הדיאלקטיקה של האדון והעבד

עשר הערות קצרות ל־"אדנות ועבדות":

  1. האדון אינו אדון ללא העבד. באין עבד, אדנותו של האדון ריקה מתוכן, שליטתו בעולם החפציות הממשי נעלמת כלא היתה ואינו יכול ליהנות מפירותיה שכן העבד הוא זה אשר מתווך בין החפץ המעובד לבין הנאתו של האדון ממנו.
  2. האדון, בהגדרתו, אינו מקבל את קיומם של אדונים אחרים, שהרי איננו אדון כל עוד קיים אדון אחר מלבדו, המנסה לכפות את אדנותו.
  3. אילולא נכנע העבד במלחמתו באדון, היה האדון מחסלו ואז היו נשארים אדונים בלבד, שבלית ברירה היו נלחמים זה בזה כדי להפוך את בני דמותם לעבדים, ומכיוון שכאדונים מלחמתם היא לחיים או למוות, ומלחמתו בהם נמשכת עד השמדתם, היה נשאר בסופו של דבר רק אדון אחד, זה שגבר על כל האחרים וכעת הוא אדון בלעדי ללא כל תחרות. אך בעולם של אדונים בלבד, ללא עבדים, אין אדון זה יכול להתקיים בגפו ולכן עליו להיעלם.
  4. אדון זה, שגבר על כל האחרים, אינו יכול להיות אדון  ללא העבד, שהוא הבסיס ההכרחי לקיומו, ומאחר והעבד בחר בחיים הוא משרת את אדונו ומאפשר לו ליהנות מפרי עמלו.
  5. לאחר שחוסלו האדונים האחרים, מבין העבד שאין האדון יכול להרגו כדי לא לאבד כליל את אדנותו ואת יכולת קיומו, והוא מתחיל להשתמש בתוצר עבודתו לצרכיו האישיים ומפסיק לשרת את האדון. כמו כן אינו נלחם בעבדים האחרים שכן בחירתו המקורית בחיים אינה מאפשרת לו להסתכן במוות.
  6. מכאן שהעבד הפך לאדון, אך גם שהאדונים החדשים אינם אדונים לעבדים, אלא לחפצים הגשמיים, תוצרי עבודתם.
  7. נוצר מצב שבו 'האדון' החדש אינו תלוי בתיווך בינו לבין עולם החפציות; הוא אינו זקוק לעבד והוא יכול ליהנות ישירות מפרי עמלו. במילים אחרות, הוא אינו אדון וגם לא עבד לאיש, אלא אדון ועבד לעצמו בלבד.
  8. אב־טיפוסים אלה, שאדנותם ועבדותם שוּלְלָה (aufgehoben), הפכו לאנשים שווי ערך, שאין דבר המבדיל ביניהם מלבד תכונותיהם, כשרונותיהם ונטיותיהם היחודיות.
  9. כל אחד מהם עושה את עבודתו, בתחום התעניינותו והתמחותו כמיטב יכולתו, מרצונו החופשי, על־מנת ליהנות מיצירתו ומחייו בגפו, במשפחתו ובקהילה בה הוא חי.
  10. שיתוף פעולה וולונטרי בין אנשים אלה, המבוסס על סולידריות ואמפתיה, מבלי שאיש יכפה עליהם לעשות כן, יוצר את החברה האנרכיסטית על כל גווניה וזרמיה.

1. כמה מילים על אנרכיזם

"כדי שנדע כל שיטה ידיעה של אמת, יש להצדיקה בתוך עצמה. אין אדם מבין פילוסופיה כלשהי כשהוא רק סותר אותה; מן ההכרח, שיכיר גם את היסודות האמיתיים שבה. אין לך דבר קל ממתיחת ביקורת, ז"א, מעמידה על המגבלה, על החיסרון, של עניין כלשהו…  הקושי הוא בהכרת אמיתותן של השיטות הפילוסופיות. – ורק לאחר שמצדיקים אותן בתוך עצמן, ניתן לדבר על ליקוייהן, על מוגבלותן."
~ ג.ו.פ. היגל, מבוא לתולדות הפילוסופיה.

"חירותם הגדולה ביותר של הנתינים תלויה  בשתיקתו של החוק", מצהיר תומס הובס. הליברלים האנגלים נזהרו שלא לקדם את הרעיון הזה לעבר מה שהיה עבורם קיצוניות אנרכיסטית, הם ראו במדינה ארגון הכרחי המבטיח חוק וסדר מלגו, הגנה מפני כוחות חיצוניים עוינים מלבר, ואת ביטחון הרכוש – שלושת העקרונות שג'והן לוק מסכם כ־"חיים, חירות ורכוש". הם גם החזיקו בדיעה כי החוק משמש לחיזוק זכויות הנתין ע"י הגבלת פעילותה של הרשות המבצעת. התפיסה הכלכלית שלהם הלכה ידי ביד עם ה־Laissez-faire. אסכולה אחרת, זו של ג'והן סטיוארט מיל, קידמה את התועלתנות ואת שחרורו של האדם מבורות וסבל ע"י המדינה, בנתנם בכך למדינה חשיבות עליונה.

בצרפת אנו מוצאים את האסכולה הלוקיאנית של וולטֵיר מונטסקייה ובנג'מין קונסטנט, המעודדת את הליברליזם של המדינה המינימליסטית, את האינדיבידואליזם ואת התפיסה הסוציו-אקונומית של Laissez faire. האסכולה השניה בצרפת היא רוסויאנית, יותר דמוקרטית ואוהדת כלפי המדינה. בעוד הליברליזם של לוק אינו רואה את החירות כקשורה ישירות למדינה, האחרים רואים אותה כמרסנת את עצמה באמצעות המדינה שהיא הפכה להיות בעליה.

גם לגרמניה היו שתי אסכולות ליברליות – המוקדמת יותר, המבוססת בעיקרה על ההשקפה האלתואיסיאנית (Johannes Althusius, 1557-1638) שהריבונות נובעת מהעם, והאסכולה של "הזכות הטבעית" (Naturrechts) אשר סיפקה את הגשר שבין המונח הסטואי jus naturale ודוקטרינת זכויות האדם של לוק. השפעתו של לוק ניכרת גם על הליברלים הגרמנים של המאה השמונה עשרה, כגון ויליאם פון הומבולדט, אשר טען כי תפקידה של המדינה אינו לעשות את הטוב אלא להדוף את הרע, הנובע מזלזולם של בני האדם בזכויותיו של הזולת.

המקור האטימולוגי והקונספטואלי של המילה אנרכיה הוא בשתי מילים ביוונית עתיקה αν αρχη  (אַן אַרְכֵי) שפירושן 'נטוּל סמכות או שלטון'.

מאחר והדיעה הרווחת, במשך מאות ואלפי שנים, הייתה שבני האדם אינם מסוגלים לחיות יחד ללא אותה סמכות, הקובעת את אורחות חייהם, ספגה המילה משמעות שלילית והפכה להיות מילה נרדפת לכאוס, חוסר סדר וארגון, ניהיליזם וטרוריזם.

למעשה, אנרכיזם, המבוסס על האמונה בחוק ובצדק הטבעי, עומד בניגוד מוחלט לניהיליזם, המתנכר לכל כלל מוסרי שהוא. יתר על כן, אין כל סמיכות בין אנרכיזם – פילוסופיה חברתית הדוחה על הסף כל סוג של שלטון סמכותני וטוענת כי מוסדות התנדבותיים, המבוססים על רצון טוב והסכמה, הם המתאימים ביותר לביטוי נטיותיו החברתיות של האדם – וטרור, המשמש לעיתים יחידים או קבוצות, מכל זיקה פוליטית שהיא, כאמצעי קיצוני ואלים להשגת יעד פוליטי כזה או אחר.

האנרכיזם שואף לחירות מקסימלית אפשרית, התואמת חיי חברה, ומבוססת על האמונה ששיתוף פעולה מרצון בין יחידים בעלי אחריות הוא לא רק יותר צודק והוגן, אלא, בטווח הארוך, גם יותר הרמוני, ובאופן מהותי מסודר יותר בתוצאותיו מאשר שלטון של ממשלה, המבטל את ערך ההליך הדמוקרטי, משום היותו מבוסס על שלטון הרוב והאצלת הסמכות לְרִיבּון, אשר מנקודת המבט האנרכיסטית צריכות להיות בידי הפרט עצמו. כמו־כן מבקר האנרכיזם גם את הפילוסופיות האוטופיות, מאחר והן מנסות להשיג חברה אידיאלית, שהיא במהותה סטטית, בעוד החברה האנרכיסטית היא דינמית ואינה מקובעת במערכת קשיחה של חוקים הנכפית עליה על ידי השלטון.

יש הממקמים את שורשי האנרכיזם בקושייתו של לאו־טסה, מהאבות המייסדים של הטאואיזם, עליה הוא עונה בעצמו: "מדוע בני האדם הינם כה חסרי מנוחה – משום שיש כל כך הרבה שלטון", יחד עם צ'ואנג־טסה שהעלה ספקות לגבי כל צורת שלטון שהיא. אליבא דצ'ואנג־טסה, ממשלות מהוות חסם לאושר האנושי, התלוי בחירותו האישית של הפרט לבטא באופן ספונטני את טבעו הפנימי.

אחרים רואים את ניצניו ביצירתם ובמעשיהם של דמויות כזנון, ספרטקוס, פרנסואה ראבלה וג'ונתן סוויפט, או בקבוצות דתיות אשר דגלו ברעיון של קהיליות קטנות; אך למעשה, הצורות הראשונות של אנרכיזם כפילוסופיה חברתית הופיעו לראשונה בעידן החדש של הפוסט-רפורמציה, יחד עם הופעת המדינה המודרנית והקפיטליזם וכאנטיתזה לשניהם.

בהתפתחות תהליך הרעיון המדיני ניתן לראות את האנרכיזם כהשלכה הבו־זמנית והאולטימטיבית של הליברליזם והסוציאליזם. מבחינה היסטורית האנרכיזם קשור קשר הדוק לשאלה המובנת מאליה: "מה השתבש?", אשר התעוררה בעקבות המהפכה הצרפתית, ובהתייחס לכך שהמהפכה הסתיימה לא רק עם שלטון הטרור היעקוביני וכינון חברת השפע, אלא גם עם הופעתו של עריץ רב־עוצמה חדש – נפוליאון בונפרטה.

2. המתת החסד של הממשל

אמנם פייר ג'וזף פרודון (1809-1865) היה הראשון שהזדהה באופן גלוי ומוצהר כאנרכיסט, ואשר התפרסם ב־1840 הודות למסה בה הצהיר ש'רכוש הוא גניבה' , אך גם ש'רכוש הוא חירות'. הוא לא ראה סתירה בין שתי סיסמאות אלה מאחר ונראה לו מובן מאליו שהראשונה מתייחסת לקפיטליסט בעל האדמות, שבעלותו נובעת מכיבוש או ניצול ומתוחזקת ע"י המדינה באמצעות החוק, המשטרה והצבא, בעוד השניה עוסקת באיכר או באוּמן ומשפחתו שהם בעלי זכות טבעית למגורים, לחלקת אדמה לעיבוד ולכלי עבודה למלאכתם, אך לא לבעלות או שליטה בבתיהם, אדמותיהם, או אמצעי מחייתם של אחרים.

אך קווי המתאר המפורטים הראשונים ניתנו ע"י הסופר והפילוסוף, שמקובל לראותו כאב המייסד של האנרכיזם, וויליאם גודווין, אשר ב־1793 פרסם את יצירתו החשובה ביותר "חקירה באשר לצדק פוליטי" (Inquiry Concerning Political Justice), שאת תמצית משנתו אביא כאן כדוגמה.

תהילתו של גודווין הרקיעה שחקים בבת אחת והוא הפך לאחת הדמויות הנערצות ביותר של התקופה. התייחסו אליו כ"הפילוסוף" בהא הידיעה וכ"גרנד מאסטר", אנשי רוח כינו את עצמם בשם "גודוויניסטים" והשפעתו על אינטלקטואלים רדיקליים צעירים כגון וורדסוורת', סאות'יי, קולרידג' ופרסי ביש שֶלִי היתה עצומה. אך תוך שנתיים השתנתה דעת הקהל, וורדסוורת' סאות'יי וקולרידג' פנו נגדו והוא הפך להיות השעיר לעזאזל של הריאקציה הלויאליסטית תחת הדיכוי של פיט, אשר ראה בו חסיד של רוסו והלווציוס, ממבשרי הטרור של המהפכה הצרפתית. הוא היה נשוי לפמיניסטית הרדיקלית מרי וולסטונקראפט, ובתו מרי (הסופרת שכתבה את 'פרנקנשטיין') הפכה להיות אשתו השניה של המשורר שלי (Percy Bysshe Shelley). בעמוד 554 של ספרו כותב גודווין:

"באיזו הנאה צריך כל ידיד נבון של האנושות לצפות לאותה תקופה מבטיחה – פירוק הממשל הפוליטי – פירוק אותו מנגנון אכזרי המהווה את הסיבה התמידית לכל עיוותיה ותחלואיה של האנושות, ואשר, כשם שצוין רבות במהלך עבודה זאת, מכיל פגמים מזיקים שונים המהווים חלק ממהותו, ואשר אין דרך אחרת לסלקו אלא על ידי השמדתו המוחלטת."  

המתת החסד של הממשל מוצגת בדרך של טיעון כמו־דיאלקטי. תחילה הוא תוקף את המסורת הליברלית באמצעות משנתו של רוסו, אחר כך הוא משתמש בערכים הליברליים של שיפוט פרטי ואינדיבידואליות על־מנת לתקוף את החוק והעוצמה הפוליטית, ולבסוף הוא מיישב את הניגודיות בין השתיים שלעיל באמצעות עקרון הכֵּנוּת, הגורם הממזג, המחבר את שני ההיבטים השליליים האלו לראייה הפוזיטיבית של החברה האנרכיסטית.

גודווין מתחיל בהתקפה כוללת על מסורת הזכויות הטבעיות של לוק, אותן הוא מוצא אנוכיות מדי, מתייחסות בחיוביות מכרעת לזכותו של הפרט לעשות ככל אשר יעלה על רוחו, תוך הקרבת החובה, הצדק והדאגה לטובת הכלל. לוק ודומיו נכשלו בהתמכרם "למחקר בלתי יעיל" של המקורות הסבירים של הממשל והזכויות הטבעיות במקום לחקור איזו צורת ממשל תהיה בעלת התרומה הגדולה ביותר לרווחת הציבור, ולכן "בני האדם הונעו להביט לאחור, לעבר מעשי השטות של אבותיהם, במקום קדימה, לעבר היתרונות שניתן להפיק משיפור הידע האנושי". בהשתמשו בטיעוניו של הְיוּם (Hume) הוא דוחה באופן מוחלט את הרעיון של חוזה מכל סוג שהוא המבוסס על הבטחה ראשונית, שכן "כל עקרון החוזה הראשוני נשען על ההתחייבות, תחתיה אנו אמורים להימצא, על־מנת לעמוד בהבטחותינו", אבל "הבטחות והסכמים אינם בשום אופן המסד למוסריות… – הבטחות, באותו מובן בדיוק בו קוימו על ידי ממשלים הינן רוע, אם כי במקרים מסויימים רוע נחוץ". מסד המוסריות הוא הצדק, ודרישותיו הנעלות של הצדק גוברות על כל הזכויות הטבעיות ומבטלות אותן. לאדם אין Carte blanche לעשות ככל העולה על רוחו בהתבסס על מוסריות היפותטית של צידוק עצמי. הוא כבול באמצעות הצדק למלא את חובתו, להפעיל את כשרונותיו, את שכלו, את כוחו ואת זמנו, להפיק את הכמות הגדולה ביותר של הטוב הכללי. לאדם יש חובה למלא, וחובה היא צורת הפעולה המהווה את היישום המיטבי של יכולת הפרט לתועלת הכלל. יתר על כן, חובה זו גוברת גם על הזכות הליברלית הבסיסית ביותר, הזכות לחיים, אם זה נחוץ כדי למנוע רעה גדולה יותר.

אם כי בביקורת הליברליזם עושה גודווין כברת דרך ארוכה בעקבות רוסו והלווציוס, אין הוא חולק עימם את רעיון הריבון הדמוקרטי שמוצא את הצדקתו באמצעות הרצון הכללי: "האדם הוא זן של ישות אשר מצויינותו תלויה באינדיבידואליות שלו, ואשר אינו יכול להגיע לא לגדולה ולא לחוכמה אלא ביחס להיותו עצמאי".

בנקודה זו, גודווין האנטי-ליברל, עושה שימוש נרחב בערכים ליברליים על־מנת לבסס את הצורך בהחלפת המנגנון הממשלי הכוחני והבלתי מתפשר. הגדרה עצמית ועצמאות הינן מאפיינים בסיסיים של טבע האדם. כל דבר המעורר אדם לפעולה, שאינו השיפוט הפרטי שלו, הוא בעצם הגדרתו כוח או כפייה. גודווין מבחין בין שלושה סוגי סמכות: 1. הסוג הראשון הוא סמכות התבונה שתחתיה האדם נשמע בעיקר לעצמו; למעשה התבונה מייצגת את היעדרן של סמכות וצייתנות. 2. הסוג השני הוא זה אשר בו הפרט, אשר לא רכש את הידע לגבש דיעה נבונה, מציית לדעתו והחלטתו של אחר. זאת המשמעות המחמירה והמדוייקת ביותר של המילה סמכות, שכן הצייתנות מסמלת את הנכנעות מתוך התחשבות ומתן כבוד. 3. הסוג השלישי, הממשל,  הוא כאשר אדם המתרשל בביצוע ההוראות חייב בעונש. סוג זה של סמכות הוא פוליטי טהור, ובלתי טבעי באופן קיצוני. זוהי הקביעה המכריעה לגבי רוב בני האדם, וככזאת איננה אלא כוח מנחה חיצוני. ממכות ממשלתית אינה מבוססת על כבוד והערכה, אלא על כוח וכפייה – ואין דבר היכול להצדיק זאת. כאשר אדם מוותר על הבנתו ומוסר את מצפונו לאחר, הוא מאפס את יחידניותו כאדם ונפטר מכוח חיותו עבור אותו מבין שכניו שבמקרה מצטיין ברמאות ובתחבולנות, זה שפחות מרוסן מכולם ע"י נקיפות מצפון של יושרה וצדק. אף על פי כן, אל לו לאדם לפנות לאלימות על־מנת להפיל את המנגנון האכזרי של השלטון, שכן עם נסיגתה ההדרגתית של הבורות בפני תקופת התבונה, גורלה נחרץ בלאו הכי, וכל הממשלים יימוגו בסופו של דבר ויעלמו.

לאחר שנפטר מסמכות הממשל, פונה גודווין לטפל בחוק. טענתו העיקרית היא שההכללה אינה אפשרית בגלל הגיוון של ההתנסות האנושית, ואילו החוק המופשט הוא הכללה כזאת בדיוק. שום פעולה יחידנית אינה יכולה להיות זהה לפעולתו של אחר. האגדה על מיטתו של פרוקרוסטס, אומר גודווין, מציגה בפנינו צל חיוור של מאמציו הנצחיים של החוק. הוא מנסה לצמצם את כל בני האדם לותה קומה, כך שיימתחו באלימות או שרגליהם תקוצצנה כדי להתאים לאותו תקן שאינו קיים, או שיהיה צורך להמציא חוק חדש עבור כל מקרה בנפרד. במקום להיפטר מהעִרפּוּל, עוטף החוק את עצמו בגלימה של אי־וודאות וכך אף אחד אינו יכול לחזות את מה שמצפה לו בזרועות החוק. יתרה מכך, החוק מדכא את הרוח האנושית ומחליף קידמה בקיפאון. לכן על החוק לחדול מלהתקיים ובמקומו תבוא, מה שגודווין מכנה, 'חוכמה מצבית' (Situational Wisdom) – התבונה צריכה להיות מיושמת לגבי כל אפשרות, וריבוי הגורמים בכל מקרה צריך להילקח בחשבון ולהיות מובן בצורה הולמת, לפני שננקטת פעולה כלשהי.

זה מוביל את גודווין לביקורת של הלגיטימיות והנחיצות של מערכת הענישה, שכן ההצדקה החשובה ביותר עבור כל ממשל היא יכולתו להפעיל סנקציות כנגד כל פרט, אשר פעילותו מול פרט אחר בחברה היא עויינת. העונש, טוען גודווין, אינו צודק בבירור משום שהוא מניח רצון חפשי, בעוד שלמעשה המצוקה והנסיבות הן הסיבות הישירות להתנהגות פלילית. בנוסף לכך, העונש הוא חסר תועלת משום שכמו כל כפייה פוליטית אחרת אינו אלא מפלט ומסווה לאלימות, אשר בה אין בה יכולת שכנוע אינהרנטית. כך, באינדיבידואליזם האנרכיסטי של גודווין, הממשל, החוק והכפייה נדחקים הצידה, ובמקומם מוצג לנו האידיאל של האדם העצמאי והנחוש, המשתמש כיאות בתבונתו ומסתמך על שיפוטו בלבד.

כאן גודווין מגיע לשלב הפוזיטיבי בניתוחו – ההנחה הבסיסית של אוטופיה אנרכיסטית המבוססת על פשטות פוליטית (political simplicity), פיקוח ציבורי (public inspection) וכנות חיובית (positive sicerity). מאחר והמין האנושי הולך שולל ע"י טבעה המורכב והמסתורי של המערכת החברתית, מן ההכרח לפשט אותה. פשטותה של המכונה הפוליטית, אשר תושג באמצעות לוקליזם ופדרליזם, תשחרר אותו מתעייה זו. אומות, ביחידות אוטונומיות קטנות, וקהילות אזוריות המסדירות את ענייניהן שלהן, לא יהיו עוד רודניות. הסמכות הפוליטית תוחלף בתמריץ ציבורי – המערכת כולה תופעל באמצעות פיקוח ציבורי, ועינו הבוחנת של השיפוט הציבורי תעודד כל פרט לחתור לטוב המשותף. הפיקוח הציבורי יהיה אפקטיבי בהסתמכו על הכנות החיובית שתתבטא בביקורת הבונה וגלוית הלב של כל פרט ופרט על שכנו, וזו האחרונה, באמצעות התקשורת החברתית החפשית והמשוחררת, תגרור אחריה בהכרח כל מידה טובה אחרת. חברה כזו לא תהיה נזקקת לחוק הכתוב מאחר והיא תשפוט כל מקרה על פי נסיבותיו ובהתאם לחוש הצדק הספונטני של הקהילה.

בניגוד לדימוי המקובל של אנרכיסט נושא פצצה העומד לשנות סדרי עולם באמצעות מהפכה עקובה מדם, גודווין הוא מתנגד חריף לכל מי שמטיף להפלה מיידית של ממשל כלשהו. הוא אף תוקף את נימוקו הליברלי של לוק וטוען כי אין לעם זכות להפיל את ממשלתו בכוח הזרוע רק משום שהפר את האמנה החברתית או העמיד בסכנה זכויות מקובלות – כל עוד העם אינו בוגר דיו כדי לחיות במצב של שחרור, כל התנגדות היא בלתי מוצדקת. יש לציין גם את העובדה שגודווין מדבר על "פירוק הממשל הפוליטי" ולא על פירוק המדינה באופן כללי. יש דרכים רבות להגדיר 'מדינה' (כמו למשל פדרציית הקהילות שלו עצמו) והגדרה שאינה כוללת ממשל פוליטי לא רק שאינה בלתי אפשרית, אלא שהיא אפילו סבירה ביותר.

3. היחיד וחזקתו

שלא כגודווין, המשתמש בטיעוניו במושגים מקובלים כגון צדק, חירות, הטוב הכללי, אמנה חברתית וכו' המשמשים כבסיס גם לטיעונים הליברליים אותם הוא דוחה, ראוי להזכיר בצד השני של הקשת האנרכיסטית את מקס שטירנר (Max Stirner) הדוגל באגואיזם צרוף של הפרט היחיד. את הפרולוג לספרו Das Einzige und Sein Eigentum הוא מתחיל במילים הבאות:

"מה כבר לא אמור להיות מענייני?! קודם כל מטרת הטוב, אח"כ המטרה האלוהית, מטרת האדם, האמת, החירות, האנושות, הצדק; ועוד: המטרה של עמי, של נסיכי, של מולדתי, ולבסוף גם מטרת התבונה ועוד אלף מטרות אחרות. רק מטרתי שלי אינה אמורה לעולם להיות מענייני – 'אבוי לאגואיסט החושב רק על עצמו!' בואו ונראה, אם כן, כיצד הם דואגים למטרות שלהם – הם אשר עבור מטרותיהם אנו אמורים לעמול, להקדיש את עצמנו ולהיות נלהבים."

ומסיים במילים אלה:

"הלאה, אם כן, עם כל עניין שאינו לחלוטין ענייני שלי! תאמרו שלפחות מטרת הטוב צריכה להיות מענייני? – הטוב, הרע! הרי אני עצמי מענייני, ואני אינני טוב וגם לא רע; לשניהם אין משמעות בעיני. האלוהי הוא עניינו של אלוהים, האנושי של האדם. ענייני שלי אינו האלוהי וגם לא האנושי, האמיתי, הטוב, הצודק, החופשי וכו', אלא אך ורק מה ששלי, וזה אינו משהו כללי – זה משהו ייחודי כשם שאני יחיד ומיוחד. אין דבר שהוא יותר בשבילי מאשר אני עצמי!"

קצרה כאן היריעה מלתאר באופן מפורט איך שטירנר ממשיך ומנתח, צעד אחר צעד, כיצד כל המטרות הנאצלות שאנו אמונים עליהן, משמשות יחידים וקבוצות על־מנת להמשיך ולשעבד אותנו. הדת, החברה, המדינה, אינן אלא צורות מורכבות יותר של שיעבוד. עבור שטירנר הכלל העליון עבור כל פרט ופרט הוא רווחתו האישית. כל דבר שהאדם עושה צריך להיות מכוון לסיפוק אישי; שום דבר אינו צריך להיעשות למען אחרים. העולם קיים על־מנת שהאדם ישתמש בו ובכל מה שבו. היחס היחידי שקיים בין אנשים הוא שימושיותם זה לזה. ערכים ומוסר הינם חסרי משמעות ורק מה שגורם לפרט הנאה הוא בר צידוק. חוקים קיימים לא משום שאנשים מוצאים בהם תועלת, אלא משום שהם מקודשים בעיניהם. ברגע שמדברים על זכויות נכנס אלמנט דתי, ורק משום שהחוק מקודש במעין הילה דתית, מי שמפר אותו הוא פושע. ברגע שתסולק ההילה הזאת, יעלם למעשה גם הפשע שאינו אלא פגיעה בהילה זאת אשר הואצלה על ידי המדינה. הפרט יכול להגיע להישגים לא באמצעות זכויות אלא באמצעות הכוח – רק הכוח מאפשר לאדם להיות חופשי באמת, שכן רק כאשר הכוח בידו יהיה העצמי שלו בחזקתו המוחלטת.

המדינה ללא הילתו הדתית של החוק איננה באפשר. יתר על כן, לרווחת המדינה אין דבר וחצי דבר עם רווחת הפרט, שכמו שנאמר לעיל רווחתו האישית היא הכלל העליון עבורו. המדינה מונעת מהפרט להשיג את ערכו האמיתי ובאותה עת מנצלת אותו כדי להרוויח בעצמה. במקום להיות רכוש המדינה, רוצה שטירנר להפוך אותה לרכושו ובכך לחסלה ולהקים את "איחוד האגואיסטים". איחוד זה יתקיים ע"י תועלת הדדית באמצעות השימוש שכל אחד יעשה באחר. כל אחד יגן על ייחודיותו באיחוד, וברגע שיממש את האגואיזם שלו, לא ירצה לשלוט באחרים או להיות בעל רכוש רב יותר מצרכיו על־מנת לא לאבד את עצמאותו.איחוד זה יוכל להתקיים דווקא משום האגואיזם המוחלט של כל אחד ואחד, שכן אף אחד לא יצטרך להוכיח את עצמו כצודק בפני צד שלישי.

שטירנר שולל אמנם את המדינה, אך אינו קורא בשום פנים למהפכה. לקראת סוף הספר הוא עושה הבחנה ברורה בין 'מהפכה, ל'התקוממות'. הראשונה היא הפיכה של תנאים ממוסדים, של סטטוס מסויים, חברה או מדינה, והיא בהתאם לכך אקט חברתי או פוליטי. השנייה מביאה אמנם בסופו של דבר לשינוי הנסיבות, אך אינה מתחילה בכך אלא באי-שביעות רצונם של הפרטים מעצמם – היא אינה מרד מזויין אלא התקוממות של פרטים, התקוממות שאינה מתייחסת להסדרים הנובעים ממנה. המהפכה מצווה עלינו לכונן הסדרים חדשים; ההתקוממות דורשת מאיתנו לקום, להתרומם, להזדקף.

ראינו כבר אצל גודווין כי 'האנרכיסט נושא הפצצה' הוא דימוי ריק מתוכן, וכך גם אצל שטירנר שהדמיון היחידי ביניהם הוא בכך שהם רואים את המדינה כמיותרת, כל אחד מטעמיו שלו.  בנקודה זו רציתי להוסיף כי הדימוי של האנרכיסט כשמאלן גם הוא אינו מחזיק מים. שטירנר מקדיש מקום נרחב בספרו להפרכת השיטה הקומוניסטית ועושה זאת כנראה בהצלחה רבה, שכן כהוכחה לכך, בספרם 'האידיאולוגיה הגרמנית' מ־1846 מקדישים מרקס ואנגלס שלוש־מאות עמודים כדי לתקוף את הפילוסופיה של שטירנר. יוג'ין פליישמן רואה את ביקורתם כ"מוליכת שולל באופן פרוע לשמצה" – לא רק שהלעג לגופו של אדם אינו שקול להפרכת רעיונותיו, אלא הם אינם מגיבים כלל לבעיות בשיטתם עליהן מצביע שטירנר.

הצהרתו של שטירנר על אגואיזם אַ-מוסרי ובשבחו של הפרט הייחודי (unique individual) הקימה עליו את זעמם של מורליסטים מכל הסוגים: ימנים, שמאלנים, דתיים וחילונים, שאף הגדירוהו כטרוריסט צמא־דם על אף שהוא סיווג את הטרוריסטים כמשוגעים אחוזי דיבוק. בעשותם זאת הם כמובן התעלמו מכך שבשם המוסר, הדת והמדינה בוצעו לאורך ההיסטוריה הזוועות הגדולות ביותר שניתן להעלות על הדעת, אך, כמו שמצטט סידני פרקר בהקדמה לספר את בנג'מין דה־קאסרס: "אלה הטוענים כי הם 'אוהבי האנושות', מתגלים בדרך כלל כקצבים סנטימנטלים".

במאמר מוסגר, מְדִינָתִּיוּת (Statism), על כל צורותיה, היא העמדת מושג צורני וריק מתוכן מעל ומעבר לפרטים הממשיים המרכיבים אותה – שאותם היא אמורה למעשה לשרת – ואשר הפכה, בעיקר במהלך המאה ה־20, ליד ימינו הכל יכולה של הקפיטליזם התאגידי ומאפשרת לו שליטה אבסולוטית בחיינו.

כאשר ג'. פ. קנדי אמר: "אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות בשבילך; שאל מה אתה יכול לעשות בשביל המדינה", הוא הפגין את הגישה המדינתית בכל קיצוניותה ומופרכותה. למעשה, כל אדם סביר אמור היה לענות לו: "אל תשאל מה אתה יכול לעשות בשביל המדינה; שאל מה המדינה חייבת לעשות בשבילך"!!!

יתר על כן, צריך היה לשאול: "מהי בכלל אותה מדינה עליה אתה מדבר?"

מוסוליני נתן את התשובה לכך שנים רבות קודם לכן:

"המדינה מהווה את אבן היסוד של התורה הפשיסטית, את מהותה, תפקידה ומטרותיה".

במסה שלו, "אי־ציות אזרחי" (1849), טוען הנרי דיוויד ת'ורו (Thoreau) שמאחר והאופייני לממשלות הוא היותן מזיקות יותר מאשר מועילות, אין הצדקה לקיומן. הדמוקרטיה אינה מהווה מרפא לכך, שכן רוב קולות אינו זוכה למאפיינים של חוכמה וצדק רק מעצם היותו רוב. שיפוטו של מצפון הפרט אינו נחות בהכרח מהחלטותיו של גוף פוליטי או רוב כלשהו, ולכן:

"אין זה רצוי לטפח כבוד לחוק כמו לנכון ולצודק. החובה היחידה שעלי ליטול על עצמי היא לעשות בכל רגע נתון את מה שאני חושב לנכון… החוק מעולם לא עשה את בני האדם צודקים יותר, ובאמצעות הכבוד שהם רוכשים לו, גם בעלי הכוונות הטובות הופכים מדי יום להיות נציגי העוול והקיפוח."
"בכנות וברצון אני מקבל את המימרה 'שהממשלה הטובה ביותר היא זו שמושלת מעט ככל האפשר', והייתי רוצה שיפעלו על פיה מהר יותר ובאופן שיטתי. ביצועה יסתכם בסופו של דבר במה שגם בו אני מאמין – 'שהממשלה הטובה ביותר היא זו שאינה מושלת כלל' – וכאשר אנשים יהיו מוכנים לכך, זאת תהיה הממשלה שתהיה להם."

הממשלה, במקרה הטוב ביותר, אינה אלא המלצה תועלתית, "אך רוב הממשלות, בדרך כלל, וכל הממשלות, לפעמים, הן חסרות תועלת ואף מזיקות – ואי לכך גם אין בהן צורך."

בין האנרכיסטים הקלאסיים, אי אפשר שלא להזכיר את השניים החשובים והמשפיעים ביותר:
האחד הוא מיכאיל בקונין (1814-1876), שהתפרסם בצדק על רקע מחלוקותיו עם מרקס באינטרנציונל הראשון בשנות ה־70 של המאה ה־19, כאשר חזה בדיוק מרשים, עבור הבאים אחריו, את תוצאות הדיקטטורות המרקסיסטיות במאה ה־20. "חירות ללא סוציאליזם" אמר, "היא זכות יתר ואי צדק, אך סוציאליזם ללא חירות הוא עבדות ואכזריות אלימה". הרחבותיו על תפיסה זאת מצוטטות באן־ספור ספרים שיצאו לאור על התמוטטות ברית המועצות ועל המשטרים שנכפו על מדינות הלוויין שלה.

השני הוא פטר קרופוטקין (1842-1921), אשר כסופר האנרכיסטי הנקרא ביותר בקנה מידה עולמי, יצר את הקשר בין אנרכיזם ובין אקולוגיה חברתית ונסיון חיי היום־יום.

אמנם המגמה הרווחת בהסברה האנרכיסטית במשך למעלה ממאה שנים היתה קומוניזם אנרכיסטי, אך קיימות גם מגמות אחרות כגון אנרכיזם קולקטיביסטי, אנרכו־סינדיקליזם, אנרכיזם אינדיבידואליסטי, אנרכיזם פציפיסטי, אנרכיזם ירוק ואנרכה־פמיניזם.

אין בדעתי לכתוב כרך עב כרס ולהעלות את משנותיהם של כל ההוגים והמהפכנים האנרכיסטים על גווניהם השונים, אך אסכם ברוח הדברים שיהיו, כמדומני, מקובלים על רובם ככולם:

ההון הוא השלטון.

השלטון הוא המנגנון הברוטלי, המתעמר בחייהם של שבעה וחצי מיליארד בני אדם.

ההון שולט ברשות המבצעת, המחוקקת והשופטת, בתקשורת, במשטרה ובצבא, בקרקע, באוצרות הטבע, בתעשייה, בחקלאות ובכל מה שמייצר הון נוסף כתוצאה מעמלכם הסיזיפי שלכם – הנתינים, הווסאלים, העבדים – שבלעדיהם אין לאדונים קיום משל עצמם.

ההון שולט גם בחינוך ובדת כדי לעוור את עיניכם, על־מנת שלא תהיו מודעים לעבדותכם. לעולם לא יוותר מרצונו על נתח כלשהו מרווחיו, וכדי להגן עליהם ולהגדילם ישלח אתכם לשפוך את דמכם במלחמותיו תחת סיסמאות ריקות, בהן שטף את מוחותיכם מינקות.

מעולם לא לקח, ולעולם לא ייקח אתכם בחשבון, אלא כברגים קטנים במכונה לייצור רווחים. צורכיכם ומצוקותיכם אינם מעניינים אותו כהוא זה, מאחר ואתם תמיד ברי תחליף.

זכות אחת הוא משאיר בידיכם, והיא הזכות המפוקפקת להחליף מפעם לפעם את המריונטות הדהויות הנשמעות להוראותיו, כדי לתחזק את האשליה שאתם שולטים בחייכם.

שלטון לא צריך להחליף – שלטון יש למגר!

לא משנה כלל איזה שם תתנו לצורת שלטון זו או אחרת – בכל שלטון, בעצם הגדרתו, יש שולט ויש נשלט.

במקום שיש שולט ונשלט, נעדרת החירות.

בהיעדר חירות, פורחים בהכרח הסיאוב, השחיתות, השנאה והאלימות.

גם השליט וגם נתיניו עבדים למעמדם היחסי – את הדיכוטומיה הזאת יש לחסל.

נַכְּבָּה אוניברסלית

"מֵעַי מֵעַי אוֹחִילָה קִירוֹת לִבִּי הֹמֶה־לִּי לִבִּי לֹא אַחֲרִישׁ; כִּי קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַעַתְּ נַפְשִׁי, תְּרוּעַת מִלְחָמָה׃ שֶׁבֶר עַל־שֶׁבֶר נִקְרָא, כִּי שֻׁדְּדָה כָּל־הָאָרֶץ; פִּתְאֹם שֻׁדְּדוּ אֹהָלַי, רֶגַע יְרִיעֹתָי׃ עַד־מָתַי אֶרְאֶה־נֵּס; אֶשְׁמְעָה קוֹל שׁוֹפָר." (ירמיהו, ד', 19-21).

   הבעייה היא שהמעיים ממוקמים בבטן ולא בראש, ותוצריהם מדיפים ריח רע. ההגיון, המיוחס ל"עם הנבחר", נמוג כעשן עם השמע קולו הצורם של שופר הימין, המעורר את הפחדים הקמאיים, ומבטיח בלי כחל ושרק: "בואו לחסות תחת כנפי האב הקדמון שיצילכם מכל העומדים עליכם להשמידכם" (וכידוע, כ-ו-ל-ם עומדים עלינו להשמידנו).

   האנדרוגנוס של "המרכז-שמאל", הנוהג לשבת בפישוק רחב על הגדר בציפייה לנחש את כיוון הרוח, כבר השאיר עליה את אשכיו המדולדלים, בנסותו להידמות לאבטיפוס הימני המקורי, האמוּן על לאומניותו וגזענותו, תוך השמעת קולות של סחבה מתנצלת.

   שאריותיו של מה שמכונה ”אסמול”, ממשיכות לבזבז תחמושת לריק על מתחמים מבוצרים שננתשו זה מכבר, ולזעוק את זעקתם האילמת בתיקתוק מקלדות וציוצים שאינם מטרידים מנוחתו של איש.

   אבל הכישלון הקולוסאלי, שיחזור על עצמו שוב ושוב, טמון בחוסר ההבנה שהמאבק מלכתחילה הוא משחק סכום אפס כל עוד הוא נערך בתוך המערכת ועל-פי הכללים שאותה מערכת עצמה קבעה למבקריה,  כמאבקו של גרגר החיטה באבני הריחיים.

   כל עוד לא נשכיל לתקוע מקלות בגלגלי מערכת הניאו-ליברליזם התאגידי-חזירי; כל עוד לא נשכיל להשתחרר מהשיעבוד למושג הערטילאי של מדינה, ולהבין שהמאבק הוא מעמדי ביסודו – לא נוכל להשיב לידינו את החירות והריבונות שנגזלו מאיתנו במרמה ובכוח הזרוע.

 

 

William Godwin

Euthanasia of Government

"The greatest liberty of subjects, dependeth on the silence of the law"[1], proclaims Hobbes. The English liberals took care not to push this idea towards what they would have considered its anarchistic extreme. They conceived of the state as a necessary organization, guarantying law and order from within, defense against hostile forces from without, and the safety of property – the three principles that Locke summarizes as "Life, liberty, and property". They also held to the idea that the law serves to supplement the subject's rights, by limiting the activity of the executive authority. Their economic conception went hand in hand with the Laissez-faire. Another school, that of John Stewart Mill, promoted utilitarianism and the exemption of man from suffering and ignorance by the state, giving it thus a position of great importance[2].

In France, we find the Lockean school of Voltaire, Montesquieu, and Benjamin Constant, promoting the liberalism of the minimalist state, individualism, and the socio-economical perception of laissez-faire. The other school in France is Rousseauan, more democratic and favorable toward the state. While Locke's liberalism does not see liberty as directly connected to the state, the others see it as controlling itself by means of the state, which became to be its own.

Germany had two liberalist schools as well – the earlier one, based mostly on the Althusian[3] view that sovereignty emanates from the people, and the Naturrechts school, which supplied the bridge between the stoic term of jus naturale and Locke's human rights doctrine. Locke also influenced German 18th century liberals such as Wilhelm von Humboldt, who claimed that the role of the state is not to do the good, but to ward off the bad, originating from men's disregard to their fellowmen's rights.

The word anarchy has its etymological and conceptual origin in the two ancient Greek words αν αρχη (an archéi), which mean lack of authority or government. Since the commonly accepted view, for centuries and millenniums, was that human beings are not capable of living together without that authority, which determines their way of life, the word has absorbed a negative meaning and became a synonym to chaos, lack of order and organization, nihilism, and terrorism. In fact, anarchism, based on the belief in natural law and justice, stands in absolute contrast to nihilism, which renounces any moral law. Moreover, there is no built-in association between anarchism – a social philosophy rejecting all kinds of authoritative governments and claiming that voluntary institutions, based on good-will and agreement, are the most pertinent to express man's social tendencies – and terror, sometimes serving individuals or groups of any political affiliation as an extreme and violent means to achieve some kind of political objective or another. Anarchism aspires to maximal possible liberty, compatible with social life, based on the belief that voluntary cooperation among responsible individuals is not only more just and fair, but, in the long-run, more harmonious, and immanently orderly in its consequences, than the rule of a government thus canceling the value of the democratic procedure because of its being grounded on majority rule and delegation of authority to the sovereign, which, in anarchistic view, should be held by the individual himself.  Anarchism also criticizes utopian philosophies because they seek to attain an ideal society, which is essentially static, while anarchistic society is dynamic and not fixated in a framework of laws, imposed on it by the government.

Some locate the roots of anarchism in the query of Lao-tze[4], one of the founding fathers of Taoism, "Why are the people so restless? Because there is so much government", together with Chuang-tze, who had doubts about any form of government. According to Chuang-tze, governments are an obstruction to human happiness, which depends on the individual's personal freedom to express spontaneously his inherent nature[5]. Some find its sprouts in the works and deeds of personalities such as Zeno, Spartacus, Rabelais, and Jonathan Swift, or in religious groups who supported the idea of small communities; but actually, the first forms of anarchism, as a social philosophy, appeared only in the new post-reformation era, together with the emergence of the modern state and of capitalism, and as an antithesis to both.

In the development process of the political idea, anarchism can be conceived as the ultimate and simultaneous projection of liberalism and socialism. Historically, anarchism is firmly bound to the obvious question "What went wrong?" that followed the French revolution, given that the revolution had ended not only with the Jacobin rule of terror and with the establishment of a new affluent estate, but also with the rise of a new formidable tyrant – Napoleon Bonaparte.

The Grand Master

Indeed, Pierre-Joseph Proudhon was the first to identify himself openly as an anarchist, but the first detailed outline of anarchism was given by the novelist and philosopher, commonly believed to be the founding father of anarchism (although he himself would never have accepted it), William Godwin, who in 1793 published his work "Enquiry Concerning Political Justice"[6].

"With what delight must every informed friend of mankind look forward to the auspicious period, the dissolution of political government, of that brute engine, which has been the only perennial cause of the vices of mankind, and which, as has abundantly appeared in the progress of the present work, has mischiefs of various sorts incorporated with its substance, and no otherwise removable than by its utter annihilation"[7].

Godwin's Euthanasia of Government is presented by way of a dialectic-like argumentation[8]. First, he launches an assault on liberal tradition, carried out by invoking Rousseau. Then he uses the liberal values of private judgement and individuality to assail the law and political authority. At the last stage, he resolves the tension between the first two, by way of the principle of sincerity, the synthesizing agent, which brings these two negative aspects together, to the positive vision of anarchistic society.

Godwin starts with an all-around attack on the Lockean natural rights tradition, which he finds too egotistical, and overwhelmingly concerned with the individual's right to do as he wills, sacrificing duty, justice, and concern for the common good. Locke and his likes have failed, indulging in "unprofitable disquisitions" into the probable origins of government and natural rights, instead of enquiring what form of government would be the most conducive to public welfare[9], and "Hence men have been prompted to look back to the folly of their ancestors, rather than forward to the benefits derivable from the improvements of human knowledge".[10] Using Hume's arguments, he unconditionally rejects the notion of any kind of contract, based on an original promise, since "the whole principle of an original contract rests upon the obligation under which we are conceived to be placed to observe our promises"[11], but "promises and compacts are in no sense the foundation of morality… promises, in the same sense as has already been observed of government, are an evil, though, it may be, in some cases a necessary evil"[12]. The foundation of morality is justice, and the superior demands of justice defeat any natural rights and annul them:

"So much for the active rights of man, which, if there be any cogency in the preceding arguments, are all of them superseded and rendered null by the superior claims of justice"[13].

Man does not have a carte blanche to do as he pleases, based on some hypothetic morality of self-justification. He is bound by justice to do his duty, to employ his talents, his understanding, his strength, and his time, for the production of the greatest quantity of general good[14]. Man has a duty to fulfill, and duty is that mode of action, which constitutes the best application of the capacity of the individual to the general advantage[15]. Moreover, Godwin is perfectly willing to dispense with the most fundamental of liberal rights, man's right to life:

"He has no right to his life when his duty calls him to resign it. Other men are bound to deprive him of life or liberty, if that should appear in any case to be indispensably necessary to prevent a greater evil"[16].

Although in his criticism of liberalism and human rights and in the preeminence he bestows on reason, truth, and justice, Godwin goes a long way following Rousseau and Helvetius, he does not share their vision about the democratic sovereign, which finds its necessity and justification by way of the law of the general will:

"Government is, in all cases an evil; it ought to be introduced as sparingly as possible. Man is a species of being whose excellence depends on his individuality; and who can be neither great nor wise, but in proportion as he is independent"[17].

At this point, Godwin, the anti-liberal, makes extensive use of liberal values, to establish the necessity of replacing the uncompromising, forceful apparatus of government. Self-determination and independence are basic characteristics of human nature. That is why it is necessary that every man should stand by himself, and rest upon his own understanding[18]. Anything that incites man to action other than his own private judgement is by definition force or coercion. Godwin differentiates between three kinds of authority. The first kind is the authority of reason, under which the individual obeys mostly himself; in fact, reason represents in a way the absence of authority and obedience[19]. The second kind of authority is the one where the individual, who has not acquired the knowledge to enable him to form a judicious opinion, yields to the known sentiment and decision of another. This is the strictest and most precise meaning of the word authority, as obedience denotes that compliance which is the offspring of respect[20]. The third kind, government, is when a man neglecting to perform his precepts, is liable to penalty. This kind of authority is purely political and extremely unnatural. It is the exclusive determinant for most people, and as such is nothing but an external directive power. Governmental authority is not grounded in respect and esteem, but on force and coercion, and nothing can justify it. When a man surrenders his understanding, and commits his conscience to another, he annihilates his individuality as a man, and disposes of his animal force to him among his neighbours who happens to excel in imposture and artifice, and who is least under restraint from the scruples of integrity and justice[21]. To surrender one's private judgement, and yield to that kind of authority, is totally contrary to reason and justice. Nevertheless, men should not resort to violence to overthrow the brute engine of government, since with the gradual retreat of ignorance before enlightenment, it is doomed anyway, and all governments will ultimately wither away[22].

Having disposed of governmental authority, Godwin turns next on law. His main argument is that generalization is impossible because of the diversity of human experience, and abstract law is just such a generalization. No individual action can be identical to the action of another. The fable of Procrustes' bed, says Godwin, presents us with a faint shadow of the perpetual effort of the law; it endeavours to reduce all men to the same stature, so that either men should be violently stretched or their legs chopped off to fit this non-existent standard, or a new law must be invented for each particular case. Instead of getting rid of ambiguity, the law wraps itself in a cloak of uncertainty, and thus no one can anticipate what is waiting for him in the arms of the law. Moreover, the law inhibits human spirit, and swaps progress for stagnation[23]. This is why law must cease to exist, and be replaced by what Godwin denominates as 'Situational Wisdom' – reason must be reapplied to each contingency, and the multiple factors of each instance must be taken into consideration and be adequately comprehended before any action is taken.

This also leads to Godwin's criticism of the legitimacy and usefulness of the penal system, since the most important justification for any government is its ability to actuate sanctions against any individual, whose activity towards any other individual in society is hostile. Punishment, according to Godwin, is clearly unjust because it presupposes free will, while in fact need and circumstances are the forthright causes of criminal behaviour[24]. Besides, punishment is useless because, as any other political coercion, it is nothing but refuge and disguise to violence, which does not have an inherent persuasive ability. Thus, in Godwin's anarchistic individualism, government, law, and compulsion are pushed aside, and in their place, we are presented with the ideal of the independent and determined man, who uses his understanding properly, and relies on his judgement alone.

Here Godwin arrives at the positive phase of his analysis, the basic assumption of an anarchistic utopia, founded on 'political simplicity', 'public inspection', and 'positive sincerity'. Since the multitudes of the human race were led astray by the mysterious complex nature of the social system, the social framework has to be simplified:

"As the restlessness of public commotion subsided, and as the political machine became simple, the voice of reason would be secure to be heard"[25].

The simplicity of the political machine, attained by way of localism and federalism, will set people free. Nations in smaller autonomous units, and regional communities regulating their own affairs, will cease to be despotic:

"The ideas of a great empire, and legislative unity, are plainly the barbarous remains of the days of military heroism. In proportion as political power is brought home to the citizens, and simplified into something of the nature of parish regulation, the danger of misunderstanding and rivalship will be nearly annihilated. In proportion as the science of government is divested of its present mysterious appearances, social truth will become obvious, and the districts pliant and flexible to the dictates of reason"[26].

While delegates of these parishes will assemble once a year, to settle their few disagreements, a general assembly will be summoned only in very rare and exceptional cases. This will not be a legislative assembly, it will not take votes which are "the deciding upon truth by the casting up of numbers"[27], and its main function would be "to hear the complaints and representations of their constituents"[28]. Within the parishes themselves, there will be no need for any political institutions. Juries will assemble every once in a while to resolve conflicts, but they will not have a compulsory authority. Their role would be to summon the disputing parties and perform some kind of non-binding arbitration, to convince but not to dictate. Political authority will be replaced by public inducement. The whole system will function by way of public inspection, and the observant eye of public judgement would stimulate each individual to seek the common good. Law and government are here replaced by the observant eye of public opinion, and the potential felon will be deterred by the unequivocal disapprobation of public judgement.

However, public inspection could be effective only if sincerity prevailed among all members of the community, "regardless of the dictates of worldly prudence and custom". Everyone should be his neighbour's "ingenuous censor, who would tell him in person, and publish to the world, his virtues, his good deeds, his meannesses and his follies"[29]. In order that each individual sees to it that his neighbour lives up to the moral code of generosity and public spirit, it is essential that people talk to each other openly and sincerely: "It follows that promoting the best interests of mankind eminently depends upon the freedom of social communication"[30]. "Sincerity therefore, once introduced into the manners of mankind, would necessarily bring every other virtue in its train"[31]. This kind of society will have no need of the written law, since they will judge each case by its circumstances, and according to the spontaneous justice of the community. In time crime would be completely eliminated, not only because of public disapproval, but because the transition to a thrift agrarian economy will deprive it of its most important motivation[32].

Unlike the conventional image of the bomb carrying anarchist, about to change world order by means of a bloody revolution, Godwin is a scathing opponent to all those who preach the immediate dissolution of any government. He even attacks Locke's liberal argument, and claims that nations do not have the right to usurp their government just because it has supposedly violated the social contract or jeopardized customary rights – As long as a nation is not mature enough for life in a state of liberation, all resistance is unjustified. Moreover, even though in his introduction to Political Justice he gives much credit to the French Revolution, admitting that it had been the primal incentive for writing his book, he also contends that turmoil and violence will never bring about ideal order. Only when the majority of society is convinced, the chains will break and fall off by themselves:

"Revolutions are the produce of passion, not of sober and tranquil reason"[33].

It is also worth noticing that Godwin speaks about "the dissolution of political government" and not about the dissolution of the state in general. There are many possibilities to define 'state' (e.g., Godwin's own federation of parishes), and a definition that does not include political government is not only possible but may be very probable as well.

There are of course other prominent anarchists, whose views differ in various aspects and degrees from those of Godwin, some of which will be alluded to further on in the relevant context. A proper disclosure at this point will reveal that Godwin has been chosen as a model representative of anarchism for the purpose of this paper due to two main reasons: The first is that Godwin and Hegel were contemporaries – they were both ardent readers of Rousseau, were both well acquainted with the writings of Enlightenment philosophers and the Scottish school of historians and political economists such as Adam Smith, and most important of all, they both lived at the time of the French Revolution and were profoundly influenced by it. We do not have any written proof that Hegel was acquainted with Godwin's writings, but it is a possibility that cannot be altogether ruled out. The Enquiry Concerning Political Justice was published in 1793, and Godwin was quite a prominent figure on the philosophical scene at that time[34]. The second reason is the writer's contention that although anarchism has customarily been tied with destructive, chaotic, left-wing politics, it should rather be comprehended as a Hegelian sublation of any autocratic government, which is replaced, in a higher phase of social development, by a non-coercive, non-authoritarian mutual co-operation. Moreover, it is our belief that anarchism is more closely affiliated with the liberalist Laissez-faire worldview than with any Despotism of the Masses, which would keep government at its position of exerting absolute power and control:

"It is bad to be oppressed by a minority, but it is worse to be oppressed by a majority. For there is a reserve of latent power in the masses, which, if it is called into play, the minority can seldom resist. But from the absolute will of an entire people there is no appeal, no refuge but treason"[35].

As Richard Day argues, most contemporary radical social movements[36] do not strive to take control of the state; instead, they attempt to develop new forms of self-organization that can run in parallel with – or as alternatives to – existing forms of social, political, and economic organization. This is to say that they follow a logic of affinity rather than one of hegemony[37]. Therefore, to make the all-important distinction, we shall henceforth use "Insurrectionism" to refer to the first type, often brought about by the exertion of absolute freedom in the early stages of revolutions, and "Anarchism" for the latter, when the reconciliation of negations have come into effect.


[1] Thomas Hobbes, Leviathan, p. 165.

[2] The dispute between the different liberal schools as to the role and importance of the state eventually caused the disintegration and disappearance of the liberal party in England at the end of the 19th century.

[3] Johannes Althusius, 1557-1638

[4] Lao-tze, Tao Te Ching, Seventy-five:

            Why are the people starving?

            Because the rulers eat up the money in taxes…

            Why are the people rebellious?

            Because the rulers interfere too much…

            Why do the people think so little of death?

            Because the rulers demand too much of life…

[5] Chuang Tzu, Basic Writings, translated by Burton Watson, Columbia University Press, 1964.

[6] Godwin's fame blew sky-high all at once, and he became one of the most esteemed figures of the period. He was referred to as 'the Philosopher' or 'the Grand Master', and people called themselves 'Godwinites'; his impact on young radical intellectuals such as Wordsworth, Southey, Coleridge and Shelley, was tremendous. But his decline came as fast as his rise. Within two years the public mood had changed, Wordsworth, Coleridge, and Southey, turned against him, and he became the scapegoat for the loyalist reaction under Pitt's repression, which saw in him the disciple of Rousseau and Helvétius, the forerunners of terror. Godwin was married to the radical feminist Mary Wollstonecraft, and his daughter Mary (author of "Frankenstein") became the second wife of the poet Percy Bysshe Shelley.

[7] William Godwin, Inquiry Concerning Political Justice, V, XXIV, p. 554.

[8] Hegel is still preparing for his Konsistorialexam in Stuttgart at that time.

[9] Political Justice, II, I, p. 167.

[10] Ibid, II, I, p. 167 ff.

[11] Ibid, III, III, p. 216.

[12] Ibid, p. 217, ff.

[13] Ibid, II, V, p. 197.

[14] Ibid, II, II, p. 175.

[15] Ibid, Summary of Principles, V, p. 77.

[16] Ibid, II, V, pp. 197-198.

[17] Ibid, VI, I, p. 556.

[18] Ibid, II, V, p. 198.

[19] Ibid, III, VI, p. 242.

[20] Ibid, III, VI, p. 243.

[21] Ibid, III, VI, pp. 243-244 ff.

[22] Ibid, III, VI, pp. 247-248.

[23] Ibid, VII, VIII, p. 688 ff.

[24] Ibid, VII, I, p. 633.

[25] Ibid, V, XXIV, p. 553.

[26] Ibid, VI, VII, p. 610.

[27] Ibid, V, XXII, p. 549.

[28] Ibid, V, XXII, p. 551.

[29] Ibid, IV, VI, pp. 312-313.

[03] Ibid, IV, III, p. 289.

[31] Ibid, IV, VI, p.314.

[32] Ibid, VII, VIII, p. 694; VIII, II, p. 710; VIII, VI, pp. 744-747.

[33] Ibid, III, VII, p. 252.

[34] Cf. note 79 above.

[35] John Emerich Edward Dalberg Acton, First Baron Acton of Aldenham [Lord Acton], The History of Freedom in Antiquity, 1877.

[36] Godwinian anarchism, although not quite contemporary, would definitely be on that list.

[37] Richard J.F. Day, Gramsci is Dead, London, Pluto Press 2005.

 

שקיעה

בפסיכולוגיה, האוטיזם הוא הפרעה התפתחותית או תסמונת נוירופיסיולוגית, המתבטאת באייצירת קשר תקין עם הסביבה, הסתגרות, וחוסר תגובה לגירויים חיצוניים.
בפילוסופיה, הסוליפסיזם הוא צורה של אידיאליזם שאינה מכירה בדבר, מלבד פעולת החשיבה של האני הסובייקטיבי, כמציאות וודאית נתונה. כל השאר הוא בלתי ידוע או לאוודאי. למעשה, הסוליפסיזם הופך את ה– "cogito ergo sum" של דיקארט לאמת הוודאית היחידה. זוהי שיטה סגורה בתוך עצמה, סובייקטיביזם מוחלט ללא אפשרות למכנה משותף כלשהו, או במילים אחרות – אוטיזם מחשבתי ללא התסמונת הנוירופיסיולוגית.
הפאשיזם הוא צורה של אידיאולוגיה ימנית קיצונית, המפארת את האומה או הגזע כיחידה אורגנית אחת הגוברת על כל סוג אחר של נאמנות. היא מדגישה את המיתוס של לידה מחדש, לאומית או גזעית, לאחר תקופה של שפל והרס ומנסה לטהר ולנטרל כוחות וקבוצות "זרים", מהשפעה על הקהיליה האורגנית. הווה אומר יצירת חברה סוליפסיטית סגורה ומסוגרת, השבוייה במושגי עצמה, מפאת היותה בעיני עצמה בעלת החזקה על האמת הוודאית היחידה, ובעלת סממנים אוטיסטיים ברורים של חוסר יכולת לתקשר עם הסביבה וחוסר יכולת או רצון להגיב לאמיתות חיצוניות שאינן פרי מחשבתו של האורגניזם הסובייקטיבי, האחד והבלבדי שלה.
כך, למשל, התבטא עורך דין יעקב שמשון שפירא על תקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, תקנות שתקנו שלטונות המנדט הבריטי במהלך מלחמתם במחתרות העבריות וכוללות, בין היתר, את הסמכות להגביל את חופש התנועה של אדם, כולל הפעלת מעצר מנהלי: "המשטר שהוקם עם פרסום תקנות ההגנה בארץ ישראל, אין דומה לו בכל ארץ נאורה. אף בגרמניה הנאצית לא היו חוקים כאלה, ומעשי מיידנק ודומיהם היו אף הם נגד אות החוק הכתוב. רק צורת משטר אחת תרמה לנסיבות אלה – מעמדה של ארץ כבושה. אמנם מרגיעים אותנו בכך, שהתקנות מכוונות אך ורק נגד העבריינים ולא נגד כלל האזרחים, אולם גם המושל הנאצי באוסלו הכבושה הצהיר, כי לא יאונה כל רע לאזרח שיילך אחר עסקיו בלבדאנו חייבים להצהיר קבל כל העולם: תקנות ההגנה של ממשלת ארץ ישראל הן הרס יסודות המשפט בארץ".
יש לציין כי תקנות אלה הפכו לחלק מספר החוקים במדינת ישראל, וכי בהיותו לימים חלק מהמנגנון של הקהיליה האורגנית היהודיתציונית (היועץ המשפטי לממשלה ושר המשפטים), לא הפריעה לו עובדה זו במיוחד, כשם שלא מפריעה היום ל"דמוקרטיה" הישראלית העובדה שגזר דינו של הרוצח, אלאור אזריה, אשר ביצע וידוא הריגה וירה בראשו של עבד אלפתאח אשריף ששכב פצוע על הקרקע, עומד בסתירה לפסק הדין של אותם שופטים עצמם ומהווה יריקה בפרצופה המכורכם גם כך של תמיס, אשר כיסוי העיניים שלה שב ונשמט.
הוסיפו לכך את שירת התקווה ההזויה בבית המשפט, את ההסתה הגלויה, בסגנון דרשטירמר, של בכירי השלטון, את הטוקבקיסטים השפלים והנתעבים המזהמים את הרשת ואת העובדה שאיש אינו טורח לסנן או אף לסלק בדיעבד את הטומאה הזאת; הוסיפו על כך את החוקים הגזעניים למהדרין שמחוקקת הכנסת לאחרונה ואת שיתוף הפעולה הכנוע של בתי המשפט, את הקולוניזציה הדוהרת של המתנחלים בגדה, את עמונה, את אום אלחירן, את תוקפנותו המתלהמת של האורגניזם הסובייקטיבי כלפי כל מי שלדעתו אינו חלק אינטגרלי ממנו, את הדרת הנשים והאתיופים, את רדיפת העובדים הזרים ומבקשי המקלט; הוסיפו עוד את השחיתות השלטונית, ואת הציפצוף השחצני של אותו אורגניזם מיתי, הארוך והמתמשך, על כל בדל של דיעה, על כל מה שאינו נובע ישירות מבית היוצר שלו עצמו, וקיבלתם את מדינת ישראל של היום – אוטיזם רגשי, סוליפסיזם רעיוני, ופאשיזם מעשי.

רחצו בנקיון כפיהם

כרגיל, הש"ג משלם את מחיר מוסריותו המפוקפקת של צבא הכיבוש, שהוא להט החרב המתהפכת של ממשל קולוניאליסטי, לאומני-משיחי, גזעני, מסית ומשחית.

  • "מה שהתרחש בחברון אינו מייצג את ערכי צה"ל. צה"ל מצפה מחייליו לנהוג בקור רוח ובהתאם להוראות הפתיחה באש", כך אמר אתמול ראש הממשלה בנימין נתניהו בתגובה לירי בראשו של מחבל שביצע חייל, על אף שהמחבל כבר לא היווה סכנה.
  • שר הביטחון משה יעלון כינה את האירוע "חמור ביותר ומנוגד באופן מוחלט לערכי צה"ל ולמוסר הלחימה שלו".
  • יו"ר ישראל ביתנו, ח"כ אביגדור ליברמן: "יכול להיות שהחייל שירה במחבל בחברון פעל נכון ויכול להיות שטעה בשיקול הדעת, זה ייבדק על ידי הגורמים המתאימים בצה"ל, אך מה שבטוח כבר עכשיו זה שההתנפלות על החייל הינה צבועה ולא מוצדקת".
אז זהו, שלא.
מה שהתרחש באַלְחַ'לִיל איננו מקרה חד פעמי ויוצא מן הכלל. הוא מתרחש כבר שנים ארוכות בדרכים שונות ומשונות, ובחודשים האחרונים כמעט מדי יום ביומו, בעידודם הגלוי של המוזכרים לעיל ושל עמיתיהם בני הבְּלִיָּעַל אשר את פנכתם הם מלחכים בשפלות רוח.
עלוב הנפש שלחץ על ההדק בסה"כ ביצע הלכה למעשה את אשר ציפו ממנו לעשות, את אשר מעצבי דעת הקהל – שרים, חברי כנסת, רבנים, קציני צבא ומשטרה, משפטנים, תקשורת ופרשנים לעת מצוא – החדירו למוחו באמצעות תעמולה זדונית, מכוערת, מסיתה ודוחה.
לא רק אצבעו היתה על ההדק כי אם אצבעותיהם שלהם כולם.
וצודק ליברמן באומרו שההתנפלות על החייל הינה צבועה ולא מוצדקת, אך לא בגלל סכנת החיים שנשקפה לו, אלא משום שכאשר חיי הזולת שווים בעיניך כקליפת השום, אין צביעות גדולה מזו של הרוצח המאשים את כדור הרובה.

מיאוס

די, נמאס לי. נמאס לי מהכל.

נמאס לי מימין, משמאל, מאשכנזים, ממזרחים, מיהודים, מערבים, משחורים, צהובים וירוקים, מאמריקאים, מאירופאים ומחייזרים.

נמאס לי מעולם רדוד ומנוכר של סמארטפונים וטאבלטים, סלפי'ס, צילומי חתולים, ומומחים בעיני עצמם המנהלים דיאלוגים עם האלטר-אגו שלהם.

נמאס לי מצביעות, יוהרה, יומרנות, גסות רוח, דעות קדומות, אמונות טפלות, תאוות בצע, ניצול, אלימות, שחצנות, גזענות ורודנות.

נמאס לי מאלה שיודעים הכל אך לא מבינים דבר, כמו גם מאלה שמבינים הכל אך לא יודעים דבר. נמאס לי מאלה שלא יודעים ולא מבינים, כמו גם מאלה המוכנים לקבל שידיעתם והבנתם אינן חובקות עולם, אך חסרים את הענווה לקבל את העובדה שאין הם אלא בועות סבון פורחות, חולפות וחסרות משמעות, המרחפות לרגע ופוקעות מבלי להשאיר חותם וזכר.

נמאס לי מעולם הסוגד לממון, המייתר את הזולת ללא חמלה וללא התחשבות כלשהי, הכורת את הענף הדקיק עליו הוא יושב ופניו מועדות לעבר התהום, המצפה לו בשקיקה דוממת.

פשוט נמאס לי.

"תשאל את לונה אישתי, עדה, חלמנו"

"וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה, אֶל-יוֹסֵף, חֲלוֹם חָלַמְתִּי, וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ; וַאֲנִי, שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר, תִּשְׁמַע חֲלוֹם, לִפְתֹּר אֹתוֹ." [בראשית מ"א, ט"ו]

מישהו מכיר את החלום הזה, שאתה יודע שאתה חולם, מנסה להתעורר ולא מצליח? אתמול זה קרה לי ארבע פעמים תוך שעה אחת.

זה הסיוט הכי מסויט שיש. אני חולם כנראה משהו שגורם לי אי-נחת באופן קיצוני ומחליט להתעורר. זה לא כל-כך עובד, אז אני מתחיל להאבק.

בשלב מסוים כבר נדמה לי שהתעוררתי, אבל אז מסתבר לי שעבדו עלי ושאני בעצם עדיין בתוך החלום ולא יכול להשחרר.

אני מתחיל להשתולל, לבעוט, לשרוט ולנשוך, עד שבסופו של דבר אני מצליח באמת להתעורר. נראה כאילו חלף נצח, אם כי למעשה חלפו רק שניות או דקות ספורות.

התחושה היא של ציפה מוחלטת, חוסר חיבור עם המציאות ואימה תהומית. זה בדיוק סוג החלום שגורם לי לא לרצות להרדם שוב. לעולם.

כנראה שנרדמתי מול הטלוויזיה, שכן הדבר הבא שאני זוכר הוא שמישהו מנסה לקחת לי את הידיים והרגליים. אמנם הן עשויות ממתכת ואני נאבק בועט וצועק, אבל הוא בכל זאת מצליח לשבור חלק וזה כואב למדי.

הצלחתי להשחרר ממנו ולהתעורר, ולאחר שבדקתי את הגדמים ניסיתי שוב להתרכז בבעיית צריכת המת'אדון של תושבי פרזנו-עילית, אבל אז גיליתי שיש בעייה עם הלטאה שלי.

היא היתה ירקרקה, מכוסה בפלומה מפוספסת, והיה לה חיוך כובש. היא גם היתה מאד חיננית כשהתרוצצה בזריזות על המעקה, עד שלפתע מעדה. ניסיתי לתפוס אותה, אבל כנראה שדחפתי אותה בחפזוני והיא החלה ליפול.

הרגשתי חרא, אבל רגע אחד לפני שנחבטה בקרקע היא פרשה פתאום כנפיים רחבות, וכעבור שניה עמדה שוב מולי על המעקה כשהיא מחייכת חיוך רחב.

לקחתי שוב מנה של חומרי הרגעה וכדור שינה ענקי, והצלחתי לישון כשלוש שעות תוך עירנות מלאה כשאני מרחף מעדנות על גבו של בעל-זבוב.

פַּרְעֹה