"אדנות ועבדות" – מתוך הפנומנולוגיה של הרוח

I_Klein001

ד"ר יצחק קליין (1935-1990) היה פילוסוף ומרצה בכיר

בחוג  לפילוסופיה של אוניברסיטת חיפה. חקר בעיקר את

גיאורג וילהלם פרידריך הגל.

ספר זה הוא פרוש לפרק האדון והעבד, שלדעת רבים מהווה

את הבסיס לדיאלקטיקה המרקסיסטית.

מעבר לכך, היה איש רוח, מורי ורבי וגם ידיד אמת.

מאחר והפנומנולוגיה של הרוח לא תורגם מעולם לעברית,

הבטחתי לעצמי עם צאת הספר לאור ב־1978 כי בבוא היום

אתרגם את הפרק בו הוא עוסק.

תירוצים יש למכביר – זמן, עבודה, משפחה, ובעיקר

עצלות – ולכן חלפו עברו 42 שנים מאז ו־30 שנה מאז מותו.

תקופת הקורונה ביטלה את כל תירוצי, והרי לפניכם תרגום

הפרק כפי שהבטחתי לעצמי, כמיטב יכולתי הדלה.

 

 

 
הפנומנולוגיה של הרוח

גיאורג וילהלם פרידריך הגל

B. תודעה־עצמית

IV. האמת אודות הוודאות העצמית

 

A.עצמאותה ותלותה של התודעה העצמית:

 

אדנות ועבדות

 

 

תרגם מגרמנית: © מייק ארד

 


 

התודעה העצמית היא היות־כשהוא־לעצמו ובשביל־עצמו,  ובכך היא קיימת עבור האחר ועבור עצמה; כלומר, היא קיימת רק כמשהו הנתון להכרה. מושג אחדותה בכפילותה, המתממש בתודעה־העצמית באינסופיותו, הוא שילוב רב־צדדי ורב־משמעי, כך שהמופעים[1] שלו מצד אחד נפרדים לחלוטין, ומצד שני בתוך אותה הבחנה, תוך השוואת ניגודים, צריכים להיתפס ולהיות מוכרים כבלתי מובחנים או מאוחדים במשמעותם המנוגדת. המשמעות הכפולה של המופעים המובחנים נמצאת במהותה של התודעה העצמית כאינסופית, או בלתי־מתוּוָכת לניגוד הוודאות אשר בה היא מוצגת ומונחת. פירוק המושג של האחדות הרוחנית בכפילותה, ינכיח לנו את תהליך ההכרה.

למול התודעה העצמית קיימת תודעה־עצמית אחרת; היא נובעת מתוך עצמה. לכך יש משמעות כפולה; ראשית, היא איבדה את עצמה, שכן היא מוצאת את עצמה כמהוּת אחרת; שנית, היא מְשַׁלֶּלֶת[2] בכך את האחר, שכן היא אינה רואה את האחר כישות, אלא את עצמה באחר.

היא צריכה לְשַׁלֵּל את אותה אחרוּת של עצמה; זהו שילול כפל־המשמעות הראשון ומשום כך מהווה כפל־משמעות שני. ראשית, עליה לשלל את הישות העצמאית האחרת ובכך להיות בטוחה בעצמה כַּיֵשוּת המהותית; שנית, בעשותה זאת היא משללת את עצמה, שכן אותו אחר הוא היא עצמה.

אי־בהירות שילול דו־המשמעות של אחרותה שלה, מהווה באותה מידה חזרה דו־משמעית אל תוך עצמה; שכן, ראשית, באמצעות השילול היא משיגה את עצמה בחזרה מכיוון שעל ידי שילול אחרותה היא הופכת שוב זהה לעצמה; אך שנית, גם התודעה העצמית האחרת מקבלת את עצמה בחזרה שכן היא ראתה את עצמה באחר, אך בשילול אותה ישות של עצמה באחר היא מניחה לאותו אחר להשתחרר ולשוב להיות חפשי.

התנועה של התודעה העצמית, ביחס לתודעה־עצמית אחרת, הוצגה בדרך זו כפעולתה של התודעה העצמית האחת; אך לפעולה[3] זו של האחת יש את המשמעות הכפולה של היותה פעולתה שלה וגם של האחרת; שכן האחרת הינה עצמאית באותה מידה, מוּכלת בעצמה, ואין בה דבר שאיננו על־ידי ודרך עצמה. לראשונה אין את המושא לפניה כמו שהוא נמצא בראש ובראשונה עבור התשוקה[4], אלא תודעה־עצמית כישות עצמאית, היות־בשביל־עצמה, ואשר אין התודעה העצמית יכולה לנכסו לעצמה מבלי שמושא זה יעשה מרצונו את מה שמנסה לעשות לו הראשונה. התנועה היא, אם כן, בפשטות, התנועה המשוכפלת של שתי התודעות העצמיות. כל אחת מהן רואה את האחרת עושה מה שהיא עושה בעצמה; כל אחת עושה בעצמה את מה שהיא דורשת מהשנייה, ולכן עושה זאת רק במידה שגם האחרת עושה את אותו הדבר; פעולה חד־צדדית תהיה חסרת תועלת מאחר ומה שאמור לקרות יושג רק על ידי שתיהן.

מכאן שהפעולה היא בעלת משמעות כפולה, לא רק משום שהיא מכוונת כנגד עצמה כמו גם כנגד האחר, אלא גם משום שהיא פעולת האחד המוטמעת בפעולת האחר.

בתנועה זו אנו רואים עם זאת את התהליך, שהנכיח[5] את עצמו כמשחק של כוחות, חוזר על עצמו בתודעה. מה שהיה בו עבורנו, הוא כאן עבור הקיצונים[6] הגמורים עצמם. התָּוֶךְ הוא התודעה העצמית המתפצלת אל תוך הקיצונים; וכל קיצון הוא הֲמָּרָה[7] של הַגְדָּרָתִּיוּתּוֹ[8] ומעבר מוחלט אל ניגודו. אם כי למרות שכתודעה־עצמית הוא יוצא למעשה מתוך עצמו, הרי שיחד עם היותו מחוץ לעצמו הוא נשמר גם בתוך עצמו, עבור עצמו, ועצמיותו החיצונית היא בשבילו. הוא מודע לכך שהינו וגם אינו תודעה ישירה אחרת, ויחד עם זאת שאותו אחר יהיה בשבילו רק בכך שישַלֵל את  עצמו כהוֹוֶה בשביל עצמו ויהיה בשביל עצמו רק בהיות־בשביל־עצמו של האחר. כל אחד הוא התָּוֶךְ[9] של האחר, דרכו הוא מתּוּוָך ומאחד את עצמו עם עצמו; וכל אחד הוא בשביל עצמו ובשביל האחר ישות ישירה לעצמה, אשר יחד עם זאת היא הווה בשביל עצמה רק באמצעות אותו תִּיווּך[10]. הם מכירים את עצמם מתוך הכרה זה בזה אַהֲדָדֵי.

צריך עתה לעקוב כיצד התהליך של אותו מושג טהור של הכרה הדדית, המתבטא בכפילותה של ההכרה העצמית במסגרת זהותה היחידנית, מופיע בפני אחידותה[11] של ההכרה העצמית. בתחילה יציג את צד השונות של שתי ההנכחות או את התפצלותו של התָּווך לקיצוניותיו, שככאלה מנוגדות זו לזו כשהאחת רק מוכרת בעוד השניה רק מכירה.

ההכרה העצמית היא, ראשית כל, היות־בשביל־עצמה כפשוטו, זהה לעצמה באמצעות הוצאת והרחקת כל דבר אחר מחוץ לעצמה; גם מהותה וגם המושא[12] המוחלט שלה הם 'אני'; ובמיידיוּת[13] זאת, או בהיותה גרידא היות־בשביל־עצמה, היא פרט יחידני. האחר, עבורה, אינו אלא מושא המאופיין בחוסר מהותו ובשליליותו. אך האחר הוא גם הכרה עצמית; פרט[14] אחד מעומת מול פרט אחר. בהופעתן הישירה בזירה הן, במובן זה, אחת עבור השניה מושאים בסיסיים, תצורות עצמאיות, פרטים השקועים בהוויה של החיים – שכן המושא בהווייתו הישירה הגדיר עצמו כחיים. הן אחת עבור השניה צורות תודעה שעדיין לא מיצו את תנועת ההפשטה המוחלטת, של שירוש ההווייה הישירה והיותן ההיות השלילי הטהור של תודעה זהה לעצמה כהיות־בשביל־עצמו טהור, כלומר, להנכיח את עצמן כתודעות עצמיות. כל אחת מהן בטוחה בעצמיותה שלה אך לא בזו של האחרת ולכן ודאותה העצמית[15] עדיין חסרת אמת; שכן אמיתותה תהיה רק בכך שההיות־בשביל־עצמה יעמוד מולה כמושא או, מה שהינו היינו הך, אילו ינכיח המושא את עצמו כאותה ודאות עצמית טהורה. אך בהתאם למושג ההכרה זה יתאפשר רק כאשר כל אחת מהן תהיה עבור האחרת מה שהאחרת היא עבורה, רק כאשר כל אחת בתוך עצמה באמצעות פעולתה שלה ועם זאת באמצעות פעולתה של האחרת, תשיג את ההפשטה הטהורה הזאת של ההיות־לעצמו.

בכל אופן, הצגת עצמה כהפשטה הטהורה של התודעה העצמית, עומדת על הצגת עצמה כשלילה הטהורה של האופֶן המושאי שלה, או כדי להראות שאינה קשורה לכל קיום ודאי של הוויה־בנמצא[16], ליחידתיות הכללית של ההווייה־בנמצא, שאינה קשורה לחיים. ייצוג זה הוא פעולה כפולה: פעולה של האחר ופעולה באמצעות עצמו. עד כמה שזו פעולת האחר, כל אחד מחפש את מותו של האחר. אך בכך, הסוג השני של הפעולה, הפעולה באמצעות עצמו, מעורבת אף היא, שכן הראשונה כרוכה גם בהשלכת החיים מנגד. מכאן שהיחס בין שני פרטים בעלי תודעה  עצמית נקבע כך שהם מוכיחים את קיומם וקיום האחר באמצעות מאבק לחיים ולמוות. הם חייבים להיכנס למאבק זה כדי לאמת את ודאות[17] היותם בשביל עצמם, גם עבורם וגם עבור האחר. רק באמצעות השלכת החיים מנגד ניתן לזכות בחירות; רק כך ניתן להוכיח שעבור התודעה העצמית היותה העצמית אינה רק היות, לא בצורה המיידית בה היא מופיעה ולא בשיקועה במרחב החיים, אלא שלא נוכח בה דבר שלא ניתן לראותו כמופע נעלם ושהינה היות־לעצמו טהור בלבד. הפרט אשר לא סיכן את חייו יכול להיות מוכר כאדם, אך הוא לא השיג את האמת של הכרה זאת כתודעה־עצמית עצמאית. בדומה לכך, כמו שכל אחד משליך חייו מנגד, כך הוא צריך לחתור למות האחר, שכן אינו מעריך את האחר יותר מאשר את עצמו; מהותו מציגה עצמה לפניו כאחר, הוא מחוץ לעצמו וחייב לשַלֵל את היותו מחוץ לעצמו; האחר הוא תודעה רבגונית ומבלבלת בהופעתה ובהווייתה, ועליו לראותו כהיות־בשביל־עצמו טהור או כשלילה מוחלטת.

בכל אופן, נסיון זה, באמצעות המוות, מחסל את האמת שהיתה אמורה לנבוע ממנו, וכך גם את הוודאות של כלליות עצמית; שכן בדיוק כמו שהחיים, המסגרת הטבעית של התודעה, הם העצמאות ללא השליליות המוחלטת, כך המוות הוא השלילה הטבעית של ההכרה, שלילה ללא עצמאות, אשר משום כך נותרת ללא המשמעותיות הדרושה של גורם המכיר בה. באמצעות המוות נוצרה אמנם הוודאות ששניהם השליכו חייהם מנגד והתייחסו זה לזה בביטול, אך לא עבור אלה אשר שרדו את המאבק. הם שמו קץ להכרתם במסגרת הזרה של מהותיותם, שהיא ההיות־בנמצא הטבעי, כלומר, הם משללים את עצמם כקיצונים מוחלטים השואפים להיות־בשביל־עצמם או שיהיה להם קיום משל עצמם. אך בזאת נעלם מפעולתם ההדדית המופע המהותי של הפיצול לקיצונים גמורים בעלי מאפיינים לעומתיים; והתָּוֶךְ קורס אל תוך אחדות ישירה וחסרת חיים של קיצונים בלתי מנוגדים; והשניים אינם נותנים ומקבלים זה את זה הדדית כל אחד מהכרתו של משנהו, אלא משחררים זה  את זה באדישות כחפצים גרידא. פעולתם היא שלילה מופשטת, לא השלילה הנובעת מהתודעה, המשללת כך שהמשולל ממשיך בקיומו ונשמר, וכתוצאה מכך ממשיך להתקיים ושורד את שילולו.

בהתנסות זאת, לומדת התודעה העצמית שהחיים מהותיים לה כתודעה־עצמית. בתודעה־העצמית הישירה, ה"אני" הפשוט הוא המושא המוחלט, אשר מהווה עבורנו ולעצמו תיווּך מוחלט ויש לו עבור המופעים המהותיים עצמאות[18] מתמדת. פירוק אותה אחדות פשוטה היא תוצאת ההתנסות הראשונה; באמצעותה מונכחת תודעה־עצמית טהורה, תודעה שאינה אך ורק בשביל־עצמה אלא בשביל־אחר, כלומר, כתודעה הוויתית או תודעה בדמות חֶפְצִיוּת[19]. שני המופעים הינם מהותיים — מאחר ומלכתחילה הם שונים ומנוגדים והשתקפותם אל תוך האחדות עדיין לא הושגה, הם מופיעים כשתי דמויות מנוגדות של התודעה; האחת היא התודעה העצמאית שטבעה המהותי הוא ההיות־בשביל־עצמו, השניה היא התודעה הבלתי־עצמאית, שעבורה החיים או ההיות־בשביל־אחר היא המהות. הראשונה היא האדון, השנייה היא העבד.

האדון הוא תודעה הוֹוָה־בשביל־עצמה, אך לא עוד רק המושג של תודעה זו, אלא תודעה הווה־בשביל עצמה המתוּוכת עם עצמה באמצעות תודעה אחרת, כלומר באמצעות תודעה אשר למהותה היא שייכת, תודעה המתמזגת עם ישות עצמאית  או עם החפציות בכלל. האדון מייחס את עצמו אל שני המופעים האלה, לחפץ ככזה, שהוא מושא התשוקה, ולתודעה אשר עבורה החפציות היא המאפיין המהותי; ומאחר והוא א) כמושג של התודעה העצמית, יחס ישיר להיות־בשביל־עצמו, אבל ב) הוא בעת ובעונה אחת תָּוֶךְ, או היות־בשביל־עצמו שהוא בשביל עצמו רק באמצעות האחר, הוא מתייחס א) באופן ישיר לשניהם ו־ב) באופן מתוּוָך לכל אחד מהם באמצעות האחר. האדון מייחס את עצמו לעבד באופן מתוּוך באמצעות היש העצמאי משום שכך מוחזק העבד בעבדותו; זאת היא השרשרת ממנה לא היה יכול להשתחרר במאבקו, ומוכיח בכך את תלותו בהשגת עצמאותו בַּחֶפְצִיוּת. אך האדון הוא הכוח השולט בחפץ זה, שכן הוא הוכיח במאבק שזה עבורו דבר שלילי בלבד; מאחר והוא הכוח השולט בחפץ וזה למעשה הכוח השולט באחר, נובע מכך שהוא מחזיק את האחר משועבד לו. יחד עם זאת מייחס האדון את עצמו באופן מתוּוך לחפץ, באמצעות העבד; העבד לכשעצמו, כתודעה עצמית בכלל, מייחס אף הוא את עצמו באופן שלילי לחפץ ומשלל אותו; אך יחד עם זאת החפץ הוא עצמאי מול העבד ולכן שילולו אינו יכול להגיע לחיסולו המוחלט; במילים אחרות, הוא רק מעבד[20] אותו. עבור האדון, לעומת זאת, היחס המיידי הופך באמצעות תיווך זה לשלילה הגמורה של החפץ, או להנאה מכך. הוא הצליח לעשות את מה שהתשוקה נכשלה מלהשיג, דהיינו להיפטר לחלוטין מהחפץ ולהשיג שביעות רצון מההנאה ממנו. התשוקה נכשלה בכך בגלל עצמאותו של החפץ; אך האדון, אשר העמיד את העבד כחייץ ביניהם, לוקח לעצמו רק את ההיבט הלא־עצמאי של החפץ ונהנה ממנו באופן מוחלט. את ההיבט העצמאי הוא משאיר לעבד המעבד אותו.

בשני המופעים האלה משיג האדון הכרה באמצעות תודעה אחרת; שכן בשניהם התודעה האחרת היא בבירור משהו לא מהותי, גם בעבודתה על החפץ וגם בהיותה תלויה בישות מסויימת. באף אחד מהם הוא אינו יכול להיות אדונו של היש ולהגיע לשלילה מוחלטת שלו. כאן, לכן, נוכח אותו מופע של הכרה, דהיינו שהתודעה האחרת משללת את עצמה ובכך עושה לעצמה את מה שהראשונה עושה לה. בדומה לכך, המופע האחר נוכח גם הוא, שפעולה זו של השני היא פעולתו העצמית של הראשון; שכן מה שעושה העבד הוא למעשה פעולתו של האדון, עבורו רק ההיות־בשביל־עצמו היא המהות; הוא הכוח השלילי המוחלט שעבורו החפץ הוא לא־כלום. כך הוא הפעולה המהותית הטהורה ביחסים אלו, בעוד פעולת העבד אינה טהורה ולא מהותית. אך להכרה הולמת המופע נמצא בחסר, את מה שעושה האדון  לאחר הוא עושה גם לעצמו, ומה שהעבד עושה לעצמו הוא עושה גם לאחר. מכאן נובעת הכרה חד־צדדית ובלתי מאוזנת.

התודעה הלא־מהותית היא כאן המושא עבור האדון, המהווה את אמת הוודאות של  עצמו. אך ברור שמושא זה אינו תואם את מושגו, אלא שהמושא בו השיג האדון את אדנותו הפך להיות במציאות משהו שונה לגמרי מתודעה עצמאית. מה שעומד כעת מולו הוא לא תודעה עצמאית כי אם תודעה מוּתְּנָה. לכן אין הוא בטוח בהיותו־בשביל־עצמו כאמת שלו. להיפך, אמיתותו היא למעשה התודעה הלא־מהותית והפעולה הלא־מהותית שלה.

האמת של התודעה העצמאית היא, לכן, תודעתו הכנועה[21] של העבד. זו אמנם מופיעה תחילה מחוץ לעצמה ולא כאמת של התודעה העצמית. אך בדיוק כשם שהאדנות הראתה שטבעה המהותי הוא הניגוד למה שברצונה להיות, כך גם העבדות, בהגשמתה, תהפוך למעשה לניגוד של מה שהיא באופן מיידי; כתודעה הנהדפת בכוח לתוך עצמה, היא תיסוג לתוך עצמה ותהפוך לתודעה עצמאית אמיתית.

ראינו שהוויתה של העבדות היא רק ביחס לאדנות. אך היא תודעה־עצמית, וככזאת עלינו להתבונן כעת במה היא כשלעצמה ובשביל־עצמה. בראש ובראשונה, לעבדות יש את האדון כמציאות מהותית; לפיכך האמת עבורה היא התודעה העצמאית שהיא בשביל־עצמה. יחד עם זאת, העבדות עדיין אינה מודעת שאמת זו מוּכֶלֶת בה. אך למעשה היא מכילה בתוך עצמה את אמת השליליות הטהורה והיותה לעצמה, מאחר והתנסתה כבר במהות זאת שלה. תודעה זו לא פחדה מדבר מסויים או ברגע זה או אחר, אלא כל ישותה היתה אחוזת אימה, שכן היא חשה באימת המוות – האדון המוחלט. בהתנסות זאת אחז בה רעד בלתי נשלט וכל דבר יציב בה התפורר עד ליסודותיו. אך תנועה כללית טהורה זאת, ההתמוטטות המוחלטת של כל דבר יציב, היא המהות הפשוטה של התודעה העצמית, שליליות מוחלטת, האימה הטהורה, קיימת איפוא בתודעה־עצמית זאת. רגע זה, של היות־לעצמו טהור הוא גם ברור עבור העבד, שכן הוא קיים עבורו באדון כמושא. יתר על כן, תודעתו אינה התפוררות כל היציב רק כעיקרון; בשרתו את האדון הוא מחולל זאת למעשה. באמצעות שירותו הוא מסלק מעצמו כל קשר להווייה־בנמצא הטבעית, ונפטר ממנה באמצעות העבודה עליה.

למרות זאת, תחושת הכוח[22] המוחלט, בכלל ובפרט, של השירות, הוא רק ההתפוררות לעצמה, ועל אף שהפחד מהאדון הוא אמנם תחילת החכמה, כך גם התודעה־לעצמה ולא ההיות־בשביל־עצמה. באמצעות העבודה מגיע העבד למודעות עצמו. ברגע המקביל לתשוקה בתודעת האדון נראה היה כי ההיבט של היחס הלא־מהותי לחפץ נפל ברשותו של העבד, מאחר וביחס זה החפץ שמר על עצמאותו. התשוקה שמרה לעצמה את השלילה הטהורה של המושא ובכך את התחושה הצרופה של עצמיות. אך זוהי הסיבה לכך שסיפוק צורך זה הוא רק בן חלוף, שכן הוא חסר מושאייות ותמידות. העבודה, לעומת זאת, היא תשוקה עצורה, דוחה ארעיות; במילים אחרות, העבודה יוצרת ומעצבת את החפץ. ההתייחסות השלילית למושא הופכת להיות  צורתו כמשהו תמידי, בדיוק משום שלמושא המעובד יש עצמאות. תָּוֶךְ שלילי זה או הפעילות המעצבת הוא בעת ובעונה אחת הייחודיות או ההיות־בשביל־עצמו הטהור של תודעה, אשר כעת, בעבודה מחוץ לעצמה, משיגה את אלמנט התמידיות; התודעה העובדת מגיעה בזאת לראיית היש העצמאי כעצמיותה שלה.

אך לפעילות המעצבת אין רק את המשמעות השימושית שבה ההיות־בשביל־  עצמו הטהור של התודעה המשרתת משיג את הווייתו; יש בה גם, בניגוד למופעה הראשון, את המשמעות השלילית של הפחד. שכן בעיצוב החפץ, שליליותו של העבד, היותו בשביל עצמו, הופכת להיות מושא עבורו רק באמצעות שילול הצורה הקיימת המעומתת מולו. אך מושאיות שלילית זאת איננה אלא הישות הזרה שבפניה אחז בו הרעד. כעת, לעומת זאת, הוא מחסל את השליליות הזרה, מציב את עצמו כשליליות ביסוד המתמיד של הדברים, ובכך הופך להיות בשביל־עצמו, מישהו הקיים בזכות עצמו. באדון, ההיות־בשביל־עצמו אינו אלא אחר עבור העבד, או קיים בשבילו; בפחד, הההיות־בשביל־עצמו נוכח בעבד עצמו; בעיצוב החפץ הוא הופך להיות מודע לכך שההיות־בשביל־עצמו שייך לו, שהוא עצמו, במהותו, קיים לאמיתו של דבר בזכות עצמו. הצורה[23] אינה הופכת למשהו אחר מעצמו באמצעות החצנתה; שכן בדיוק אותה צורה היא ההיות־בשביל־עצמו הטהור שלו שבחיצוניותה הופכת לאמת שלו. באמצעות גילוי מחדש זה של עצמו נוכח העבד לדעת שבדיוק בעבודתו, בה נראה היה שיש לו רק קיום מנוכר, הוא משיג את תודעת היותו כשלעצמו ובשביל עצמו. עבור התבוננות זאת, נחוצים שני המופעים של פחד ושירות ככאלה, כמו גם הפעילות המעצבת, ושניהם באותו זמן באופן כללי. ללא משמעת השירות והצייתנות, הפחד נשאר בשלב הצורני ואינו מתרחב למציאות המודעת של עולם הישות. ללא הפעילות המעצבת, הפחד[24] נשאר פנימי ואילם, והתודעה אינה הופכת במפורש בשביל־עצמה. אם התודעה מעצבת את החפץ ללא הפחד המוחלט הראשוני, היא איננה אלא עמדה אנוכית ריקה; שכן צורתה או שליליותה אינן שליליוּת כשלעצמה, ולכן פעילותה המעצבת אינה יכולה לתת לה את תודעת עצמה כישות מהותית. אילו לא חוותה פחד מוחלט אלא רק חרדה[25], היתה המהות השלילית נשארת עבורה כמשהו חיצוני כאשר מהותה אינה מושפעת ממנה לפני ולפנים. מאחר וכל תוכן התודעה הטבעית לא התערער, משתייכת אליה עדיין ישות מוגדרת; להיות בעל שכל עצמאי זו עקשנות, חירות שעדיין שזורה בעבדות. בדיוק עד כמה שהצורה הטהורה אינה יכולה להוות ישות מהותית עבורה, כך גם צורה זו המורחבת לַפְּרָטִי אינה פעילות מעצבת כללית או מושג מוחלט; זוהי מיומנות השולטת בדברים מסויימים, אך לא על הכוח המוחלט ועל כוליות המהות המושאית.

 

 

[1]  Momente

[2]  מאחר ולמילה הגרמנית Aufhebung, במובן בו הגל משתמש בה, אין מקבילה בעברית, ומאחר והיא מילת המפתח בדיאלקטיקה ההגליאנית, המצאתי מילה המביעה בקירוב רב את כוונתו: לְשַלֵל פירושו לשלול ולקחת שלל בעת ובעונה אחת. כלומר, שלילתו של מופע (Moment) מסויים אינה מוחלטת, אלא חלק ממנו נלקח כשלל ומועבר לשלב הבא.

[3]  Das Tun

[4]  Begierde

[5]  Darstellte

[6]  Extreme

[7]  Austauschung

[8]  Bestimmtheit

[9]  Mitte

[10]  Vermittlung

[11]  Einheit

[12]  Gegenstand (Object)

[13]  Unmittelbarkeit

[14]  Individuum

[15]  Eigene Gewißheit

[16]  Dasein

[17]  Gewißheit

[18]  Selbständigkeit

[19]  Dingheit

[20]  Bearbeitet

[21]  Knechtische

[22]  Macht

[23]  Form

[24]  Furcht

[25]  Angst

 

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s