3. היחיד וחזקתו

שלא כגודווין, המשתמש בטיעוניו במושגים מקובלים כגון צדק, חירות, הטוב הכללי, אמנה חברתית וכו' המשמשים כבסיס גם לטיעונים הליברליים אותם הוא דוחה, ראוי להזכיר בצד השני של הקשת האנרכיסטית את מקס שטירנר (Max Stirner) הדוגל באגואיזם צרוף של הפרט היחיד. את הפרולוג לספרו Das Einzige und Sein Eigentum הוא מתחיל במילים הבאות:

"מה כבר לא אמור להיות מענייני?! קודם כל מטרת הטוב, אח"כ המטרה האלוהית, מטרת האדם, האמת, החירות, האנושות, הצדק; ועוד: המטרה של עמי, של נסיכי, של מולדתי, ולבסוף גם מטרת התבונה ועוד אלף מטרות אחרות. רק מטרתי שלי אינה אמורה לעולם להיות מענייני – 'אבוי לאגואיסט החושב רק על עצמו!' בואו ונראה, אם כן, כיצד הם דואגים למטרות שלהם – הם אשר עבור מטרותיהם אנו אמורים לעמול, להקדיש את עצמנו ולהיות נלהבים."

ומסיים במילים אלה:

"הלאה, אם כן, עם כל עניין שאינו לחלוטין ענייני שלי! תאמרו שלפחות מטרת הטוב צריכה להיות מענייני? – הטוב, הרע! הרי אני עצמי מענייני, ואני אינני טוב וגם לא רע; לשניהם אין משמעות בעיני. האלוהי הוא עניינו של אלוהים, האנושי של האדם. ענייני שלי אינו האלוהי וגם לא האנושי, האמיתי, הטוב, הצודק, החופשי וכו', אלא אך ורק מה ששלי, וזה אינו משהו כללי – זה משהו ייחודי כשם שאני יחיד ומיוחד. אין דבר שהוא יותר בשבילי מאשר אני עצמי!"

קצרה כאן היריעה מלתאר באופן מפורט איך שטירנר ממשיך ומנתח, צעד אחר צעד, כיצד כל המטרות הנאצלות שאנו אמונים עליהן, משמשות יחידים וקבוצות על־מנת להמשיך ולשעבד אותנו. הדת, החברה, המדינה, אינן אלא צורות מורכבות יותר של שיעבוד. עבור שטירנר הכלל העליון עבור כל פרט ופרט הוא רווחתו האישית. כל דבר שהאדם עושה צריך להיות מכוון לסיפוק אישי; שום דבר אינו צריך להיעשות למען אחרים. העולם קיים על־מנת שהאדם ישתמש בו ובכל מה שבו. היחס היחידי שקיים בין אנשים הוא שימושיותם זה לזה. ערכים ומוסר הינם חסרי משמעות ורק מה שגורם לפרט הנאה הוא בר צידוק. חוקים קיימים לא משום שאנשים מוצאים בהם תועלת, אלא משום שהם מקודשים בעיניהם. ברגע שמדברים על זכויות נכנס אלמנט דתי, ורק משום שהחוק מקודש במעין הילה דתית, מי שמפר אותו הוא פושע. ברגע שתסולק ההילה הזאת, יעלם למעשה גם הפשע שאינו אלא פגיעה בהילה זאת אשר הואצלה על ידי המדינה. הפרט יכול להגיע להישגים לא באמצעות זכויות אלא באמצעות הכוח – רק הכוח מאפשר לאדם להיות חופשי באמת, שכן רק כאשר הכוח בידו יהיה העצמי שלו בחזקתו המוחלטת.

המדינה ללא הילתו הדתית של החוק איננה באפשר. יתר על כן, לרווחת המדינה אין דבר וחצי דבר עם רווחת הפרט, שכמו שנאמר לעיל רווחתו האישית היא הכלל העליון עבורו. המדינה מונעת מהפרט להשיג את ערכו האמיתי ובאותה עת מנצלת אותו כדי להרוויח בעצמה. במקום להיות רכוש המדינה, רוצה שטירנר להפוך אותה לרכושו ובכך לחסלה ולהקים את "איחוד האגואיסטים". איחוד זה יתקיים ע"י תועלת הדדית באמצעות השימוש שכל אחד יעשה באחר. כל אחד יגן על ייחודיותו באיחוד, וברגע שיממש את האגואיזם שלו, לא ירצה לשלוט באחרים או להיות בעל רכוש רב יותר מצרכיו על־מנת לא לאבד את עצמאותו.איחוד זה יוכל להתקיים דווקא משום האגואיזם המוחלט של כל אחד ואחד, שכן אף אחד לא יצטרך להוכיח את עצמו כצודק בפני צד שלישי.

שטירנר שולל אמנם את המדינה, אך אינו קורא בשום פנים למהפכה. לקראת סוף הספר הוא עושה הבחנה ברורה בין 'מהפכה, ל'התקוממות'. הראשונה היא הפיכה של תנאים ממוסדים, של סטטוס מסויים, חברה או מדינה, והיא בהתאם לכך אקט חברתי או פוליטי. השנייה מביאה אמנם בסופו של דבר לשינוי הנסיבות, אך אינה מתחילה בכך אלא באי-שביעות רצונם של הפרטים מעצמם – היא אינה מרד מזויין אלא התקוממות של פרטים, התקוממות שאינה מתייחסת להסדרים הנובעים ממנה. המהפכה מצווה עלינו לכונן הסדרים חדשים; ההתקוממות דורשת מאיתנו לקום, להתרומם, להזדקף.

ראינו כבר אצל גודווין כי 'האנרכיסט נושא הפצצה' הוא דימוי ריק מתוכן, וכך גם אצל שטירנר שהדמיון היחידי ביניהם הוא בכך שהם רואים את המדינה כמיותרת, כל אחד מטעמיו שלו.  בנקודה זו רציתי להוסיף כי הדימוי של האנרכיסט כשמאלן גם הוא אינו מחזיק מים. שטירנר מקדיש מקום נרחב בספרו להפרכת השיטה הקומוניסטית ועושה זאת כנראה בהצלחה רבה, שכן כהוכחה לכך, בספרם 'האידיאולוגיה הגרמנית' מ־1846 מקדישים מרקס ואנגלס שלוש־מאות עמודים כדי לתקוף את הפילוסופיה של שטירנר. יוג'ין פליישמן רואה את ביקורתם כ"מוליכת שולל באופן פרוע לשמצה" – לא רק שהלעג לגופו של אדם אינו שקול להפרכת רעיונותיו, אלא הם אינם מגיבים כלל לבעיות בשיטתם עליהן מצביע שטירנר.

הצהרתו של שטירנר על אגואיזם אַ-מוסרי ובשבחו של הפרט הייחודי (unique individual) הקימה עליו את זעמם של מורליסטים מכל הסוגים: ימנים, שמאלנים, דתיים וחילונים, שאף הגדירוהו כטרוריסט צמא־דם על אף שהוא סיווג את הטרוריסטים כמשוגעים אחוזי דיבוק. בעשותם זאת הם כמובן התעלמו מכך שבשם המוסר, הדת והמדינה בוצעו לאורך ההיסטוריה הזוועות הגדולות ביותר שניתן להעלות על הדעת, אך, כמו שמצטט סידני פרקר בהקדמה לספר את בנג'מין דה־קאסרס: "אלה הטוענים כי הם 'אוהבי האנושות', מתגלים בדרך כלל כקצבים סנטימנטלים".

במאמר מוסגר, מְדִינָתִּיוּת (Statism), על כל צורותיה, היא העמדת מושג צורני וריק מתוכן מעל ומעבר לפרטים הממשיים המרכיבים אותה – שאותם היא אמורה למעשה לשרת – ואשר הפכה, בעיקר במהלך המאה ה־20, ליד ימינו הכל יכולה של הקפיטליזם התאגידי ומאפשרת לו שליטה אבסולוטית בחיינו.

כאשר ג'. פ. קנדי אמר: "אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות בשבילך; שאל מה אתה יכול לעשות בשביל המדינה", הוא הפגין את הגישה המדינתית בכל קיצוניותה ומופרכותה. למעשה, כל אדם סביר אמור היה לענות לו: "אל תשאל מה אתה יכול לעשות בשביל המדינה; שאל מה המדינה חייבת לעשות בשבילך"!!!

יתר על כן, צריך היה לשאול: "מהי בכלל אותה מדינה עליה אתה מדבר?"

מוסוליני נתן את התשובה לכך שנים רבות קודם לכן:

"המדינה מהווה את אבן היסוד של התורה הפשיסטית, את מהותה, תפקידה ומטרותיה".

במסה שלו, "אי־ציות אזרחי" (1849), טוען הנרי דיוויד ת'ורו (Thoreau) שמאחר והאופייני לממשלות הוא היותן מזיקות יותר מאשר מועילות, אין הצדקה לקיומן. הדמוקרטיה אינה מהווה מרפא לכך, שכן רוב קולות אינו זוכה למאפיינים של חוכמה וצדק רק מעצם היותו רוב. שיפוטו של מצפון הפרט אינו נחות בהכרח מהחלטותיו של גוף פוליטי או רוב כלשהו, ולכן:

"אין זה רצוי לטפח כבוד לחוק כמו לנכון ולצודק. החובה היחידה שעלי ליטול על עצמי היא לעשות בכל רגע נתון את מה שאני חושב לנכון… החוק מעולם לא עשה את בני האדם צודקים יותר, ובאמצעות הכבוד שהם רוכשים לו, גם בעלי הכוונות הטובות הופכים מדי יום להיות נציגי העוול והקיפוח."
"בכנות וברצון אני מקבל את המימרה 'שהממשלה הטובה ביותר היא זו שמושלת מעט ככל האפשר', והייתי רוצה שיפעלו על פיה מהר יותר ובאופן שיטתי. ביצועה יסתכם בסופו של דבר במה שגם בו אני מאמין – 'שהממשלה הטובה ביותר היא זו שאינה מושלת כלל' – וכאשר אנשים יהיו מוכנים לכך, זאת תהיה הממשלה שתהיה להם."

הממשלה, במקרה הטוב ביותר, אינה אלא המלצה תועלתית, "אך רוב הממשלות, בדרך כלל, וכל הממשלות, לפעמים, הן חסרות תועלת ואף מזיקות – ואי לכך גם אין בהן צורך."

בין האנרכיסטים הקלאסיים, אי אפשר שלא להזכיר את השניים החשובים והמשפיעים ביותר:
האחד הוא מיכאיל בקונין (1814-1876), שהתפרסם בצדק על רקע מחלוקותיו עם מרקס באינטרנציונל הראשון בשנות ה־70 של המאה ה־19, כאשר חזה בדיוק מרשים, עבור הבאים אחריו, את תוצאות הדיקטטורות המרקסיסטיות במאה ה־20. "חירות ללא סוציאליזם" אמר, "היא זכות יתר ואי צדק, אך סוציאליזם ללא חירות הוא עבדות ואכזריות אלימה". הרחבותיו על תפיסה זאת מצוטטות באן־ספור ספרים שיצאו לאור על התמוטטות ברית המועצות ועל המשטרים שנכפו על מדינות הלוויין שלה.

השני הוא פטר קרופוטקין (1842-1921), אשר כסופר האנרכיסטי הנקרא ביותר בקנה מידה עולמי, יצר את הקשר בין אנרכיזם ובין אקולוגיה חברתית ונסיון חיי היום־יום.

אמנם המגמה הרווחת בהסברה האנרכיסטית במשך למעלה ממאה שנים היתה קומוניזם אנרכיסטי, אך קיימות גם מגמות אחרות כגון אנרכיזם קולקטיביסטי, אנרכו־סינדיקליזם, אנרכיזם אינדיבידואליסטי, אנרכיזם פציפיסטי, אנרכיזם ירוק ואנרכה־פמיניזם.

אין בדעתי לכתוב כרך עב כרס ולהעלות את משנותיהם של כל ההוגים והמהפכנים האנרכיסטים על גווניהם השונים, אך אסכם ברוח הדברים שיהיו, כמדומני, מקובלים על רובם ככולם:

ההון הוא השלטון.

השלטון הוא המנגנון הברוטלי, המתעמר בחייהם של שבעה וחצי מיליארד בני אדם.

ההון שולט ברשות המבצעת, המחוקקת והשופטת, בתקשורת, במשטרה ובצבא, בקרקע, באוצרות הטבע, בתעשייה, בחקלאות ובכל מה שמייצר הון נוסף כתוצאה מעמלכם הסיזיפי שלכם – הנתינים, הווסאלים, העבדים – שבלעדיהם אין לאדונים קיום משל עצמם.

ההון שולט גם בחינוך ובדת כדי לעוור את עיניכם, על־מנת שלא תהיו מודעים לעבדותכם. לעולם לא יוותר מרצונו על נתח כלשהו מרווחיו, וכדי להגן עליהם ולהגדילם ישלח אתכם לשפוך את דמכם במלחמותיו תחת סיסמאות ריקות, בהן שטף את מוחותיכם מינקות.

מעולם לא לקח, ולעולם לא ייקח אתכם בחשבון, אלא כברגים קטנים במכונה לייצור רווחים. צורכיכם ומצוקותיכם אינם מעניינים אותו כהוא זה, מאחר ואתם תמיד ברי תחליף.

זכות אחת הוא משאיר בידיכם, והיא הזכות המפוקפקת להחליף מפעם לפעם את המריונטות הדהויות הנשמעות להוראותיו, כדי לתחזק את האשליה שאתם שולטים בחייכם.

שלטון לא צריך להחליף – שלטון יש למגר!

לא משנה כלל איזה שם תתנו לצורת שלטון זו או אחרת – בכל שלטון, בעצם הגדרתו, יש שולט ויש נשלט.

במקום שיש שולט ונשלט, נעדרת החירות.

בהיעדר חירות, פורחים בהכרח הסיאוב, השחיתות, השנאה והאלימות.

גם השליט וגם נתיניו עבדים למעמדם היחסי – את הדיכוטומיה הזאת יש לחסל.

מאת: wageslave

Old, sick, wise, and disillusioned.