המעבדה

היו אלה ימים בהם רצינו כולנו להיות מדענים. לכל אחד מאיתנו היתה ערכה כימית כלשהי שקיבלנו בימי ההולדת שלנו. שלי נהרסה כליל בניסוי כלשהו שביצעתי במרפסת המטבח – האש שפרצה כובתה במהירות כך שהשכנים אפילו לא שמו לב, אך מהערכה שלי לא נשאר כמעט דבר שמיש. עובדה זו לא הרתיעה אותנו כמובן כמלוא הנימה, ובאחד מימי הקיץ החמים של החופש הגדול החלטנו לעשות מעשה ולבצע ניסוי משותף, כשאריק מספק את הכלים והמקום ואני אחראי על החומרים.
אריק גר במספר 29 בקומה האחרונה, בניין שככל הבניינים האחרים ברחוב היה בנוי בשיפועו של הוואדי. אם ירדת בוואדי כמה מטרים מתחת למפלס הרחוב וזחלת במעבר צר שנוצר בימים עברו מתחת לשיח מטפס ענקי, אשר כיסה את כל צידו של הבניין עד גובה הרחוב, היית מגיע לפתחו של מעין חדרון קטן וצר שתיקרתו נמוכה מכדי לעמוד בו, רצפתו עפר, קורי עכביש מכסים את פינותיו וריח הטחב עומד באוויר. כינויו של כוך 'סודי' זה, שלא היה לו כל שימוש הגיוני ולא נעשה בו שימוש במשך שנים כפי שהעידה העובדה שדרך הגישה אליו היתה נסתרת וחסומה כמעט לחלוטין, היה בפינו "המערה". בכוך זה בחרנו כמקום המושלם לביצוע הנסוי אשר יעמיד אותנו בשורה אחת עם גדולי הכימאים בדורנו ובדורות הקודמים.
כמובן שנזקקנו לעדים שיעידו בבוא הזמן לפני וועדת פרס נובל על המיומנויות ותעצומות הנפש שגילינו כחוקרים בלתי נלאים, וצרפנו אלינו באותו יום גם את זאב, אשר ושמיל.
בבוא הרגע הגדול, זחלנו חמישתנו מתחת לשיח אל תוך "המערה", והצבנו את הצלוחיות כמתוכנן כשאנו מחברים ביניהן בצינורות זכוכית שכופפנו בעצמנו מעל לפתיליית הספירט. תוך דקות ספורות נראה המקום כמעבדתו של ד"ר פרנקנשטיין, ואנחנו סרקנו במבטינו את מעשה ידינו בגאווה בלתי סמוייה. האמת היא שאני חלש מאד בכימיה, ואינני זוכר בדיוק מה ניסינו לעשות ומה ציפינו שיקרה. בכל אופן, אני מוכן להישבע שהיתה שם כמות לא מבוטלת של אבקת גופרית צהובה, חומצת מלח, אציטון, ופתיליית ספירט.
הצתנו את הפתילייה והצבנו אותה מתחת לאחת הצלוחיות, ואז ישבנו מסביב והבטנו בתמיסה המתחילה לבעבע ולעלות בצינור הזכוכית בדרכה לצלוחית אחרת. משום מה תקפה אותנו לפתע הפאניקה, וברגע אחד היינו כולנו בדרכנו אל מחוץ ל"מערה". משהיינו כולנו בחוץ ודבר לא קרה, התחלנו לדון באפשרות של לחזור ולבדוק מה בדיוק קורה שם בפנים. למזלנו, בטרם הגענו לכלל החלטה, נשמע פיצוץ עז שהחריד את שלוות האזור. להבה גדולה בקעה מהמערה וליחכה את קיר הבניין, וריח עז של גופרית נישא באוויר. אנחנו נפוצנו בבהלה לכל רוח. תוך דקות ספורות הגיעו שכנים עם צינור מים וכיבו את האש. רק הקיר המפוייח וריח הגפרית היוו עדות לאחד הניסויים הגדולים של המאה. מהמעבדה לא נשאר דבר.
לאחר ימים מספר אזרנו מעט אומץ וחזרנו למקום הפשע על-מנת לראות מקרוב את התוצאות. פתח "המערה" היה סגור ומסוגר בלוחות עץ כבדים אשר מוסמרו למקומם.
ברבות הימים, צימח השיח המטפס פרא והמעבר אל החדרון הסודי נסגר ונעלם.
איש מאיתנו לא הפך להיות כימאי.





מאת: wageslave

Old, sick, wise, and disillusioned.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s