רשומות

שמונה בעקבות אחד

סחריר מבית הסחרירים של הזוהמה הפוליטית הישראלית מבית היוצר של הרשות המחוקקת, בהנחיית הרשות המבצעת, ובשיתוף פעולה פחדני ונלעג של הרשות השופטת.

המטרה:  להבטיח את אפשרות התמודדותו של כהנא, בתחפושת מרזל, לכנסת.

האמצעי:  מתקפה רבתי מתוכננת על חנין זועבי ופסילתו של מרזל על חודו של קול, לטובת מראית העין של הדמוקרטיה, תוך קריצת עין לבית המשפט העליון, הממלא את תפקידו בהצגה במיומנות רבה.

הביצוע:  1. השמצה פרועה של חברת כנסת לגיטימית למהדרין, ופסילתה הנלעגת, ברוב גדול, ע"י הכנופיה הציונית-גזענית, המתקראת ועדת הבחירות, תוך ידיעה ברורה שבית המשפט העליון יהפוך את ההחלטה ויבטלה. 2. הוספתו של הגזען הפשיסט ברוך מרזל לרשימת הפסולים לכאורה, מתוך ההנחה הברורה והבלתי מעורערת, שהכנסתם של השניים לדור בכפיפה אחת וכריכת הדיון בפסילתם, תביא גם להכשרתו של השרץ הנתעב מרזל.

התוצאה:  אין מניעה שחנין זועבי תוכל להתמודד בבחירות, מה שהיה ברור וידוע לכל בר-בי-רב מלכתחילה.

תוצאה נלווית: אין מניעה שגם ברוך מרזל, בעבר מזכיר סיעת כך (שנפסלה ע"י ועדת הבחירות) ויו"ר התנועה לאחר הירצחו של כהנא, אשר נעצר פעמים רבות בידי המשטרה ואף הורשע בפלילים, יוכל להתמודד אף הוא בבחירות לכנסת העשרים, מה שאולי לא היה קורה (במערכת משפט סבירה) אילו לא נכרכה מועמדותו בזו של זועבי.

ראוי לציין כי אליקים רובינשטיין היה מוכן אפילו לוותר על מועמדותו של מרזל, רק כדי שפסילתה של חנין זועבי תישאר בעינה.

חנין לאחר הפסיקה: "אני מקווה שהפסיקה תפתח פתח של הקשבה לדבריי כפי שאני אומרת אותם ולא לדברי ההכפשה השקריים".

ברוך לאחר הפסיקה: "אנחנו ניכנס לכנסת כדי שנוכל למחוק לחנין זועבי וחבריה את החיוך. לא ייתכן שבתוכנו יש אנשים שפועלים יומם ולילה להחריב את המדינה".

לא דמוקרטים ולא דיקטטורים: אנרכיסטים

 malatesta

באופן תיאורטי משמעותה של "דמוקרטיה" היא ממשלה עממית; ממשלה על-ידי הכל עבור כולם באמצעות מאמציו של הכלל. בדמוקרטיה חייב העם להיות מסוגל לומר את אשר ברצונו, למנות את מבצעי רצונו, לפקח על פעילותם ולסלקם בעת שימצא לנכון.

מובן מאליו שזה מבוסס על ההנחה שכל הפרטים המהווים את העם יכולים לעצב לעצמם דיעה ולבטא אותה בכל הנושאים המעניינים אותם. זה כרוך בכך שכל אחד הינו עצמאי לחלוטין מבחינה פוליטית וכלכלית ולכן אף אחד לא יהיה מחויב להיכנע לרצונם של אחרים ולהשלים עם כך.

"ממשלת כל העם", אם אמנם יש לנו צורך בממשלה בכלל, יכולה במקרה הטוב ביותר להיות ממשלת הרוב. והדמוקרטים, באם סוציאליסטים ובאם לאו, נענים ברצון להסכים. נכון, הם מוסיפים שצריך לכבד גם את זכויות המיעוט; אך מאחר והרוב הוא זה המחליט מה תהיינה זכויות אלה, הרי שלמיעוט לא נותר אלא לעשות את מה שהרוב רוצה או מאפשר. ההגבלה היחידה על רצון הרוב היא ההתנגדות אשר המיעוט יודע ומסוגל להעלות. פירושו של דבר הוא שלעולם יתקיים מאבק חברתי, אשר בו לחלק מהמשתתפים, כלומר הרוב, יש את הזכות לכפות את רצונו על האחרים, כשהוא רותם את מאמצי הכלל למטרותיו שלו.

וכאן, במאמר מוסגר, אומר כי על בסיס חשיבה המבוססת על ראיות מן העבר ומאירועים עכשווים, תהיה זאת טעות לאמר שגם במקום בו קיימת ממשלה, כלומר סמכות, נמצאת הסמכות בידי הרוב, וכי במציאות כל "דמוקרטיה" היתה, הינה, תהיה, ובמהותה חייבת להיות "אוליגרכיה" – ממשלת מיעוט, דיקטטורה. אך למטרת מאמר זה אני מעדיף לטעות לצד הדמוקרטים ולהניח שקיום ממשלת רוב אמיתית אמנם אפשרי.

משמעותה של ממשלה היא הזכות לקבוע חוקים ולאכוף אותם בכוח על הכלל: ללא כוח שיטור אין לממשלה קיום.

ובכן, האם יכולה חברה להתקיים ולהתפתח על מי-מנוחות למען טובת הכלל, האם היא יכולה להתאים את עצמה לתנאים המשתנים תדיר, בעוד לרוב יש את הזכות ואת האמצעים לכפות בכוח את רצונו על המיעוט הלא כנוע שאינו משתף פעולה – וזאת כאשר הרוב הוא, בהגדרתו, נחשל, שמרני, אויב החדש, נרפה במחשבה ובמעשה, ויחד עם זאת אימפולסיבי, לא מתון, נוח להתפתות ושטחי בהתלהבותו ובפחדיו הלא רציונליים. כל רעיון חדש נובע מפרט אחד או כמה, ומתקבל, אם הוא סביר, על-ידי קבוצת מיעוט בסדר גודל כזה או אחר, וזוכה לתמיכת הרוב, אם בכלל, רק לאחר שרעיונות וצרכים חדשים תופסים את מקומו והוא הופך למיושן ומהווה מכשול יותר מאשר תמריץ לקידמה?

ואם התשובה שלילית, האם אנחנו באמת רוצים ממשלת מיעוט?

ודאי שלא. אם זה בלתי צודק ומזיק שהרוב ידכא את המיעוט ויחסום את הקידמה, על אחת כמה וכמה יהיה זה בלתי צודק ומזיק שמיעוט ידכא את האוכלוסיה כולה או יאכוף בכוח את רעיונותיו, שגם אם אינם רעים יעוררו סלידה והתנגדות מעצם העובדה שהם כפויים.

יתר-על-כן, אל לנו לשכוח שקיימים סוגים שונים של מיעוטים. יש מיעוטים של נבלים אנוכיים כשם שיש כאלה של קנאים המאמינים שהם מחזיקים באמת המוחלטת, ומתוך כוונה טובה מנסים לכפות על האחרים את מה שהם רואים כדרך היחידה לגאולה, גם אם זו אלא שטות כפשוטה. יש מיעוטים של ריאקציונרים המנסים להסב את מחוגי השעון לאחור והם חלוקים באשר לדרכי ומגבלות הריאקציה. ויש גם מיעוטים מהפכניים, גם הם חלוקים באשר לאמצעי ומטרות המהפכה ולאיזה כיוון צריכה הקידמה החברתית לשאוף.

איזה מיעוט אמור להשתלט?

זה בעיקר עניין של כוח גס ותככנות, והסיכויים שההצלחה תיפול בחלקם של הישרים והמסורים ביותר לטובת הכלל הינם קלושים ביותר. על-מנת לכבוש את מעוזי העוצמה נדרשות תכונות שאינן בדיוק אלו הדרושות על-מנת להבטיח שידם של הצדק והרווחה תהיה על העליונה.

אך אמשיך לתת לאחרים ליהנות מהספק ואשער, לצורך העניין, שמבין אלה ששאפו לסמכות הגיע לשלטון המיעוט בעל העמדות וההצעות הטובות ביותר. אני רוצה להניח אם-כך שהסוציאליסטים זכו בשלטון, ואם אינני מנוע מפאת ניגודי מונחים, גם האנרכיסטים.

האם זה יהיה הגרוע מכל?

ובכן, כן! – על-מנת לזכות בשלטון, אם באופן חוקי ואם לאו, צריך להניח בצד הדרך חלק גדול מהמטען האידיאולוגי ולהיפטר מנקיפות המצפון. ואז, כשנמצאים בשלטון, הבעייה הגדולה היא כיצד להישאר שם. צריך ליצור אינטרס משותף במצב העניינים החדש, להצמיד לאלה שבשלטון מעמד מיוחס חדש, ולדכא כל התנגדות שהיא בכל האמצעים האפשריים. אולי למען האינטרס הלאומי, אך תמיד עם תוצאות הרסניות לחירות.

שלטון ממוסד, המבוסס על קונצנזוס סביל של הרוב, במסורת ובסנטימנט – לעיתים אף אמיתי – יכול להותיר מרחב מסויים לחירות, לפחות כל עוד המעמדות המיוחסים אינם חשים מאוימים. שלטון חדש, הנשען לעיתים קרובות רק על תמיכת מיעוט זעום, יהפוך בלית ברירה להיות רודני.

צריך רק לחשוב מה עשו הסוציאליסטים והקומוניסטים כשהגיעו לשלטון, אם בבגידה בעקרונותיהם ובתומכיהם או בהנפת דגלי לאום והאדרת עצמם בשם הסוציאליזם והקומוניזם.

זאת הסיבה שאיננו מצדדים במיעוט או ברוב לשלטון; וגם לא בדמוקרטיה או בדיקטטורה.

אנחנו בעד ביטול שיטת השיטור והאכיפה. אנחנו בעד החופש של כולם ובעד הסכמה חופשית, שתהיה קיימת עבור כולם, כאשר לאף אחד לא יהיו האמצעים לכפות את רצונו על אחרים, וכולם יהיו מעורבים בניהול טוב ואיכפתי של החברה. אנחנו בעד אנרכיה.

— אריקו מלטסטה, מאי 1926.

משל הקרטון

בית המשפט לענייני משפחה דן בגירושים ובחלוקת הרכוש בין בעל מתעלל ואשה מוכה.
הבעל המתעלל משתייך לשבט הידוע כאלים ופורע חוק, אינו מכיר בסמכות בית המשפט ועושה כמיטב יכולתו לבזותו בכל דרך שהיא.
אב בית הדין הוא ידיד ילדות קרוב של הבעל ומביע את הזדהותו עמו בכל הזדמנות. אמנם גם הוא מכיר בעובדה שיש משום הגזמה קלה בהתנהגותו של הבעל, אך הוא עדיין ממשיך להעסיקו ולשלם את משכורתו ואת שכר טרחת עורך הדין – אותו עו"ד המגן על לקוחו כבר עשרים ושמונה שנים כשהוא תומך פומבית בכל מהלכיו ומעולם לא הביע דעה על מוסריותו המפוקפקת (נו טוב, חסיון עו"ד ולקוח).
תוך כדי מהלך המשפט, מופיע הבעל מפעם לפעם ברחוב בו מתגוררת האשה בקופסת קרטון, מעניק לה כמה 'פנסים' וחבורות, שובר לה צלע או שתיים וכטוב ליבו עליו עושה את צרכיו באותו קרטון. למען הסדר הטוב יאמר כי בית המשפט רמז לו בעדינות שמעלליו אינם עושים לו שירות טוב במיוחד, אך לא מעבר לכך.
לאחרונה, לאחר שימועים רבים לבעל, וכנראה משום שלא עלה בידו להגיע להכרעה במקרה הנידון, מינה בית המשפט בורר על-מנת שינסה לסגור עסקת טיעון בין בני הזוג, לפיה יוכרז הקרטון כרכושה הבלעדי של האשה ויורשה לה להמשיך ולהתגורר בו, בתנאי שהבעל לא ידרוש עליו בעלות גורפת ויעשה את צרכיו רק באחת הפינות.
הבורר שנבחר הוא עורך הדין של הבעל, הידוע בגובהו ובבלוריתו העבותה, אם כי סביר להניח שהאשה היתה מעדיפה בורר של העולם התחתון.
בינתיים שבטו של הבעל המתעלל ממשיך להשתולל, הבוררות האמיצה נמשכת, והצחנה העולה מהקרטון הפכה זה מכבר לבלתי נסבלת.

 

מתוך האנציקלופדיה בריטניקה, 1905


אנרכיזם (מיוונית άν- άρχη, אל-שלטון/סמכות), הוא השם שניתן לעיקרון או תיאוריה של חיים והתנהגות, באמצעותם באה לידי ביטוי חברה חסרת שלטון כאשר ההרמוניה בחברה כזו מושגת, לא על-ידי כניעה לחוק, או על-ידי צייתנות לסמכות כלשהי, אלא על-ידי הסכמים רצוניים בין קבוצות שונות, טריטוריאליות ומקצועיות, אשר נערכו באופן חופשי למען הייצור והצריכה, כמו גם למען הרבגוניות האינסופית של צרכיו ושאיפותיו של האדם הנאור.
בחברה המתפתחת בכיוון זה, האירגונים ההתנדבותיים, שכבר עתה מתחילים לכסות את כל תחומי הפעילות האנושית, יתרחבו ויתפשטו עד שימצאו את עצמם מחליפים את המדינה בכל תפקידיה. הם ייצגו את הרשת החברתית המשולבת, המורכבת ממגוון אינסופי של של קבוצות ופדרציות מכל הגדלים והמידות, מקומיות, אזוריות, ארציות ובינלאומיות זמניות או קבועות במידה זו או אחרת לכל התכליות האפשריות: ייצור, צריכה וסחר-חליפין, תקשורת, סידורי תברואה, חינוך, ביטחון הדדי, הגנה טריטוריאלית, וכיוצא באלה; ומצד שני לסיפוק והגשמת מספר גדל והולך של צרכים מדעיים, אמנותיים, ספרותיים וחברתיים.
יתר-על-כן, חברה כזו לא תייצג משהו מקובע ובלתי ניתן לשינוי. להיפך כמו שניתן לראות בחיים האורגניים באופן כללי ההרמוניה תנבע מהתאמה משתנה תדיר וכיוונון מחדש של שיווי המשקל העדין בין אין-ספור הכוחות וההשפעות, והתאמה זו תהיה קלה יותר להשגה מאחר ואף אחד מאותם כוחות לא יהנה מהגנה מיוחדת של המדינה.
אילו, כפי שנטען, היתה החברה מאורגנת בהתאם לעקרונות אלו, לא היה האדם מוגבל במתן ביטוי חופשי ליכולותיו בעבודה יצרנית על-ידי מונופול קפיטליסטי, המתוחזק ומוגן על-ידי המדינה; כמו-כן לא היה מוגבל במימוש רצונו מחשש לעונש, או מציות לפרטים או לישויות מטאפיסיות, המובילים במידה שווה לדיכוי היוזמה ולכניעות הרוח. הוא יודרך בפעילותו על-ידי תבונתו שלו, אשר תישא בהכרח את רשמי הפעולות והתגובות, הבלתי מבוקרות חיצונית, שבין עצמיותו שלו לבין התפיסות המוסריות של סביבתו. בדרך זו יתאפשר לאדם להשיג את ההתפתחות המלאה של כל יכולתו וכישוריו, האינטלקטואליים, האמנותיים והמוסריים, מבלי שתעוכב ותסוכל באמצעות עודף עבודה עבור המונופוליסטים, או באמצעות רפיון הרוח והתרפסות בפני הרוב הגדול. הוא יוכל בדרך זו להגיע לפיתוח מודעות עצמית, שאינה אפשרית במערכת הקיימת של אינדיווידואליזם, או במערכת כלשהי של סוציאליזם-מדינתי במה שנקרא Volkstaat (מדינה עממית).
מעבר לכך, ההוגים האנרכיסטים אינם מתייחסים להשקפתם כאל אוטופיה הבנויה על שיטה א-פריורי, לאחר שדברים שמשתוקקים או נכספים אליהם נקבעים כעקרונות יסוד. היא נובעת, לטענתם, מניתוח מגמות הנמצאות כבר בפעולה, אם כי רפורמטורים עשויים לנטות חסד זמני לסוציאליזם מדינתי. ההתקדמות של הטכנולוגיה המודרנית, אשר מפשטת להפליא את ייצור כל צרכי הקיום; רוח העצמאות הגדלה וצומחת, וההתפשטות המהירה של יוזמה חופשית והבנה בכל ענפי הפעילות כולל אלה אשר יוחסו בעבר באופן בלעדי לכנסיה או למדינה מתגברים בהתמדה את הנטיות האל-שלטוניות.
באשר לתפיסות כלכליות, האנרכיסטים, כמו כל הסוציאליסטים, ביניהם הם מהווים את אגף השמאל, טוענים כי השיטה השלטת היום של בעלות פרטית על הקרקע והייצור הקפיטליסטי למטרת רווח, מייצגת מונופול הפועל גם כנגד עקרונות הצדק וגם כנגד כללי התכלית התועלתית. הם מהווים את המכשול העיקרי המונע את הצלחת הטכנולוגיות המודרניות מלהיות נגישות לשירות הכלל, כך שיוכלו ליצור רווחה כללית. האנרכיסטים רואים בשיטת השכר והייצור הקפיטליסטי ככלל מכשול לקידמה. אך הם גם מציינים שהמדינה היתה, וממשיכה להיות, המכשיר העיקרי המאפשר למעטים להיות בעלי שליטה בלעדית בקרקע, ומאפשר לקפיטליסטים לקחת לעצמם את חלק הארי של עודפי הייצור השנתיים המצטברים. כתוצאה מכך, בעודם נאבקים במונופוליזציה ובקפיטליזם בכלל, האנרכיסטים נאבקים באותו מרץ גם במדינה כתומכת העיקרית בשיטה זאת. לא בצורה מסוימת זו או אחרת, אלא במדינה ככלל, ותהיה זו מונרכיה או אפילו רפובליקה הנשלטת באמצעות משאלי עם.
הארגון המדיני, שתמיד היה, גם בימי קדם וגם בהיסטוריה המודרנית (האימפריה המקדונית, האימפריה הרומית, מדינות באירופה המודרנית שצמחו על חורבות הערים הריבוניות), הכלי לייסוד המונופולים לטובת המיעוטים השולטים, לא ניתן לגרום לו לכך שיפעל להרס אותם מונופולים שהקים. האנרכיסטים טוענים, לכן, שלמסור למדינה את המקורות העיקריים של החיים הכלכליים הקרקע, המכרות, מסילות הברזל, בנקאות, ביטוח וכו' כמו גם את ניהול כל ענפי התעשייה, בנוסף לכל התפקידים שכבר נצברו בידיה (חינוך, דתות, ביטחון וכו'), פירושו יצירת מכשיר חדש של רודנות ועושק. קפיטליזם של המדינה רק יעצים ויחזק את כוחות הבירוקרטיה והקפיטליזם. הקידמה האמיתית טמונה דווקא בביזור, טריטוריאלי ופונקציונלי, בהתפתחות רוח היזמות המקומית והאישית, ובהתאגדות חופשית מהפשוט למורכב במקום ההיררכיה הנוכחית מהמרכז לפריפריה.
במשותף עם רוב הסוציאליסטים, האנרכיסטים מכירים בכך שכמו כל אבולוציה בטבע, ההתפתחות האיטית של החברה מלווה מעת לעת בתקופות של התפתחות מזורזת הקרויות מהפכות; ולראייתם עידן המהפכות עדיין לא הגיע לסיומו. תקופות של שינויים מהירים יבואו לאחר תקופות של התפתחות איטית, ויש לנצל את התקופות האלה לא להעצמת והרחבת כוחות המדינה, אלא לצימצומם והקטנתם, באמצעות הארגונים בכל עיר או קהילה של הקבוצות המקומיות והאזוריות של יצרנים וצרכנים, כמו גם בסופו של דבר התאגדויות בינלאומיות של קבוצות אלה.
בהתאם לעקרונות שלעיל, האנרכיסטים מסרבים להיות חלק מהארגון המדיני הנוכחי ולתמוך בו על-ידי הזרמת דם חדש. הם אינם מעוניינים להתמסד, וקוראים לעובדים לא להקים מפלגות בפרלמנטים. בהתאם לכך, מאז הקמת איגוד העובדים הבילאומי בשנים 1864-1866, הם משתדלים לקדם את רעיונותיהם ישירות בין ארגוני עובדים ולהניע את אותם איגודים למאבק ישיר בהון, מבלי להשליך את יהבם על חקיקה פרלמנטרית.

צ'ואנג טסו – סוד הדאגה לחיים

לחייך יש גבול אך לידיעה אין. אם תשתמש במה שמוגבל כדי לרדוף את האינסופי, תהיה בסכנה. אם אתה מבין זאת ועדיין חותר לידיעה, אתה מסתכן לבטח! אם אתה עושה טוב, התרחק מהפרסום. אם אתה עושה רע, התרחק מהעונש. לך בדרך האמצע; עקוב אחר הקבוע ותוכל להשאר בחתיכה אחת, שמור את עצמך בחיים, דאג להוריך, וחייה את שנותיך.
כאשר הלך לאו טסה לעולמו, בא צ'ין שי להתאבל עליו; אך לאחר שקרא שלוש קריאות צער, עזב את החדר.
"האם לא היית ידידו של המאסטר?" שאלו תלמידיו של לאו טסה.
"אכן, הייתי."
"ואתה חושב שנכון להתאבל עליו בדרך זו?"
"כן," השיב צ'ין שי. "תחילה התייחסתי אליו כאל אדם אמיתי, אך עתה אני יודע שלא היה כזה. לפני דקות מעטות, כאשר נכנסתי להספידו, מצאתי אנשים זקנים המבכים אותו כאילו הם מבכים בן, ואנשים צעירים המבכים אותו כאילו הם מבכים אם. כדי לאסוף קבוצה כזאת, הוא היה צריך לעשות משהו שיגרום להם לדבר עליו, אם כי הוא לא ביקש מהם לדבר, או לגרום להם לבכות אותו. משמעות הדבר היא להתחבא מהשמים, להפנות את גבכם למצב הדברים האמיתי, ולשכוח עם מה נולדתם. בימים עברו, זה נקרא הפשע של הסתתרות מהשמים. המאסטר שלכם הופיע מפני שהיה זה זמנו, ועזב מפני שכך דרכם של דברים להמשיך. אם אתם מרוצים מהזמן בו הופיע ומוכנים להמשך התגלגלות הדברים, הרי שאין מקום לשמחה ולצער. בימים עברו, זה נקרא להיות משוחרר מעבותות האל.
גם כאשר מתכלה השמן בלפיד הבוער, האש ממשיכה, ואין איש יודע היכן היא נגמרת."

יש ממשלה!

"כרם היה לידידי בקרן בן שמן; ויעזקהו, ויסקלהו, וייטעהו שורק, וייבן מגדל בתוכו, וגם יקב חצב בו; ויקו לעשות ענבים, ויעש באושים."
זהו. יש לנו כעת ממשלת מתנחלים למדינת מתנחלים, גם אם לא הוכרזה עדיין ככזו על ידי האו"ם.

יש במדינת המתנחלים גם מיעוט   מיעוט רב עוצמה של מעצבי שיער בשיטת מספרי התייל והחרמש.

גם אוטונומיה לכאורתית יש למדינת המתנחלים. אוטונומיה המשתרעת על פני שטח D, התַחום על ידי קו ירוק ערטילאי.

אוטונומיה זו היתה בעבר הלא רחוק מדינה ריבונית, שהתרחבה בכיבושיה אל מעבר למידותיה הגשמיות והתרומיות ודיכאה ביד קשה את הילידים, תושבי הארץ הכבושה, כשהיא משלחת בהם את קלגסיה ומתנחליה, לעשות בהם מעשה זמרי בן סלוא.

אך אהה! זאת אשר ביקשה שכר כפנחס, זנתה אחר עגל הרהב, המשיחיות והאלימות, פישקה את רגליה לרווחה, והתמסרה בתאוותנות למתנחליה-בועליה.

גם את ראשה הרכינה בצייתנות, והניחה לבעלי המספריים לגזוז את מחלפות ראשה עד זוב דם.

ועתה, משוויתרה סופית על תומתה, והיא כולה פצע וחבורה ומכה טרייה, לקתה אף במחלה ממארת הקרוייה בלעז תסמונת  שטוקהולם, והמליכה על עצמה את אנסיה, מהרסיה ומחריביה.
"עתה אודיעה נא אתכם את אשר אני עושה לכרמי: הסר משוכתו והיה לבער, פרוץ גדרו והיה למרמס. ואשיתהו בתה, לא ייזמר ולא ייעדר, ועלה שמיר ושית; ועל העבים אצווה מהמטיר עליו מטר."
ואנו, אנה אנו באים…

מצב האומה

צביעות, שקר, כזב, הסתמכות על דמנציה ציבורית וזלזול בוטה באינטליגנציה שלנו. אלה הסממנים העיקריים של מערכת הבחירות הבאה עלינו לרעה. כל זב ומצורע מנסה למכור את עצמו כגדול הדור ומושיעו, ובחברה צרכנית לא מתוחכמת כשלנו תמיד יש קונים; כמאמר הפתגם העממי: "פראיירים לא מתים אלא רק מתחלפים".

מצד אחד יש לנו את הימין הקיצוני. נתניהו, ראש הממשלה הגרוע ביותר בתולדות המדינה, שכבר הצליח להרוס כל חלקה טובה ולהביא אותנו אל עברי פי פחת, מצרף אל גמדי מפלגתו את הטרולים של ליברמן, על מנת ליצור מפלצת ימנית, גזענית ופשיסטית, שתמשוך סופית את השטיח מתחת לכרעי התרנגולת של 'הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון' ותמסד את האתנוקרטיה התיאוקרטית היהודית, משטר אפרטהייד מדכא, כסנופובי, אליטיסטי, אנטי-דמוקרטי ואנטי-חברתי בעליל.

בנוסף, יש לנו את הפיקציה של המרכז, האקרובטים השומרים על שיווי משקל מדהים ביושבם על הגדר, רגל פה ורגל שם, ועושים מאמצים על-אנושיים לא להביע עמדה נחרצת בכל נושא שהוא שאיננו ממילא בקונצנזוס, ומשליכים את יהבם על הרוח, שמשתנשוב, תפיל אותם אל הצד הנכון של הגדר בו הדשא ירוק יותר. מסע הדילוגים האחרון של חברי כנסת בין המפלגות, מצביע בבירור על תופעה זו. ליתר ביטחון, ועל פי נטיות מולדות, רגלם הימנית של הלוליינים נשענת על הקרקע כדי למנוע כאב, ואולי גם נזק מיותר, מישיבה לוחצת על פס צר וקשה העובר בין רגליהם. "המקומות החשוכים ביותר בגיהינום", אומר דנטה אליגיארי, "שמורים לאלה שאינם נוקטים עמדה ברורה, בעיתות של משברים ערכיים".

מצד שני יש לנו את השמאל הרך והרכרוכי, המדבר הרבה ועושה מעט. שמאל שעטנז, מהפכני וקונפורמיסטי, יהודי-ציוני ודמוקרטי, 'אינטלקטואלי' שאינו ידע לקרוא את מפת המציאות, 'חברתי' כל עוד לא מנפנפים לנגד עיניו בסמרטוט האדום של "איראן – שואה – טרור". שמאל מבוזר, מפורד ואימפוטנטי עד כי אינו מסוגל להוות משקל נגד משמעותי לדורסנות הימין, ומשמיע קולות של שטיח עוד בטרם התחיל הקרב. "כאשר אנשים רעים חוברים יחד", טוען אדמונד בורק, "הטובים חייבים להתאחד; שאם לא כן הם יפלו אחד אחד, קורבן לא ירוחם במאבק בזוי".

בקונסטלציה כזו, כאשר רוב הציבור שטוף מוח בלאומנות דתית, בגזענות, בפחד מתמיד מפני כל הזר והשונה, וכל עוד הוא שבוי במקסם השווא של הניאו-ליברליזם מבית נתניהו, הסיכוי לשנות משהו שואף לאפס ומה שהיה הוא כנראה גם מה שיהיה, אלא קרוב לוודאי שגרוע יותר.

בכל זאת, ולמרות הכל, נאמר:

 

קוּם הִתְנַעֵרָה עַם חֵלֵכָה
עַם עֲבָדִים וּמְזֵי רָעָב
אֵש נְקָמוֹת הַלַּב לִחֵכַה
לִקְרַאת אוֹיַב הִכּוֹן לַקְרָב.
עוֹלָם יָשָן עָדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִיבָה
מִגָּב כָּפוּף נִפְרוֹק הָעוֹל
אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִּימָה
לֹא כְלוּם מִתְמוֹל,
מָחָר הַכֹּל.
ונזכור כי "מעולם לא התבצע שינוי חברתי ללא מהפכה… ומהפכה איננה אלא מחשבה המבוצעת הלכה למעשה." [אמה גולדמן]
 

 

טיוטה

בוקר חג.

 

היות ואני ממשכימי הקום, התישבתי לשולחן הכתיבה שלי, כשבחוץ עדיין חשוך והשקט שורה על הכל.

 

שולחן כתיבה אמרתי?…

 

אכן, אני עדיין כותב. כותב לא במובן של מכה באצבעותי בלוח המקשים, אלא על נייר אמיתי ובעט נובע. לא עבודה מוכנית מול מסך אדיש וחסר אופי, כי אם ריקוד של כף יד וחריקה חרישית של ציפורן, ודיו המשאירה סימנים על הרקע הבהיר, סימנים אישיים, סימנים בלתי ניתנים לחיקוי, ההופכים אט-אט למילים ולמשפטים שיהיו בקרוב נחלת הכלל. זהו עונג צרוף, אירוטי כמעט, שרק מתי מעט רוצים ומסוגלים עדיין לחוות.

 

מתוך אוסף העטים הקטן והמוקפד שלי, בחרתי את ה'וויסקונטי הומו-ספיינס'. עבר זמן מאז השתמשתי בו לאחרונה, והדיו יבשה כבר. מילאתי את המיכל בדיו בצבע אפור כהה מתוך קסת גבוהה וצרה, ושטחתי על השולחן לפני ערימה קטנה של דפים צהבהבים מנייר משובח, שאינו הופך את האותיות תוך שניות למבחן כתמי הדיו של רורשאך.

 

כשקצות אצבעותי מוכתמות מעבודת המילוי, והניחוח המיוחד של נייר בתול עולה באפי, כתבתי בראש העמוד את המילה "טיוטה", ומיד הציפני גל עז של נוסטאלגיה.

 

לפתע עלה בעיני רוחי בית הספר היסודי בו למדתי בילדותי. בניין בית הספר היה ממוקם ברחוב הרצל, המכונה רחוב הרצלשטראסה, שהיה באותם ימים עדיין דו-סטרי. שערי ברזל כבדים בפיקוחו ותפעולו של שמש בית הספר, דויד, ננעלו בשרשרת עם הצלצול, אין יוצא ואין בא. מדרגות יורדות מן השער אל חצר רחבת ידיים – בה נערכו שיעורי ההתעמלות ובה, בהפסקות, נהגנו לשחק סוס ארוך, הבנים על הבנות, או סתם להוציא מרץ בהאבקויות והתכתשויות – ובצידה השני, מול המדרגות, בניין רחב ידיים בן שלוש קומות. מעברו השני של הבניין שוב מדרגות לכוון רחוב יל"ג, המובילות לחצר הקטנה עם ארגז החול, למסעדת בית הספר, ולגינת הירק בה שיחקנו בימי החורף בגולות (בלורות) ובמשחק שנקרא מסמר (במלעיל), על שום המסמר הארוך שהיינו מטילים ומנסים לנעוץ קרוב ככל האפשר לקו ששרטטנו על האדמה הלחה. בחזית בית הספר, ברחוב הרצל, נבנה לימים בית הכנסת הגדול, שעוד לפני סיום בנייתו נהגנו אחר הלימודים לשחק על גגו, כשכדור טניס בלוי ושחוק משמש לנו כדורגל.
אך יותר מכל, אני נמשך בזכרוני לשיעור לצרפתית אצל המורה חבובה, היא מאדאם לניאדו. בשעה הראשונה היא עומדת בקומתה הקטנה כשחיוך רחב על פניה ומנדולינה בידיה, ושרה איתנו את quand trois poules vont aux champs, sur le pont d’Avignon, ו-colchiques dans les pres, 
שאת מילותיהם לימדה אותנו זה עתה. בשעה השניה – כתיבה תמה! מחברות 'שלוש שורות' על השולחנות, עפרונות חורקים, אותיות גדולות מסולסלות, אותיות קטנות עם זנבנב, לחץ חזק בקו היורד והרפייה בעולה, חיבור חלק ושוטף בין האותיות, ולשונות משורבבות של ילדים העושים מאמצים נואלים לשמור על מיקומן הנכון של האותיות בין השורות.
מה שמחזיר אותי באחת לכאן ועכשיו, לרחש הקל של עטי המרקד ומשאיר עקבות מסלולו על גבי הנייר, להנאה שבמיומנות הכתיבה כשלעצמה.

 

אני מוחק את המילה "טיוטה" ומכין עצמי להלום במקשי המקלדת. יעיל, אך ללא חותם אישי – קר ומנוכר. בעוד רגע אחזיר את העט למקומו בתיבת העץ ואפרד ממנו בצער. אולי בפעם הבאה אשלוף את הפליקן שלידו, או את המונט-בלאן השוכן בשקע שבצד השני.

 

המציצה

 

רציתי לחלוק עמכם קטע מיצירתו האפית של שארל דה-קוסטר מ-1869, "טיל אולנשפיגל", בתרגומו המופלא של  אברהם שלונסקי (ספריית פועלים 1959).

 

ביקש גם אולנשפיגל לעסוק בפרקמטיא; ראה גללי-סוסים שמתגוללים על הארץ, אספם והביאם למעונו ויבשם. הלך וקנה שיראין, אדומים וירוקים, ועשה מהם כיסים קטנים, שפך הגללים לתוכם וקשרם בפתילים, – משל נצרר בהם מוסקוס, להבדיל.

נטל כמה טבלאות של עץ, עשה מהן קופת רוכלים, תלאה על צווארו, נתן בה פרקמטיא שלו שלו ויצא השוקה כמוכר בתי-נפש לבשמים. בערבים היה מאיר את רכולתו הנ"ל בנר דולק, שנקבע באמצעיתה של אותה קופה.

שאלוהו הבריות, מה סחורתו, ואמר להם בסודי סודות:

"אגיד לכם מפה לאוזן."

"אדרבא?"

אמר להם:

"גרגרים של נחש הם, שמנחשים בהם עתידות, מארץ ערב הובאו לארץ פלאנדרן, מעשה ידיו של חכם החרשים עבדול מדיל, מצאצאיו של מוחמד הגדול."…

…כל אותה שעה היו שני היהודים הגבירים הנ"ל נותנים אוזן קשבת לדברי אולנשפיגל, לסוף קרבו אליו ואמרו:

"מה מכר אתה מוכר, איש פלאנדרן?"

"כיסים קטנים".

"ומה אפשר לידע בכוח גרגירי הנחש שלך?"

"עתידות, אם אתה מוצצם מציצה של ממש."

נתלחשו היהודים בינם לבין עצמם, והזקן שבהם אמר

"נשאלנו נא ונדע, מתי יבוא משיח צדקנו? ונתנחם נחמה גדולה. ומה מיקחו של כיס אחד?"

אמר אולנשפיגל:

"חמישים פלורינין, ואם יקר הוא מכם, סורו מפה. אשר לא יקנה שדה, מה חפץ לו בזבל?"

ראו השניים שלא יפחית אולנשפיגל מן המיקח, נתנו לו את דמיו, לקחו כיס אחד ומיהרו לשכונתם, ושם נתלקטו על סביבותיהם קהל גדול של יהודים; שכבר הגיעתם השמועה, כי אחד משני הזקנים קנה סגולה של יודעי חן, שנתגלה בה הקץ, היום והשעה של ביאת הגואל.

והיו הכל מתאווים לזכות במציצה חינם אין כסף, אלא שאותו זקן, בעל הסגולה, יהוא שמו, הכריז והודיע, כי הוא גופו מבקש לקיים מצוות מציצה.

פתח ואמר וכיס הנחש בידו:

"אחינו בני ישראל! וי לנו שאומות העולם ישימונו לבוזה ועל צוואר ירדפונו ויקראו אחרינו מלא, משל נבזים היינו וחדלי אישים. וי לנו שהגויים מבקשים להשפילנו עד עפר ומפנינו לא חשכו רוק. כי שבר אלוהים את קשת ישראל ומוסרותיו ניתק. אהה, אלוקי אברהם, יצחק ויעקוב! הלנצח תאנף בנו, אשר נייחל לטובה – ותבואנו רעה, ונקו לאורה – ומחשכים ישופונו? הבמהרה בימינו תבוא אלינו, אתה משיח צדקנו? מתי יבואו הגויים במערות צורים ובמחילות עפר מפני פחד השם ומהדר גאונו, בקומו לערוץ הארץ?"

והיו היהודים קוראים בקול:

"יעלה ויבוא משיח צדקנו!"

"מצוץ, יהוא!"

מצץ יהוא מציצה אחת, רקק רקיקה וזעק תמרורים:

"באמנה, אני אומר לכם: גללי צאן המה… הצליין איש פלאנדרן נוכל וכזבן הוא."

מיד עטו היהודים אל הכיס, קרעוהו, נסתכלו במה שיש בו ורצו השוקה לתפוס לו לאולנשפיגל.

אלא שהבחור דנן לא נשתהה להמתין להם עד שיבואו.

 

נזכרתי בקטע הנ"ל משום שהוא עורר בי תסמוכת (אסוציאציה) מעניינת: הרי גם ביביהו וגם ברקיהו מעשנים סיגרים משובחים, כלומר, מצד אחד הם רגילים למצוץ, ומצד שני עליית מחירי הטבק אינה משפיעה עליהם אישית. מצד שלישי, אין לדעת כיצד יכולה מציצה מסוג מסויים זה או אחר להשפיע על דרך מחשבתם ומעשיהם לאחר מכן…

את ההמשך אשאיר לכם להשלים כיד הדמיון הטובה עליכם. הניחו ליצירתיות שלכם להנחותכם.

אך ראו הוזהרתם: אל תשתהו להמתין להם עד שיבואו!

 

הנסיך צפרדע

זהו. הגיעו מים עד נפש.
כשהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה, בצעדי התמודדות ראשונים עם כימותרפיה והשתלת מח עצם, רציתי למצוא את הכוח בכתיבת אנקדוטות אוטוביוגרפיות על ילדות והתבגרות בישראל הישנה והאופטימית של שנות החמישים והששים. לספר למשפחתי ולמכרי על השנים הראשונות, על חוויות מעצבות, מעשי קונדס, שמחה ועצב, תקוות ואכזבות. לאט לאט ובלי משים החלה כתיבתי להתדרדר לנושאים שלא רציתי לעסוק בהם, אך הם כפו עצמם עלי.
לא יכולתי יותר לשמור על הבועה האישית, הנוסטלגית, מבלי להתייחס להדרדרות המוסרית התלולה שהובילה אותנו אל פי התהום הפעורה לרגלינו היום. כבן למשפחה ייקית ציונית (אבי עלה לארץ ישראל פלשתינה ב-1925 כשהוא עושה את הדרך מברלין לטרייסטה ברגל), האמנתי גם אני, בתמימותי, כי אנו בונים כאן מדינה לתפארת, המבוססת על שוויון מלא בין אזרחים באשר הם, על צדק, על ערבות הדדית, על יושרה, על כבוד האדם וחרותו.
המציאות החלה לטפוח על פני כבר בימי הממשל הצבאי, וביתר שאת לאחר הקמת גוש אמונים והתנחלויות אלון מורה וסבסטיה. כאשר מילות מגילת העצמאות: "מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות" מהדהדות באוזני, לא יכולתי שלא להבחין במגלומניה המשיחית המשתלטת עלינו. הרוע, הגסות, הגזענות, השחצנות הכוחנית והזלזול התהומי בזולת שאינו מ'אנשי שלומנו', החלו למצוא את ביטויים הציבורי כבר אז. היחס של שולט ונשלט החל להתקבע, וכמובן נשא בחובו את זרעי הפורענות של התפוררות לאומית מוסרית שאת פירותיה הבאושים אנו אוכלים היום. אוכלים ולא מעכלים. לא לבלוע ולא להקיא.
ברשותכם, אצטט כאן את ניקולו מאקיאוולי, שאת תורת נסיכו אנו מקיימים כבר ארבעים וחמש שנים: " כי זאת יש לציין, שאת בני-האדם יש לפנק – או לחסל; כי הם יקחו נקם על פגיעות קלות, בעוד שעל פגיעות חמורות לא יוכלו לנקום; מכאן שיש לפגוע בבני-אדם פגיעות כאלה שלא יהיה כל חשש לאפשרות של נקם. אם אין מקימים במדינה הכבושה מושבות, אלא מחזיקים בה חיל, ההוצאה הכספית תהיה גבוהה בהרבה, כי לשם החזקת כוח השמירה תתבזבזנה כל ההכנסות העשויות לבוא ממדינה זו, כך שרווח הכיבוש יוצא בסופו של דבר בהפסדו, והכיבוש פוגע הרבה יותר… וכל התושבים כולם יהיו לאויבים, ואלה הם אויבים היכולים בהחלט לפגוע…".
לא אמנה את רשימת היצורים המעצבים את גורלנו הפרטי והלאומי מאז ועד היום. רק זאת אוכל לומר: הם לא המציאו את עצמם – אנחנו יצרנו אותם. כולנו אשמים על כי לא נזדעקנו במועד, על כי הרכנו ראשינו בפני הפרות הקדושות במקום לשחוט אותן ולהעלותן על המנגל. עם הספר (או נכון יותר – עם שלושת הספרים במאה שקל) הפך להיות עם החרב, והשוט, ומלמד הבקר המשמש לדיכוי האדם. גם פה וגם שם. אנו עומדים על פתחי פי פחת ורק שתי אפשרויות פעולה עומדות בפנינו: לצעוד צעד קטן קדימה וליפול לתהום הנשייה, או לזנק בשארית כוחותינו מעל התהום הפעורה ולהתחיל לזחול במעלה ההר…
הבחירה, כתמיד, היא בידינו: "הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב, לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו".
[בראשית, ד', ז'].