נַכְּבָּה אוניברסלית

"מֵעַי מֵעַי אוֹחִילָה קִירוֹת לִבִּי הֹמֶה־לִּי לִבִּי לֹא אַחֲרִישׁ; כִּי קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַעַתְּ נַפְשִׁי, תְּרוּעַת מִלְחָמָה׃ שֶׁבֶר עַל־שֶׁבֶר נִקְרָא, כִּי שֻׁדְּדָה כָּל־הָאָרֶץ; פִּתְאֹם שֻׁדְּדוּ אֹהָלַי, רֶגַע יְרִיעֹתָי׃ עַד־מָתַי אֶרְאֶה־נֵּס; אֶשְׁמְעָה קוֹל שׁוֹפָר." (ירמיהו, ד', 19-21).

   הבעייה היא שהמעיים ממוקמים בבטן ולא בראש, ותוצריהם מדיפים ריח רע. ההגיון, המיוחס ל"עם הנבחר", נמוג כעשן עם השמע קולו הצורם של שופר הימין, המעורר את הפחדים הקמאיים, ומבטיח בלי כחל ושרק: "בואו לחסות תחת כנפי האב הקדמון שיצילכם מכל העומדים עליכם להשמידכם" (וכידוע, כ-ו-ל-ם עומדים עלינו להשמידנו).

   האנדרוגנוס של "המרכז-שמאל", הנוהג לשבת בפישוק רחב על הגדר בציפייה לנחש את כיוון הרוח, כבר השאיר עליה את אשכיו המדולדלים, בנסותו להידמות לאבטיפוס הימני המקורי, האמוּן על לאומניותו וגזענותו, תוך השמעת קולות של סחבה מתנצלת.

   שאריותיו של מה שמכונה ”אסמול”, ממשיכות לבזבז תחמושת לריק על מתחמים מבוצרים שננתשו זה מכבר, ולזעוק את זעקתם האילמת בתיקתוק מקלדות וציוצים שאינם מטרידים מנוחתו של איש.

   אבל הכישלון הקולוסאלי, שיחזור על עצמו שוב ושוב, טמון בחוסר ההבנה שהמאבק מלכתחילה הוא משחק סכום אפס כל עוד הוא נערך בתוך המערכת ועל-פי הכללים שאותה מערכת עצמה קבעה למבקריה,  כמאבקו של גרגר החיטה באבני הריחיים.

   כל עוד לא נשכיל לתקוע מקלות בגלגלי מערכת הניאו-ליברליזם התאגידי-חזירי; כל עוד לא נשכיל להשתחרר מהשיעבוד למושג הערטילאי של מדינה, ולהבין שהמאבק הוא מעמדי ביסודו – לא נוכל להשיב לידינו את החירות והריבונות שנגזלו מאיתנו במרמה ובכוח הזרוע.

 

 

מאת: wageslave

Old, sick, wise, and disillusioned.