טיוטה

בוקר חג.

 

היות ואני ממשכימי הקום, התישבתי לשולחן הכתיבה שלי, כשבחוץ עדיין חשוך והשקט שורה על הכל.

 

שולחן כתיבה אמרתי?…

 

אכן, אני עדיין כותב. כותב לא במובן של מכה באצבעותי בלוח המקשים, אלא על נייר אמיתי ובעט נובע. לא עבודה מוכנית מול מסך אדיש וחסר אופי, כי אם ריקוד של כף יד וחריקה חרישית של ציפורן, ודיו המשאירה סימנים על הרקע הבהיר, סימנים אישיים, סימנים בלתי ניתנים לחיקוי, ההופכים אט-אט למילים ולמשפטים שיהיו בקרוב נחלת הכלל. זהו עונג צרוף, אירוטי כמעט, שרק מתי מעט רוצים ומסוגלים עדיין לחוות.

 

מתוך אוסף העטים הקטן והמוקפד שלי, בחרתי את ה'וויסקונטי הומו-ספיינס'. עבר זמן מאז השתמשתי בו לאחרונה, והדיו יבשה כבר. מילאתי את המיכל בדיו בצבע אפור כהה מתוך קסת גבוהה וצרה, ושטחתי על השולחן לפני ערימה קטנה של דפים צהבהבים מנייר משובח, שאינו הופך את האותיות תוך שניות למבחן כתמי הדיו של רורשאך.

 

כשקצות אצבעותי מוכתמות מעבודת המילוי, והניחוח המיוחד של נייר בתול עולה באפי, כתבתי בראש העמוד את המילה "טיוטה", ומיד הציפני גל עז של נוסטאלגיה.

 

לפתע עלה בעיני רוחי בית הספר היסודי בו למדתי בילדותי. בניין בית הספר היה ממוקם ברחוב הרצל, המכונה רחוב הרצלשטראסה, שהיה באותם ימים עדיין דו-סטרי. שערי ברזל כבדים בפיקוחו ותפעולו של שמש בית הספר, דויד, ננעלו בשרשרת עם הצלצול, אין יוצא ואין בא. מדרגות יורדות מן השער אל חצר רחבת ידיים – בה נערכו שיעורי ההתעמלות ובה, בהפסקות, נהגנו לשחק סוס ארוך, הבנים על הבנות, או סתם להוציא מרץ בהאבקויות והתכתשויות – ובצידה השני, מול המדרגות, בניין רחב ידיים בן שלוש קומות. מעברו השני של הבניין שוב מדרגות לכוון רחוב יל"ג, המובילות לחצר הקטנה עם ארגז החול, למסעדת בית הספר, ולגינת הירק בה שיחקנו בימי החורף בגולות (בלורות) ובמשחק שנקרא מסמר (במלעיל), על שום המסמר הארוך שהיינו מטילים ומנסים לנעוץ קרוב ככל האפשר לקו ששרטטנו על האדמה הלחה. בחזית בית הספר, ברחוב הרצל, נבנה לימים בית הכנסת הגדול, שעוד לפני סיום בנייתו נהגנו אחר הלימודים לשחק על גגו, כשכדור טניס בלוי ושחוק משמש לנו כדורגל.
אך יותר מכל, אני נמשך בזכרוני לשיעור לצרפתית אצל המורה חבובה, היא מאדאם לניאדו. בשעה הראשונה היא עומדת בקומתה הקטנה כשחיוך רחב על פניה ומנדולינה בידיה, ושרה איתנו את quand trois poules vont aux champs, sur le pont d’Avignon, ו-colchiques dans les pres, 
שאת מילותיהם לימדה אותנו זה עתה. בשעה השניה – כתיבה תמה! מחברות 'שלוש שורות' על השולחנות, עפרונות חורקים, אותיות גדולות מסולסלות, אותיות קטנות עם זנבנב, לחץ חזק בקו היורד והרפייה בעולה, חיבור חלק ושוטף בין האותיות, ולשונות משורבבות של ילדים העושים מאמצים נואלים לשמור על מיקומן הנכון של האותיות בין השורות.
מה שמחזיר אותי באחת לכאן ועכשיו, לרחש הקל של עטי המרקד ומשאיר עקבות מסלולו על גבי הנייר, להנאה שבמיומנות הכתיבה כשלעצמה.

 

אני מוחק את המילה "טיוטה" ומכין עצמי להלום במקשי המקלדת. יעיל, אך ללא חותם אישי – קר ומנוכר. בעוד רגע אחזיר את העט למקומו בתיבת העץ ואפרד ממנו בצער. אולי בפעם הבאה אשלוף את הפליקן שלידו, או את המונט-בלאן השוכן בשקע שבצד השני.

 

מאת: wageslave

Old, sick, wise, and disillusioned.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s