במשך שנים תמכה ישראל בעמדה הטורקית בנושא רצח העם הארמני. הנושא לא הועלה מעולם במליאת הכנסת בגלל התנגדותם הנמרצת של משרד החוץ ומשרד ראש הממשלה. אתמול החליט אלוף הצבועים, יו"ר הכנסת ראובן ריבלין, להעלות את הנושא במליאה: "זוהי חובתי כיהודי וכישראלי, להכיר בטרגדיות של עמים אחרים. שיקולים דיפלומטיים, חשובים ככל שיהיו, אינם מתירים לנו להתכחש לאסונו של עם אחר". מעניין, עד עכשיו לא היתה זו חובתו להכיר בטרגדיה של עם כלשהו מלבד העם היהודי. יצר הנקמנות כלפי הטורקים העלה בו את הדחף להכיר בטרגדיה של העם הארמני – מה גם שהארמנים אינם דורשים מישראל דבר. הטרגדיה של העם הפלסטיני היא כמובן דבר אחר לגמרי. להכיר בה, פירושו של דבר הוא לא הכרה ערטילאית בהבל פה, אלא לעשות מעשה של ממש. אפילו חלק קטנטן מדמעות התנין שלו אינו מוכן לשפוך למען הכרה בנכבה, או למען פתרון צודק של "הבעייה הפלשתינית". מי יודע? אולי היה נושא נאום חוצב להבות גם בנושא הפלסטיני אילו נשאו הטורקים באחריות גם לטרגדיה זאת?
