ביה"ס היסודי

במכנסי חאקי קצרים, חולצת טריקו (היום קוראים לזה 'טי-שירט'), סנדלים תנכיים, ילקוט עור מהוה על הגב ושקית אוכל מבד ביד, עשיתי את דרכי מדי יום לבית הספר. מביתי במורד רחוב השילוח (שבקטע הזה נקרא היום 'ברכת משה' – החניוקים ביטלו לי את כתובתי המקורית!) עד המכולת, ימינה במדרגות לרחוב חרמון, שמאלה בחרמון עד האינסטלטור שבפינת בית"ר, ימינה במורד בר-כוכבא, חוצים בזהירות את מיכאל מול מספרת הנשים של הרמן השמן, הלאה במורד בר-כוכבא ושמאלה לרחוב גלעד (שמאז בניית בית-הכנסת הגדול נקרא רחוב הרב הרצוג), ושוב ימינה לביל"ו. בפינת ביל"ו-הרצל, מול ביתו של אברמל'ה, מביטים היטב פעמיים שמאלה וימינה וחוצים את רחוב הרצל הסואן. שמאלה במדרכה שממול, עוברים את חנות מוצרי הבנין והאינסטלציה של טופולסקי ואת חנות הגלידה והגזוז שלידו, והנה שערי הברזל של בית הספר. דוד, השמש, מאפשר לי להכנס, ואני יורד במדרגות הרחבות, בין העמודים, אל החצר הגדולה.
התחלתי את הכשרתי האינטלקטואלית בכיתה א1 של המורה אסתר. לאחר כמה שבועות של לימוד הא"ב וכתיבה תמה של אותיות ומילים בין השורות, הותר לנו להביא לכיתה את "מקראות ישראל". המורה אסתר בחרה באחד הסיפורים הראשונים, וכל אחד היה צריך בתורו להקריא משפט בקול רם. עד שהראשון הצליח בקושי רב לסיים את המשפט שלו, לאחר גמגומים אינסופיים שנשמעו כנהמות משפחת שימפנזים בעת פליית כינים, ואני סיימתי את קריאת הסיפור לעצמי ועברתי לסיפור הבא. כשהייתי שקוע בקריאת הסיפור השלישי, הופתעתי על-ידי אסתר הג'ינג'ית, שבפעולת קומנדו מושלמת הצליחה להתגנב עד אלי ולהציץ מעבר לכתפי.
"מה אתה עושה?!!", צרחה.
"קורא, המורה…"
"אתה לא בסיפור שלנו! תמשיך להקריא מאיפה שהפסקנו!"
"כן המורה" אמרתי, חזרתי לדף הראשון, והתחלתי להקריא בדיוק מאותו מקום אליו הגיעה השימפנזה הקודמת, קריאה שוטפת ורהוטה (באותם ימים, כשההורמונים עוד לא עשאוני לזכר אלפא, עוד הייתי מסוגל לעשות שני דברים בעת ובעונה אחת). זה כבר היה יותר מדי; בחוצפה כזאת הג'ינג'ית עדיין לא נתקלה. גם עונה, גם מתמצא וגם יודע?! היא לא תסבול דברים כאלה בכיתה שלה, ושאני אגיע בבקשה למחרת עם אמא ישר אל המנהל.
בבוקר שלמחרת, עם הצלצול, התייצבתי עם אמי בפעם הראשונה מני רבות בחדר המנהל. לאחר דין ודברים קצר הוחלט שאמנם לא עשיתי כל דבר רע, אך כדי לשמור על כבוד המורה עדיף שאעבור ללמוד בכיתתה של המורה שושנה. וכך מצאתי את עצמי עוד באותו יום תלמיד מן המנין בכיתה א2. בהתאם להוראותיו הברורות של המנהל, הושבתי בספסל האחרון והרשות בידי לעסוק בקריאה ככל העולה על רוחי על מנת שלא אשתעמם, כל עוד אינני מפריע למהלכו התקין של השיעור. הסידור עבד מצויין ולא זכורות לי תקלות נוספות במהלך אותה שנה. כשסיימתי את 'מקראות ישראל' חלק א' קיבלתי רשות לעבור לחלק ב', ומלבד שיעורי החשבון והתנ"ך בהם השתתפתי כשאר האדם, הייתי שקוע בקריאה.
בכיתה ב' קבלנו כמחנכת מורה דנדשה, צעירונת עם צמה, ישר מהסמינר, המורה שרה, שרה גליק, אם זכרוני אינו מטעני. למדתי בכיתתה שנתיים, וכבר אקדים ואומר כי מכל המורים ששרדתי במשך השנים היא היתה הטובה והאהובה ביותר, ודמותה שמורה עמי בחיבה והכרת תודה עד עצם היום הזה.
בשנתיים אלה ביססתי את מעמדי בבית הספר. בכתה תלמיד מצטיין יחד עם חנה ונילי. האצבע מונפת למעלה דרך קבע, התשובות מדויקות ומנוסחות להפליא כמעט לפני שנשאלו השאלות, הכתבות עשר, מבחנים עשר, לימוד בע"פ עשר, כל המקצועות עשר, תפקיד ראשי בכל ההצגות (כולל האמגוש פלפלתא חריפתתא בפורים) ובכלל, חלומו הרטוב של כל מורה. גם את שיעורי הצרפתית אהבתי, אצל המורה חבובה, או הגב' לניאדו אם תרצו, שהיתה מגיעה לכיתה עם המנדולינה שלה ומנעימה לנו זמירות. לזכותה ניתן להיאמר שאת משלי לה-פונטיין אני זוכר בעל פה עד היום. בהפסקות ולאחר הלימודים זה כבר סיפור אחר. מתחבר דווקא עם התלמידים הגרועים ביותר וגדולי הפורעים.
בכיתה ד' היתה לנו מחנכת חדשה, בלונדית מתולתלת בשם דפנה כמדומני, אך איש לא התייחס אליה ברצינות וכל שאני זוכר ממנה היא דמות מפוחדת המשתדלת לעבור את היום בשלום. בשנה זו ביססתי את מעמדי כפרחח מספר אחד בביה"ס, כאשר משהוטל עלי עונש להשאר בכיתה בשעת ההפסקה הגדולה יצאתי מבעד לחלון בקומה השלישית, התיישבתי על הכרכוב הצר שהקיף את הבנין כשרגלי מתנדנדות באויר, ונפנפתי בעליצות לחברי ששיחקו בחצר. קיצורו של ענין, לאחר שתיים-שלוש דקות חזרתי וטיפסתי פנימה מבעד לחלון, עוד לפני שמשלחות השכנוע הספיקו להתארגן. הדרמה נסתיימה אך הרושם נותר.
בחורפים של אותם שנים נהגנו בהפסקות לצאת אל מחוץ לתחום בית הספר, ולהתמקם בתצרות הבתים השכנים בהם היתה אדמה שהתאימה למשחק הבלורות (גולות בעברית צחה, ג'ולות או בנורות כפי שכונו ברבות השנים). מור בננה או ג'ורות, ממש לא משנה. אוסף הבלורות שלי הלך וגדל מיום ליום עד שנאלצתי לשאתן בשקית מיוחדת לבית הספר על-מנת שכובדן בכיסי לא יגרמו לי לאבד את מכנסי. יד יציבה ועין חדה, ובאוסף שלי היו בלורות מכל הסוגים והמינים – גדולות וקטנות, פצוצות, ח'לנגיות ועוד כהנה וכהנה שמות וכינויים אותם כבר הספקתי לשכוח. גם מ'סמר היה משחק נפוץ לימות החורף, שלא כמו סמל, סוס ארוך, וסתם כדור-רגל המשוחק בכדור טניס ישן על גג בית-הכנסת הגדול ההולך ונבנה.
השנה בכיתה ה' עברה גם היא ללא אירועים יוצאי דופן במיוחד, מלבד אותה פעם בה עמדנו במעלה המדרגות והיינו שקועים בתחרות יריקה למרחק. כרגיל איתרע מזלי, והיריקה הזוכה ששיחררתי כפגז מלועו של תותח, נחתה על שכמו של המורה פלס חולה הפרקינסון, אשר בדיוק באותו רגע הופיע מעבר לפינה. כולם נסו כנשוכי נחש, ורק אני נשארתי שם, בוש ונכלם, מוכן לשאת בתוצאות שלא אחרו לבוא.
בטיול השנתי שנערך בכיתה ו' לירושלים, בעת שצעדנו בסך לעבר בי"ס אליאנס המקומי בו עמדנו לללון את לינת הלילה, הבעתי באוזני חברי את דעתי השלילית על המורה ברגמן, מחנך הכיתה. תוך כדי שאני מסביר להם מדוע הוא חמור ואידיוט מוחלט, הופנתה תשומת ליבי לכך שהנ"ל צועד מעדנות מאחורי ומקשיב לכל מילה. שבוע לאחר מכן כבר הועברתי מ-ו2 ל-ו1, והופקדתי בידיו הנאמנות של מר טולדנו שתום העין. הסיבוב הושלם. חזרתי לכיתה אותה עזבתי בכיתה א'.

מאת: wageslave

Old, sick, wise, and disillusioned.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s