רשומות

ביה"ס היסודי

במכנסי חאקי קצרים, חולצת טריקו (היום קוראים לזה 'טי-שירט'), סנדלים תנכיים, ילקוט עור מהוה על הגב ושקית אוכל מבד ביד, עשיתי את דרכי מדי יום לבית הספר. מביתי במורד רחוב השילוח (שבקטע הזה נקרא היום 'ברכת משה' – החניוקים ביטלו לי את כתובתי המקורית!) עד המכולת, ימינה במדרגות לרחוב חרמון, שמאלה בחרמון עד האינסטלטור שבפינת בית"ר, ימינה במורד בר-כוכבא, חוצים בזהירות את מיכאל מול מספרת הנשים של הרמן השמן, הלאה במורד בר-כוכבא ושמאלה לרחוב גלעד (שמאז בניית בית-הכנסת הגדול נקרא רחוב הרב הרצוג), ושוב ימינה לביל"ו. בפינת ביל"ו-הרצל, מול ביתו של אברמל'ה, מביטים היטב פעמיים שמאלה וימינה וחוצים את רחוב הרצל הסואן. שמאלה במדרכה שממול, עוברים את חנות מוצרי הבנין והאינסטלציה של טופולסקי ואת חנות הגלידה והגזוז שלידו, והנה שערי הברזל של בית הספר. דוד, השמש, מאפשר לי להכנס, ואני יורד במדרגות הרחבות, בין העמודים, אל החצר הגדולה.
התחלתי את הכשרתי האינטלקטואלית בכיתה א1 של המורה אסתר. לאחר כמה שבועות של לימוד הא"ב וכתיבה תמה של אותיות ומילים בין השורות, הותר לנו להביא לכיתה את "מקראות ישראל". המורה אסתר בחרה באחד הסיפורים הראשונים, וכל אחד היה צריך בתורו להקריא משפט בקול רם. עד שהראשון הצליח בקושי רב לסיים את המשפט שלו, לאחר גמגומים אינסופיים שנשמעו כנהמות משפחת שימפנזים בעת פליית כינים, ואני סיימתי את קריאת הסיפור לעצמי ועברתי לסיפור הבא. כשהייתי שקוע בקריאת הסיפור השלישי, הופתעתי על-ידי אסתר הג'ינג'ית, שבפעולת קומנדו מושלמת הצליחה להתגנב עד אלי ולהציץ מעבר לכתפי.
"מה אתה עושה?!!", צרחה.
"קורא, המורה…"
"אתה לא בסיפור שלנו! תמשיך להקריא מאיפה שהפסקנו!"
"כן המורה" אמרתי, חזרתי לדף הראשון, והתחלתי להקריא בדיוק מאותו מקום אליו הגיעה השימפנזה הקודמת, קריאה שוטפת ורהוטה (באותם ימים, כשההורמונים עוד לא עשאוני לזכר אלפא, עוד הייתי מסוגל לעשות שני דברים בעת ובעונה אחת). זה כבר היה יותר מדי; בחוצפה כזאת הג'ינג'ית עדיין לא נתקלה. גם עונה, גם מתמצא וגם יודע?! היא לא תסבול דברים כאלה בכיתה שלה, ושאני אגיע בבקשה למחרת עם אמא ישר אל המנהל.
בבוקר שלמחרת, עם הצלצול, התייצבתי עם אמי בפעם הראשונה מני רבות בחדר המנהל. לאחר דין ודברים קצר הוחלט שאמנם לא עשיתי כל דבר רע, אך כדי לשמור על כבוד המורה עדיף שאעבור ללמוד בכיתתה של המורה שושנה. וכך מצאתי את עצמי עוד באותו יום תלמיד מן המנין בכיתה א2. בהתאם להוראותיו הברורות של המנהל, הושבתי בספסל האחרון והרשות בידי לעסוק בקריאה ככל העולה על רוחי על מנת שלא אשתעמם, כל עוד אינני מפריע למהלכו התקין של השיעור. הסידור עבד מצויין ולא זכורות לי תקלות נוספות במהלך אותה שנה. כשסיימתי את 'מקראות ישראל' חלק א' קיבלתי רשות לעבור לחלק ב', ומלבד שיעורי החשבון והתנ"ך בהם השתתפתי כשאר האדם, הייתי שקוע בקריאה.
בכיתה ב' קבלנו כמחנכת מורה דנדשה, צעירונת עם צמה, ישר מהסמינר, המורה שרה, שרה גליק, אם זכרוני אינו מטעני. למדתי בכיתתה שנתיים, וכבר אקדים ואומר כי מכל המורים ששרדתי במשך השנים היא היתה הטובה והאהובה ביותר, ודמותה שמורה עמי בחיבה והכרת תודה עד עצם היום הזה.
בשנתיים אלה ביססתי את מעמדי בבית הספר. בכתה תלמיד מצטיין יחד עם חנה ונילי. האצבע מונפת למעלה דרך קבע, התשובות מדויקות ומנוסחות להפליא כמעט לפני שנשאלו השאלות, הכתבות עשר, מבחנים עשר, לימוד בע"פ עשר, כל המקצועות עשר, תפקיד ראשי בכל ההצגות (כולל האמגוש פלפלתא חריפתתא בפורים) ובכלל, חלומו הרטוב של כל מורה. גם את שיעורי הצרפתית אהבתי, אצל המורה חבובה, או הגב' לניאדו אם תרצו, שהיתה מגיעה לכיתה עם המנדולינה שלה ומנעימה לנו זמירות. לזכותה ניתן להיאמר שאת משלי לה-פונטיין אני זוכר בעל פה עד היום. בהפסקות ולאחר הלימודים זה כבר סיפור אחר. מתחבר דווקא עם התלמידים הגרועים ביותר וגדולי הפורעים.
בכיתה ד' היתה לנו מחנכת חדשה, בלונדית מתולתלת בשם דפנה כמדומני, אך איש לא התייחס אליה ברצינות וכל שאני זוכר ממנה היא דמות מפוחדת המשתדלת לעבור את היום בשלום. בשנה זו ביססתי את מעמדי כפרחח מספר אחד בביה"ס, כאשר משהוטל עלי עונש להשאר בכיתה בשעת ההפסקה הגדולה יצאתי מבעד לחלון בקומה השלישית, התיישבתי על הכרכוב הצר שהקיף את הבנין כשרגלי מתנדנדות באויר, ונפנפתי בעליצות לחברי ששיחקו בחצר. קיצורו של ענין, לאחר שתיים-שלוש דקות חזרתי וטיפסתי פנימה מבעד לחלון, עוד לפני שמשלחות השכנוע הספיקו להתארגן. הדרמה נסתיימה אך הרושם נותר.
בחורפים של אותם שנים נהגנו בהפסקות לצאת אל מחוץ לתחום בית הספר, ולהתמקם בתצרות הבתים השכנים בהם היתה אדמה שהתאימה למשחק הבלורות (גולות בעברית צחה, ג'ולות או בנורות כפי שכונו ברבות השנים). מור בננה או ג'ורות, ממש לא משנה. אוסף הבלורות שלי הלך וגדל מיום ליום עד שנאלצתי לשאתן בשקית מיוחדת לבית הספר על-מנת שכובדן בכיסי לא יגרמו לי לאבד את מכנסי. יד יציבה ועין חדה, ובאוסף שלי היו בלורות מכל הסוגים והמינים – גדולות וקטנות, פצוצות, ח'לנגיות ועוד כהנה וכהנה שמות וכינויים אותם כבר הספקתי לשכוח. גם מ'סמר היה משחק נפוץ לימות החורף, שלא כמו סמל, סוס ארוך, וסתם כדור-רגל המשוחק בכדור טניס ישן על גג בית-הכנסת הגדול ההולך ונבנה.
השנה בכיתה ה' עברה גם היא ללא אירועים יוצאי דופן במיוחד, מלבד אותה פעם בה עמדנו במעלה המדרגות והיינו שקועים בתחרות יריקה למרחק. כרגיל איתרע מזלי, והיריקה הזוכה ששיחררתי כפגז מלועו של תותח, נחתה על שכמו של המורה פלס חולה הפרקינסון, אשר בדיוק באותו רגע הופיע מעבר לפינה. כולם נסו כנשוכי נחש, ורק אני נשארתי שם, בוש ונכלם, מוכן לשאת בתוצאות שלא אחרו לבוא.
בטיול השנתי שנערך בכיתה ו' לירושלים, בעת שצעדנו בסך לעבר בי"ס אליאנס המקומי בו עמדנו לללון את לינת הלילה, הבעתי באוזני חברי את דעתי השלילית על המורה ברגמן, מחנך הכיתה. תוך כדי שאני מסביר להם מדוע הוא חמור ואידיוט מוחלט, הופנתה תשומת ליבי לכך שהנ"ל צועד מעדנות מאחורי ומקשיב לכל מילה. שבוע לאחר מכן כבר הועברתי מ-ו2 ל-ו1, והופקדתי בידיו הנאמנות של מר טולדנו שתום העין. הסיבוב הושלם. חזרתי לכיתה אותה עזבתי בכיתה א'.

400

לאחר שנתבשרנו כי שר הביטחון האמפאתי שלנו מתנגד בתוקף רב לגירושם של 400 ילדי מהגרי העבודה, הצטרף אליו אמש גם נשיאנו היקר ותפס עמו טרמפ על המושב האחורי של האופנוע המקרטע, המשאיר את סימני צמיגיו על גבו של שר הפנים, שבסך הכל ניסה לחצות את הכביש במעבר חצייה. נכון, לא שמענו אותם מתקוממים מלכתחילה על העוול שנעשה כאן ביישום מדיניות של איפה ואיפה, אבל למה כבר יכולנו לצפות? כעת, משנסתבר מעבר לכל ספק סביר שנטיית הרוח הלאומית היא נגד הגירוש המחפיר, מה כבר נותר להם לעשות מלבד להצטרף לרוב ולהיראות כאילו הם בעצם מובילים אותו ולא נגררים אחריו כשפניהם בבוץ ועכוזיהם נחבטים באבני הדרך? בעיקר כאשר מי עוד כקונסול ברק וכקיסר פרס מודעים לאימרה: "ברומא נהג כרומאי"?
יתר-על-כן, 400 ילדים פיליפיניים, דוברי עברית ואפילו בשר תותחים פוטנציאלי בבוא הזמן, אינם כהרי 400 ילדים פלשתיניים דוברי ערבית, משליכי אבנים ובקבוקי תבערה, או בקיצור שהידים לעתיד. עכשיו בואו נוסיף וניקח בחשבון שילדת פיליפינים כזו,בעוד כמה שנים, תוכל לעבוד אצל משפחת ברק כישראלית ממש, מבלי שיצטרכו חלילה לשלם עליה קנס או לגרשה!
ופרס? פרס כנראה כבר קצת סנילי, אחרת היה מקדים את ברק ועולה על העניין לפניו – עניין של נסיון כפי הידוע לכם. חוץ מזה, אם ליוונים ולליאונידס היו 300 במעבר תרמופיליי, למה שליהודים טובים כמונו לא יהיו ה-400 שלנו?

שכונה

גרנו בהדר, ברחוב השילוח 23, בבנין מכוער שפינתו האחת מעוגלת, מסוף שנות השלושים או תחילת שנות הארבעים של המאה הקודמת, בדמי מפתח. שנים לקח לי להבין מה ענין המפתח לשכר דירה. דירתנו היתה הדירה האמצעית בקומת הקרקע מצד הרחוב, קומה שנייה ממזרח ושלישית מצפון לכיוון 23א'.
בשנים הראשונות גרה בדירה מימיננו משפחת איזנשטט עם בנותיהן צילה ובלהה שהיו בשנות העשרה שלהן. בלהה ניגנה בכינור וכונתה על-ידינו בשם: "בילה מיט די בללייקה". נכון יותר לומר שבמשך שנים מספר ניסתה לנגן – מלבד כמה סולמות שהבריחו את כל הציפורים מהאזור – את ה-'קליינה נאכט מוזיק', ולא הפריעה לנו כל-כך העובדה שמוצרט ביצע בקברו את הטריפלה-סאלטו-מורטל מרוב ייאוש, כמו העובדה שמשך שנים היא לא הצליחה לדלג על אף זיוף מאלה שייצרה בפעם הראשונה בה נטלה קשת בידה והניחה כינור מתחת לסנטרה המחודד.
לימים, משעברו דירה (כנראה בעקבות הגלייתם של בלהה וכינורה לאנטארקטיקה), נכנסה במקומם משפחתו של ה"קומנדנט", משפחת גושן (גולדשטיין), אך על כך יסופר עוד במקום אחר.
הדירה שמשמאלנו היתה שכורה ע"י קיבוץ אפיקים, ובה שהו נהגי המשאיות כשנזקקו ללינת לילה.
מעלינו התגוררה משפחת אפט, זוג דתי מבוגר שילדיהם כבר היו בעלי משפחות משלהם. אנשים טובים, חביבים וצנועים, שבנם הצעיר יששכר לימדני את טעמי המקרא בהברה אשכנזית, והכין אותי עם פרשת "כי תבוא" לעלייה לתורה בבר-המצווה שלי, בבית הכנסת הקטן שהיה בפינת הרחובות ארלוזורוב ומיכאל. על-פי מקורות יודעי דבר הביצוע היה מעולה, אם כי אני זוכר בעיקר את נסיונות ההתחמקות שלי ממטר הסוכריות המכאיב שניחת עלי מכל עבר. יש משהו סדיסטי בכל העניין הזה, לא?
את יתר הדיירים בקומות העליונות אינני זוכר, מלבד משפחת פרקש עם ילדיהם לודוויג ורפי שהגיעו לשם בערך בהיותי בן עשר.
ממש מתחתינו גרה המורה לפסנתר גברת זינגר עם בנה זיגי, ובדירה לידה גברת מלר עם בתה רבקה שהיתה גדולה ממני בשנה וחברתי הראשונה למשחק 'אבא ואמא'.
בצד מזרח, ממול למרפסת המטבח שלנו, בשטח שלימים ייבנה בו בית מספר 25, היה הצריף של משפחת מזרחי עם לול תרנגולות ושרותים בחצר. קול התרנגול הקורא עם שחר, היה תרועת ההשכמה שלי בשנותי הראשונות. — הדר-הכרמל, שכונת פועלים בחיפה של שנות החמישים.
אילו ירדת בגרם המדרגות הארוך שהפריד בין המגרש הריק ובין צידו המערבי של הבנין שלנו ופונה ימינה על הגשר, היית מגיע לבנין 23א', שהיה נטוע במקביל לזה שלנו, מצד צפון. בבנין זה גר, בקומת הקרקע, אברם הפרחח, נער יפה תואר שידו בכל ויד כל בו; בקומה שמעליו, אבינועם, שכבר אז ניתח קרפדות ונחשים על המרפסת, והיום הוא פרופסור ידוע ומכובד בהדסה; באותה קומה, אשר, ידידי ובן-גילי, ארכני, רעשני, ובעל אזניים גדולות וזקורות הבולטות משני צדי ראשו כידיותיו של קומקום; קומה מעליהם, עמי ואחותו הגדולה אורה – עליה היה אחי הגדול מציץ מבעד לחרכי התריס בנסיון לתפוס אותה מורידה חולצה; ובקומה האחרונה, האחיות אנני ומירי, בנות הדוד של אברם, שהיו יושבות במרפסת עם "רולים" בשיער או עם "אבו-עגילה" לפי צו השעה, ומפצחות ערימות אינסופיות של גרעינים, ובדירה שלידן אסתי הדתייה הממושקפת. כל אלה ואנוכי, עבדכם הנאמן, היינו ילדי המגרש.
אנו, הילדים, נהגנו לשחק באותו מגרש שליד הבית, שלימים ייבנה בו בנין מספר 21.
היה זה מגרש של אבנים וטרשים שירד בשיפוע תלול, משפת הרחוב ממש, לכיוון הוואדי. גם לא מעט פסולת היתה מפוזרת על פני השטח – קרשים ישנים, מיני ברזלים חלודים, רהיטים שבורים, קופסאות שימורים חלודות ומעוכות, קרעי בדים ישנים, שאריות גדר תיל, ועוד מיני שיירים ופריטים – שעל-אף היותם חפצים, לא היה לאיש חפץ בהם – כהנה וכהנה. אפילו ה'אלטע זאכן', שנהג לעבור בשכונה מדי כמה ימים עם עגלתו הרתומה לחמור כשהוא זועק את קריאת הקרב הידועה שלו מבעד לגליל פח חרוטי, לא טרח לעצור שם כדי לחפש מציאות.
בחורף היו גבעולים ירוקים מבצבצים בין ערימות הפסולת, וביניהם כרכומים, סתווניות, כלניות ואפילו רקפות. גם חמציצים ניתן היה למצוא. בשלהי החורף הופיעו החרציות, ובקיץ, כלומר, כל הזמן כמעט – שכן במבט לאחור רוב שנות ילדותי עברו להן בקיץ אינסופי – כוסה המגרש במעטה סמיך של קוצים וחרולים בגובה המותן, וביניהם גם שפע של סביונים ומעט ח'וביזה.
בחלקו התחתון של המגרש, מקום בו התחבר עם הוואדי, היתה הצמחיה עבותה יותר – כמה עצי חרוב ותאנה, ובעיקר סירות קוצניות ענקיות – ובתוכה מעברים צרים ומפותלים, שכדי לעבור בהם צריך היה להצטמק, להתכופף ולפעמים אף לזחול, כדי לא להפגע מהקוצים החדים כתער או מהענפים הזדוניים, אותם שחרר זה ההולך לפניך. בדחילו ורחימו היינו מתקדמים בטור עורפי ביער הנורא הזה, מי חרבו ומי קשת חיציו נכונה בידו, ערוכים ומוכנים לקדם פני כל צרה שתבוא.
מגרש סתמי זה, היה בעבורנו עולם ומלואו. חיילים, פיראטים, אינדיאנים, קוסמים ופיות שכנו בו למכביר. מלחמות חורמה נערכו בו, בריתות אמיצות נכרתו בו, סיפורי אימה נלאטו בו ופואמות אפיות נהגו והושרו בו, בקולותיהם הצרחניים של ילדים נלהבים.
"המגרש" היווה את תמצית חיינו באותם ימים, ומי יודע עד כמה תרם לעיצוב תודעתנו, ומה מידת השפעתו המתמשכת על מהלך חיינו עד עצם היום הזה.
משחקים נוספים באותם ימים היו החלפת אוספים של קופסאות סיגריות כגון מטוסיאן, כנסת 6, דפנה וכו', עטיפות של מסטיקים, ומשחק בפקקי בקבוקים אותם היינו ממלאים בשעווה של נר כדי לתת להם משקל.
בחופשים היינו בונים עגלות מקרשים ישנים אליהם חיברנו ארבעה "קוגלגרים", ועליהן היינו טסים במורד הרחוב כעל מזחלות שלג במורד האלפים. ממש לא רע. היה כיף.
אחד המשחקים האהובים עלינו ביותר היה קרבות בין "הרחוב למעלה" ו"הרחוב למטה". היינו מצטיידים ברוגטקות (מקלעות קראנו להן באותם ימים), קשתות, חיצים, כידונים, חרבות, נבוטים, אבנים, וכמויות עצומות של כדורים ירקרקים (גולגלך) שקטפנו מעצים שאת שמם מעולם לא ידעתי, ואשר שמשו כתחמושת למקלעות אותן ייצרנו מענף מפוצל ומגומיות שחורות שנגזרו מאבוב של צמיג ישן. אלה היו מלחמות גוג ומגוג, עם שבויים ופצועים אמיתיים. לנו, למעלה, היו הלוחמים הנועזים אברם מחרז, זבל'ה – שאת שמו האמיתי לא ידענו גם אז – ולסלי השמן; ואילו להם, למטה, היו אלישע, סטולרו, ומיקי המטורף, בנו של הרמן הספר. במלחמות האלה השתתפו כולם, מגדול ועד קטון. לא היו שחרורים מכל סיבה שהיא. אם חשבת שאינך משתתף, ועברת לתומך בשטח היריב בדרך לספרייה, אבן שהיתה פוגעת בך או צליפת מקלעת, היו משכנעים אותך כהרף עין שאין מנוס אלא למלא את כיסיך בגולגלך ולהצטרף לאחיך הלוחמים בעוז ובגבורה. המלחמה היתה מסתיימת עם רדת החשיכה, ולמחרת, פרט לסיפורי הגבורה וליקוק הפצעים, היינו שוב כולנו חברים, מקצה הרחוב ועד קצהו, עד לפעם הבאה.
כדורגל היה גם הוא משחק נפוץ בשכונה. שתי אבנים שהונחו על הכביש שימשו כשער; הכדור היה בדרך כלל כדור שהוחרם לצורך המשחק מאחד הילדים הקטנים, שבתמורה שותף גם הוא במשחק כשוער, או במקרה הגרוע, חבילת סמרטוטים שנקשרה ושימשה ככדור. לאחר ששני הבריונים הגדולים ביותר בחרו לעצמם קבוצות, התחלנו לרוץ על הכביש ולבעוט בכדור אם במקרה הגיע אלינו. מפעם לפעם נאלצנו להפסיק לרגע, על-מנת לשלוח את אחד הילדים הקטנים, שלא נבחר לשחק, להביא את הכדור שנבעט לאחת החצרות או המרפסות, ואחת לשעתיים בערך על-מנת לאפשר למכונית בודדה לעבור. מזל שעוד לא היתה טלוויזייה.

עורב-1 כאן עורב-2, עבור

ובחלומי, שוב שט לו לאיטו ענן חיוור בשמי הפלדה,
ורוח בוקר חרישית פורעת את בלוריתי שאיננה עוד.
העורב השחור, מיודעי שמכבר הימים, נוחת בעזות מצח לתוך האדנית,
תוך קריאות "קרעע" צרודות, כאילו מאתגר אותי לקום.
אני צועק "וולקייד! וולקייד!", וקם לעומתו בתנועה מאיימת,
אולם כל אותות בהלה אינם נראים עליו, והוא אף מתקדם לעומתי בעזות מצח.
שניים מחבריו מצטרפים אליו לחיזוק השורות,
ואני נסוג פנימה בבהלה, וסוגר את הדלת מאחורי.
"לא אכנע!", אני צועק מאחורי הדלת הסגורה.
"אין לך סיכוי", הם מגחכים לעומתי מעברה השני,
ומחסלים בעקביות את צמחיית העציצים והאדניות.
"ציטוקסן, ג'י-סי-אס-אף", אני לואט את מילות הקסם שנותרו באמתחתי.
"קרעעע!", "קרעעעע!".
השמים לא התקדרו, והברק לא הבזיק.
עורב שחור אחד נעץ בי את מבטו המאיים,
ואני החזרתי לו מבט מצמית, ולא נסוגותי עוד אל תוך חדרי.

מיהו באמת מקארתיסט

אומר פרופ' דני גוטוויין (הארץ 20.8.2010) בדרכו העדינה:
בקשת נשיא אוניברסיטת תל אביב מהחוג לסוציולוגיה להעביר לו רשימות קריאה של קורסים ש"המכון לאסטרטגיה ציונית" האשים ב"הטייה פוסט ציונית" משולה לבדיקת חשד ל"הטייה דרוויניסטית" בחוגים לביולוגיה בעקבות מסמך שפירסמה כנסייה פונדמנטליסטית."
בעקבות רשימה זאת, ההתייחסות לרשימתו של עו"ד יואל גולובנסקי בעמוד העוקב "מיהו מקארתיסט", היא מיותרת לחלוטין, שכן כל התייחסות לכנסייה הפונדמנטליסטית המכנה את עצמה "המכון לאסטרטגיה ציונית", או כל שם אחר חסר משמעות שתמצא לנכון לבחור בו, תיתן לה לגיטימציה מסויימת בעצם ההתייחסות אליה. אבל אני אינני מלומד בר-סמכא כדני גוטוויין; גם אינני אנין כמותו. לעומת זאת, הקמתי ברגע זה את "המכון לאיסטרא בלגינא הציונית", והעמדתי את עצמי בראשו. מטרת המכון, ברגע זה, היא להגיע לחקר הקיש קיש קריא, הגואה והולך בקרב קבוצות פונדמנטל-פשיסטיות, המנסות להשתלט על השיח הציבורי, ביציר הכלאיים המופלא הזה, המתקרא בשם מדינה יהודית ודמוקרטית.
ובכן, בא העו"ד הנכבד שלעיל, ומנסה במאמרו לטעון ש"הארץ" מתחמק מדיון מהותי בממצאי המחקר. ומהו מחקר זה? ובכן הסכיתו ושמעו:
נייר זה, פרי חודשים רבים של מחקר שקדני, שערך ד"ר למדע המדינה… הנייר המלומד,… משתרע על פני 141 עמודים (לא כולל המלצות), 105 הערות שוליים וביבליוגרפיה באורך 11 עמודים. על פי כל קנה מידה, מדובר בעבודה מרשימה ומנומקת.
אני חייב לומר שהשתכנעתי. לא שראיתי את המחקר הנפלא הזה, אבל נאמר לנו שהוא נכתב על-ידי ד"ר למדע המדינה – מה שכשלעצמו אולי איננו עדיין הוכחה ניצחת לנכונותו ואמינותו של אותו מחקר, גם אילו ידענו את שמו של אותו ד"ר נכבד, אילו ספרים ומאמרים פירסם בנוסף למחקר זה, מי שילם לו עבור עריכת המחקר, ועוד כהנה וכהנה שאלות נכבדות – אבל 141 עמודים, 105 הערות שוליים ו-11 עמודי ביבליוגרפיה (רנ"ז בגימטריה) הכריעו את הכף. פשוט אינך יכול לעמוד בפני מספרים שכאלה, ולא נשאר אפילו מקום לוויכוח, בעיקר כאשר נקבע מפורשות כי העבודה מרשימה ומנומקת "על פי כל קנה מידה"; ואיני מוסיף כאן הערות שוליים רק משום שאינני רוצה להיראות כאילו אני מנסה להתחרות בכותב המחקר. זהו הרישא של הרשימה המדוברת.
בהמשך כותב העו"ד המלומד, בגוף הרשימה, כמה פסקאות בלתי ברורות, שאינן מתחברות זו לזו, ואינן אומרות דבר וחצי דבר, אך לא נקשה עליו יתר על המידה בנקודה זו, מאחר וידוע לכולנו שבמסגרת משלח ידו רגיל הכותב לעסוק בגיבובי מילים מעין אלה, ולעיתים לא רחוקות הן אף עושות עבורו את המלאכה.
וכאן אנו מגיעים לסיפא של הרשימה: "בהנחה שמסקנות המחקר מוצקות…" !!!
ומאי נפקא מינה? אפילו הדיוטות כמוני מאבדים כאן את הסבלנות. יצאנו מנייר מלומד שמספריו רנ"ז (לא כולל המלצות), ועתה אנו מתבקשים להניח שמסקנותיו מוצקות כסלע, ונוכל לבנות עליהן תילי תילים של טיעונים והוכחות. אצלנו, ב"מכון לאיסטרא בלגינא הציונית", לא היה כותב הרשימה עובר קורס שנה א' לתואר ראשון עם טיעונים צולעים ופיסחים מעין אלו. יתר על כן, גם אילו היה המחקר שלעיל, מחקר בלתי מוטה, העומד בכל קנה מידה של מצויינות, וגם אם היה כותב הרשימה משתמש בו בשכל ובתבונה, עדיין לא היה הדבר מכשיר נסיון גס זה, של קבוצה קיצונית כלשהי, "להשיב את ההשכלה הגבוהה לדרך המלך".

אלי (גרגמל) ישי

וישמן ישורון ויבעט. שמנת, עבית, כשית, ישורון יקירי, ותבא לך עובדים זרים מתאילנד ועד הפיליפינים, שבע ועשרים ומאה מדינה, לעשות בעבורך את עבודות השדה, הבניין והסיעוד, בחומר, בלבנים ובטיטולים. זכויות לא נתת להם, וגם את דרכוניהם החרמת ויחידות משטרה מיוחדות הקמת לשלח אחריהם. ואת אצבעותיך הענוגות לא זיהמת בעודך מעלעל בניחותא בדפי הגמרא, ויונק בהנאה מרובה מכל אותן קיצבאות נפלאות, אשר הוקצבו לך ולרעיך מעמלם של אחרים.
ויהי היום, ותאמרו, אתה ודומיך, איש אל רעהו: "הבה נבנה לנו מפלגה וראשה בכנסת, ונקציב הקצבות לעצמנו במקום אשר יקציבו לנו אוכלי הטרפות והנבלות את פרי עמלם וזיעת אפם בעצמם, ואולי נחסר".
ויהי כן.
וברבות הימים, והעובדים הזרים למדו את שפת המקום, וישלחו את ילדיהם לבתי הספר ללמוד את מקצועות הליבה, ואחר כך ללשכות הגיוס, על-מנת למלא את מקומותיכם אשר החסרתם בעודכם עסוקים בבטלנותכם ובטפילותכם הרגילה.
והיה לאחר ימים רבים, כאשר חברות כוח האדם ורוחה האציל של היהדות, רחמנא ליצלן, מאחוריכם, ותקום בישיבת הממשלה במלוא הדרת קומתך העטוייה חליפה משובחת, ותחלק את זקנקך ותאמר:
"הבה נתחכמה לו פן ירבה, והיה לאיום אסטרטגי על סלע קיומנו. הזרים באו לארץ, חלקם שלא כדין, ונולדו להם פה ילדים שלא כדין – צריך להסביר להם שנגמר הטיול!…"
ועתה, רבי אלי ישי שליטא, צא ולמד:
"וגר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים".
שמות כב' 20

בחייאת!

הכותרת הראשית של "הארץ" זועקת באותיות קידוש לבנה: "צה"ל אחראי להסתבכות במשט, לא הדרג המדיני". מילא 'צה"ל אחראי להסתבכות' – הרי לא נעלמה מעינינו העובדה שצה"ל, בארבעים השנים האחרונות, בדרך-כלל מפשל ומסתבך. אבל 'לא הדרג המדיני'? – מעניין כיצד הגיע החבר המסתורי בוועדת איילנד לתובנה העמוקה הזאת… הרי גם דבילים כמונו עדיין מסוגלים להבין: א. שלוועדת איילנד כלל לא היה מנדט לחקור את הדרג המדיני, ולכן המידע שבידי החבר המסתורי מועט ביותר במקרה הטוב, או שקרי בכוונה תחילה במקרה הרע; ב. שלצה"ל לא היתה כלל אפשרות להסתבך, אילולא החליט הדרג המדיני מה שהחליט; ג. ששיטת הספין חייה ונושמת ופורחת בקרקע ה'ביבית' הפורייה; ד. שממשיכים להתייחס אלינו הנתינים, הפלבאים, כאל המון נבער ומטומטם המוכן לבלוע את הזבל שמאכילים אותו פעם אחר פעם, ולהמשיך להאמין שהוא אנין-טעם. מסוגלים להבין? אולי, אבל כנראה שלא רוצים, או שפשוט כבר לא איכפת לנו.
וחוץ מזה, בשביל מה יוצאים בכלל עם כותרת כזו? הרי ברור וידוע לכל שהדרג המדיני מעולם לא היה אחראי להסתבכות כלשהי, ולעולם לא יהיה. הדרג המדיני, כידוע לכל, צח וטהור כשלג. תמיד יימצא הש"ג התורן, עליו ניתן יהיה להטיל את האחריות, ואם כך הרי שההדלפה לכשעצמה מיותרת, כמו העיסוק בסיפור כולו.
היה בכלל משט?…שט?…ש?

שחר עורב במערב

חמש בבוקר, ואני חושק שפתי על המרפסת, מול הים, לבל אפלוט אנקת כאב.
שמי פלדה מתמזגים באופק עם ים של פלדה, לזווית חדה אדירה כחלחלה ובוהקת.
השמש עושה מאמצים לזרוח, ורוח בוקר קלילה נושאת עימה את ריחו של הוואדי.
בזווית עיני הדומעת מבחין אני בנקודה שחורה על רקע הפלדה, הולכת וגדלה,
הולכת וקרבה ומקבלת צורה, ועורב שחור נוחת בכבדות ומתיישב על המעקה מולי.
קריאת 'קרעע' בוקעת ממקורו הכתום, החזק, ועינו השחורה נעוצה בי.
העורב של אדגר אלן פו, אמרתי לעצמי. אולי אספר לו את סיפורי וייקל לי.
'קרעע' קרא העורב, ובמשק כנף פתאומי התנתק מהמעקה וצלל באחת אל הוואדי.
עורב, עורב, לחשתי, מדוע לא המתנת קמעא לשמוע את שיחי?
ומהו הדבר שניסית לומר לי בקריאתך ההחלטית ואני לא קלטתיו ולא הבנתיו?
העורב שחור הנוצה כבר ישב על ענף, בחברת בני מינו, הרחק למטה בוואדי.
חריץ גבינה לא החזיק במקורו ושועל לא עמד למרגלות העץ עליו ישב.
ובדמיוני נחרטה רק דמות עינו השחורה, המבריקה, העויינת, הנעוצה בי לרגע.
כבדות מעיקה של אכזבה ותיסכול ירדה עלי, וצער קדומים עמוק פקק והשניק את גרוני.

זכרונות ילדות


חורף בחיפה. המדינה שכבר לא בדרך בת שנתיים וחצי, ואני בגילה. גיגית פח מאורכת נשענת בשני קצותיה על דרגשי עץ. מקס יושב על כסא ומעיין בעיתון, מוסיף מפעם לפעם מים חמים מתוך הסיר המתחמם על הפתיליה. עבדכם הנאמן יושב באמבט ומשחק בבובת פלסטיק קטנה וורודה בשם מוישל'ה, מחליק אותה חזור והחלק במורד דופן הפח המגולוון, עד שהיא פוגעת במים וצוללת לקרקעית. אהבתי להתבונן באצבעות ידי המקומטות משהייה ממושכת במים."איפה אמא?", אני שואל."נסעה עם דני לכרמל לראות את השלג"."מה זה שלג?""זה מין גשם לבן שנשאר על האדמה אחרי שהוא יורד"."מה זאת אומרת?""כשאמא תבוא תשאל אותה והיא תספר לך".

 
קיץ אותה שנה. אני הולך לגנון בתיה, מרחק שלושה או ארבעה בתים מהבית. אני שונא את הגנון. רציתי ללכת לגן שרה, אבל אני צעיר מדי לגן חובה – כך אומרים לי. משעמם לי בגנון בתיה. כולם שם כאלה תינוקות, עושים פיפי במכנסיים ובוכים כל הזמן. אחרי כמה ימים ברחתי מהגנון והלכתי הביתה. בתיה היתה מאוד מודאגת שנעלמתי – בעצם על סף ההיסטריה. אמא הופתעה מעט כשהופעתי כך פתאום בבית.
"ילד בן שלוש בורח מהגנון ומגיע לבד הביתה? יכולת להדרס! בוא ואני אחזיר אותך".
"לא רוצה!"
"אני אספר לאבא והוא יכעס!"
"לא אכפת לי!"
כדי לשכנע אותי לחזור, בנה מקס אווירון מעץ והביא אותו לגנון. האווירון היה אדום והיו לו שני גלגלים קטנים. חזרתי לגנון ושיחקתי כל הזמן באווירון שאבא שלי בנה. לאחר יום-יומיים, כשלא שמתי לב, התיישב לו אחד הילדים על האווירון האדום כדי לטוס איתו. הגלגלים הקטנים נשברו. התנפלתי על הילד בחמת זעם והפלאתי בו מכותי. בתוך המהומה שנוצרה הצלחתי להחמק החוצה וברחתי הביתה. לא חזרתי יותר לגנון בתיה. גם את האווירון לא ראיתי יותר.


אני ידעתי לקשור את שרוכי הנעליים שלי וגם לספור עד אלף. הגננת שרה, אשה קטנה ומכוערת, שלימים אהבתי מאד, הסכימה לקבל אותי לגן שלה. כדי להגיע לגן היה צריך ללכת במורד הרחוב, לעבור על-פני בית-ספר 'השילוח' לילדים בעייתיים, המדרגות לרחוב חרמון, הקיוסק של דוגמן והמכולת של האחים יעקב וחיים, להמשיך עוד מעט, ואז לחצות את הכביש. עשיתי את הדרך כל יום, בוקר וצהריים, לבדי, על-אף שהייתי רק בן שלוש וקצת. לעיתים קרובות התעכבתי אצל הסנדלר, אינני זוכר את שמו, שהסנדלריה שלו, כוך קטן שחציו מתחת לפני הקרקע, היתה ממש ליד הגן. הייתי יורד כשלוש מדרגות מעוקמות לחלל הקטן והחשוך, שריח נפלא של עורות מעובדים מילא אותו, מתיישב ליד הסנדלר, איש זקן, קטן ומצומק שכיפה שחורה לראשו, ומתבונן כיצד היה מלביש את הנעל על האימום, ובעזרת פטיש סנדלרים בעל ראש מעוגל נועץ מסמרים קטנים של עץ במקומות שסימן במרצע מסביב לסוליה. גם 'ברזלים' דמויי חצי סהר היה מתקין בעקב ובחרטום הסוליה כדי שלא תתבלה על נקלה. כשהיה תופר את פיסות העור בעזרת המרצע וחוט 'שפאגאט' חום בהיר, הייתי מתבונן מהופנט בתנועות ידיו הזריזות, שואף אל קירבי את ריחו הנפלא של העור, וגמרתי אומר בליבי להיות סנדלר. תודה לך סנדלר חביב וצר לי ששכחתי את שמך.
תוך זמן קצר הפכתי להיות מלך הגן. היתה גם מלכה כי כך צריך להיות, אבל היא היתה חסרת משמעות. הילדים כולם סרו למרותי והגננת שרה אמרה שהיא בטוחהשכשאהיה גדול אהיה ראש הממשלה. אמרתי לה שאני דוקא רוצה להיות סנדלר והיא צחקה.
היה אתנו ילד בגן בשם יעקב, מרחוב בצלאל נדמה לי, שניסה להפוך אותי לשותף לפשע. יום חורף אחד, כאשר שיחקנו במלך ומלכה בארגז החול הקטן, הוא קרא לי למסדרון, מקום בו היו תלויים המעילים, הוציא מכיסו קופסת גפרורים 'נור', ואמר: "בוא נשרוף את הגן". אני חושב שהוא רצה גם להיות מלך, אבל היות והתפקיד היה תפוס, וחוץ מזה היעקב הזה מרחוב בצלאל היה קצת מופרע, לא הסכמתי. אז הוא הדליק גפרור והתחיל להצית את המעילים. רצתי להזעיק את הגננות, ותוך זמן לא רב כובתה הדליקה בעזרת השכנים וכמה דליי מים, אם כי רוב המעילים הספיקו להיחרך, והמסדרון היה מפוייח כולו.
שלושים שנה מאוחר יותר, הגיע אלינו למשרד טכנאי לתקן את המזגן. העפתי בו מבט אחד ואמרתי: "תגיד, אתה לא במקרה יעקב מרחוב בצלאל שניסה לשרוף את הגן?". זה היה הוא, אבל הוא לא זכר אותי. גם לא שהייתי שטינקר.


כשהייתי בן ארבע וחצי כנראה שהייתי ילד רע מאוד, כי אני זוכר את עצמי כלוא במרפסת המטבח. זו היתה מרפסת פינתית קטנה בין החדר שלי ושל אחי ובין המטבח. הדלתות שהובילו למרפסת היו, כמו שאר הדלתות בבית מלבד דלת הכניסה, דלתות שאת רוב שטחן מילאו ארבעה חלונות זכוכית מופרדים על ידי פסיס-עץ צר. ישבתי על הרצפה כשאני מנסה לחשב כמה זמן צריך עוד לעבור עד יום הולדתי החמישי. אני יכול עדיין לחוש, לאחר חמישים ושבע שנים, את התסכול העז שאחז בי כשהבנתי שבאופן יחסי לשעה שהייתי כלוא במרפסת, חצי שנה היא זמן ארוך לעין שיעור, ממש נצח נצחים. הדבר הבא שאני זוכר זה את עצמי עומד באמבטיה ואמי שוטפת ממני נחלי דם שצבעו את האמייל הצהבהב בארגמן. נודע לי אחר כך – כי אני ממש לא זוכר – שבעטתי ברגל יחפה בחלון התחתון, ופרצתי למטבח מבעד לשברי הזכוכית החדים כתער, על-מנת להמלט מכלאי. לא מתוחכם במיוחד, אבל אפקטיבי. העובדה שנפצעתי גם חסכה ממני את עונש החגורה הצפוי. נדמה לי שלוח הלביד אשר בא במקום חלון הזכוכית השבור, עדיין היה שם כשעברנו דירה שלוש-עשרה שנים מאוחר יותר.


ערב יום העצמאות שנה לאחר מכן. אמי ואני הולכים יד-ביד לגן הזיכרון לראות את הזיקוקים. הרחובות הומים מאדם, והגן מלא בהמון רב עד אפס מקום. אנחנו מפלסים את דרכנו לצידו הצפוני של הגן, מחפשים מקום ממנו ניתן יהיה לחזות בפלא מבלי שיסתירו לי, הקטן. הסתיים לו יום הזיכרון והזיקוקים נורו לאויר. כנראה שהחוויה היתה חזקה ביותר, שכן בשלב מסויים שמטתי מבלי משים את ידה של אמי, ואיבדתי אותה בתוך ההמון הסואן. נשארתי במקום הצפייה המעולה שלי עד סוף התצוגה, ואז התחלתי לחפש אותה בנחיל האדם שהחל לנוע לעבר היציאה. למותר לציין שכל מאמצי היו לשוא.
מה לעשות?
יצאתי מגן הזיכרון ופניתי ימינה לעבר תחנת המשטרה שהיתה ממוקמת ממש מעל קולנוע מאי. עליתי מספר מדרגות ונכנסתי לתחנה. היומנאי היה מופתע למדי בראותו ילד בשנתו הרביעית מופיע בתחנה.
"שלום" אמרתי, "איבדתי את אמא בגן ואני רוצה הביתה".
"איך קוראים לך?", שאל.
"מיקי", עניתי.
"ואת שם המשפחה שלך אתה יודע?"
"בטח!", נעלבתי, ואמרתי לו. הייתי בטוח שלא יוכל לבטא את זה כראוי וצדקתי.
"ואיפה אתה גר אתה גם יודע?"
"ברחוב השילוח עשרים ושלוש", עניתי.
הוא פנה לאחד השוטרים: "קח את הניידת ותביא אותו הביתה".
"בסדר", ענה השוטר, "אבל איפה זה בדיוק רחוב השילוח?"
"אני אראה לך!", התנדבתי. "אתה נוסע בהרצל לכיוון בית-התעשייה, פונה ימינה בבר-כוכבא, עולה ישר למעלה, קצת שמאלה בחרמון וימינה לבית"ר ואז בסוף העלייה שמאלה להשילוח. זה בדיוק מתחת לבצלאל וגאולה".
השוטר העלה אותי לניידת בחיוך חשדני, וכשהתחיל לנסוע שאל בנימה מזלזלת: "אתה יכול גם להראות לי איך להגיע לשם?"
"בטח!" אמרתי שוב, והדרכתי אותו כל הדרך תוך ציון שמות הרחובות שעברנו עד שהגענו הביתה. "אתה יכול להוריד אותי כאן, זה בצד השני של הכביש".
השוטר, שעדיין הפגין חוסר אמון, החליט לרדת אתי וללוות אותי פנימה. הוא הקיש בדלת ולאחר שניות מספר זו נפתחה ואבי עמד בפתח. הבעה של תמהון היתה שפוכה על פניו, שכן בגלל גובהי לא הבחין בי תחילה ולא הבין מה עושה שוטר במדים בפתח ביתו.
"מה קרה?" שאל.
"זה הילד שלך?"
"מיקי! מה אתה עושה פה?" קרא בתימהון.
"איבדתי את אמא, אז הלכתי למשטרה", עניתי.
השוטר, בהבעת התפעלות שהחליפה את חוסר האמון על פניו, תרם את חלקו: "הילד הזה מכיר את העיר יותר טוב ממני!", אמר ויצא לדרכו.
אבי היה עסוק באותה עת בתפירת מזרן גומי קטן, על רצפת חדר השינה-מגורים, שישמש אותו בעת שהוא מתאמן בקליעה למטרה בקבוצת 'קלעי נשר'. התישבתי על הרצפה לידו והבטתי בו בעבודתו.
לאחר זמן מה, נשמעה דפיקה בדלת. אבי ניגש לפתוח ושמעתי אותו אומר לאמי בגרמנית, בה שלטתי היטב: "מה, את לבד מרגוט? איפה השארת את הילד?"
"הוא אבד לי בגן הזיכרון. הסתובבתי בכל הגן לחפש אותו, אבל הוא נעלם. לא ידעתי מה לעשות, אז החלטתי לחזור הביתה. הוא בטח יגיע עוד מעט".
"ואיך בדיוק הוא אמור להגיע? לא נראה לך שהיית צריכה להמשיך ולחפש או לפנות למשטרה?"
"ומה המשטרה יכולה לעשות עכשיו עם כל האנשים ברחובות? נחכה קצת ונראה מה קורה".
"אז תדעי לך שילד בן חמש הוא בעל תושייה ויותר בוגר ואחראי ממך – הוא כבר נמצא שעה בבית!!!"
זה היה רגע מכונן.
מאותו רגע ידעתי שאין שני לי בעולם כולו.
מה שהסתבר כמובן, ברבות השנים, כטעות גסה אשר השפעתה על כל מהלך חיי היתה רעה והרסנית במידה לא מבוטלת.

שח-מט


במשך שנים מספר נהג אבי לשחק שח-מט בימי ששי עם אדון גולדשמידט מרחוב הלל. הם שיחקו לסירוגין, פעם אצלנו ופעם אצלו. כששיחקו אצלנו, נהגתי לשבת ולהתבונן. אדון גולדשמידט היה איש גדול, קרח, ממושקף, וזיפי שיער כהים צמחו מאפו ומאוזניו. מפעם לפעם, כשהיה שקוע במחשבה עמוקה כשראשו שעון על ידו האחת, נהג לחטט ארוכות במעמקי חוטמו. מבחינתי, לא היה בזה שום דבר מיוחד או מפתיע, מלבד העובדה שלצורך הכרייה היה משתמש בזרת של ידו הפנוייה. אני, כשחיטטתי באף, נהגתי להשתמש באצבע המורה. כשניסיתי לחקות אותו, לא הצלחתי להבין למה הוא משתמש דווקא בזרת – הרי נוח ונעים יותר היה להשתמש באצבע, וגם היעילות היתה רבה לעין ערוך. נסו פעם ותיווכחו כי רדיוס הסיבוב של האצבע גדול יותר וכי היא מגיעה בקלות רבה יותר לכל פינה, מנתקת וגורפת גושישים ביעילות, ומשהוצאנו את המוח'טה היבשושית למחצה לאוויר העולם מבעד לנחיר, אין עלינו אלא להצמיד את האגודל ולמולל בתנועה סיבובית קלה עד ליצירת כדור אפרפר קטן, אותו ניתן להטיס בקלות, בנקיפת אצבע צרידה, לכל מטרה שנבחר. כל זאת, האמינו לי, ניסיתי, לא ניתן לבצע בעזרת הזרת!
אתמול, סוף-סוף הבנתי. שכבתי במיטה צופה בטלוויזיה, וברגע מסויים החלטתי לבצע ביעור של גופיף טורדני אשר התמקם במעמקי חוטמי. שלחתי את אצבע ידי הימנית למשימה, ואויה לי!!! –- האצבע עבה מדי ואינה מגיעה למעמקי הנחיר. לרגע לא ידעתי את נפשי, ואז עלתה בעיני רוחי דמותו של אדון גולדשמידט הזכור לטוב. פרצתי בצחוק רועם שהעלה מבט תהייה מוזר בעיני זוגתי, ועברתי לזרת. הופל'ה, יש! – צריח לג-6, שח ומט. נכון שאי-אפשר היה ליהנות מהפעילות הנוספת המתוארת בקצרה לעיל, אך ענין האצבע והזרת הובהר לי אחת ולתמיד.