שקיעה

בפסיכולוגיה, האוטיזם הוא הפרעה התפתחותית או תסמונת נוירופיסיולוגית, המתבטאת באייצירת קשר תקין עם הסביבה, הסתגרות, וחוסר תגובה לגירויים חיצוניים.
בפילוסופיה, הסוליפסיזם הוא צורה של אידיאליזם שאינה מכירה בדבר, מלבד פעולת החשיבה של האני הסובייקטיבי, כמציאות וודאית נתונה. כל השאר הוא בלתי ידוע או לאוודאי. למעשה, הסוליפסיזם הופך את ה– "cogito ergo sum" של דיקארט לאמת הוודאית היחידה. זוהי שיטה סגורה בתוך עצמה, סובייקטיביזם מוחלט ללא אפשרות למכנה משותף כלשהו, או במילים אחרות – אוטיזם מחשבתי ללא התסמונת הנוירופיסיולוגית.
הפאשיזם הוא צורה של אידיאולוגיה ימנית קיצונית, המפארת את האומה או הגזע כיחידה אורגנית אחת הגוברת על כל סוג אחר של נאמנות. היא מדגישה את המיתוס של לידה מחדש, לאומית או גזעית, לאחר תקופה של שפל והרס ומנסה לטהר ולנטרל כוחות וקבוצות "זרים", מהשפעה על הקהיליה האורגנית. הווה אומר יצירת חברה סוליפסיטית סגורה ומסוגרת, השבוייה במושגי עצמה, מפאת היותה בעיני עצמה בעלת החזקה על האמת הוודאית היחידה, ובעלת סממנים אוטיסטיים ברורים של חוסר יכולת לתקשר עם הסביבה וחוסר יכולת או רצון להגיב לאמיתות חיצוניות שאינן פרי מחשבתו של האורגניזם הסובייקטיבי, האחד והבלבדי שלה.
כך, למשל, התבטא עורך דין יעקב שמשון שפירא על תקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, תקנות שתקנו שלטונות המנדט הבריטי במהלך מלחמתם במחתרות העבריות וכוללות, בין היתר, את הסמכות להגביל את חופש התנועה של אדם, כולל הפעלת מעצר מנהלי: "המשטר שהוקם עם פרסום תקנות ההגנה בארץ ישראל, אין דומה לו בכל ארץ נאורה. אף בגרמניה הנאצית לא היו חוקים כאלה, ומעשי מיידנק ודומיהם היו אף הם נגד אות החוק הכתוב. רק צורת משטר אחת תרמה לנסיבות אלה – מעמדה של ארץ כבושה. אמנם מרגיעים אותנו בכך, שהתקנות מכוונות אך ורק נגד העבריינים ולא נגד כלל האזרחים, אולם גם המושל הנאצי באוסלו הכבושה הצהיר, כי לא יאונה כל רע לאזרח שיילך אחר עסקיו בלבדאנו חייבים להצהיר קבל כל העולם: תקנות ההגנה של ממשלת ארץ ישראל הן הרס יסודות המשפט בארץ".
יש לציין כי תקנות אלה הפכו לחלק מספר החוקים במדינת ישראל, וכי בהיותו לימים חלק מהמנגנון של הקהיליה האורגנית היהודיתציונית (היועץ המשפטי לממשלה ושר המשפטים), לא הפריעה לו עובדה זו במיוחד, כשם שלא מפריעה היום ל"דמוקרטיה" הישראלית העובדה שגזר דינו של הרוצח, אלאור אזריה, אשר ביצע וידוא הריגה וירה בראשו של עבד אלפתאח אשריף ששכב פצוע על הקרקע, עומד בסתירה לפסק הדין של אותם שופטים עצמם ומהווה יריקה בפרצופה המכורכם גם כך של תמיס, אשר כיסוי העיניים שלה שב ונשמט.
הוסיפו לכך את שירת התקווה ההזויה בבית המשפט, את ההסתה הגלויה, בסגנון דרשטירמר, של בכירי השלטון, את הטוקבקיסטים השפלים והנתעבים המזהמים את הרשת ואת העובדה שאיש אינו טורח לסנן או אף לסלק בדיעבד את הטומאה הזאת; הוסיפו על כך את החוקים הגזעניים למהדרין שמחוקקת הכנסת לאחרונה ואת שיתוף הפעולה הכנוע של בתי המשפט, את הקולוניזציה הדוהרת של המתנחלים בגדה, את עמונה, את אום אלחירן, את תוקפנותו המתלהמת של האורגניזם הסובייקטיבי כלפי כל מי שלדעתו אינו חלק אינטגרלי ממנו, את הדרת הנשים והאתיופים, את רדיפת העובדים הזרים ומבקשי המקלט; הוסיפו עוד את השחיתות השלטונית, ואת הציפצוף השחצני של אותו אורגניזם מיתי, הארוך והמתמשך, על כל בדל של דיעה, על כל מה שאינו נובע ישירות מבית היוצר שלו עצמו, וקיבלתם את מדינת ישראל של היום – אוטיזם רגשי, סוליפסיזם רעיוני, ופאשיזם מעשי.

מאת: wageslave

Old, sick, wise, and disillusioned.