אה, איזה ורידים יפים

בוקר יום א', לאחר סוף שבוע של צמרמורות, חום עולה ויורד, קם בבוקר עם °38.5 ומחליט שהגיע הזמן ללכת למיון.
בהתאם להוראות המצורפות לחבילה, אני מגיע לטיפול-יום המטולוגי ומודיע על חום גבוה. מקבלים  אותי יפה כרגיל, והאחיות עושות מלאכתן בזריזות ובמקצועיות. מכיוון שהורידים בזרועותי בולטים ותמיד היו קלים ונוחים למציאה, האחות המיומנת מכניסה מחט בנסיון ראשון, לוקחת דם לבדיקות, ומקבעת את המחט כפי שנהוג למקרה ויהיה צורך לשימוש נוסף. לאחר שמתקבלות התוצאות הראשונות מהמעבדה, והיות והרופאה המטפלת שלי אינה נמצאת, אני מתקבל אצל הרופאה המחליפה. לא נמצאו כל תוצאות חריגות שיכולות להסביר את החום הגבוה, ולכן מוחלט לאשפז אותי עד לקבלת תוצאות נוספות שיוכלו אולי להצביע על מקור החום. בינתיים אני מתחיל לרעוד, ובדיקה קצרה מראה °39.
כאן ברצוני להוסיף, במאמר מוסגר, שהאישפוז במחלקה ההמטולוגית הוא כמעט בלתי אפשרי מאחר וישנם כשמונה חולים על מיטה בכל רגע נתון (כך נאמר לי) והוא מיועד למקרי חרום בלבד. יחד עם זאת, אני מכיר אישית אנשים (שהפרוטה מצוייה בכיסם) שהתחילו את הטיפולים באותו זמן כמוני, אך עשו זאת ע"י פנייה פרטית לראש המחלקה שהיה בכך לרופא המטפל שלהם, ואשר נמצא להם מיד מקום לאישפוז במחלקה עצמה על-אף שפנו עם חום הרבה יותר נמוך משלי.
אני נשלח למיון כללי, שם שוב לוקחים ממני דם, עד שלקראת ערב פותחים אולם נוסף במיון מאחר ואין מקום במחלקות. אני שוכב כשכל ציודי עלי (אין אפילו שולחנון או כסא לרפואה) ונאמר לי שאני עתיד לבלות שם את הלילה. נכנע בלב כבד לגורלי, אני יורד מהמיטה על-מנת ללכת לשרותים. ובכן, מסתבר לי שבכל מחלקת המיון הגדולה והמודרנית, שאלפי אנשים עוברים בה במשך היום, יש שני תאי שרותים הפתוחים לקהל הרחב – לחולים, למלווים, למבקרים, ובעצם לכל מי שבמקרה נמצא בסביבה. המרחק לשרותים ממיטתי הוא רב, ומשאני מגיע ורואה אנשים עושים את צרכיהם בדלת פתוחה, ומבין שעלי לעמוד בתור ולדדות אט-אט כשאני נתמך במקל ההליכה שלי, בכפכפים לרגלי וכששולי מכנסי נגררים בשלוליות השתן המובילות אל היעד, אני נשבר וחוזר למיטה.
בדיוק כשאני מגיע למסקנה שמוטב לי לאסוף את חפצי, לחזור הביתה ולקחת אקמול, "מקפיצים"[i] אותי לפנימית א'. אני מועבר לחדר בן שתי מיטות. המיטה הקרובה לדלת תפוסה ואני מקבל את זו שליד החלון. יש לפחות כוננית. מדידת חום (°38.3), שני אקמולים, ויהי ערב, ויהי בוקר יום שני.
חמש וחצי, מדידת חום (°39.3), שני אקמולים. חדר השרותים מהווה גם חדר אמבטיה, באמצעות צינור גמיש עם ראש מקלחת המחובר לקיר באחת הפינות. אין איפה להניח בגדים נקיים, שכן המקלחת הזו מתיזה לכל עבר ומרטיבה את הכל – כולל המגבת. גם לעמוד יחף לא מומלץ, לנוכח הנקיון הסטרילי.
שולחים מישהו לקחת לי דם לתרביות. הוא מאד מתאמץ, מנקב לי את הוורידים בארבעה מקומות שונים (אני עם הוורדים היפים!), ולבסוף, אוסף את המבחנות והולך כשהוא מותיר אותי עם שתי זרועות מנוקבות שלמחרת ייראו מכוסות בשטפי דם שחורים צהובים. ביקור רופאים במחלקה הוא תהליך מעניין: בכל יום, בשעה כלשהי (ממש לא מחייב), מגיע אליך איזשהו סטג'ר ששואל אותך בדיוק את אותן השאלות ששאל קודמו, ושהתשובות אליהן נמצאות ממילא בתיקך האישי, והולך. לאף אחד אין תשובות על כלום, והטיפול מסתכם בכך שאני מבקש אקמול כי אני מרגיש צמרמורות ואת חומי עולה. האחות שואלת, "איך אתה יודע? יש לך מדחום מהבית?", וכשאני עונה בשלילה היא מחליטה למדוד את החום בעצמה. "°39.5, לא יכול להיות. אני אביא מדחום אחר". ולאחר דקות מספר, "באמת °39.5, המדחום בסדר". מבחינת זמנים סדר היו של המחלקה הזוי לחלוטין. הארוחות מוגשות מדי יום בשעות אחרות, החלפת פיז'מות, מצעים ומגבות נעשית על פי בקשה בלבד, ורוב המטפלים נראים כאילו החולים מפריעים להם בעבודתם. הלילות קשים במיוחד, בעיקר בגלל צעקותיה של הרופאה התורנית שיפסיקו כבר לבלבל לה את המוח כי יש לה גם חולים אחרים. בסך הכל זה לא היה מאד מפתיע, שכן כבר כשהגעתי למחלקה הסביר לי אחד האחים: "שם בחלק ההוא של המסדרון מרוכזים אלה שיצאו מכאן דרך חדר המתים, וכאן בחלק הזה יש כמה לא-ברורים, כמוך".
ערב אחד קיבלתי אינפוזיית נוזלים ל-24 שעות. לאחר כ-6 שעות, בסביבות השעה 02:00 לפנות בוקר, אני מתעורר ורואה ששקית האינפוזיה ריקה, ודם מתחיל לעלות בצינור הפלסטיק. קמתי וניגשתי לדלפק האחיות. אני מראה לאחות שנמצאת שם את שקית האינפוזיה הריקה, והיא אומרת "אין בעייה" ובמקום לנתק את הצינורית ממחט העירוי שבזרועי, היא מנתקת את השקית עצמה ומשאירה את הצינוריות מחוברות למחט. שאלתי אותה אם לא נראה לה הגיוני יותר לנתק את כל הצינור במקום להשאיר אותו תלוי ומחובר ללא צורך, היא מלמלה משהו, ניתקה את הצינורית ממחט העירוי והבריגה פקק פלסטיק חדש – מה שהיתה צריכה לעשות מלכתחילה.
בקיצור, יום הולך ויום בא, חום, אקמול, ניקובים נוספים של הוורידים מצד לצד, ואין חדש תחת השמש. בשלב מסויים, מישהו עם מעט יותר שכל ישר החליט בכל זאת להתחיל טיפול באנטיביוטיקה בשם טבניק, וראה זה פלא! החום ירד, האקמולים נשלחו לפח האשפה של ההיסטוריה ואני התחלתי להתאושש. בכל זאת לא רצו לוותר גם על בדיקת אקו-לב תוך ווישטית, ומשהסיעו את מיטתי ממקומה בפינה והבחנתי בערימות טינופת, בקבוקי השתנה חד-פעמיים, וכדומה, הבנתי מהיכן נבע ריח הביוב התמידי שהיה תלוי דרך קבע בחלל החדר.
מעניין לעניין, אחד הרופאים, מהיחידים שהתייחסו אלי כאל חולה בן-אנוש, הבהיר לי שביום ששי, אם עדיין אהיה ללא חום, אשוחרר הביתה בכל מקרה, ובבית אמשיך לקחת את האנטיביוטיקה בה התחלתי למשך שבוע. הזהרתי אותו כי מנסיוני, קופת החולים אינה מאשרת את הטבניק וגם אם אני רוצה לרכוש את התרופה בבית מרקחת פרטי אני צריך להמתין לפחות יומיים עד שהתרופה תוזמן (המחיר הוא כ-25 ש"ח לגלולה, והתרופה נמכרת בחפיסות של 5 גלולות בלבד). הוא אמר שהוא מכיר את הסיפור הזה, אבל הם ידאגו שאני אצא מבית החולים עם מספיק גלולות להשלמת הטיפול.
הרופא הזה לא היה כמובן ביום ששי כאשר הודיעו לי שאני משתחרר הביתה. בשעה 11:00 לערך היה מכתב השחרור שלי מוכן, והאחות האחראית הגישה לי אותו בצרוף גלולה אחת – שיהיה לי לשבת. עד השעה 13:30 עוד נאבקתי לקבל את הגלולות שהבטיחו לי. בסופו של דבר נשברתי והלכתי הביתה עם שלוש גלולות שהצלחתי להשיג לאחר שעתיים וחצי של ויכוחים, צעקות ושיכנועים. כלומר, שלוש גלולות חסרות להשלמת הטיפול.
בסופו של דבר, גם אם להתעלם משבוע הבלהות שעבר עלי, נשארתי עם שאלה פשוטה למדי: האם שווה היה לבית החולים להשקיע בי חמישה ימי אישפוז מלאים, כולל עשרות בדיקות מעבדה, צילומים ואקו-לב, שעלותם הכוללת היא ללא ספק אלפי שקלים, רק כדי לחסוך לכל היותר 75 ש"ח??? (מחיר קמעונאי עבורי – לא עבור ביה"ח המקבל את התרופות במחיר נמוך בהרבה וגם משתמש בתרופה גנרית בשם Levo).
ועוד דבר, האם לא צריכה להיות הוראה ברורה של משרד הבריאות שלא להשאיר את החולה קרח מכאן ומכאן ולדאוג שתסופק לו התרופה לה הוא זקוק מבלי לתקוע אותו לוויכוח שבין בית החולים וקופת החולים?
ולסיכום, חוק מס' 13 מחוקי 'בית האלוהים': "תמצית מתן הטיפול הרפואי היא עשיית המינימום האפשרי".


[i] ד"ר סמואל שם, "בית האלוהים".


מאת: wageslave

Old, sick, wise, and disillusioned.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s