ובחלומי, שוב שט לו לאיטו ענן חיוור בשמי הפלדה,
ורוח בוקר חרישית פורעת את בלוריתי שאיננה עוד.
העורב השחור, מיודעי שמכבר הימים, נוחת בעזות מצח לתוך האדנית,
תוך קריאות "קרעע" צרודות, כאילו מאתגר אותי לקום.
אני צועק "וולקייד! וולקייד!", וקם לעומתו בתנועה מאיימת,
אני צועק "וולקייד! וולקייד!", וקם לעומתו בתנועה מאיימת,
אולם כל אותות בהלה אינם נראים עליו, והוא אף מתקדם לעומתי בעזות מצח.
שניים מחבריו מצטרפים אליו לחיזוק השורות,
ואני נסוג פנימה בבהלה, וסוגר את הדלת מאחורי.
"לא אכנע!", אני צועק מאחורי הדלת הסגורה.
"אין לך סיכוי", הם מגחכים לעומתי מעברה השני,
ומחסלים בעקביות את צמחיית העציצים והאדניות.
"ציטוקסן, ג'י-סי-אס-אף", אני לואט את מילות הקסם שנותרו באמתחתי.
"קרעעע!", "קרעעעע!".
השמים לא התקדרו, והברק לא הבזיק.
עורב שחור אחד נעץ בי את מבטו המאיים,
ואני החזרתי לו מבט מצמית, ולא נסוגותי עוד אל תוך חדרי.
