1. כמה מילים על אנרכיזם

"כדי שנדע כל שיטה ידיעה של אמת, יש להצדיקה בתוך עצמה. אין אדם מבין פילוסופיה כלשהי כשהוא רק סותר אותה; מן ההכרח, שיכיר גם את היסודות האמיתיים שבה. אין לך דבר קל ממתיחת ביקורת, ז"א, מעמידה על המגבלה, על החיסרון, של עניין כלשהו…  הקושי הוא בהכרת אמיתותן של השיטות הפילוסופיות. – ורק לאחר שמצדיקים אותן בתוך עצמן, ניתן לדבר על ליקוייהן, על מוגבלותן."
~ ג.ו.פ. היגל, מבוא לתולדות הפילוסופיה.

"חירותם הגדולה ביותר של הנתינים תלויה  בשתיקתו של החוק", מצהיר תומס הובס. הליברלים האנגלים נזהרו שלא לקדם את הרעיון הזה לעבר מה שהיה עבורם קיצוניות אנרכיסטית, הם ראו במדינה ארגון הכרחי המבטיח חוק וסדר מלגו, הגנה מפני כוחות חיצוניים עוינים מלבר, ואת ביטחון הרכוש – שלושת העקרונות שג'והן לוק מסכם כ־"חיים, חירות ורכוש". הם גם החזיקו בדיעה כי החוק משמש לחיזוק זכויות הנתין ע"י הגבלת פעילותה של הרשות המבצעת. התפיסה הכלכלית שלהם הלכה ידי ביד עם ה־Laissez-faire. אסכולה אחרת, זו של ג'והן סטיוארט מיל, קידמה את התועלתנות ואת שחרורו של האדם מבורות וסבל ע"י המדינה, בנתנם בכך למדינה חשיבות עליונה.

בצרפת אנו מוצאים את האסכולה הלוקיאנית של וולטֵיר מונטסקייה ובנג'מין קונסטנט, המעודדת את הליברליזם של המדינה המינימליסטית, את האינדיבידואליזם ואת התפיסה הסוציו-אקונומית של Laissez faire. האסכולה השניה בצרפת היא רוסויאנית, יותר דמוקרטית ואוהדת כלפי המדינה. בעוד הליברליזם של לוק אינו רואה את החירות כקשורה ישירות למדינה, האחרים רואים אותה כמרסנת את עצמה באמצעות המדינה שהיא הפכה להיות בעליה.

גם לגרמניה היו שתי אסכולות ליברליות – המוקדמת יותר, המבוססת בעיקרה על ההשקפה האלתואיסיאנית (Johannes Althusius, 1557-1638) שהריבונות נובעת מהעם, והאסכולה של "הזכות הטבעית" (Naturrechts) אשר סיפקה את הגשר שבין המונח הסטואי jus naturale ודוקטרינת זכויות האדם של לוק. השפעתו של לוק ניכרת גם על הליברלים הגרמנים של המאה השמונה עשרה, כגון ויליאם פון הומבולדט, אשר טען כי תפקידה של המדינה אינו לעשות את הטוב אלא להדוף את הרע, הנובע מזלזולם של בני האדם בזכויותיו של הזולת.

המקור האטימולוגי והקונספטואלי של המילה אנרכיה הוא בשתי מילים ביוונית עתיקה αν αρχη  (אַן אַרְכֵי) שפירושן 'נטוּל סמכות או שלטון'.

מאחר והדיעה הרווחת, במשך מאות ואלפי שנים, הייתה שבני האדם אינם מסוגלים לחיות יחד ללא אותה סמכות, הקובעת את אורחות חייהם, ספגה המילה משמעות שלילית והפכה להיות מילה נרדפת לכאוס, חוסר סדר וארגון, ניהיליזם וטרוריזם.

למעשה, אנרכיזם, המבוסס על האמונה בחוק ובצדק הטבעי, עומד בניגוד מוחלט לניהיליזם, המתנכר לכל כלל מוסרי שהוא. יתר על כן, אין כל סמיכות בין אנרכיזם – פילוסופיה חברתית הדוחה על הסף כל סוג של שלטון סמכותני וטוענת כי מוסדות התנדבותיים, המבוססים על רצון טוב והסכמה, הם המתאימים ביותר לביטוי נטיותיו החברתיות של האדם – וטרור, המשמש לעיתים יחידים או קבוצות, מכל זיקה פוליטית שהיא, כאמצעי קיצוני ואלים להשגת יעד פוליטי כזה או אחר.

האנרכיזם שואף לחירות מקסימלית אפשרית, התואמת חיי חברה, ומבוססת על האמונה ששיתוף פעולה מרצון בין יחידים בעלי אחריות הוא לא רק יותר צודק והוגן, אלא, בטווח הארוך, גם יותר הרמוני, ובאופן מהותי מסודר יותר בתוצאותיו מאשר שלטון של ממשלה, המבטל את ערך ההליך הדמוקרטי, משום היותו מבוסס על שלטון הרוב והאצלת הסמכות לְרִיבּון, אשר מנקודת המבט האנרכיסטית צריכות להיות בידי הפרט עצמו. כמו־כן מבקר האנרכיזם גם את הפילוסופיות האוטופיות, מאחר והן מנסות להשיג חברה אידיאלית, שהיא במהותה סטטית, בעוד החברה האנרכיסטית היא דינמית ואינה מקובעת במערכת קשיחה של חוקים הנכפית עליה על ידי השלטון.

יש הממקמים את שורשי האנרכיזם בקושייתו של לאו־טסה, מהאבות המייסדים של הטאואיזם, עליה הוא עונה בעצמו: "מדוע בני האדם הינם כה חסרי מנוחה – משום שיש כל כך הרבה שלטון", יחד עם צ'ואנג־טסה שהעלה ספקות לגבי כל צורת שלטון שהיא. אליבא דצ'ואנג־טסה, ממשלות מהוות חסם לאושר האנושי, התלוי בחירותו האישית של הפרט לבטא באופן ספונטני את טבעו הפנימי.

אחרים רואים את ניצניו ביצירתם ובמעשיהם של דמויות כזנון, ספרטקוס, פרנסואה ראבלה וג'ונתן סוויפט, או בקבוצות דתיות אשר דגלו ברעיון של קהיליות קטנות; אך למעשה, הצורות הראשונות של אנרכיזם כפילוסופיה חברתית הופיעו לראשונה בעידן החדש של הפוסט-רפורמציה, יחד עם הופעת המדינה המודרנית והקפיטליזם וכאנטיתזה לשניהם.

בהתפתחות תהליך הרעיון המדיני ניתן לראות את האנרכיזם כהשלכה הבו־זמנית והאולטימטיבית של הליברליזם והסוציאליזם. מבחינה היסטורית האנרכיזם קשור קשר הדוק לשאלה המובנת מאליה: "מה השתבש?", אשר התעוררה בעקבות המהפכה הצרפתית, ובהתייחס לכך שהמהפכה הסתיימה לא רק עם שלטון הטרור היעקוביני וכינון חברת השפע, אלא גם עם הופעתו של עריץ רב־עוצמה חדש – נפוליאון בונפרטה.

מאת: wageslave

Old, sick, wise, and disillusioned.