי החקלאות. אך העובדים זקוקים לשירותיהם של גורמים מקצועיים, של המארגן התעשייתי, מהנדס החשמל והמכונות, המומחה הטכני, המדען, הממציא, הכימאי, הרופא, המורה והמחנך. בקיצור, מעמד הפועלים זקוק לעזרתם של גורמים מקצועיים, אשר ללא שיתוף פעולה מצידם עבודה יצרנית היא בלתי אפשרית.

רוב אנשי המקצוע הללו שייכים למעשה לפרולטריון. זהו הפרולטריון האינטלקטואלי, הפרולטריון המשכיל. ברור שאין זה משנה אם פלוני מרוויח את לחמו בעזרת ידיו או ראשו. למעשה, אין עבודה הנעשית רק בעזרת הידיים או רק בעזרת השכל. שניהם נחוצים בכל יישום שהוא. הנגר, למשל, צריך לאמוד, למדוד ולשרטט במהלך עבודתו: עליו להשתמש בידיו ובשכלו כאחת. בדומה לכך גם האדריכל צריך לחשוב על תכניתו לפני שניתן יהיה לישמה למעשה.

"אך רק עמל הכפיים יכול לייצר," מתנגד חברך; "עבודה מחשבתית אינה מועילה."

טעות בידך ידידי. גם עבודת הכפיים וגם פעולת השכל אינה מייצרת דבר לבדה. שתיהן נחוצות בפעולה משולבת כדי לייצר משהו. הבנאי, הטפסן והברזלן אינם יכולים לבנות את המפעל ללא תוכניתו של האדריכל, כשם שאין האדריכל יכול להקים גשר בלעדיהם. אף אחד מהם אינו יכול לייצר לבדו. יחדיו, הם יכולים לחולל נפלאות.

מעבר לכך, אל תטעה לחשוב שרק עבודה יצרנית היא בעלת חשיבות. יש עבודה רבה שאינה יצרנית באופן ישיר, אך היא עדיין שימושית ואפילו הכרחית לקיומנו ולנוחיותנו, ובכך חשובה לא פחות מעבודה יצרנית.

קח למשל את מהנדס הרכבות והכרטיסן. הם אינם יצרנים, אך הם גורמים חיוניים במערכת הייצור. ללא מסילות הברזל ואמצעי הובלה ותקשורת אחרים, לא נוכל לנהל ייצור והפצה.

הייצור וההפצה הם שני קטביו של ציר החיים. העבודה הנעשית באחד מהם חשובה בדיוק כזו הנעשית בשני.

מה שנאמר לעיל מתייחס לגורמים רבים במאמץ האנושי, אשר אם-כי אינם יצרניים באופן ישיר, הם חלק חיוני בתהליך הרבגוני של חיינו הכלכליים והחברתיים. המדען, המחנך והרופא אינם יצרניים במובן התעשייתי של המילה. אך עבודתם הכרחית לחיינו ולרווחתנו. חברה מתקדמת אינה יכולה להתקיים בלעדיהם.

ברור מכאן שעבודה מועילה חשובה באותה מידה בין אם היא עבודה פיסית או רוחנית. אין גם חשיבות לכך אם שכרו של עובד הוא בצורת משכורת או גמול אחר, אם הוא גבוה או נמוך, או מהן עמדותיו הפוליטיות והאחרות.

כל הגורמים המסוגלים לתרום עבודה מועילה לרווחה הכללית נחוצים במהפכה לבניית החיים החדשים. אף מהפכה אינה יכולה להצליח ללא שיתוף הפעולה הסולידרי ביניהן, וככל שנקדים להבין זאת כן ייטב. עיצובה מחדש של החברה כרוך בארגון מחדש של התעשיה, פעילות שוטפת של הייצור, ניהול ההפצה, ופעילויות חברתיות, חינוכיות ותרבותיות רבות אחרות, על-מנת להמיר את עבדות השכר והשיעבוד לחיי חירות ורווחה. רק עבודה משותפת של עובדי הצווארון הכחול והלבן תוכל להתגבר על בעיות אלה.

מצער מאד שקיימת אווירה של חשדנות, ואפילו עוינות, בין עובד הכפיים והעובד המשכיל. הרגשה זו מקורה בחוסר הבנה, בדעות קדומות ובצרות אופקים משני הצדדים. צר להודות כי יש נטייה בחוגים מסויימים, גם בין סוציאליסטים ואנרכיסטים, לעורר איבה לפרולטריון המשכיל. גישה זו היא אווילית ובלתי אחראית מאחר והיא פוגעת בהתפתחות המהפכה החברתית. זו היתה אחת מהשגיאות הגורליות של הבולשביקים בשלבים הראשונים של המהפכה הרוסית, שהסיתו את השכירים נגד המעמדות המקצוענים, עד כדי ששיתוף פעולה ידידותי הפך לבלתי אפשרי. תוצאה ישירה של מדיניות זאת היתה התפרקות התעשייה בגלל חוסר בפיקוח מקצועי, כמו גם הפסקה כמעט מוחלטת של תנועת הרכבות מחוסר ניהול בעל נסיון. בראותו את הספינההשוקעת של הכלכלה הרוסית, החליט לנין שהפועל והחקלאי אינם יכולים לשאת בעול לבדם, ושעזרת הגורמים המקצועיים הכרחית. הוא הנהיג שיטה חדשה שתניע את האנשים הטכניים לעזור בבנייה מחדש. אך זה היה כמעט מאוחר מדי, שכן שנים של תיעוב הדדי יצרו תהום בין עובד הכפיים לעמיתו המשכיל כך ששיתוף פעולה הפך להיות קשה במיוחד. לקח לרוסיה שנים של מאמצים אדירים לבטל, במידת מה, את השפעת הסלידה ההדדית הזאת.

הבה נלמד שיעור חשוב מהניסוי הרוסי.

"אך בעלי המקצועות החפשיים שייכים למעמד הביניים," אתה מתנגד, "ודרך חשיבתם היא בורגנית."

אכן, לבעלי המקצועות החופשיים יש בדרך כלל גישה בורגנית; אך האם אין הדבר נכון גם לגבי רוב עובדי הכפיים?  בסך הכל זה מצביע על כך שאלה גם אלה רוויים בדעות קדומות רודניות וקפיטליסטיות. בדיוק את אלה צריך לשרש על-ידי חינוך והשכלה להמונים, אם עובדי כפיים ואם אנשי מקצוע. זהו הצעד הראשון בהכנה למהפכה החברתית.

אך אין זה נכון שבעלי המקצועות החופשיים, ככאלה, שייכים בהכרח למעמדות הביניים.

האינטרסים האמיתיים של אלה הקרויים אינטלקטואלים, נמצאים עם העובדים ולא עם הבעלים. למען האמת, לא כולם מכירים בכך. מהנדס הרכבות למשל, אינו מרגיש עצמו שייך למעמד הפועלים. בהכנסתו הגבוהה יחסית, ובעמדותיו, הוא שייך גם לבורגנות. אך לא ההכנסה או התחושה הן הקובעות את שייכותו של אדם למעמד חברתי. אם הקבצן חסר הבית ידמה את עצמו למיליונר, האם באמת יהיה כזה? הדרך בה אדם רואה את עצמו בדמיונו אינה משנה את מצבו בפועל. והמצב בפועל הוא שמי שצריך למכור את עבודתו הוא מועסק, תלוי משכורת, מרוויח שכר, וככזה האינטרסים האמיתיים שלו הם אלה של המועסקים והוא שייך למעמד העובדים.

למעשה, העובד המשכיל נתון למרותו של אדוניו הקפיטליסט אף יותר מהאיש עם המכוש והאת. האחרון יכול בקלות יחסית לשנות את מקום עבודתו. אם אינו רוצה לעבוד עבור מעסיק מסויים הוא פשוט מחפש אחר. העובד המשכיל, לעומתו, תלוי הרבה יותר בתפקידו המסויים. בהיותו, בדרך כלל, חסר מיומנויות נוספות וחסר את היכולת לעמל-יום גופני, הוא מוגבל (ככלל) לשדה המצומצם יחסית של אדריכלות, הנדסה, עיתונות וכדומה. עובדה זו חושפת אותו יותר לשגיונותיו של מעסיקו ומשום כך משפיעה עליו לעמוד לצידו יותר מאשר לצד עמיתיו העובדים.

אך תהא עמדתו של העובד המשכיל אשר תהא, הוא שייך למעמד העובדים. יחד עם זאת, תהיה זאת טעות לטעון שהאינטלקטואלים עומדים תמיד לצד הבעלים ונגד העובדים. "בדרך כלל זה כך", אני שומע קריאת ביניים של קנאי קיצוני. והעובדים? האם אין הם תומכים, בדרך כלל, בבעלים ובשיטה הקפיטליסטית? האם היתה שיטה זו מחזיקה מעמד ללא תמיכתם?  מכל מקום, תהיה זאת טעות להסיק מכאן שהעובדים משלבים ידיים, באופן מודע, עם מנצליהם. אותו דבר נכון גם לגבי האינטלקטואלים. אם רובם מצדדים במעמד השולט זה נובע מבורות חברתית, משום שאינם מבינים את האינטרסים האמיתיים שלהם על-אף כל "האינטלקטואליות" שלהם. כך גם המוני העובדים, בהיותם בלתי מודעים לאינטרסים שלהם, תומכים באדוניהם כנגד עמיתיהם העובדים, לעיתים גם באותו מפעל עצמו, שלא להזכיר את חוסר הסולידריות הלאומית והבינלאומית שלהם. כל זה בסך הכל מוכיח שגם העובד הפשוט וגם העובד המשכיל, זקוקים להארה.

על-מנת לעשות צדק עם המשכילים אל לנו לשכוח כי נציגיהם הטובים ביותר תמכו תמיד במדוכאים. הם דגלו בחירות ובשחרור, ולעיתים קרובות היו הראשונים לבטא את שאיפותיהם הכמוסות של ההמונים. במאבק לחופש הם לחמו שכם אל שכם עם העובדים, והקריבו את חייהם למען המטרה.

אין צורך להרחיק לכת כדי להוכיח זאת. עובדה ידועה היא כי כל תנועה מתקדמת, רדיקלית, ומהפכנית, במאה השנים האחרונות, קיבלה את השראתה המנטלית והרוחנית מהגורמים המובחרים ביותר במעמדות המשכילים. יוזמי ומארגני התנועה המהפכנית ברוסיה, למשל, היו אינטלקטואלים, גברים ונשים שלא ממקור או מעמד פרולטרי. גם אהבת החופש שלהם לא היתה תיאורטית. אלפים מהם הקדישו, פשוטו כמשמעו, את ידיעתם ונסיונם, ומסרו את נפשם, בשרות ההמונים. לא קיימת מדינה אשר בה נשים וגברים אלה לא הצהירו על סולידריות עם המנושלים, תוך שחשפו את עצמם לזעם ולרדיפה מצד מעמדם שלהם, ותוך שילוב ידיים עם המדוכאים. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות כאלה. מי היו גריבלדי, קוסות', ליבקנכט, רוזה לוקסמבורג, לנדאואר, לנין, טרוצקי ודומיהם, אם לא אינטלקטואלים של מעמדות הביניים אשר הקדישו את עצמם לפרולטריון? ההיסטוריה של כל ארץ וכל מהפכה זוהרת במסירותם הבלתי-אנוכית לעבודה ולחירות.

הבה נזכור עובדות אלה ולא נסתמא מדעות קדומות קיצוניות ואיבה חסרת בסיס. האינטלקטואל עשה שירות גדול לעבודה בעבר. זה יהיה תלוי בגישתם של הפועלים כלפיו עד כמה יוכל ויהיה מוכן לתרום להכנתה ולהגשמתה של המהפכה החברתית.

פרק 27: ארגון העבודה למהפכה החברתית

הכנה ראויה, כמוצע בדפים הקודמים, תקל בהרבה על משימת המהפכה החברתית ותבטיח את התפתחותה ופעילותה התקינה.

ובכן, מה יהיו תפקודיה העיקריים של המהפכה?

לכל מדינה יש את התנאים המיוחדים שלה, הפסיכולוגיה, ההרגלים, המסורות, ותהליך המהפכה ישקף באופן טבעי את התכונות האופייניות של כל ארץ ועמה. אך ביסודן כל המדינות דומות בצביונן החברתי (או, מוטב, האנטי-חברתי): לא חשוב מהו הסדר הפוליטי או התנאים הכלכליים, כולן מושתתות על שררה פולשנית, על מונופולים ועל ניצול העבודה. משימתה העיקרית של המהפכה החברתית היא לכן זהה מהותית בכל מקום ומקום: ביטול השלטון והפערים הכלכליים, וחיברות אמצעי הייצור וההפצה.

ייצור, הפצה ותקשורת, הם מקורות הקיום הבסיסיים; עליהם מבוסס כוח הכפייה של הסמכות וההון. נטולי כוח זה, מושלים ושליטים הופכים להיות אנשים מהשורה, כמוך וכמוני, אזרחים רגילים בין מיליוני אחרים. מכאן נובע שלהגיע לכך הוא תפקידה העיקרי והחיוני ביותר של המהפכה החברתית.

אנו יודעים כי המהפכה מתחילה בתסיסה ובהתפרצויות של הרחוב: זהו השלב הראשוני הכרוך בהפעלת כוח ואלימות. אך זוהי רק ההקדמה רבת הרושם של המהפכה האמיתית. מצוקת ההמונים ורמיסת כבודם רבת השנים מתפרצת באי-סדר ומחאה המונית, ההשפלה ועיוות הצדק אשר נסבלו בהכנעה במשך עשורים מוצאים ביטוי בפעולות של זעם והרס. דבר זה הוא בלתי נמנע, והמעמד העליון הוא האחראי הבלעדי לאופי מקדמי זה של המהפכה. שכן הפתגם "הזורע רוח קוצר סופה" נכון לגבי חברה יותר מאשר לגבי הפרט: ככל שהעליבות והאומללות, עימן נאלצו ההמונים להשלים, היו גדולות יותר, כך יתעצם הזעם של הסערה החברתית. ההיסטוריה כולה מוכיחה זאת, אולם אוזני האדונים מעולם לא היו כרויות לאזהרותיה.

שלב זה של המהפכה נמשך זמן קצר בלבד. אחריו מגיע שלב מודע יותר, אך עדיין ספונטני, של הרס מקדשי השררה, הסמלים הגלויים של האלימות המאורגנת: בתי-סוהר, תחנות משטרה, ומבני ממשל אחרים מותקפים, האסירים משוחררים, מסמכים רשמיים מושמדים. זהו הביטוי האינסטינקטיבי של הצדק העממי. כך היה כיבוש הבסטיליה אחד הסממנים הראשונים של המהפכה הצרפתית. בדומה לכך ברוסיה הסתערו על בתי הכלא ושיחררו את האסירים עם תחילת המהפכה. האינטואיציה הבריאה של ההמון תופסת את האסירים, בצדק, כחסרי מזל חברתי, קורבנות המצב, ומגלה אליהם אהדה ככאלה. ההמונים רואים בבתי המשפט ובמסמכיהם כלים לאי-צדק חברתי, ומשמידים אותם עם פרוץ המהפכה כיאה להם.

אך שלב זה חולף במהרה: זעם העם מתכלה תוך זמן קצר. בו-זמנית מתחילה המהפכה את פעולתה הקונסטרוקטיבית.

"אתה באמת חושב שהבנייה מחדש יכולה להתחיל כל-כך מהר?" אתה שואל.

היא חייבת להתחיל מייד, ידידי. למעשה, ככל שיהו ההמונים נאורים יותר, יראו העובדים את מטרותיהם בבהירות יתר, וככל שיהיו מוכנים יותר להוציאן אל הפועל, כן תהיה המהפכה פחות הרסנית, ומלאכת הבנייה מחדש תתחיל במהירות וביעילות.

"האם אינך אופטימי מדי?"

לא, אינני חושב כך. אני משוכנע שהמהפכה החברתית לא "תפרוץ מאליה". צריך יהיה להכין ולארגן אותה. כן, בהחלט, לארגן – כשם שמארגנים שביתה. למען האמת, זו תהיה שביתה, שביתת העובדים המאוחדים של המדינה כולה – שביתה כללית.

הבה נעצור לרגע ונחשוב על כך.

כיצד לדעתך ניתן ללחום במהפכה בימים אלו של טנקים משוריינים, גז רעיל ומטוסי קרב? האם אתה מאמין כי ההמונים הבלתי חמושים והבריקדות שלהם יוכלו לעמוד בפני מתקפה של ארטילריה כבדה והפגזה אווירית? האם העבודה תוכל להילחם בכוחות המזוינים של השלטון וההון?

מגוחך לחשוב כך, הלא כן? ולא פחות מגוחכת היא ההצעה שהעובדים יקימו את הגדודים שלהם, "פלוגות הלם" או "חזית אדומה", כהצעתן של המפלגות הקומוניסטיות. האם גופים פרולטריים כאלה יוכלו לעמוד בפני הצבאות המאומנים של השלטון והכוחות הפרטיים של ההון? האם יהיה להם סיכוי כלשהו?

די לנסח הצעה כזאת במילים על-מנת שתיראה בחוסר אפשרותה השטותית. יהיה זה פשוט לשלוח אלפי עובדים למותם הבטוח.

הגיע הזמן להיפטר מרעיון נפסד זה של מהפכה. השלטון וההון בימינו מאורגנים טוב מדי מבחינה צבאית מכדי שהעובדים יוכלו להתמודד איתם. יהיה זה נפשע לנסות זאת וטרוף אפילו לחשוב על כך.

כוח העבודה איננו בשדה הקרב. הוא נמצא בחנות, במכרה ובבית החרושת. שם נמצא הכוח אשר אף צבא בעולם לא יוכל להביס, אף פעולה אנושית לא תוכל להכניע.

במילים אחרות, המהפכה החברתית יכולה להתבצע רק באמצעות שביתה כללית. השביתה הכללית, כשהיא מובנת כהלכה ומבוצעת ביסודיות, היא היא המהפכה החברתית. זאת הבינה הממשלה הבריטית מהר יותר מהעובדים, כאשר הוכרזה השביתה הכללית באנגליה, במאי 1926. "זאת מהפכה", אמרה הממשלה לנציגי השביתה. עם כל כוחם הצבאי עמדו השלטונות חסרי אונים בפני המצב. אתה יכול לירות באנשים למוות, אך אינך יכול לירות בהם כדי שיעבדו. מנהיגי העבודה עצמם נבהלו מהמחשבה שמשמעות השביתה הכללית היתה בעצם מהפכה.

ההון והשלטון ניצחו את השביתה – לא בכוח הנשק, אלא בגלל חוסר התבונה והאומץ של חלק ממנהיגיה, ובגלל שהעובדים האנגלים לא היו מוכנים להשלכות השביתה הכללית. למעשה, הרעיון היה חדש עבורם. מעולם לפני כן לא התעניינו בו, לא למדו את חשיבותו ואת הפונטנציאל הגלום בו. ניתן לומר בביטחה כי מצב דומה בצרפת היה מתפתח באופן שונה לגמרי, משום ששם העובדים היו מיודעים מזה שנים לשביתה הכללית כנשק מהפכני פרולטרי.

חשוב ביותר להבין שהשביתה הכללית היא האפשרות היחידה למהפכה חברתית. בעבר נפוץ רעיון השביתה הכללית, במדינות שונות, מבלי לשים דגש מספיק על העובדה שמשמעותה  האמיתית היא מהפכה, ושזו הדרך המעשית היחידה ליישומה. הגיע הזמן שנלמד זאת, ובעשותנו כך תחדל המהפכה החברתית מלהיות מושג מעורפל ובלתי ידוע. היא תהפוך לממשות, שיטה ומטרה ברורה, תוכנית שהצעד הראשון בה הוא השתלטות העבודה המאורגנת על התעשיות.

"ברור לי כעת מדוע אמרת שהמהפכה החברתית היא בנייה ולא הרס", מציין ידידך.

אני שמח שאתה מבין. ואם עקבת אחרי עד עכשיו, תסכים איתי גם שההשתלטות על התעשיות איננה דבר שאפשר להשאיר ליד המקרה, ולא ניתן לבצעה ללא תכנון מוקדם. אפשר לעשות זאת רק באופן מתוכנן היטב, שיטתי ומאורגן. אתה לבדך אינך יכול לבצע זאת, גם אני לא, גם לא כל אדם אחר, אם פועל, הנרי פורד או האפיפיור. אין אדם אחד או קבוצת אנשים המסוגלים לבצע זאת מלבד העובדים עצמם, שכן הם אלה המתפעלים את התעשיות. אך גם העובדים אינם יכולים לבצע זאת אלא אם כן הם מאורגנים, ומאורגנים בדיוק למטרה מעין זאת.

"חשבתי שאתה אנרכיסט", מתפרץ ידידך.

אכן כן.

"אבל אני שמעתי שאנרכיסטים אינם מאמינים בארגון".

אני מתאר לעצמי שכך אמנם שמעת, אך זהו טיעון שאבד עליו הכלח. כל מי שיאמר לך שאנרכיסטים לא מאמינים בארגון מדבר שטויות. הארגון הוא הכל, והכל הוא ארגון. כל החיים הם ארגון, מודע ובלתי מודע. כל אומה, כל משפחה, אפילו כל פרט הוא ארגון או אורגניזם. כל חלק בגוף חי כלשהו מאורגן כך שהשלם יעבוד בהרמוניה. אחרת האיברים השונים לא היו פועלים כשורה ולא היו קיימים חיים.

אך יש ארגון ויש ארגון. החברה הקפיטליסטית מאורגנת כל-כך גרוע שחלקיה השונים סובלים: כשם שכאשר אתה חש כאב באיבר מאיבריך, הכאב מקרין לכל גופך ואתה סובל ממחלה.

יש ארגון המיצג סבל משום שהוא חולה, וארגון המיצג שמחת חיים משום שהוא בריא וחזק. ארגון הוא חולה כאשר הוא מזניח מי מאבריו או מחבריו. בארגון הבריא כל החלקים שווי ערך ואף אחד מהם לא מופלה לרעה. ארגון המושתת על כפייה, המאלץ ומכריח, הוא רע ואינו בריא. הארגון חירותני, שנוצר מתוך רצון וכל חבר בו חופשי ושווה-ערך, הוא גוף בריא היכול לתפקד היטב. ארגון כזה הוא איחוד מרצון של חלקים שווים, זהו סוג הארגון שהאנרכיסטים מאמינים בו.

כזה צריך להיות גם ארגון העובדים אם לעבודה אמור להיות גוף בריא שיוכל לתפקד ביעילות.

פירוש הדבר, קודם כל, שלא יהיה גם חבר אחד ויחיד בארגון או באיגוד שניתן יהיה להפלות, לדכא, או להתעלם ממנו. מעשה כזה יהיה כמו התעלמות משן חולה וכואבת שתשפיע על הגוף כולו.

במילים אחרות, איגוד העובדים חייב להיות מושתת על עקרון חירותם השווה של כל חבריו.

רק כאשר כל אחד מהווה יחידה חופשית ועצמאית, המשתף פעולה עם אחרים מתוך בחירה ואינטרסים משותפים, יכולה העבודה כולה לפעול בהצלחה ולהפוך לבעלת עוצמה.

שוויון זה פירושו שאין זה משנה מה ומי הוא העובד המסויים: באם הוא מיומן או לא, באם הוא בנאי, נגר, מהנדס או שכיר יום, באם הוא מרוויח הרבה או מעט. האינטרסים של כולם זהים; כולם מקשה אחת, ורק בעמידה משותפת יוכלו להגשים את מטרתם.

משמעו של דבר הוא שעל עובדי בית החרושת, הטחנה, או המכרה, להיות מאורגנים כגוף אחד; שכן השאלה איננה מהי משרתם המסוימת, מה מקצועם או משלח ידם, אלא מהם האינטרסים שלהם. והאינטרסים שלהם זהים ועומדים בניגוד לאלה של המעסיק ומערכת הניצול.

חשוב לרגע עד כמה נואלת וחסרת תוחלת היא הצורה הנוכחית של ארגון העבודה אשר בה משלח-יד או מקצוע יכול להיות בשביתה בעוד שאר הענפים של אותה תעשייה ממשיכים לעבוד. האין זה מגוחך, למשל, שכאשר עובדי החשמלית בניו-יורק שובתים, עובדי הרכבת התחתית ונהגי המוניות והאוטובוסים ממשיכים בעבודתם כרגיל?  מטרתה העיקרית של השביתה היא ליצור מצב בו ייאלץ המעסיק להיכנע לדרישות העבודה. מצב כזה יכול להיווצר רק באמצעות עצירה מוחלטת של התעשייה הנידונה, כך ששביתה חלקית איננה אלא בזבוז זמן ואנרגיה, שלא לדבר על ההשפעה המורלית השלילית מהתבוסה הצפויה.

העלה בזכרונך את השביתות בהן השתתפת אתה ואחרים שאתה מכיר. האם ארגונך הצליח אי-פעם לאלץ את המעסיק להיכנע? אם כן, מתי הצליח בכך? רק כאשר המעסיק ידע בבירור שהעובדים רצינים במאבקם, כאשר לא היתה ביניהם מחלוקת, ללא היסוס וללא פקפוק, כאשר היו נחושים בדעתם לנצח בכל מחיר. אך בעיקר כאשר המעסיק חש עצמו נתון לחסדיו של האיגוד ולא יכול היה להפעיל את העסק לאור עמידתם האיתנה של העובדים, כאשר לא יכל להשיג עובדים מחליפים ומפירי שביתה וכאשר הבין שהאינטרסים שלו ייפגעו יותר מהמאבק מאשר ממילוי דרישותיהם של העובדים.

ברור מכאן שתוכלו להשיג כניעה לדרישותיכם רק כאשר אתם נחושים, איגודכם חזק, אתם מאורגנים היטב, ואתם מאוחדים בצורה כזאת שהמעסיק לא יוכל לתפעל את העסק בניגוד לרצונכם. אך המעסיק הוא בדרך כלל יצרן גדול או חברה בעלת סניפים במקומות שונים. נניח שזו חברה לכריית פחם. אם לא תוכל להפעיל את המכרות בפנסילבניה בגלל השביתה, היא תנסה למזער נזקים על-ידי המשך הכרייה והגברתה בוויג'יניה או קולורדו. אם הכורים בותן מדינות ימשיכו בעבודתם בעוד אתם שובתים, החברה לא תפסיד דבר. היא תוכל אפילו לנצל את השביתה להעלאת מחירי הפחם בטענה שהמלאי מצומצם בגלל השביתה. בדרך זו לא רק שהחברה תשבור את השביתה, אלא גם תסית את דעת הקהל כנגדכם, מכיוון שאנשים יאמינו בנבערותם שמחיר הפחם באמת עלה כתוצאה מהשביתה בעוד למעשה הוא נובע מחמדנותם של הבעלים. אתם תפסידו במאבק, ולמשך זמן אתם ועובדים אחרים תיאלצו לשלם יותר עבור הפחם ועבור מצרכים חיוניים אחרים, משום שיוקר המחיה יעלה יחד עם מחיר הפחם.

חשוב עד כמה אווילית היא מדיניות האיגוד המאפשרת למכרות אחרים לפעול בעוד זה שלכם שובת. האחרים ממשיכים לעבוד ואף תומכים כספית בשביתתכם, אך האינך רואה כי תמיכתם רק עוזרת לשבור את שביתתכם משום שהם נאלצים להמשיך ולעבוד על-מנת לתרום לקרן השביתה? האם ניתן לתאר דבר חסר-הגיון ומעוות יותר מזה?

זה נכון לגבי כל תעשייה וכל שביתה. האם זה מפתיע שרוב השביתות מוחמצות? זהו המקרה באמריקה ובארצות אחרות. מונח לפני הספר הכחול שפורסם זה עתה באנגליה תחת הכותרת סטטיסטיקה של העבודה. הנתונים מוכיחים ששביתות אינן מובילות לנצחונות של העבודה. המספרים לשמונה השנים האחרונות הם כדלקמן:

שנה                                    לזכות העובדים                     לזכות המעסיקים

1920 ……….                              390                                       507

1921 ……….                              152                                       315

1922 ……….                              111                                       222

1923 ……….                              187                                       183

1924 ……….                              163                                       235

1925 ……….                              154                                       189

1926 ……….                              67                                         126

1927 ……….                              61                                         118

למעשה, כמעט 60% מהשביתות הסתיימו בהפסד. דרך אגב, ראה גם את אובדן ימי העבודה כתוצאה מהשביתות שפירושו אובדן שכר. המספר הכולל של ימי עבודה אבודים באנגליה ב-1912 היה 40,890,000, שזה בערך חייהם של 2000 בני אדם בחישוב ממוצע של 60 שנות חיים. ב-1919 היה מספר ימי העבודה שאבדו 34,969,000; ב-1920, 26,568,000; ב-1921, 85,872,000; ב-1926, 162,233,000. מספרים אלה אינם כוללים את הזמן והשכר שאבדו כתוצאה מאבטלה.

אין צורך בחשבון מסובך על-מנת להיווכח כי שביתות, כפי שהן מנוהלות, אינן משתלמות, וכי איגודי העובדים אינם המנצחים במאבקים התעשייתיים.

אין זאת אומרת, מכל מקום, שהשביתות אינן מועילות. להיפך, יש להן ערך רב: הן מלמדות את העובד את הצורך החיוני בשיתוף פעולה, את העמידה שכם אל שכם עם עמיתיו ואחדות המאבק למען המטרה המשותפת. השביתות מתרגלות אותו במלחמת המעמדות ומפתחות בו את רוח המאבק המשותף, ההתנגדות לאדונים, הסולידריות והאחריות. במובן זה גם שביתה לא מוצלחת אינה הפסד מוחלט. באמצעותה לומדים העובדים כי "הפגיעה ביחיד היא דאגתו של הכלל", התבונה המעשית המכילה את המשמעות העמוקה ביותר של מאבק הפרולטריון. זה לא מתייחס רק למאבק היומיומי לשיפור חומרי, אלא גם לכל מה שנוגע לעובד וקיומו, ובמיוחד לעניינים בהם מעורבים החירות והצדק.

זהו אחד הדברים מעוררי ההשראה לצפות בהמונים המתקוממים בעבור צדק חברתי, ללא קשר למי מתייחס המקרה הנידון. שכן, ללא ספק, זה נוגע לכולנו, במובן האמיתי והעמוק ביותר. ככל שהעבודה הופכת להיות נאורה ומודעת לאינטרסים הרחבים יותר שלה, כך מתרחבים גם תחומי התייחסותה הגלובליים,  ותמיכתה האוניברסלית בצדק ובחירות. היה זה גילוי של הבנה זאת כאשר עובדי כל הארצות מחו על הרצח השיפוטי של סאקו וונצטי במסצ'וסטס. באופן אינסטינקטיבי ומודע הרגישו ההמונים בכל העולם, כמו כל איש ואישה הגונים, שפשע כזה המתבצע הוא עניינם ודאגתם שלהם. למרבה הצער מחאה זו התרצתה, כרבות אחרות, בהצהרות והחלטות גרידא. אילו היתה העבודה המאורגנת פונה לפעולה, כגון שביתה כללית, לא היו מתעלמים מדרישותיה, ושני אצילי רוח  מידידיהם הטובים ביותר של העובדים, לא היו נופלים קורבן לכוחות הריאקציה.

לא פחות חשוב, זה היה משמש כהפגנה רבת-ערך לכוחו העצום של הפרולטריון, הכוח הגובר תמיד כאשר הוא מאוחד ונחרץ. דבר זה הוכח פעמים רבות בעבר כאשר עמידה נחושה של העבודה מנעה שערוריות חוקתיות מתוכננות, כמו במקרה של הייווד, מוייר ופטיבון, נציגי איחוד הכורים המערבי, אשר אילי הפחם של איידהו קשרו קשר להוציא להורג בשביתת הכורים של 1905. שוב, ב-1917, היתה זו הסולידריות של העובדים אשר סיכלה את הוצאתו להורג של טום מוניי בקליפורניה. גישתה האוהדת של העבודה המאורגנת באמריקה כלפי מקסיקו, היוותה עד עתה מחסום לכיבוש צבאי של מדינה זו בשם אינטרסי הנפט האמריקאים. בדומה לכך, באירופה, פעילות מאוחדת של העובדים מצליחה לאלץ את הרשויות לחנון אסירים פוליטיים. ממשלת אנגליה, מתוך חשש מהאהדה הגלויה של העבודה הבריטית למהפכה הרוסית, נאלצה להעמיד פנים ניטרליות. היא לא העזה להגיש עזרה גלויה למהפכת הנגד. כאשר עובדי המספנות סרבו להטעין מזון ותחמושת שהיו מיועדים לצבא הלבן, ממשלת אנגליה פנתה להונאה. היא הבטיחה לעובדים חגיגית שהמטענים מיועדים לצרפת. במהלך עבודתי באיסוף חומר היסטורי ברוסיה בשנים 1920 ו-1921, נפלו לידי מסמכים בריטים רשמיים המוכיחים שהמטענים הועברו מיידית מצרפת, בהוראה ישירה של ממשלת בריטניה, לגנרלים של מהפכת הנגד בצפון רוסיה שכוננו שם את ממשלת צ'ייקובסקי-מילר. אירוע זה – אחד מני רבים – מדגים את פחד הכוחות השולטים מהתעוררות המודעות המעמדית והסולידריות של הפרולטריון הבינלאומי.

ככל שיתחזקו העובדים ברוח זאת, כן יהיה מאבקם לשחרור יעיל יותר. מודעות חברתית וסולידריות צריכות לקבל מימדים לאומיים ובינלאומיים כדי שהעבודה תוכל להגיע למלוא כוחה. בכל מקום בו קיימים רדיפה ודיכוי – אם בהכנעת הפיליפינים, בפלישה לניקרגואה, שיעבוד העמלים בקונגו על-ידי המנצלים הבלגים, דיכוי ההמונים במצרים, סין, מרוקו, או הודו – תפקידם של העובדים בכל מקום להרים את קולם כנגד הזוועות ולהפגין סולידריות במטרה המשותפת של העשוקים והמנושלים בכל העולם.

העבודה מתקדמת לאיטה למודעות חברתית זאת: שביתות וגילויי אהדה אחרים הם ביטוי בעל ערך לאותה רוח. אם רוב השביתות בהווה אינן מצליחות, זה בגלל שהפרולטריון עדיין אינו מודע דיו לאינטרסים הלאומיים והבינלאומיים שלו, אינו מאורגן על בסיס העקרונות הנכונים, ואינו מבין במלואו את הצורך בשיתוף פעולה כלל-עולמי.

מאבקך היומיומי להטבת תנאים היה נושא במהרה אופי שונה אילו היית מאורגן באופן כזה שכאשר בית החרושת או המכרה שלך שובת, כל התעשייה מפסיקה את עבודתה; לא בהדרגה אלא בבת אחת, כולם באותו זמן. או אז היה המעסיק נתון לחסדיך, שכן מה יש ביכולתו לעשות כאשר אפילו גלגל אחד לא מסתובב בתעשייה כולה? הוא יוכל אולי להשיג מפירי שביתה למפעל או שניים, אך לא לתעשייה שלמה, והוא עצמו לא היה רואה בכך מהלך בטוח או רצוי. יתר-על-כן, הפסקת העבודה בתעשייה אחת תשפיע מיידית על רוב האחרות, מאחר והתעשיות המודרניות שלובות זו בזו. המצב יפגע ישירות במדינה כולה, הציבור יתעורר וידרוש הסדר (כיום, כאשר מפעלך שובת לבדו, לאף אחד לא איכפת ואתה יכול גם לגווע ברעב). ההסדר יהיה תלוי בך ובכוחו של ארגונך. כאשר הבעלים יראו שאתה נחוש ומכיר בכוחך, הם ימהרו להתקפל או לחפש פשרה. הם יפסידו מיליונים בכל יום, יחששו מחבלה של העובדים בתהליכי העבודה ובמיכון, ויהיו להוטים להגיע להסדר, בעוד שבשביתה של מפעל אחד או איזור בודד הם יקבלו את המצב בברכה, ביודעם שהסיכויים הם נגדך.

זכור לכן עד כמה חשוב באיזה אופן, על אילו עקרונות מושתת איגודך, ועד כמה חיוניים הסולידריות ושיתוף הפעולה במאבקך היומיומי לשיפור התנאים. כוחך הוא באחדות, אך אחדות זאת אינה קיימת ואינה אפשרית כל עוד הנך מאורגן על-פי מקצועות ולא על-פי תעשייות.

אין דבר חשוב או דחוף יותר מכך שאתה ועמיתיך תדאגו באופן מיידי לשנות את מבנה הארגון שלכם.

אך לא רק המבנה הארגוני צריך להשתנות. על האיגוד להיות בהיר ונחרץ בנוגע ליעדיו ולמטרותיו. על העובד לשקול היטב מה הוא באמת רוצה, כיצד הוא מתכוון להשיג זאת, ובאילו דרכים. עליו ללמוד כיצד האיגוד שלו צריל להיות, כיצד עליו לתפקד, ומה עליו לנסות להשיג.

ובכן, מה על האיגוד להשיג? מה צריכות להיות מטרותיו של איגוד עובדים אמיתי?

ראשית, מטרת האיגוד היא לשרת את האינטרסים של חבריו. זאת היא חובתו הראשונית. אין ויכוח לגבי זה; כל עובד מבין זאת. אם יש כאלה המסרבים להצטרף לגוש העבודה הרי זה משום שהם נבערים מכדי להכיר בערכו הגדול, ובמקרה זה יש להאיר את עיניהם. אך בדרך-כלל הם מסרבים להשתייך לאיגוד מאחר ואין להם אמונה בו, או משום שהתאכזבו ממנו. רוב אלה השומרים מרחק מהאיגוד עושים זאת מפני שהם שומעים התגאות בכוחה של העבודה המאורגנת, בעוד הם יודעים מנסיונם המר שהוא מובס כמעט בכל מאבק חשוב. "אה, האיגוד", הם אומרים בלעג, "הוא לא שווה כלום". אם לומר את האמת, הם צודקים במובן מסויים. הם צופים בהון המאורגן מכריז על מדיניות החנות הפתוחה ומביס את האיגודים; הם רואים את מנהיגי העובדים מוכרים שביתות ובוגדים בעובדים; הם רואים את חברי האיגוד חסרי אונים בפני המנגנונים הפוליטיים. הם אמנם אינם מבינים מדוע, אך הם רואים את העובדות ופונים נגד האיגוד.

יש בהם שאינם רוצים כל שיג ושיח עם האיגוד בגלל שהיו שייכים אליו בעבר, והם יודעים איזה תפקיד חסר משמעות יש לחבר היחיד, העובד הממוצע, בענייני הארגון. המנהיגים המקומיים, הגופים האזוריים והמרכזים, הנציגים הלאומיים והבינלאומיים, ומנהיגי הפדרציה של העובדים באמריקה "מנהלים את ההצגה", יאמרו לך; "אין לך מה לעשות מלבד להצביע, ואם תתנגד יזרקו אותך מהאיגוד".

למרבה הצער הצדק עמם. אתה יודע כיצד האיגוד מנוהל. לעובדים מן השורה אין פתחון פה. הם הפקידו את הכוח בידי המנהיגים, ואלה הפכו לאדונים, בדיוק כשם שבחיי החברה בכלל נאלצים האנשים להישמע להוראותיהם של אלה אשר נבחרו לשרת אותם – השלטון וסוכניו. ברגע שאתה עושה זאת, הסמכות שהאצלת תופעל נגדך ונגד האינטרסים שלך. ואז אתה מתלונן שמנהיגיך "עושים בכוחם שימוש לרעה". לא ידידי, הם לא משתמשים בו לרעה; הם פשוט משתמשים בו, שכן עצם השימוש בכוח הוא לכשעצמו כבר שימוש לרעה.

כל זה צריך להשתנות אם אתה רוצה באמת להשיג תוצאות. בחברה זה צריך להשתנות על-ידי נטילת הכוח הפוליטי ממושליך וביטולו המוחלט. כבר הראיתי שכוח פוליטי פירושו שררה, דיכוי ורודנות, ושאיננו זקוקים לשלטון פוליטי אלא לניהול רציונלי של עניינינו הקיבוציים.

בדיוק כך באיגוד אתה זקוק לניהול נבון של ענייניך. אנחנו יודעים את כוחה העצום של העבודה כיוצרת השפע ומאפשרת את קיום עולמנו. מאורגנים ומאוחדים כיאות, יכולים העובדים לשלוט במצב, להיות אדוניו. אך כוחו של הפועל אינו נמצא בחדר הישיבות של האיגוד; הוא בחנות ובבית החרושת, בטחנה ובמכרה. שם הוא צריך להתארגן; שם במקום העבודה. שם הוא יודע מה הוא רוצה, מהם צרכיו, ושם הוא צריך למקד את מאמציו ונחישותו. לכל בית מסחר ובית חרושת צריכה להיות ועדה העוסקת בצרכי ודרישות האנשים, לא מנהיגים כי אם חברים מהשורה, אשר יטפלו בדרישות ובתלונות עמיתיהם העובדים. ועדה כזו, בהיותה במקום ובפיקוח והכוונה של העובדים, אינה משתמשת בכוח: היא פשוט ממלאת הוראות. חבריה מתחלפים לפי שיקול דעת העובדים, בהתאם לצרכי הרגע והמיומנות הדרושה למשימה המזדמנת. העובדים הם המחליטים מה הסוגיות שיש לעסוק בהן, ומבצעים את החלטותיהם באמצעות הוועדות.

אלה הם דמות ומבנה הארגון לו זקוקה העבודה. רק מבנה כזה יכול לבטא את רצונה ומטרתה, להיות דוברה, ולשרת את האינטרסים האמיתיים שלה.

ועדות מפעליות אלה, יחד עם גופים דומים במקומות עבודה אחרים, מאוחדות בקשר מקומי, אזורי ולאומי, ירכיבו את הזן החדש של איגוד עובדים, אשר יהיה שופרה ונציגה הנאמן של העבודה. כל משקלם וחיותם של העובדים המאוחדים יהיה מאחריו, והוא ייצג כוח עצום בהיקפו וביכולותיו.

במאבק היומיומי של הפרולטריון יוכל ארגון כזה לזכות בנצחונות שהארגון השמרני דהיום לא יכול אפילו לחלום עליהם. הוא ייהנה מכבוד ואמון של ההמונים, ימשוך את הבלתי-מאורגנים ויאחד את כוחות העבודה על בסיס שוויון כל העובדים, מטרותיהם והאינטרסים המשותפים שלהם. הוא יעמוד מול האדונים עם כל עוצמת מעמד העובדים מאחריו, בגישה חדשה של מודעות וכוח. רק אז תזכה העבודה בכבוד וביטויו יקבל משמעות ממשית.

איגוד כזה יוכל להפוך במהרה ליותר מאשר מגינו ושומרו של העובד. הוא יקבל המחשה של משמעות האחדות והעוצמה הנובעת ממנה, הסולידריות של העבודה. בית החרושת והעסק ישמשו כמחנה אימונים לפתח את הכרת העובד בתפקידו בחיים, לטפח את בטחונו העצמי ועצמאותו, ללמד אותו עזרה הדדית ושיתוף פעולה, ולעשותו מודע לאחריותו. הוא ילמד להחליט ולפעול על-פי שיקוליו, ולא להניח למנהיגיו או לפוליטיקאים לטפל בענייניו ולדאוג לרווחתו. יהיה זה הוא אשר יקבע, יחד עם עמיתיו היושבים אל המדוכה, מה רצונם ואילו שיטות ישרתו את מטרותיהם, כאשר הוועדה המקומית רק תבצע את הוראותיהם. בית החרושת והעסק יהפכו לבית הספר והמכללה של העובד. שם הוא ילמד על מקומו בחברה, תפקודו בתעשייה, ויעדיו בחיים. הוא יגיע לבגרות כעובד וכאדם, וענק העבודה יזדקף למלוא קומתו. הוא ידע ויתחזק על-ידי ידיעתו.

לא לאורך זמן יסכים אז להישאר עבד-שכר, פועל התלוי ברצונו הטוב של הבעלים אותו הוא משרת בעמלו. הוא יתחיל להבין שההסדרים הכלכליים והחברתיים הם רעים ונפשעים, והוא יגמור אומר לשנותם. ועדת העסק והאיגוד יהיו לשדה ההכנה לשיטה כלכלית חדשה, לחיים חברתיים חדשים.

אתה רואה, אם-כן, עד כמה הכרחי שאתה ואני, וכל איש ואישה אשר האינטרסים של העבודה בלבבם, יפעלו למען מטרות אלה.

וכאן אני רוצה להדגיש עד כמה זה חשוב שהעובד המתקדם יותר, הרדיקל והמהפכן, יחשוב על כך ברצינות רבה יותר, שכן עבור רובם, גם עבור חלק מהאנרכיסטים, זה אינו אלא חלום חסר סיכוי, תקווה רחוקה. הם אינם מבינים את החשיבות הנעלה של המאמצים בכיוון זה. למרות זאת, אין זה סתם חלום. מספרים גדולים של עובדים פרוגרסיבים מגיעים להכרה זו: 'עובדי התעשייה של העולם' והאנרכיסטים-סינדיקליסטים המהפכנים, בכל מקום ומקום, מקדישים את עצמם למטרה הזאת. זה הצורך הדחוף ביותר של הרגע. אי-אפשר להפריז בהדגשת העובדה שרק הארגון הנכון של העובדים יוכל להגשים את שאיפותינו. רק בו נמצאת ישועת העבודה והעתיד. ארגון מלמטה למעלה, החל בחנות ובבית החרושת, על בסיס האינטרסים המשותפים של העובדים בכל מקום, ללא התחשבות במקצוע, גזע או מדינה, באמצעות מאמץ משותף ורצון מאוחד, רק הוא יכול לפתור את שאלת העבודה ולשרת את שחרורו האמיתי של האדם.

"דיברת על השתלטות העובדים על התעשיות," מזכיר לי חברך. "כיצד הם אמורים לעשות זאת?"

נכון, באמת דיברתי על הנושא כאשר הערת את הערתך על הארגון. אך טוב שהעניין נדון, היות ואין חשוב ממנו לבעיות בהן אנו עוסקים.

בחזרה להשתלטות על התעשיות. פירוש הדבר לא רק להשתלט עליהן אלא גם להפעיל אותן על-ידי העבודה. במה שנוגע להשתלטות, עליך לקחת בחשבון שהעובדים נמצאים למעשה בתוך התעשיות. ההשתלטות היא הישארותם במקום בו הם נמצאים ממילא, אך לא כמועסקים אלא כבעלים משותפים בעלי זכויות.

הבן את הנקודה, ידידי. הפקעת נכסי המעמד הקפיטליסטי במהפכה החברתית – ההשתלטות על התעשיות – דורשת טקטיקה הפוכה מזו שאנו משתמשים בה בשביתה. באחרונה אתה מפסיק לעבוד ומשאיר את הבעלים בבעלות מלאה על המפעל. זה הליך מטופש, כמובן, מאחר ואתה משאיר את היתרון כולו בידיו: הוא יכול להביא מפר שביתה במקומך ואתה נשאר בחוץ.

בהפקעה, לעומת זאת, אתה נשאר במקום העבודה ומסלק את הבוס. הוא יכול להישאר רק בתנאים שווים עם היתר: עובד בין עובדים.

איגודי העובדים של מקום נתון משתלטים על השירותים הציבוריים, על אמצעי התקשורת, הייצור וההפצה בסביבתם. כלומר, מפעילי הטלגרף, עובדי הטלפון והחשמל, עובדי הרכבות וכו', משתלטים (באמצעות הוועדים המהפכניים) על הסדנה, בית החרושת, או כל מוסד אחר. מנהלי העבודה הקפיטליסטים, המשגיחים והמנהלים מסולקים מהאתר אם הם מתנגדים לשינוי ומסרבים לשתף פעולה. אם הם מוכנים להשתתף, מבהירים להם שמרגע זה והלאה אין יותר אדונים ובעלים: שהמקום הופך להיות רכוש ציבורי בפיקוח איגוד העובדים המעורב בתעשייה, כאשר כולם שותפים שווים במשימה הכללית.

יש לצפות לכך שנושאי המשרות הבכירים בקונצרנים גדולים יסרבו לשתף פעולה. בכך הם מסלקים את עצמם. מקומם יילקח על-ידי עובדים שהוכנו מראש לתפקיד. לכן הדגשתי את חשיבותה העליונה של ההכנה. זהו צורך יסודי במצב שיתפתח, ובו תלויה, יותר מאשר בכל גורם אחר, הצלחת המהפכה החברתית. ההכנה התעשייתית היא הגורם החיוני ביותר, שבלעדיו נידונה המהפכה לקרוס.

בסבירות גבוהה ישלבו המהנדסים והמומחים הטכניים ידיים עם העבודה בבוא המהפכה, בעיקר אם התהדק בינתיים הקשר ונוצרה הבנה בין עובדי הכפיים והעובדים המשכילים.

אם הם יסרבו, והעובדים לא הכינו את עצמם כראוי לתפקיד, יהיה הייצור תלוי באילוצם של המתעקשים לשתף פעולה – מה שנוסה במהפכה הרוסית והוכח ככישלון מוחלט.

שגיאתם החמורה של הבושביקים בהקשר זה, היתה התיחסותם העוינת לכל המעמד המשכיל בגלל התנגדותם של כמה מחבריו. היתה זו אי-סובלנות, הטבועה בהלכה פנטית, שגרמה להם לרדוף מעמד חברתי שלם בגלל אשמתם של מעטים. זה התבטא במדיניות נקמנית כנגד הגורמים המקצועיים, המומחים הטכניים, הארגונים הקואופרטיבים, וכל המשכילים בכלל. רובם, שראו תחילה את המהפכה בחיוב ואפילו בהתלהבות, הורחקו על-ידי הטקטיקות הבולשביקיות והפכו למנוכרים, עד ששיתוף פעולה מצידם הפך לבלתי אפשרי. כתוצאה מגישתם הדיקטטורית פנו הקומוניסטים ליתר דיכוי ורודנות, עד שבסופו של דבר הנהיגו שיטות צבאיות בחיים התעשייתיים של המדינה. זה היה עידן של עבודת כפייה, מיליטריזציה של התעשייה, אשר הסתיימה באופן בלתי-נמנע באסון, שכן עבודת כפייה בעצם הגדרתה היא גרועה ובלתי יעילה; יתר-על-כן, אלה העובדים תחת כפייה מגיבים למצב על-ידי חבלה מכוונת, עיכוב שיטתי והשחתה, אשר אויב נבון יודע לבצע כך שלא יתגלו בעוד זמן ואשר יגרמו בסופו של דבר לנזקים כבדים יותר מאשר סירוב ישיר לעבוד. על-אף האמצעים החמורים שננקטו כנגד חבלה כזאת, כולל גזר-דין מוות, השלטון היה חסר אונים מול התופעה. הצבת בולשביק, קומיסר פוליטי, על כל טכנאי בתפקיד אחראי, לא הצילה את המצב. זה בסך-הכל יצר גדודים של פקידים טפילים, אשר בבערותם בענייני תעשייה רק הפריעו לעבודתם של אלה אשר תמכו במהפכה ורצו לעזור, ויחד עם זאת לא הצליחו למנוע את המשך החבלה. שיטת העבודה הכפויה התפתחה לבסוף למהפכת-נגד כלכלית, וכל מאמצי הדיקטטורה לא יכלו לשנות את המצב. זה מה שהניע את הבולשביקים, בסופו של דבר, לעבור למדיניות של רכישת אמונם של המומחים והטכנאים, החזרתם סמכויותיהם ופיצויים במשכורות גבוהות ותגמולים מיוחדים.

יהיה זה טפשי ונפשע לנסות שוב את השיטות שנכשלו בצורה כה בולטת במהפכה הרוסית, ושמעצם מהותן אחת דתן להיכשל שוב ושוב, גם תעשייתית וגם מוסרית.

הפתרון היחיד לבעייה הוא זה שכבר הוצע, הכנת העובדים ואימונם בארגון וניהול תעשייתי, כמו גם קשר הדוק יותר בין עובדי הכפיים והעובדים הטכניים. לכל בית חרושת, מכרה וטחנה, צריך שתהיה מועצה תעשייתית, נפרדת ועצמאית מוועדת המפעל, אשר תביא לידיעת העובדים את הצדדים השונים של תעשייתם, כולל מקורות חומרי הגלם, תהליכי הייצור, תוצרי לוואי, ושיטות הפצה. על המועצה הזאת להיות קבועה, אך שיהיה בה סבב שיכלול את כל עובדי המפעל. להדגמה: נניח שהמועצה במפעל מסויים כוללת חמישה חברים או עשרים וחמישה, בהתאם למורכבות התעשייה וגודל המפעל. חברי המועצה, לאחר שערכו היכרות מעמיקה עם התעשייה שלהם, מפרסמים את מה שלמדו לתועלת עמיתיהם העובדים, וחברים חדשים נבחרים להמשך לימודי התעשייה. בדרך זו העובדים כולם רוכשים את הידע ההכרחי אודות הארגון והניהול של מפעלם ומתעדכנים בהתפתחותו. מועצות אלו ישמשו כמכללות תעשייתיות בהן יכירו העובדים את הטכניקות בכל שלביהן.

באותו זמן, הארגון הגדול יותר, האיגוד, צריך לעשות כל מאמץ כדי לאלץ את ההון לאפשר מעורבות גדולה יותר של העבודה בניהול המעשי. אך זה, במקרה הטוב, יאפשר רק למספר קטן של עובדים להנות. מאידך, התוכנית המוצעת לעיל, פותחת את האפשרות של הכשרה תעשייתית לכל עובד במפעל.

נכון כמובן שיש מקצועות – כגון הנדסה: אזרחית, חשמל, מכונות – אשר מועצת התעשייה לא תוכל לרכוש בהתנסות מעשית. אך מה שיוכלו ללמוד מהתהליך הכללי יהיה בעל ערך רב כהכנה. עבור היתר, הקשר הקרוב ושיתוף הפעולה בין פועל לטכנאי יהיה צורך חשוב ביותר.

ההשתלטות על התעשיות היא לכן המטרה הגדולה הראשונה של המהפכה החברתית. היא צריכה להתבצע על-ידי הפרולטריון, אותו חלק ממנו שהתארגן והתכונן למשימה. עובדים רבים מתחילים להבין את חשיבות הדבר ואת המשימה הניצבת בפניהם. אך לא די להבין מה צריך לעשות. הצעד הבא הוא ללמוד כיצד לעשות זאת. האפשרות להתחיל באופן מיידי בעבודת הכנה זו,עומדת לפתחו של מעמד העובדים המאורגן.

פרק 28: עקרונות ויישום

מטרתה העיקרית של המהפכה צריכה להיות שיפור התנאים המיידי של ההמונים. הצלחת המהפכה תלויה בכך. ניתן להגיע לכך רק על-ידי ארגון הייצור והצריכה בדרך שתביא תועלת אמיתית לציבור. בזאת נמצאת הערובה הטובה ביותר – היחידה למעשה – של המהפכה החברתית. לא היה זה הצבא האדום אשר בלם את מהפכת הנגד ברוסיה: היו אלה האיכרים אשר הגנו בחירוף נפש על האדמה שלקחו בהתקוממות. על המהפכה החברתית לספק רווח חומרי להמונים כדי שתוכל להתקיים ולהתפתח. העם צריך להיות בטוח בהשגת יתרון ממשי תמורת מאמציו, או שלפחות תהיה לו תקווה ליתרון כזה בעתיד הקרוב. המהפכה נידונה להיכשל אם היא מסתמכת לקיומה ולהגנתה על אמצעים מכניים, כגון צבא ומלחמה. הבטוחה האמיתית של המהפכה היא אורגנית; הווה אומר, היא נמצאת בתעשייה ובייצור.

יעד המהפכה הוא להבטיח חופש רב יותר, להגדיל את רווחת הציבור. מטרת המהפכה החברתית, בפרט, היא לאפשר להמונים להשיג, במאמציהם שלהם, תנאים של רווחה כלכלית וחברתית, ולהתרומם לגבהים מוסריים ורוחניים.

במילים אחרות, על המהפכה החברתית לכונן חירות. שכן חירות אמיתית מבוססת על הזדמנות כלכלית, אשר בלעדיה החירות אינה אלא שקר והעמדת פנים, מסיכה לניצול ודיכוי. במובן העמוק ביותר של המילה, החירות היא תולדה של שוויון כלכלי.

מטרתה העיקרית של המהפכה החברתית, אם-כן, היא לכונן חירות שווה על בסיס של הזדמנות שווה. הרה-ארגון המהפכני של החיים חייב להמשיך באופן מיידי להבטחת השוויון לכל, כלכלית, פוליטית, וחברתית.

ארגון מחדש זה יהיה תלוי, בראש ובראשונה, בבקיאותה של העבודה במצב הכלכלי: ברשימת מצאי מלאה של האספקה, בידיעה מדויקת של מקורות חומרי הגלם, ובארגון המתאים של כוחות העבודה לניהול יעיל.

פירושו של דבר הוא שסטטיסטיקה ועבודות שכלתניות אחרות הן חיוניות למהפכה ביום שלאחר ההתקוממות. כל בעיית הייצור וההפצה – נפש המהפכה – מבוססת על כך. מובן מאליו, כפי שצוין קודם לכן, שעל ידיעה זו להירכש על-ידי העובדים לפני המהפכה, אם זו אמורה למלא את יעדיה.

זו הסיבה לכך שוועדות המפעל, בהן עסקנו בפרק הקודם, ימלאו תפקיד כה חשוב בבנייה מחדש המהפכנית.

חברה חדשה אינה נולדת באופן פתאומי, כפי שתינוק לא נולד כך. חיים חברתיים חדשים מתפתחים בתוך הקודמים כמו עובר ברחם אימו. זמן ותהליך מסויים נחוצים להתפתחותו עד שיהפוך לאורגניזם המסוגל לתפקד. כשמגיע שלב זה מתרחשת הלידה בכאב וייסורים, מהבחינה החברתית כמו הפרטית. אם להשתמש באימרה נדושה, המהפכה היא המיילדת של היישות החברתית החדשה. זה נכון במובן המילולי ביותר. הקפיטליזם הוא ההורה של החברה החדשה; העסק, ועדת המפעל, איגוד העבודה המודעת והמטרות המהפכניות, הם זרע החיים החדשים. באותה ועדת מפעל ובאיגוד ירכוש העובד את הידע כיצד לנהל את ענייניו: בתהליך תתפתח אצלו התפיסה שחיים חברתיים הם עניין של ארגון נכון, מאמץ משותף, סולידריות. הוא יבין שלא הרודנות והשליטה באנשים אלא ההתאגדות והעבודה ההרמונית שמביאות להישגים; שלא השלטון והחוקים הם המייצרים ויוצרים, גורמים לחיטה לצמוח ולגלגלים להסתובב, אלא הסכמה ושיתוף פעולה. הנסיון ילמד אותם להשתמש בניהול עניינים במקום שליטה באנשים. בחיי היומיום ובמאבקי ועדת המפעל, ילמד העובד כיצד לנהל את המהפכה.

ועדות עסק ובית חרושת, מאורגנות מקומית, אזורית ומחוזית, ומאוגדות ארצית, יהיו הגופים המתאימים ביותר להמשיך את הייצור המהפכני.

ועדות עבודה מקומיות וארציות תחת איגוד גג לאומי, יהוו את צורת הארגון המתאימה ביותר לנהל את ההפצה באמצעות קואופרטיבים.

ועדות אלה, הנבחרות על-ידי העובדים במקום, יקשרו את מפעליהן עם מפעלים אחרים באותה תעשייה. המועצה המשותפת של התעשייה המסויימת מקשרת בינה לבין תעשיות אחרות, וכך נוצרת פדרציה של ועדות עבודה במדינה כולה.

איגודים קואופרטיביים הם אמצעי התיווך בין המדינה לעיר. החקלאים, מאורגנים מקומית ומאוגדים מחוזית וארצית, מספקים את צרכי הערים באמצעות הקואופרטיבים ומקבלים דרכם את מוצרי התעשייה של העיר.

כל מהפכה מלווה בפרץ של התלהבות עממית מלאת ציפיות ותקווה. זוהי המקפצה של המהפכה. גיאות זאת, ספונטנית ורבת עוצמה, פותחת את סכר המקורות האנושיים של יוזמה ופעילות. תחושת השוויון משחררת את הטוב שבאדם ועושה אותו ליצירתי באופן מודע. אלה הם המנועים הגדולים של המהפכה החברתית, הכוחות המניעים אותה. ביטוים החופשי והבלתי מופרע מצביע על התפתחות והעמקת המהפכה. דיכוים מצביע על ניוון ומוות. המהפכה בטוחה, גדלה ומתחזקת, כל עוד ההמונים מרגישים שהינם חלק בלתי-נפרד ממנה, שהם מעצבים את חייהם, שהם אלה העושים את המהפכה, שהם עצמם המהפכה. אך ברגע שפעילותם נגזלת על-ידי מפלגה פוליטית או מתרכזת בארגון ייחודי, המאמץ המהפכני נעשה מוגבל לחוג קטן יחסית וגישת ההמונים אליו נשללת. כתוצאה מכך ההתלהבות ההמונית שוככת, העניין נחלש בהדרגה, היוזמה מתדלדלת, היצירתיות דועכת, והמהפכה הופכת להיות מונופול של כת אשר תוך זמן קצר תהפוך לדיקטטור.

דבר זה הוא קטלני עבור המהפכה. הדרך היחידה למנוע אסון מעין זה, היא בהמשך ההתענינות הפעילה של העובדים באמצעות השתתפות בכל מה שקשור למהפכה. המקור להתעניות והפעילות הזאת הוא המפעל והאיגוד.

העניין שמגלים ההמונים במהפכה ונאמנותם לה תלויים גם בתחושתם שהמהפכה מייצגת צדק ומשחק הוגן. זה מסביר מדוע יש למהפכות היכולת לגרום לאנשים לבצע מעשי גבורה ומסירות. ההמונים רואים את המהפכה כאויבת העוול והרשע וכנושאת נס הצדק. במובן זה המהפכה מהווה גורם מוסרי והשראתי חשוב. רק עקרונות מוסריים נעלים יכולים לדרבן את ההמונים ולהעלותם לגבהים רוחניים.

כל ההפיכות העממיות מצביעות על כך; בעיקר המהפכה הרוסית. בגלל הרוח הזאת התגברו ההמונים הרוסים על כל המכשלות בימים של פברואר ואוקטובר. שום התנגדות לא היתה יכולה לגבור על המסירות, שקיבלה את השראתה מהמטרה הנאצלת. אך המהפכה החלה לשקוע כאשר סורסה מערכיה המוסריים, כאשר עורטלה מיסודות הצדק, השוויון והחירות. אבדנם היה גזר דין המוות של המהפכה.

לא ניתן להגזים בחשיבות הערכים הרוחניים למהפכה החברתית. אלה ומודעות ההמונים לכך שהמהפכה היא גם שיפור חומרי, מהווים השפעות דינמיות על התפתחות החברה החדשה. משני הגורמים לערכים הרוחניים חשיבות רבה יותר. ההיסטוריה של מהפכות קודמות מוכיחה שההמונים היו מוכנים לסבול ולהקריב רווחה כלכלית תמורת חירות וצדק. כך ברוסיה, גם הקור וגם הרעב לא יכלו להניע את האיכרים והפועלים לתמוך במהפכת הנגד. על-אף כל הסבל והמחסור הם שרתו בגבורה את המטרה. רק כאשר ראו שהמהפכה הפכה למונופול של מפלגה פוליטית, שהחירויות החדשות קוצצו, ושאי-צדק וחוסר שוויון חזרו לשלוט, הם הפכו אדישים למהפכה, סרבו להשתתף בתרמית, ואף פנו כנגדה.

לשכוח ערכים מוסריים, לקדם שיטות שאינן עולות בקנה אחד עם המטרות הנאצלות של המהפה, משמעו הזמנת מהפכת-נגד ואסון.

ברור לכן, שהצלחת המהפכה החברתית תלויה בחירות ובשוויון. כל סטייה מהן יכולה רק להזיק; למעשה, תוכיח את עצמה כהרסנית. נובע מכך שכל פעולות המהפכה צריכות להיות מבוססות על חופש וזכויות שוות. זה חל על דברים קטנים כגדולים. כל פעולה או שיטה הנוטה להגביל את החירות, ליצור אי-שוויון ואי-צדק, תגרום בהכרח נזק לגישה העממית למהפכה ולאינטרסים שלה.

מנקודת מבט זאת יש לשקול ולפתור את כל הבעיות של תקופת המהפכה. בין אלה בולטות במיוחד בעיות הצריכה והדיור, הייצור וסחר החליפין.

פרק 29: צריכה וסחר חליפין

הבה נתחיל בארגון הצריכה, משום שאנשים צריכים לאכול לפני שיוכלו לעבוד ולייצר.

"למה אתה מתכוון בארגון הצריכה?" שואל ידידך.

"הוא מתכוון להנהגת קיצוב, אני מניח," אתה מעיר.

אמנם כן. מובן שכאשר גלגלי המהפכה החברתית ינועו מעליהם והייצור יפעל כרגיל, יהיה מספיק לכולם. אך בשלבים הראשונים של המהפכה, בתהליך הבנייה מחדש, עלינו לעשות כמיטב יכולתנו לספק לאנשים את צרכיהם באופן שווה, שפירושו הוא הנהגת קיצוב.

"אצל הבולשביקים לא היה קיצוב שווה," מתפרץ ידידך; " היו להם קצבאות שונות לאנשים שונים."

אכן כך, והיתה זו אחת השגיאות הגסות ביותר שעשו. אנשים התרעמו וזה יצר רוגז ואי-שביעות-רצון. לבולשביקים היתה קצבה אחת למלח, שנייה לחייל, שלישית לעובד המקצועי ורביעית לבלתי מקצועי; קצבה נוספת לאזרח הממוצע  ועוד אחת לבורגני. הקצבאות הטובות ביותר ניתנו לבולשביקים, חברי המפלגה, וקצבאות מיוחדות לבעלי התפקידים והקומיסרים. בעת ובעונה אחת היו להם ארבע-עשרה קצבאות מזון שונות. השכל הישר יאמר לך כי זה היה שגוי לחלוטין. האם היה זה הוגן להפלות בין אנשים בגלל שהיו במקרה פועלים, טכנאים, או אינטלקטואלים ולא חיילים או מלחים? שיטות כאלה היו לא-צודקות ומרושעות: הן יצרו מיד חוסר שוויון ופתחו את הדלת לשימוש לרעה במעמד והזדמנות, לספקולציה, שוחד ורמאות. הן גם דרבנו את מהפכת הנגד מאחר ואלה שהיו מלכתחילה אדישים למהפכה, נעשו ממורמרים כתוצאה מהאפליה, והפכו טרף קל להשפעות אנטי-מהפכניות.

האפליה הראשונית ורבות אחרות שבאו בעקבותיה לא הוכתבו על-ידי צורך השעה אלא על-ידי שיקולים מפלגתיים בלבד. בתופסם את מושכות השלטון ובפחדם מהתנגדות העם, שאפו הבולשביקים לשאת חן בעיני החיילים, הימאים והפועלים על-מנת לחזק את מושבם בכס השלטון. אך באמצעים אלו הצליחו רק לעורר התמרמרות ולהשניא את עצמם על ההמונים, שכן חוסר הצדק של השיטה היה בולט לעין. יתר-על-כן, גם "המעמד המועדף", הפרולטריון, חש עצמו מופלה לרעה כי הקצבות החיילים היו נדיבות יותר. האם הפועל נחות מהחייל? האם היה החייל מסוגל להילחם עבור המהפכה – טענו עובדי החרושת – אלמלא סיפק לו הפועל את התחמושת?  החייל, מצד שני, מחה על כך שהימאי קיבל יותר. האם ערכו פחות משל הימאי? וכל אלה גם יחד גינו את זכויות היתר שהוענקו לחברי המפלגה הבולשביקית, ובעיקר את המותרות מהן נהנו פקידים בכירים וקומיסרים בעוד ההמונים סובלים ממחסור.

תרעומת עממית על מדיניות זאת באה לידי ביטוי בצורה בולטת על-ידי ימאי קרונשטדט. היה זה בעיצומו של חורף קר במיוחד של מחסור, במרץ 1921, כאשר אסיפה המונית של הימאים החליטה, פה-אחד, לוותר על ההקצבה הנוספת שלהם למען תושבי קרונשטדט האחרים, כך שההקצבה תהיה אחידה לכל העיר. פעולה מוסרית מהפכנית זו ביטאה את הלך הרוח הכללי נגד אפליה ומשוא-פנים, וסיפקה הוכחה נחרצת לחוש הצדק הפנימי העמוק הטבוע בהמונים.

ההתנסות כולה מלמדת אותנו שהדבר ההוגן והצודק הוא, בטווח הארוך, גם הדבר ההגיוני והמעשי. זה נכון לגבי הפרט ולגבי החיים הקיבוציים. אפליה ואי-צדק הרסניים במיוחד למהפכה, מאחר ורוח המהפכה עצמה צומחת מהרעב להגינות ולצדק.

כבר ציינתי שכאשר מהפכה חברתית מגיעה לשלב בו היא יכולה לייצר מספיק עבור כולם, או אז מאומץ העיקרון האנרכיסטי "לכל אחד בהתאם לצרכיו". בארצות מפותחות ויעילות יותר מבחינה תעשייתית יגיג שלב זה, מן הסתם, מוקדם יותר מאשר בארצות מתפתחות. אך עד שיגיע, שיטת השיתוף השווה, החלוקה השווה לנפש, היא הכרחית כשיטה הצודקת היחידה. מובן מאליו, כמובן, שיש להתחשב באופן מיוחד בחולים, בזקנים, בילדים, ובנשים במשך ואחרי ההריון.

"תן לי להבהיר את הנקודה," אתה מעיר. "תהיה חלוקה שווה על-פי דבריך. אם-כך, לא תוכל לקנות דבר?"

לא, לא תהיה קניה או מכירה. המהפכה מבטלת את הקנין הפרטי של אמצעי הייצור וההפצה, ויחד עם אלה מתבטל גם הסחר הקפיטליסטי. רכוש אישי ישאר רק אותם דברים בהם אתה משתמש. השעון שאתה עונד הוא שלך, אך מפעל השעונים שייך לעם. קרקע, מיכון, וכל השירותים הציבוריים יהיו רכוש משותף שאינו ניתן לקנייה או למכירה. שימוש ממשי יחשב לזכות היחידה – לא לבעלות כי אם לפיקוח. ארגון הכורים, למשל, יהיה אחראי למכרות, לא כבעלים אלא כסוכן מבצע. בדומה לכך יפעילו ארגוני מסילות הברזל את הרכבות, וכך הלאה. רכוש משותף, המנוהל בשיתוף פעולה לתועלת הקהילה, יתפוס את מקום הבעלות האישית המנוהלת באופן פרטי למטרת צבירת רווחים.

"אך אם אינך ביכולתך לקנות משהו, למה ישמש הכסף?" אתה שואל.

לשום דבר; הכסף הופך להיות חסר שימוש. לא תוכל להשיג דבר עבורו. כאשר מקורות האספקה, האדמה, בתי החרושת והמוצרים הופכים לרכוש הכלל, מחוברתים, אינך יכול לקנות או למכור דבר. היות והכסף אינו אלא אמצעי לביצוע עסקאות, הוא מאבד את שימושיותו.

"אם-כך, כיצד תבצע סחר חליפין?"

סחר החליפין יהיה חופשי. הכורים, למשל, יעבירו את הפחם שכרו למגרשי פחם ציבוריים לשימוש הקהילה. אותם כורים יקבלו ממרכולי הקהילה את המכונות, הכלים ושאר המצרכים הנחוצים להם. פירושו של דבר סחר חליפין חופשי ללא תיווך של כסף וללא רווח, על בסיס הביקוש וההיצע הקיים.

"ואם אין מכונות וכלים עבור הכורים?"

אם אין, הרי שכסף לא יעזור. הכורים אינם יכולים לאכול שטרות כסף. שים לב כיצד הדברים מתנהלים היום. אתה מחליף פחם בכסף ותמורת הכסף מקבל מזון. הקהילה החופשית בה אנו עוסקים תחליף את הפחם במזון באופן ישיר, ולא באמצעות הכסף.

"על איזה בסיס? היום אתה יודע, פחות או יותר, מה ערכו של הדולר, אך כמה פחם תמיר בשק של קמח?"

אתה מתכוון, כיצד ניתן לקבוע ערך או מחיר. אך ראינו כבר בפרקים קודמים שלא קיים מדד אמיתי עבור ערך, ושהמחיר תלוי בהיצע וביקוש ומשתנה בהתאם. מחיר הפחם עולה כאשר הוא במחסור; הוא נעשה זול יותר אם ההיצע עולה על הביקוש. על-מנת להגדיל את רווחיהם, ברוני הפחם מצמצמים את התפוקה, ואותן שיטות פועלות בכל המערכת הקפיטליסטית. עם ביטול הקפיטליזם לאף אחד לא יהיה עניין להעלות את מחיר הפחם או להגביל את תפוקתו. הפחם ייכרה בכמות שתספק את הצרכים. בדומה לכך, גם המזון שייוצר יהיה בכמות הנחוצה למדינה. יהיו אלה צורכי הקהילה והאספקה המצויה שיקבעו את הכמות שתקבל. זה מתייחס לפחם ולמזון  כמו גם לכל שאר המצרכים הנחוצים.

"אם נניח לרגע שלא תהיה כמות מספקת לכולם ממוצר מסויים, מה תעשה אז?"

אז נעשה את מה שנעשה גם בכלכלה הקפיטליסטית בעיתות מלחמה ומחסור: נחלק הקצבות, כאשר ההבדל הוא שבקהילה החופשית יחולקו ההקצבות על-פי עקרונות של שוויון.

"ונניח שהחקלאי יסרב לספק לעיר את מוצריו אלא אם כן ישולם לו בכסף?"

החקלאי, כמו כל אחד אחר, רוצה כסף רק אם הוא יכול לקנות בו את מה שהוא צריך. הוא יגלה במהרה שהכסף הוא חסר תועלת עבורו. ברוסיה, בזמן המהפכה, לא היית יכול לשכנע איכר למכור לך קילו קמח תמורת שק מלא כסף. אך הוא ברצון היה נותן לך חבית של חיטה תמורת זוג מגפיים. החקלאי זקוק למחרשה, מעדר, מגרפה, מיכון חקלאי וביגוד, ולא לכסף. עבור אלה הוא יתן לך חיטה, שעורה ותירס. במילים אחרות, העיר תחליף עם הכפר את המוצרים החיוניים לכל אחד, על בסיס של צורך.

היו שהציעו כי הסחר בתקופת הבנייה המהפכנית יבוסס על קנה-מידה מקובל. הוצע, למשל, שכל קהילה תנפק את המטבע שלה, כמו שנעשה לעיתים קרובות בעיתות מהפכה; או שעבודת יום תחשב ליחידת הערך ושטרות עבודה ישמשו כאמצעי חליפין. אך הצעות אלה אינן מעשיות. כסף המנופק על-ידי קהילות בזמן מהפכה מאבד במהירות מערכו, מאחר ואין מאחריו בטוחות כשלהן, ובלעדיהן הוא חסר ערך. שטרות עבודה לא ייצגו כל ערך מוגדר ומדיד כאמצעי חליפין. מה יהיה למשל ערכה של שעת עבודת כורה במכרה? או חמש-עשרה דקות התייעצות עם הרופא? וגם אם מחליטים ששעת עבודה כלשהי תהיה היחידה המקובלת, האם ניתן יהיה למדוד את שעת העבודה של הצבע או המנתח במונחים של חיטה?

השכל הישר ימצא פתרון לבעייה על בסיס שוויון אנושי וזכותו של כל אחד לחיים.

"שיטה כזו עשויה לעבוד בין אנשים הגונים," מתנגד ידידך; "אך מה עם משתמטים? האם לא צדקו הבולשביקים בקביעתם כי 'מי שאינו עובד אינו אוכל'?"

לא ידידי, אתה טועה. במבט ראשון זה עשוי להיראות כרעיון הגיוני וצודק. אך במציאות זה הוכח כבלתי מעשי, שלא לדבר על חוסר הצדק והנזק שנגרם.

"הכיצד?"

זה היה בלתי-מעשי משום שהיה צורך בצבא של פקידים שיוודעו מי מהאנשים עובד ומי לא. זה הוביל להאשמות ולהאשמות נגד ולוויכוחים אינסופיים על החלטות רשמיות. כך שתוך זמן קצר מספר האנשים שלא עבדו הוכפל ואפילו שולש במאמץ להכריח אנשים לעבוד ולהשגיח שלא יתחמקו או יבצעו עבודה גרועה. היתה זאת שיטת עבודת החובה שהוכיחה עצמה, עד מהרה, ככישלון מוחץ, עד שהבולשביקים נאלצו לבטלה.

יתר-על-כן, השיטה גרמה לנזקים גדולים אף יותר בכיוונים אחרים. חוסר הצדק שבה היה בעובדה שאינך יכול לפרוץ לנשמתו של אדם ולהחליט איזה מצב גופני או נפשי מסויים לא מאפשר לו באופן זמני לעבוד. קח גם בחשבון את התקדים שאתה קובע בהנהגת עיקרון שגוי ומעורר את התנגדותם של אלה הרואים בכך עיוות וכפייה ומסרבים לשתף פעולה.

קהילה רציונלית תנהג בכולם שווה בשווה ותמצא בכך יותר מעשיות ותועלת, בין אם מישהו עובד בזמן מסויים ובין אם לאו, מאשר יצירת לא-עובדים נוספים שתפקידם להשגיח על אלה שכבר עובדים, או בניית בתי-כלא לענישתם ואחזקתם. שכן אם אתה מסרב להאכיל אדם מסיבה כשלהי, אתה דוחף אותו לגניבה ופשעים אחרים ויוצר במו ידיך את הצורך בבתי משפט, עורכי דין, שופטים, בתי כלא וסוהרים, שאחזקתם הרבה יותר מכבידה מאשר האכלת העבריינים. וגם את אלה תצטרך להאכיל בסופו של דבר, גם אם תכלא אותם.

הקהילה המהפכנית תהיה תלויה יותר בהערת המודעות החברתית והסולידריות של עברייניה מאשר בענישה. היא תסתמך בצדק על הדוגמא שיציגו חבריה העובדים. גישתו הטבעית של העובד החרוץ למשתמט היא כזאת, שהאחרון ימצא את האווירה החברתית כה בלתי נעימה עד שיעדיף לעבוד וליהנות מהערכתם של עמיתיו מאשר שיבוזו לו על חוסר המעש.

היה מודע לכך שזה חשוב יותר, ובסך הכל גם מעשי ומועיל, לעשות את הדבר ההגון מאשר להשיג יתרון מיידי למראית עין. כלומר, לעשות צדק חיוני יותר מלהעניש. שכן העונש לעולם אינו צודק ותמיד מזיק לשני הצדדים; מזיק נפשית יותר מאשר פיסית, ואין נזק גדול מזה, מאחר וזה מקשיח ומשחית אותך. הדבר נכון לחייך הפרטיים וחל באותה עוצמה גם על הקיום החברתי המשותף.

במהפכה החברתית, כל שלב בחיים צריך להיבנות על יסודות של חירות, צדק ושוויון, כמו גם על הבנה ואהדה. רק כך היא תחזיק מעמד. דברים אלה מתייחסים גם לבעיות של מחסה, מזון וביטחון, כמו גם להגנת המהפכה.

בנוגע לדיור וביטחון מקומי רוסיה הראתה את הדרך בחודשים הראשונים של מהפכת אוקטובר. ועדי בתים, שנבחרו על-ידי הדיירים, ופדרציות עירוניות של ועדים כאלה מטפלים בבעיה. הם אוספים נתונים לגבי המתקנים באיזור נתון ולגבי מספר המועמדים. לאלה מקצים דיור בהתאם לצורך האישי או המשפחתי על בסיס זכויות שוות.

ועדות דומות לאלו אחראיות על האספקה לעיר. בקשות פרטיות להקצבות במרכזי חלוקה הינן בזבוז זמן עצום. שגויה באותה מידה היא השיטה בה השתמשו ברוסיה בשנים הראשונות של המהפכה, של חלוקת ההקצבות במקומות העבודה, חנויות, בתי חרושת ומשרדים. הדרך הטובה והיעילה ביותר, המבטיחה חלוקה הוגנת ומונעת משוא-פנים ושימוש לרעה, היא חלוקה על-פי בתים או רחובות. ועד הבית או הרחוב המוסמך לכך, מביא ממרכז החלוקה את המזון, הביגוד וכו', בהתאם למספר הדיירים המיוצגים בו. להקצבה זהה יש גם את הערך המוסף של מניעת ספקולציה, הנוהג הקלוקל שהתפשט ברוסיה בגלל שיטת זכויות היתר. חברי מפלגה ואנשים בעלי השפעה פוליטית יכלו להביא לערים כלי רכב עמוסים בקמח, בעוד האיכרה הזקנה נענשה קשות על מכירת כיכר לחם. אין פלא שהספקולציה פרחה, ובמידה כזאת שהבולשביקים נאלצו להקים מיליציות מיוחדות כדי להילחם בה. בתי הסוהר היו מלאים בעבריינים; הונהג עונש מוות על עבירה זאת; אך גם האמצעים הקיצוניים האלה לא הצליחו לעצור את הספקולציה שהיתה תוצאה ישירה של שיטת האפלייה ומשוא הפנים. רק שוויון וסחר חליפין חופשי יכולים למנוע עבירות כאלה, או לפחות להפחיתן למינימום.

טיפול בצרכים הסניטריים של הרחוב והשכונה על-ידי ועדות התנדבות של בתים ומחוז מביא את התוצאות הטובות ביותר, מאחר וגופים אלה, בעצמם דיירי האזור, הם בעלי עניין אישי בבריאות ובטיחות משפחותיהם וחבריהם. שיטה זו פעלה ברוסיה טוב יותר מהכוח המשטרתי שהוקם לצורך זה לאחר מכן, שהיה מורכב מגורמים שליליים, מושחת, אלים ומדכא.

השאיפה לשיפור כלכלי היא גורם רב-עוצמה בהתקדמות האנושות. אך מניע זה לבדו אינו מספיק על-מנת לעורר השראה בהמונים, לתת להם חזון של עולם חדש וטוב יותר, ולגרום להם לעמוד למענו בסכנה ובמחסור. לשם כך נחוץ אידיאל, אידיאל אשר אינו פונה רק לקיבה אלא ללב ולדמיון, המעורר כמיהה רדומה לטהור וליפה, לערכים הרוחניים והתרבותיים של החיים. אידיאל המעיר את נטייתו החברתית הטבועה של האדם, המזין את רגשות האהדה שלו, מצית את אהבת החירות והצדק, וממלא גם את הקטן והעלוב ביותר באצילות מחשבה ומעשה, כמו שרואים לעיתים קרובות במאורעות אסוניים בחיים. במקרה של אסון טראגי הקורה במקום כלשהו – רעידת אדמה, שיטפון או תאונת רכבת – מיד מתבטאת אהדתו וחמלתו של העולם כולו לסובלים. מעשי גבורה של הקרבה עצמית, פעולות הצלה נועזות ותמיכה בלתי מוגבלת, מדגימים את טבעו האמיתי של האדם, האחווה והאחדות שהוא חש כלפי בני מינו.

דבר זה נכון לגבי האנושות בכל זמן, אקלים ורובד חברתי. סיפורו של אמונדסן הוא דוגמא מופלאה לכך. לאחר עשרות שנים של עבודה מפרכת ומסוכנת, הוא מחליט לפרוש ולחיות את שארית חייו בשקט ובשלווה. הוא מודיע על החלטתו בנשף שנערך לכבודו, ואז מגיעה הידיעה על האסון שקרה למשלחת נובילה בקוטב הצפוני. באותו רגע זונח אמונדסן את כל תוכניותיו לחיים שלווים ומכין את עצמו לצאת לעזרת הטייסים האבודים כשהוא מודע לחלוטין לסכנת הנפשות הכרוכה בכך. האהדה האנושית והדחף לצאת לעזרת הנתונים בסכנה, מתגברים על הדאגה לביטחון האישי, ואמונדסן מקריב את חייו בנסיון להציל את משלחת נובילה.

עמוק בתוך כולנו שוכנת רוחו של אמונדסן. כמה אנשי מדע הקריבו את חייהם בחיפוש אחר ידע שיועיל לאנושות – כמה רופאים ואחיות מצאו את מותם בטיפול בחולים במחלות מידבקות – כמה אנשים, עובדים פשוטים, כורים, ימאים, וכיוצא באלה – שלא זכו בפירסום ושירים לא נכתבו לכבודם – הקריבו את עצמם ברוחו של אמונדסן?

רבים מספור.

את הטבע האנושי הזה, האידיאליזם הזה, צריכה המהפכה החברתית לעורר. בלעדיו המהפכה אינה יכולה להתקיים. בלעדיו נידון האדם להישאר לעולם חלש ומשועבד.

תפקידו של האנרכיסט, המהפכן, העובד הנבון והמודע חברתית, להדגים ולטפח את הרוח הזאת ולהחדירה באחרים. רק רוח זאת לבדה יכולה לגבור על כוחות הרוע והשחור, ולבנות עולם חדש של אנושיות, חירות וצדק.

פרק 30: ייצור

"מה לגבי הייצור," אתה שואל; "כיצד הוא יתנהל?"

כבר ראינו על אלו עקרונות צריכה המהפכה להיות מבוססת על-מנת שתהיה חברתית ותשיג את מטרותיה. על אותם עקרונות של חופש ושיתוף-פעולה רצוני לכוון גם את ארגונה מחדש של התעשייה.

ההשפעה הראשונית של המהפכה היא צמצום הייצור. השביתה הכללית, אותה חזיתי כנקודת ההתחלה של המהפכה החברתית, מהווה כשלעצמה השעיה של  התעשייה. העובדים מניחים את כלי עבודתם, מפגינים ברחובות, ובכך עוצרים את התעשייה באופן זמני.

אך החיים נמשכים. יש לספק את הצרכים הבסיסיים של האוכלוסיה. בשלב זה המהפכה עדיין מתקיימת על האספקה הזמינה. אך לכלות את האספקה יהיה קטסטרופלי. המצב נמצא בידי העבודה: הפעלת התעשייה מחדש הכרחית. הפרולטריון החקלאי והתעשייתי המאורגן לוקח לידיו את הקרקע, בתי החרושת, חנויות, מכרות וטחנות. פעולה נמרצת היא כעת צו השעה.

צריך להבין היטב כי המהפכה החברתית מחייבת ייצור מוגבר יותר מהקפיטליזם כדי לספק את צרכי ההמונים שעד אז חיו בעוני. ייצור מוגבר זה ניתן להיות מושג רק על-ידי העובדים שהכינו עצמם מראש למצב החדש. בקיאות בתהליך הייצור, הכרת מקורות האספקה, ונחישות להצליח, ישיגו את המטרה. על ההתלהבות המהפכנית, האנרגיות שהשתחררו, והחדשנות שהתעוררה, לקבל חופש ומרחב פעולה מלא על-מנת למצוא את הערוצים היצירתיים. מהפכה תמיד מעוררת רמה גבוהה של אחריות. יחד עם האווירה החדשה של חירות ואחווה היא יוצרת את ההכרה בנחיצותן של עבודה קשה ומשמעת עצמית כדי להעלות את הייצור לרמת הדרישות של הצריכה.

מצד שני, המצב החדש יפשט במידה ניכרת את הבעיות המורכבות של התעשייה. שכן עליך לקחת בחשבון שהקפיטליזם, בגלל אופיו התחרותי והאינטרסים המסחריים והכספיים המנוגדים שבו, כרוך בבעיות סבוכות ומבלבלות אשר יעלמו לחלוטין עם ביטול התנאים הקיימים כיום. שאלות של סולמות משכורת ומחירי מכירה; דרישות השווקים הקיימים וחיפוש אחר חדשים; מיעוט ההון עבור מבצעים גדולים והריבית הגבוהה; השקעות חדשות, השפעות הספקולציה והמונופול, ובעיות רבות נוספות המטרידות את הקפיטליסט ועושות את התעשייה לרשת מסורבלת, יעלמו כלא היו. בהווה כל אלה דורשים תחומי התמחות שונים ובעלי נסיון רב כדי להתיר את הפקעת הסבוכה של המטרות הפלוטוקרטיות המנוגדות, מומחים רבים כדי לחשב את המעשיות והאפשרויות לרווח והפסד, וכוח גדול של עוזרים על-מנת לסייע בניווט הספינה התעשייתית בין השרטונים המכתרים ומאיימים על התחרות הקפיטליסטית, לאומית ובינלאומית.

כל זה יעלם אוטומטית עם חיברות התעשייה וסיום השיטה התחרותית; ובכך יוקלו במידה רבה בעיות הייצור. המורכבות הסבוכה של התעשייה הקפיטליסטית אינה צריכה להשרות חשש מופרז לעתיד. אלה הטוענים כי העבודה לא תצליח לנהל תעשייה "מודרנית", אינם לוקחים בחשבון את האמור לעיל. המבוך התעשייתי יתגלה ככזה שאינו מטיל אימה עם הבנייה החברתית מחדש.

כבדרך אגב ניתן לציין שכל תחומי החיים האחרים יהיו פשוטים יותר כתוצאה מאותם שינויים: הרגלים, מנהגים, דרכי חיים כפייתיות ומזיקות, יצאו משימוש באופן טבעי.

יתר-על-כן, יש לקחת בחשבון שמשימת הייצור המוגבר תוקל בהרבה עם הצטרפות  מספר עצום של עובדים למעגל העבודה, כל אלה שתנאי הכלכלה המשתנים ישחררו לעבודה.

הנתונים מראים שב-1920 היו בארה"ב כ-41 מיליון מועסקים, גברים ונשים, מתוך אוכלוסיה של 105 מיליון. מתוכם רק 26 מיליון עבדו בתעשיות, כולל תחבורה וחקלאות, כאשר 15 המיליון הנותרים עוסקים לרוב במסחר, סוכנים נוסעים, מפרסמים, ומתווכים שונים אחרים של השיטה הנוכחית. במילים אחרות, 15 מיליון היו משתחררים לעבודה מועילה אילו היתה מהפכה. מצב דומה, יחסית לאוכלוסיה, היה מתפתח בארצות אחרות.

צבא של מיליונים רבים יעמוד איפוא לרשות הייצור המוגבר הנחוץ למהפכה החברתית. ההכללה השיטתית של אותם מיליונים בתעשייה ובחקלאות, בעזרת שיטות מדעיות מודרניות של ארגון וייצור, יעשו נפלאות בדרך לפתרון בעיות ההיצע.

הייצור הקפיטליסטי הוא למטרות רווח; יותר עבודה מושקעת במכירת מוצרים מאשר בייצורם. המהפכה החברתית מארגנת מחדש את התעשיות על בסיס הצרכים של האוכלוסיה. צרכים חיוניים קודמים, כמובן. מזון, ביגוד, מחסה – אלה צרכיו הראשוניים של האדם. הצעד הראשון בכיוון הוא הבטחת אספקת המצרכים והמוצרים האחרים. איגודי העבודה בכל עיר וקהילה מטפלים בעניין זה למען חלוקה הוגנת. ועדות עובדים בכל רחוב ואיזור נוטלות אחריות, משתפות פעולה עם ועדות דומות בעיר ובמדינה ומאחדות את מאמציהן באמצעות מועצות כלליות של יצרנים וצרכנים.

מאורעות גדולים ומהפכים מעלים על פני השטח את הגורמים הפעילים והנמרצים ביותר. המהפכה החברתית תגבש את שורות העבודה בעלת המודעות החברתית. תחת כל שם שיופיעו – איגודים תעשייתיים, גופים סינדיקליסטים מהפכניים, ועדות קואופרטיביות, אגודות יצרנים וצרכנים – הם ייצגו את החלק המתקדם והנאור ביותר של העבודה, העובדים המאורגנים המודעים למטרותיהם וכיצד להשיגן. הם אלה אשר יהוו את הרוח המניע של המהפכה.

משוחררת מהמונופול, בעזרת מיכון תעשייתי ועיבוד מדעי של האדמה, צריכה המהפכה לספק ראשית לכל את צרכיה הבסיסיים של החברה. בחקלאות וגינון, טיפוח אינטנסיבי ושיטות מודרניות הפכו אותנו לכמעט בלתי תלויים באיכות הקרקע ובאקלים. הודות לשיטות מדעיות יוצר האדם לעצמו, במידה רבה, את האקלים והקרקע המתאימים. ניתן לגדל פירות אקזוטיים בצפון ולספק אותם לדרום החם, כמו שנעשה בצרפת. המדע הוא הקוסם המאפשר לאדם להתגבר על רוב הקשיים והמכשולים. העתיד, חופשי מסיוט שיטת הרווחיות ומועשר על-ידי עבודת מיליוני לא-יצרנים של ההווה, מבטיח את הרווחה הגדולה ביותר לחברה. עתיד זה צריך להיות מושא היעד של המהפכה החברתית; המוטו שלה: לחם ורווחה לכולם. קודם הלחם, אחר-כך הרווחה והמותרות. אפילו מותרות שהן צורך אמיתי של האדם, צורך של קיומו הפיסי והרוחני.

חתירה נמרצת למטרה זאת צריכה להיות המאמץ המתמשך של המהפכה: לא משהו שניתן לדחות לימים רחוקים כי-אם נוהג מיידי. המהפכה צריכה לעשות ככל יכולתה לאפשר לכל קהילה לקיים את עצמה, להיות עצמאית מבחינה כלכלית. אף מדינה אינה צריכה להסתמך על סיוע חוץ או לנצל קולוניות לפרנסתה. זוהי דרכו של הקפיטליזם. בניגוד לכך, מטרת האנרכיזם היא אי-תלות כלכלית, לא רק עבור הפרט אלא עבור כל קהילה וקהילה.

פירושו של דבר ביזור במקום ריכוזיות. אפילו בקפיטליזם אנו מוצאים נטייה לביזור על-אף אופיה הריכוזי של המערכת התעשייתית. מדינות שהיו בעבר תלויות ביצרנים זרים, כמו גרמניה ברבע האחרון של המאה ה-19, מאוחר יותר איטליה ויפן, וכעת הונגריה, צ'כוסלובקיה ועוד, משתחררות בהדרגה מבחינה תעשייתית, מפיקות את אוצרות הטבע שלהן, מקימות מפעלים, ומשיגות אי-תלות כלכלית במדינות אחרות. הממון הבינלאומי אינו רואה זאת בעין יפה ועושה כמיטב יכולתו להאט את תהליך ההתקדמות, משום שזה רווחי יותר עבור המורגנים והרוקפלרים שמדינות כמו מקסיקו, סין, הודו, אירלנד או מצרים, ישארו מפגרות מבחינה תעשייתית, על-מנת שיוכלו לנצל את אוצרות הטבע שלהן, ובאותו הזמן להבטיח לעצמם שווקים נוספים ל"ייצור היתר" בבית. הממשלות של אילי הממון והתעשייה עוזרות להם להבטיח את אותם מקורות ושווקים זרים, אפילו על חודו של כידון הרובה. כך בריטניה הגדולה, הכוח הנשק, מכריחה את סין לאפשר לאופיום האנגלי להרעיל את הסינים, ברווח גדול, ומנצלת כל הזדמנות להיפטר שם מעודפי הטכסטיל שלה. מאותה סיבה, מצרים, הודו, אירלנד, מדינות-תלות אחרות וקולוניות, אינן רשאיות לפתח את התעשיות המקומיות.

בקיצור, הקפיטליזם מחפש ריכוזיות. אך מדינה חופשית זקוקה לביזור, לא רק אי-תלות פוליטית אלא גם תעשייתית, כלכלית.

רוסיה מדגימה היטב עד כמה חשובה העצמאות הכלכלית, בעיקר למהפכה החברתית. במשך שנים לאחר מהפכת אוקטובר ריכז השלטון הבולשביקי את מאמציו בהתרפסות לפני ממשלים בורגניים לקבלת "הכרה" ובהזמנת קפיטליסטים זרים לעשות שימוש במשאביה של רוסיה. אך ההון, בחששו לבצע השקעות גדולות בתנאים הלא-יציבים של הדיקטטורה, לא הגיב בהתלהבות. המצב גרם לבולשביקים להבין שהמדינה צריכה להיות תלויה בעצמה. רוסיה החלה לחפש דרכים לעזור לעצמה, ותוך כדי כך רכשה ביטחון ביכולתה והחלה לפתח את התעשיות שלה; תהליך איטי ומכאיב אך הכרחי, שיביא את רוסיה, בסופו של דבר, לעצמאות כלכלית.

המהפכה החברתית, בכל מקום נתון, צריכה לכוון את עצמה מלכתחילה להיות מסוגלת לשאת את עצמה. היא חייבת לתמוך בעצמה. לא צריך לראות עיקרון זה של תמיכה עצמית כחוסר סולידריות עם מדינות אחרות. להיפך, עזרה הדדית ושיתוף פעולה בין מדינות, כמו בין פרטים, יכולה להתקיים רק על בסיס של הגינות בין שווים. תלות היא בדיוק ההיפך מזה.

אילו היתה המהפכה החברתית מתרחשת בכמה מדינות בעת ובעונה אחת – בצרפת ובגרמניה, למשל – היה המאמץ המשותף מובן מאליו ומשימת הארגון המהפכני היתה קלה בהרבה.

למרבה המזל העובדים מתחילים להבין שמטרתם היא בינלאומית: ארגון העבודה מתפתח מעבר לגבולות לאומיים. יש לקוות כי לא ירחק הזמן בו הפרולטריון של אירופה כולה יוכל להתאחד בשביתה כללית, שתהיה פרק הפתיחה של המהפכה החברתית. זוהי בהחלט מטרה שלהגשמתה צריך לשאוף במלוא הרצינות. יחד עם זאת אי-אפשר לשלול את האפשרות שהמהפכה תפרוץ במדינה אחת מוקדם יותר מאשר באחרת – נניח בצרפת לפני גרמניה – ובמקרה כזה יהיה זה חיוני עבור צרפת לא להמתין לעזרה מבחוץ, אלא להפעיל מייד את כל המאמצים לעזור לעצמה, לספק את הצרכים הבסיסיים ביותר של העם בכוחות עצמה.

כל מדינה במהפכה צריכה לנסות ולהשיג עצמאות חקלאית לא פחות מפוליטית, ועצמאות תעשייתית לא פחות מחקלאית. תהליך זה מתרחש במידה מסוימת אפילו בקפיטליזם. זו צריכה להיות אחת המטרות העיקריות של המהפכה החברתית. שיטות מודרניות עושות את הדבר לאפשרי. ייצור שעונים, למשל, שהיה בעבר מונופול שוויצרי, מתבצע כעת בכל מדינה. ייצור משי, שהיה מוגבל בעבר לצרפת, הוא כיום אחת מהתעשיות המובילות בארצות שונות. איטליה, ללא מקורות טבעיים של פחם וברזל, מרכיבה ספינות מצופות פלדה. גם שוויץ מייצרת אותן.

הביזור ירפא את החברה מחוליים רבים של עקרון הריכוזיות. מבחינה פוליטית משמעות הביזור היא חופש; מבחינה תעשייתית, עצמאות חומרית; מבחינה חברתית, ביטחון ורווחה לקהילות הקטנות; מבחינה אישית, בגרות וחירות.

אותה מידה של חשיבות למהפכה החברתית כמו אי-תלות במדינות זרות, נודעת לביזור בתוך המדינה עצמה. ביזור פנימי מביא כל קהילה, במידת האפשר, להיותה נושאת את עצמה. בחיבורו הבהיר ורב המשמעות 'שדות, בתי חרושת וסדנאות', הראה קרופוטקין, בצורה משכנעת, כיצד עיר מסחר כפריז יכולה לגדל בפרבריה מספיק מזון כדי לכלכל את אוכלוסייתה בשפע. על-ידי שימוש במיכון חקלאי מודרני ועיבוד אינטנסיבי, יכולות לונדון וניו-יורק להתקיים מגידולים שבסביבתם הקרובה. "יכולתנו להפיק את כל צרכינו, בכל אקלים ומכל סוג קרקע, השתפרה לאחרונה בקצב כזה שאיננו יכולים לחזות עדיין את גבול הפריון של דונמים ספורים. הגבול הולך ומתרחק ככל שאנו לומדים את הנושא, וכל שנה שעוברת מרחיקה אותו יותר."

כאשר מתחילה מהפכה חברתית במדינה כלשהי, סחר החוץ שלה נעצר: יבוא חומרי גלם ומוצרים מוגמרים מושעה. יתכן אפילו שהמדינה נמצאת במצור של ממשלים בורגניים, כמו שהיה במקרה של רוסיה. לכן המהפכה חייבת לתמוך בעצמה ולספק את צרכיה שלה. גם אזורים שונים בתוך אותה מדינה עלולים לעמוד בפני אותה אפשרות. יהיה עליהם לייצר את צרכיהם בתוך תחומם ובמו ידיהם. רק הביזור יוכל לפתור את הבעיה. המדינה תיאלץ לארגן את פעילותה באופן כזה שתוכל להזין את עצמה. יהיה עליה לפנות לייצור בקנה-מידה קטן, לתעשיית בית, ולחקלאות וגינון מוגברים. יוזמת האדם שהשתחררה במהפכה ותבונתו, יתעלו ויהלמו את המעמד.

צריך לכן להבין היטב שיהיה זה הרה-אסון להתערב באינטרסים של התעשיות הקטנות הנוהגות כבר היום בכל רחבי אירופה. אין-ספור פריטים לשימוש יום-יומי מיוצרים על-ידי האיכרים באירופה בשעות הפנאי שלהם בחורף. תוצרתם של יצרנים ביתיים אלה מסתכמת במספרים אדירים וממלאת צורך חיוני. נזק רציני ייגרם למהפכה מפגיעה בהם, כשם שעשתה בטפשות רוסיה מתוך הלהט הבולשביקי לריכוזיות. כאשר מדינה במהפכה מותקפת על-ידי ממשלות זרות, כאשר היא במצור ומשוללת יבוא, כאשר התעשיות הגדולות מתפרקות והתחבורה משותקת, הופכות התעשיות הזעירות לעצב החיוני של החיים הכלכליים: הן לבדן יכולות להאכיל את המהפכה ולהצילה.

יתר-על-כן, תעשיות זעירות אלה אינן רק גורם כלכלי משמעותי; הן גם בעלות ערך חברתי גדול. הן משמשות לטיפוח יחסי ידידות בין הכפר והעיר, קירובם ויצירת סולידריות ביניהם. למעשה, התעשיות הביתיות עצמן מהוות ביטוי לרוח חברתית טובה אשר כבר בעבר הרחוק הופגנה באסיפות כפר, במיזמים קהילתיים, בשיר וריקוד עממי. על המהפכה לעודד ולדרבן נטייה טבעית ובריאה זאת, על היבטיה השונים, למען שגשוגה של הקהילה.

למרבה הצער, תפקיד הביזור במהפכה אינו זוכה להערכה מספקת. גם בקרב שוחרי הקידמה בשורות העבודה קיימת נטייה מסוכנת להתעלם ממנו או למזער את חשיבותו. רוב האנשים נמצאים עדיין תחת השפעת הדוגמה המרקסיסטית שהריכוזיות "יעילה וחסכונית יותר." הם עוצמים את עיניהם לעובדה כי "החסכנות", כביכול, מושגת במחיר איכות חייו של העובד, כי "היעילות" משפילה אותו לרמה של בורג תעשייתי, מקהה את נפשו וממיתה את גופו. מעבר לכך, במערכת ריכוזית ניהול התעשייה הולך ומצטמצם לידיים מועטות, ונוצרת ביורוקטיה בעלת עוצמה של שליטים תעשייתיים. תהיה זו אירוניה מוחלטת אם המהפכה תכוון לתוצאה כזו. משמעות הדבר היא יצירת מעמד אדונים חדש.

המהפכה יכולה להשיג את שחרור העבודה רק על-ידי ביזור הדרגתי, על-ידי פיתוח העובד היחידני לגורם מודע וקובע יותר בתהליך התעשייתי, בעשותה אותו לדחף שממנו נובעת כל הפעילות התעשייתית והחברתית. המשמעות העמוקה של המהפכה החברתית נמצאת בביטול שליטתו של אדם באדם ובהחלפתה בניהול הדברים. רק כך יושג חופש תעשייתי וחברתי.

"האם אתה בטוח שזה יעבוד?" אתה שואל.

אני בטוח בכך: אם זה לא יעבוד, שום דבר אחר לא יעבוד. התכנית שתיארתי כאן בראשי פרקים היא קומוניזם חופשי, חיים של שיתוף פעולה מרצון וחלוקה שווה. אין דרך אחרת להבטיח שוויון כלכלי שרק הוא מהווה חירות. כל שיטה אחרת תוביל בהכרח בחזרה לקפיטליזם.

מתקבל על הדעת, כמובן, שמדינה במהפכה חברתית תרצה לבצע ניסויים כלכליים שונים. קפיטליזם מוגבל יכול להיות מונהג בחלק אחד של המדינה וקולקטיביזם באחר. אך הקולקטיביזם אינו אלא צורה אחרת של מערכת השכר והוא ייטה במהרה להפוך לקפיטליזם של היום. שכן הקולקטיביזם מתחיל בביטול הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור ומייד הופך כיוון וחוזר למערכת של פיצוי בהתאם לעבודה המתבצעת; מה שאומר – הנהגה מחדש של אי השוויון.

האדם לומד תוך עשייה. המהפכה החברתית במדינות שונות תנסה, קרוב לוודאי,  שיטות שונות, ותלמד את הדרך הטובה ביותר מהתנסות מעשית. המהפכה היא, באותו זמן, ההזדמנות וההצדקה לכך. אינני מנסה לנבא מה תעשה מדינה זו או אחרת, באיזה נתיב תבחר. כמו כן אינני מעלה בדעתי להכתיב לעתיד, לתת לו מרשם לדרך התנהלותו. מטרתי היא להציע, בקווים כלליים, את העקרונות שיפיחו רוח חיים במהפכה, את דרך הפעולה הכללית בה עליה ללכת כדי להשיג את מטרתה – בנייתה מחדש של החברה על יסודות של חופש ושוויון.

אנו יודעים שמהפכות קודמות נכשלו בהשגת יעדיהן; הן התדרדרו לדיקטטורה ולרודנות, ובכך החזירו על כנם את מוסדות הדיכוי והניצול. אנו יודעים זאת מן העבר ומההיסטוריה הקרובה. לכן אנו מסיקים את המסקנה כי הדרך הישנה לא תצלח. חייבים לנסות דרך חדשה במהפכה החברתית הבאה. איזו דרך חדשה? הדרך היחידה הידועה עד כה לאדם: דרך החירות והשוויון, דרך הקומוניזם החופשי, דרך האנרכיה.

פרק 31: הגנת המהפכה

"בהנחה שהשיטה שלך תנוסה, האם יהיו בידך אמצעים להגן עליה?" אתה שואל.

בוודאי.

"אפילו בעזרת כוחות מזוינים?"

כן, אם יהיה בכך צורך.

"אך כוח מזוין הוא אלימות מאורגנת. וכי לא אמרת שהאנרכיזם מתנגד לכך?"

האנרכיזם מתנגד לכל התערבות בחירותך, אם בכוח ואלימות ואם בכל אמצעי אחר. הוא נגד כל פלישה וכפייה. אך אם מישהו מתקיף אותך, הרי שהוא הפולש, הוא זה המפעיל אלימות נגדך. יש לך הזכות להגן על עצמך. יותר מכך, זוהי חובתך, כאנרכיסט, להגן על חירותך, להתנגד לכפייה, שאם לא כן אתה עבד ולא אדם חופשי. במילים אחרות, המהפכה החברתית לא תתקוף אף אחד, אבל היא תגן על עצמה מפני פלישה מכל כיוון שהוא.

נוסף על כך, אל לך לבלבל בין המהפכה החברתית לאנרכיה. מהפכה, בשלבים מסויימים, היא התקוממות אלימה; אנרכיה היא מצב חברתי של חופש ושלום. המהפכה היא האמצעי להחלת האנרכיה אך איננה האנרכיה עצמה. עליה לסלול את הדרך לאנרכיה, לכונן את התנאים שיאפשרו חיי חירות.

אך כדי להשיג את מטרתה צריכה המהפכה להיות מכוונת בהשראת הרוח והרעיונות האנרכיסטיים. המטרה מעצבת את האמצעים, בדיוק כשם שהכלי בו אתה משתמש צריך להתאים לעבודה שאתה מבצע. רוצה לומר, על המהפכה החברתית להיות אנרכיסטית בשיטה וביעדים.

על ההגנה המהפכנית להיות בהתאמה עם רוח זו. הגנה עצמית שוללת כל פעולה של כפייה, רדיפה או נקמה. עניינה הוא רק בהדיפת מתקפה ומניעת הזדמנות לפלישה של אויב.

"כיצד תהדוף פלישה זרה?"

בכוח המהפכה. ממה מורכב כוח זה?  קודם כל מתמיכת העם, ממסירות ההמונים התעשייתיים והחקלאיים. אם הם מרגישים שהם עצמם מחוללים את המהפכה, שהם הפכו להיות שליטים בחייהם, שזכו בחופש והם מקימים את רווחתם, או אז באותה תחושה קיים כוחה הגדול של המהפכה. ההמונים נלחמים היום עבור מלך, בעל-הון או נשיא כי הם מאמינים שהם ראויים שיילחמו למענם. תן להם להאמין במהפכה, והם ילחמו להגנתה עד מוות.

הם יילחמו למען המהפכה בלב ונפש, כשם שהעובדים המורעבים של פטרוגרד, גברים, נשים וילדים, הגנו על עירם בידיים ריקות מפני הצבא הלבן של גנרל יודניץ'. קח מהם את האמונה הזאת, שלול מהם את הכוח על-ידי הכפפתם לסמכות כלשהי, תהא זאת מפלגה פוליטית או ארגון צבאי, והנחתת למהפכה מכת מוות. בעשותך זאת, תגזול ממנה את מקור הכוח העיקרי שלה, ההמונים. היא תהיה חסרת הגנה.

העובדים והאיכרים המזוינים הם ההגנה היעילה היחידה של המהפכה. באמצעות האיגודים והסינדיקטים שלהם עליהם להיות תמיד על המשמר מפני מתקפה של הפיכת-נגד. העובד בבית החרושת ובטחנה, במכרה ובשדה, הוא חייל המהפכה. הוא נמצא ליד שולחן עבודתו, מאחורי המחרשה או בשדה הקרב, לפי הצורך. אך גם במפעל וגם בגדוד הוא נפש המהפכה, ורצונו שלו הוא הקובע את גורלה. ועדות העסק בתעשייה, ועדות החיילים בקסרקטינים – אלה הן חוד החנית של עוצמת המהפכה וחיוניותה.

היו אלה העובדים, מתנדבי 'המשמר האדום', שהגנו בהצלחה על המהפכה הרוסית בשלביה המוקדמים והמכריעים. לאחר מכן היו אלה שוב גדודי איכרים מתנדבים אשר הביסו את הצבא הלבן. הצבא האדום הסדיר, שהוקם מאוחר יותר, היה חסר ישע ללא מחלקות מתנדבי הפועלים והאיכרים. סיביר שוחררה מידי קולצ'ק וכנופיותיו על-ידי איכרים מתנדבים כאלה. בצפון רוסיה היו אלה פלוגות של פועלים ואיכרים אשר הדפו את הצבאות הזרים שבאו לאכוף את עולם של  הריאקציונרים המקומיים על האוכלוסיה. באוקראינה היו אלה צבאות האיכרים המתנדבים – הידועים כפובסטנטסי – שהצילו את המהפכה ממספר גנרלים מתנגדי מהפכה, בעיקר דניקין שהיה כבר בשערי מוסקבה. הפובסטנטסי המהפכניים שחררו את דרום רוסיה מהצבאות הפולשים של גרמניה, צרפת, איטליה ויוון, ואף הביסו את כוחותיו של הגנרל ורנגל.

ההגנה הצבאית של המהפכה עשויה לדרוש פיקוד עליון, תאום פעילויות, משמעת וציות לפקודות. אך על כל אלה לנבוע ממסירות העובדים והחקלאים, והם צריכים להיות מבוססים על שיתוף הפעולה מרצון של ארגוניהם המקומיים, האזוריים והארציים. בהגנה מפני מתקפה חיצונית, כמו בכל בעיות המהפכה החברתית, האינטרס של ההמונים, ריבונותם והגדרתם העצמית, הוא הערבות הטובה ביותר להצלחה.

עליך להבין היטב כי ההגנה היעילה היחידה של המהפכה היא בגישתו של העם. אי-שביעות-רצון עממית היא האויב הגדול של המהפכה והסכנה האורבת לה. עלינו לזכור תמיד כי כוחה של המהפכה החברתית הוא אורגני ולא מכניסטי: עוצמתה איננה באמצעים צבאיים, מכניים, כי אם בתעשייתה, ביכולתה לבנות את עצמה מחדש, ביכולתה לכונן חירות וצדק. תן לאנשים להרגיש שמטרתם שלהם מונחת על כף המאזניים, והם יילחמו עבורה בגבורה עד האחרון שבהם.

הדבר נכון לגבי הגנה פנימית כמו לגבי חיצונית. איזה סיכוי יהיה לגנרל לבן או לתומך של הפיכת-נגד אם לא יוכל לנצל דיכוי ואי-צדק כדי להסית את העם נגד המהפכה? מהפכת-נגד יכולה להיזון רק מאי-שביעות-רצון עממית. כאשר ההמונים מודעים לכך שהמהפכה נמצאת בידיהם, שהם עצמם מנהלים את העניינים והם חופשיים לשנות את שיטותיהם כאשר ימצאו לנכון, לא תימצא תמיכה למהפכת-נגד והיא לא תוכל להזיק.

"אך האם תאפשר למהפכני-נגד להסית את העם אם ינסו לעשות זאת?"

בהחלט. הנח להם לדבר כאוות נפשם. השתקתם תתרום רק ליצירת מעמד נרדף ובכך תעורר סימפטיה עממית להם ולמטרתם. דיכוי חופש הדיבור והעיתונות אינו עבירה תיאורטית גרידא כנגד החירות: זוהי מהלומה ישירה ליסודות המהפכה. ראשית, זה יעלה בעיות שלא היו קיימות לפני כן. זה יעלה שיטות אשר יובילו בהכרח לאי-שביעות-רצון והתנגדות, למרירות וחיכוכים, לכלא, צ'קה, ומלחמת אזרחים. זה ייצר פחד וחוסר אמון, יוליד קנוניות, ויגיע לשיאו בשלטון טרור אשר תמיד חיסל מהפכות בעבר.

המהפכה החברתית צריכה להיות מבוססת מלכתחילה על עקרונות שונים לגמרי, על תפיסה וגישה חדשה. חופש מלא הוא נשמת אפה; וחשוב לזכור תמיד כי התרופה לליקויים ולעוולות היא יותר חירות, לא דיכוי. הדיכוי מוביל רק לאלימות ולהרס.

"ולא תגנו אם-כך על המהפכה?" דורש ידידך.

ודאי שכן. אך לא כנגד דיבורים, לא כנגד הבעת דיעה. על המהפכה להיות גדולה דייה על-מנת לקבל בברכה גם את הביקורת הקשה ביותר, ולהצמיח ממנה תועלת באם היא מוצדקת. המהפכה תגן על עצמה בנחישות רבה מול מהפכת-נגד אמיתית, מול כל אויב פעיל, מול כל נסיון לחסלה או לחבל בה באמצעות פלישה כוחנית או אלימות. זאת היא זכותה של המהפכה וחובתה. אך היא לא תרדוף את האויב המובס, ולא תנקום במעמד חברתי שלם בגלל אשמתם של חברים יחידים בו. לא ייפקד עוון אבות על בנים.

"מה תעשו עם מהפכני הנגד?"

קרב ממשי והתנגדות מזוינת כרוכים בקורבנות, ומהפכני הנגד אשר ייהרגו בנסיבות אלו יסבלו מהתוצאות הבלתי-נמנעות של מעשיהם. אך המהפכנים אינם פראי-אדם. הפצועים לא יומתו והשבויים לא יוצאו להורג. גם השיטה הברברית של הריגת בני-ערובה, כשם שעשו הבולשביקים, לא תיושם.

"כיצד תנהגו במהפכני הנגד שיילקחו בשבי בזמן הקרבות?"

על המהפכה למצוא דרכים חדשות, שיטות הגיוניות לטפל בהם. השיטה הישנה היא לכלוא אותם, לכלכל אותם באפס מעשה, ולהעסיק מספר רב של אנשים בשמירה עליהם ובהענשתם. ובעוד האסיר נמצא בכלא, המאסר והיחס האכזרי מגבירים את מרירותו נגד המהפכה, מחזקים את התנגדותו, ומטפחים מחשבות נקם וקנוניות חדשות. המהפכה רואה שיטות אלה כטפשיות ומזיקות לאינטרסים שלה. היא תנסה במקומן טיפול אנושי לשכנע את האויב המובס באיוולת ובחוסר הטעם להתנגדותו. היא תיישם חירות במקום נקמה. היא תיקח בחשבון שרוב מהפכני הנגד הינם הדיוטות ולא אויבים, קורבנות תועים של כמה אנשים המחפשים כוח ומרות. היא תדע שהם זקוקים להארה ולא לעונש. אפילו היום תפיסה זו רוכשת לה תומכים. הבולשביקים גברו על צבאות הברית ברוסיה בעזרת תעמולה בין חיילי האויב יותר מאשר בעזרת הארטילריה. שיטות חדשות אלה הוכרו כמעשיות אפילו על-ידי ממשלת ארה"ב שעושה בהן שימוש במערכה בניקרגואה. מטוסים אמריקאים מפזרים כרוזים ופניות אל העם בניקרגואה בנסיון לשכנעם לזנוח את סנדינו, והמטכ"ל האמריקאי צופה תוצאות טובות. אך הפטריוטים של סנדינו נלחמים עבור הבית והמולדת כנגד פולש זר, בעוד מהפכני הנגד נלחמים נגד בני עמם. הארתם והשכלתם פשוטה יותר ומבטיחה תוצאות טובות יותר.

"האם אתה חושב שזאת היא באמת הדרך הטובה ביותר לטפל במהפכני-נגד?"

בהחלט. גישה אנושית ויחס טוב יעילים יותר מאשר אכזריות ונקמה. מהגישה החדשה, במובן זה, נובעות עוד כמה שיטות בעלות אופי דומה. צורות טיפול שונות בקושרים ואויבים פעילים של המהפכה יתפתחו עם הנהגת המדיניות החדשה. אפשר לאמץ, למשל, את התוכנית לפזר אותם, כיחידים או בקבוצות קטנות, באזורים רחוקים מהשפעת מהפכת הנגד, בין קהילות בעלות מודעות ורוח מהפכנית. קח בחשבון שמהפכני הנגד צריכים גם לאכול, כך שימצאו את עצמם במצב שידרוש את מיטב מחשבותיהם וזמנם לדברים אחרים מאשר תכנון קשר. מהפכן הנגד המובס, שיצא לחופשי במקום להיאסר, יאלץ לחפש מקורות מחיה. כמובן שלא תימנע ממנו פרנסה שהרי המהפכה נדיבה מספיק כדי להאכיל גם את אויביה. אך האדם הנידון יצטרך להצטרף לקהילה כלשהי, להשיג דיור וכו', על-מנת לזכות בקבלת האורחים של מרכז החלוקה. במילים אחרות, אותם "אסירים חופשיים" יהיו תלויים בקהילה וברצונם הטוב של חבריה למחייתם. הם יחיו באווירה שלה ויושפעו מהסביבה המהפכנית. הם יהיו, ללא ספק, בטוחים ומרוצים יותר מאשר בבית הסוהר, ועד מהרה יחדלו מלהוות סכנה למהפכה. ראינו מקרים רבים כאלה ברוסיה, כאשר מתנגדי-מהפכה נמלטו מהצ'קה והתישבו בכפר או בעיירה כלשהם, וכתוצאה מהתייחסות הוגנת ומתחשבת הפכו לחברים מועילים בקהילה, לעיתים קרובות מסורים יותר לרווחת הציבור מהאזרח הממוצע, בעוד אלה שלא נתמזל מזלם להימנע ממאסר, היו עסוקים בבית הסוהר במחשבות נקמה ובטוויית מזימות חדשות.

קרוב לוודאי שתוכניות נוספות לטיפול באסירים החופשיים ינוסו על-ידי המהפכנים. אך כל תוכנית כזאת תהיה טובה יותר מהמערכת הנוכחית של נקם ושילם, שכשלונה המוחלט הוכח לאורך כל ההתנסות האנושית. בין הדרכים החדשות אפשר יהיה לנסות קולוניזציה חופשית. המהפכה תציע למתנגדיה אפשרות להתישב בחבל מסוים של הארץ ולהקים שם את צורת החיים החברתיים המתאימה להם. לא תהיה זו ספקולציה ריקה לנבא שתוך זמן קצר יעדיפו רובם את האחווה והחירות של הקהילה המהפכנית על המשטר הריאקציונרי של הקולוניה. אך גם אם לא, שום דבר לא אבד. להיפך, המהפכה תהיה המרוויחה הגדולה מבחינה רוחנית, בוותרה על שיטות הנקמה והרדיפה ובהתנהלותה האנושית ורחבת הלב. הגנה-עצמית מהפכנית, בהשראת שיטות כאלה, תהיה היעילה ביותר בגלל החופש שתבטיח גם לאויביה. האטרקטיביות שלה להמונים ולעולם בכלל תהיה יותר מפתה ואוניברסלית. בצדקתה ובאנושיותה שוכן כוחה של המהפכה החברתית.

אף מהפכה לא ניסתה עד עתה את הדרך האמיתית של החירות. אף אחד לא האמין בה די הצורך. כוח גס ודיכוי, רדיפה, נקמה וטרור, אפיינו את כל מהפכות העבר ובכך סיכלו את היעדים המקוריים. הגיע הזמן לנסות שיטות חדשות, דרכים חדשות. על המהפכה החברתית להשיג את שחרור האדם באמצעות החירות, אך אם אין לנו אמונה בזו האחרונה, הופכת המהפכה להכחשה ובגידה בעצמה. הבה נאזור את אומץ החופש: נניח לו להחליף את הדיכוי והטרור. תהא החירות אמונתנו ומעשה ידינו, ואנו נצמח ונתחזק בתוכה.

רק בכוח החירות לבדה לעשות את המהפכה החברתית יעילה ושלמה. רק היא לבדה יכולה לסלול את הדרך לגבהי מרומים, ולבנות חברה, שבה הרווחה והאושר יהיו מורשת הכלל. אז יעלה השחר על היום, בו תהיה לאדם, לראשונה, ההזדמנות לגדול ולפרוח, באורה הנדיב של שמש האנרכיה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s